ביאור:בבלי קידושין דף כד

הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל גם פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, שאינם מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.

זרעים: ברכות
מועד: שבת עירובין פסחים יומא סוכה ביצה ראש השנה תענית מגילה מועד קטן חגיגה
נשים: יבמות כתובות נדרים נזיר סוטה גיטין קידושין
נזיקין: בבא קמא בבא מציעא בבא בתרא סנהדרין מכות שבועות ע"ז הוריות
קדשים: זבחים מנחות חולין בכורות ערכין תמורה כריתות מעילה תמיד
טהרות: נידה

מסכת קידושין: ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט כ כא כב כג כד כה כו כז כח כט ל לא לב לג לד לה לו לז לח לט מ מא מב מג מד מה מו מז מח מט נ נא נב נג נד נה נו נז נח נט ס סא סב סג סד סה סו סז סח סט ע עא עב עג עד עה עו עז עח עט פ פא פב | הדף המהדורה הרגילה

עמוד א (דלג לעמוד ב)

אודות הגמרא המבוארת

באדיבות "גמרא נוחה"
על שם נפתלי וחנה הולנדר
בעריכת הרב ישעיהו הכהן הולנדר
___________________________

בהערות שוליים מובאים דברי רש"י, הפניות למקורות, השלמת פסוקים והסברים מורחבים
מילים עם קו מתחתן – פירוש שצץ כאשר סמן העכבר מעל המילה
שינויי נוסחאות - צצים כאשר סמן העכבר מעל המלה "דק"ס", שהיא ראשי תיבות של "דקדוקי סופרים". השינויים מבוססים על מיזם "הכי גרסינן" באתר פרידברג, ו"מאגרים" של האקדמיה.
מילון ארמי–עברי בוויקימילון

'אין אשה פודה מעשר שני בלא חומש ^[1]; רבי שמעון בן אלעזר אומר משום רבי מאיר: אשה פודה מעשר שני בלא חומש ^[2]'; היכי דמי?: אילימא בזוזי דבעל ומעשר דבעל - שליחותיה דבעל קא עבדה ^[3]!? ואלא בזוזי דידה ^[4] ומעשר דידיה ^[5]? (ויקרא כז לא: ואם גאל יגאל) איש ^[6] [חמשיתו יסף עליו] אמר רחמנא, ולא אשה ^[7]!? אלא - לאו כי האי גוונא: דאקני לה אחֵר מנה, ואמר לה: "על מנת שתפדי בו את המעשר" ^[8], ואיפכא שמענא להו ^[9]!? אמר אביי: איפוך! רבא אמר: לעולם לא תיפוך, והכא במעשר דאתא מבי נשא עסקינן ^[10]. ורבי מאיר לטעמיה, דאמר ^[11]: מעשר - ממון הקדש הוא ^[12], ^[13] ולא קני ליה בעל ^[14]; ורבנן לטעמייהו, דאמרי: ממון הדיוט הוא ^[15] וקני ליה בעל הילכך שליחותא דבעל קעבדא ^[16].

תנא ^[17]: 'יוצא בשן ועין וראשי אברים ^[18] שאינן חוזרים ^[19]'. בשלמא שן ועין – כתיבי [שמות כא,כו: וכי יכה איש את עין עבדו או את עין אמתו ושחתה לחפשי ישלחנו תחת עינו ^[20] ואם שן עבדו או שן אמתו יפיל לחפשי ישלחנו תחת שנו]; אלא ראשי אברים מנלן? ^[21] דומיא דשן ועין: מה שן ועין - מומין שבגלוי ואינן חוזרין, אף כל מומין שבגלוי ואינן חוזרין. ואימא ניהוו שן ועין כשני כתובים הבאים כאחד, וכל שני כתובים הבאים כאחד אין מלמדין ^[22]? צריכא ^[23]: דאי כתב רחמנא 'שן' הוה אמינא: אפילו

עמוד ב

שן דחלב ^[24] - כתב רחמנא 'עין'; ואי כתב רחמנא 'עין' הוה אמינא: מה עין שנברא עמו - אף כל שנברא עמו, אבל שן – לא!? צריכא. ואימא 'כי יכה' – כלל; שן ועין – פרט; כלל ופרט - אין בכלל אלא מה שבפרט: שן ועין אִין, מידי אחרינא לא!? 'לחפשי ישלחנו' ^[25] - חזר וכלל; כלל ופרט וכלל - אי אתה דן אלא כעין הפרט: מה הפרט מפורש: מום שבגלוי ואינן חוזרים - אף כל מומין שבגלוי ואינן חוזרין. אי מה הפרט מפורש: מומין שבגלוי ובטל ממלאכתו ואינו חוזר אף כל מומין שבגלוי ואינו חוזר ובטל ממלאכתו ^[26]? אלמה תניא 'תלש בזקנו ודילדל בו עצם ^[27] - עבד יוצא בהם לחירות ^[28]? 'לחפשי ישלחנו' ריבויא הוא ^[29]. ואי ריבויא הוא - אפילו הכהו על ידו וצמתה ^[30] וסופה לחזור נמי!? אלמה תניא הכהו על ידו וצמתה וסופה לחזור - אין עבד יוצא בה לחירות? אם כן ^[31] - 'שן' ו'עין' - מאי אהני ליה ^[32]?

תנו רבנן: 'בכולם ^[33] עבד יוצא בהם לחירות, וצריך גט שחרור ^[34] - דברי רבי שמעון; רבי מאיר אומר: אינו צריך. רבי אלעזר אומר: צריך; רבי טרפון^[35] אומר: אינו צריך; רבי עקיבא אומר: צריך. המכריעים לפני חכמים אומרים: נראין דברי רבי טרפון בשן ועין, שהתורה זכתה לו ^[36], ודברי רבי עקיבא בשאר אברים, הואיל וקנס חכמים הוא.' 'קנס הוא'? קראי קא דרשינן! אלא: הואיל ומדרש חכמים הוא. מאי טעמא דרבי שמעון? יליף 'שילוח' [לחפשי ישלחנו] 'שילוח' [וכתב לה ספר כריתת ונתן בידה ושלחה מביתו (דברים כד א)] מאשה: מה אשה בשטר - אף עבד נמי בשטר. ורבי מאיר? אי כתב 'חפשי' לבסוף, כדקאמרת ^[37]; השתא דכתב 'לחפשי ישלחנו' - הוה ליה חפשי מעיקרא ^[38].

תנו רבנן: הכהו על עינו וסמאה, על אזנו וחרשה - עבד יוצא בהן לחירות; נגד עינו ואינו רואה, כנגד אזנו ואינו שומע ^[39] - אין עבד יוצא בהן לחירות. אמר רב שִׁמְן לרב אשי: למימרא דקלא לאו כלום הוא? והתני רמי בר יחזקאל^[40]: 'תרנגול שהושיט ראשו לאויר כלי זכוכית, ותקע בו, ושברו ^[41] - משלם נזק שלם ^[42]' ואמר רב יוסף: אמרי בי רב: 'סוס שצנף וחמור שנער, ושברו כלים ^[43] בתוך הבית - משלמים חצי נזק ^[44]' [ומכל מקום: בין לסומכוס ובין לחולקים עליו – יש חיוב נזיקין בגין נזקים שנובעים מעשיית קול]? אמר ליה: שאני אדם ^[45], דכיון דבר דעת הוא ^[46] - איהו מיבעית נפשיה ^[47], כדתניא: 'המבעית את חבירו - פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים. כיצד? תקע באזנו וחרשו – פטור; אחזהו ותקע באזנו וחרשו – חייב'.

תנו רבנן: הכהו על עינו וכהתה ^[48], על שינו ונדדה: אם יכול להשתמש בהן עכשיו - אין עבד יוצא בהן לחירות, ואם לאו - עבד יוצא בהן לחירות.; תניא אידך: הרי שהיתה עינו כהויה וסמאה, שינו נדודה והפילה: אם יכול להשתמש בהן ^[49] כבר - עבד יוצא בהן לחירות, ואם לאו - אין עבד יוצא בהן לחירות.; וצריכא ^[50]: דאי אשמועינן הך קמייתא, משום דמעיקרא נהורא בריא והשתא נהורא כחישא ^[51], אבל היכא דמעיקרא נמי נהורא כחישא ^[52] אימא לא ^[53]; ואי אשמועינן הא - משום דסמיא לגמרי, אבל התם דלא סמיא לגמרי אימא לא; – צריכא.

תנו רבנן: 'הרי שהיה רבו רופא, ואמר לו לכחול לו עינו – וסמאה, לחתור לו שינו ^[54] - והפילה - שיחק באדון ויצא לחירות; רבן שמעון בן גמליאל אומר: (שמות כא כו: וכי יכה איש את עין עבדו או את עין אמתו) ושחתה [לחפשי ישלחנו תחת עינו] - עד שיתכוין לשחתה.' ורבנן, האי 'ושחתה' מאי עבדי ליה? מיבעי להו לכדתניא: 'רבי אלעזר אומר: הרי שהושיט ידו למעי שפחתו ^[55], וסימא עובר שבמעיה – פטור ^[56]^[57]'. מאי טעמא? דאמר קרא 'ושחתה' - עד שיכוין לשחתה. ואידך? מ'ושחת' 'שחתה' נפקא ^[58]. ואידך – 'שחת' 'שחתה' לא דריש.

אמר רב ששת: הרי שהיתה עינו סמויה, וחטטה ^[59] - עבד יוצא בהן לחירות; מאי טעמא? - מחוסר אבר הוא. ותנא תונא ^[60]: 'תַמות וזכרות בבהמה, ואין תמות וזכרות בעופות ^[61]; יכול יבשה גפה נקטעה רגלה נחטטה עינה? תלמוד לומר: (ויקרא א יד: ואם) מן העוף [עלה קרבנו לה' והקריב מן התרים או מן בני היונה את קרבנו] - ולא כל העוף ^[62].

אמר רב חייא בר אשי אמר רב: היתה לו

הערות

^ קא סלקא דעתא במעשר שני שהוא משדה בעלה שהיא כבעלה, וקרינן ליה 'ממעשרו' וכדמפרש לה ואזיל
^ דלאו דידה הוא, ואין מוסיפין חומש על פדיון מעשרות והקדשות אלא בעלים
^ ומאי טעמא דמאן דאמר פודין בלא חומש
^ דנכסי מלוג
^ משדותיו
^ ממעשרו
^ ממעשר בעלה, דאשה - כאחֵר דמיא
^ שתהיה כאיש אחר לפדות בלא חומש
^ רבנן סברי: כי אמר לה 'קני' - קנה ליה בעלה, וכי אמר לה "על מנת" - לאו כלום הוא; הילכך זוזי הוו נמי דבעל, ושליחותיה עבדא: 'איש ממעשרו' קרינא ביה; ורבי מאיר סבר: לדידה גופה לא אקני לה אלא להכי: שתהא כאיש אחר לפדות בלא חומש
^ שמת אביה, והיה לו מעשר שני, וירשתה עם שאר נכסים, וירושה הבאה לה לאחַר מכאן - נכסי מלוג הן, וילקח בהן קרקע, והוא אוכל פירות
^ לקמן בפרק ב'
^ ממון גבוה הוא, ואכילתו משולחן גבוה הוא; הילכך אינו כשאר נכסים למקנייה בעל בתקנתא דתקון רבנן 'פירות לבעל'
^ הילכך
^ וכי פרקה ליה בזוזי דבעל - לאו ממעשרו הוא, דזוזי דחד [ממנו] ומעשר דחד [שלה]
^ וחיילא עליה תקנתא דרבנן, ופירות לבעל כשאר נכסי מלוג
^ וכיון דבזוזי דבעל פרקה - בעי חומש
^ אמתניתין קאי
^ כ"ד הם, ושנויים אצל נגעים (פ"ו מ"ז), ומייתי להו לקמן בשמעתין (כה,א)
^ אם נטלן, כשן ועין
^ פסוק כז
^ וגמר במה מצינו:
^ מדלא כתיב אחד ונגמור כולהו מיניה
^ דלא גמר חד מחבריה, הילכך לא 'באין כאחד' נינהו
^ שן שינק בה דעתיד להחליפה כגון בעבד קטן
^ ריבה לו שלוחים, מדלא כתיב 'חפשי הוא' או 'יצא חפשי'
^ העין נסמת מראות, והשן מללעוס
^ השמיטו ממקומו ומחובר בבשר
^ אם עצם שאינו חוזר הוא, וסופו ליבש וליפול, ואף על גב דליכא ביטול מלאכה, דהא עצם דזקן [יש מפרשים שכוונת רש"י לשן – אולי לשן בינה דוקא] לאו מידי הוי עביד - כיון דבגלוי הוא ואינו חוזר הרי הוא כעשרים וארבעה ראשי אברים
^ אינו לשון כלל להיות נידון בכלל ופרט אלא בריבה ומיעט וריבה, וריבה הכל
^ יבשה
^ דלא ממעט מידי
^ מיעוט דשן ועין למאי מיעט
^ אראשי אברים קאי
^ להתירו בבת חורין
^ Note:ישום מהדיון הנ"ל. הרבייתא אומרת דרשני, שהרי סדר הדורות הפוך: רבי שמעון ורבי מאיר ורבי אלעזר לפני ר
^ דכתיב בהדיא
^ דלאו חיפושו אלא בשילוח
^ וכי אתא 'ישלחנו' - לשאר ראשי אברים אתא
^ שהכה בכותל והבעיתו בקול ואינו רואה או נתחרש
^ Note:טרפון ורבי עקיבא?
^ בקול
^ כסומכוס מוקמינן לה בבבא קמא, דאמר: בהמה שהזיקה בצרורות משלם נזק שלם
^ בקולם
^ כדין צרורות לרבנן, דפליגי עליה דסומכוס בבבא קמא, ואמרי: אינו משלם אלא חצי נזק צרורות
^ האי ניזק
^ וכי מיבעית
^ מדעתיה קא מיבעית: שנותן לבו אל פחד קול הבא פתאום
^ ולא נסמית לגמרי, שרואה במקצת
^ במראה זה
^ הני תרתי 'יצא לחירות' לאשמועינן דהיכא דאין יכול להשתמש - אף על גב דלא סמאה לגמרי - הויא השחתה, והיכא דסמאה לגמרי - אף על גב דכהויה הויא מעיקרא - הואיל והיה יכול להשתמש למראיתה בדוחק הויא השחתה
^ שאין יכול להשתמש
^ ואף על גב דיכול להשתמש בו
^ אימא לאו 'עין' הוא
^ לנקרה ולגרר סביב מושבה
^ להוציא עוברה
^ דלא נתכוין לעין כלל, אבל "כחול לי עיני" - דנתכוין לעין - אף על גב שלא נתכוין לשחתה חייב
^ Note: אחיו של רב יהודה לולא רש"י היה אפשר להבין שהגמרא מסבירה את הפטור משום שלא נתכוין לשחתה; אך רש"י מסביר שלא נתכוין לעין כלל. ולפי רש"י יוצא, שההמשך [מאי טעמא] הוא דברי החולק על רבי אלעזר – אולי רבן שמעון בן גמליאל, והוא אומר: לא בגלל שלא נתכוין לעין כלל, אלא מאי טעמא? בגלל שלא נתכוין לשחת את העין. ואז יוצא, שהאידך, שלומד מ'ושחת' 'שחתה' הוא שוב רבי אלעזר, שלומד עד שיתכוין לשחתה – והרי רש"י פירש לעיל שפטור רק אם לא נתכוין כלל? אך לפי המשך הרש"י נראה שאידך הוא החולק על רבי אליעזר, הרי כתב רש"י: 'נפקא לן הא דר"א'?! אך אם נאמר שה'אידך' הוא החולק על רבי אלעזר – מה הכוונה 'נפקא לן הא דר"א? לפי זה אין מחלוקת! ולכן לכאורה מוכרח רש"י לפרש שה'אידך' הוא ר"א עצמו, וזאת כוונת רש"י: שר"א לומד מ'ושחת' ושחתה'. – ומכאן ראיה שפירוש סימן התנא 'ר"א' – כאן הוא רבי אלעזר, ולא רבי אליעזר, שהרי וראינו שרבי אליעזר אינו לומד 'עבד- ה
^ נפקא לן הא דרבי אלעזר: פרט לזה שלא נתכוין לשחת כלל, ו'שחתה' משמע בעִסוק בה הכתוב מדבר, ואפילו הכי מתכוין לשחתה בעינן
^ הוציאה לחוץ
^ כלומר מצינו תנא שלנו המסייענו בזאת
^ האי קרא דריש, הנאמר בכל הקרבנות: (ויקרא כב יח) איש איש מבית ישראל אשר יקריב קרבנו לכל נדריהם (פסוק יט) לרצונכם תמים זכר בבקר בכשבים ובעזים; מדלא כתיב 'לרצונכם זכר תמים' ולישתוק – לימדך: שאין מקפיד על תמות וזכרות אלא על אלו
^ אלמא אף על גב דסמויה מעיקרא, כי חטטה - משוי ליה מומא

[1] קא סלקא דעתא במעשר שני שהוא משדה בעלה שהיא כבעלה, וקרינן ליה 'ממעשרו' וכדמפרש לה ואזיל

[2] דלאו דידה הוא, ואין מוסיפין חומש על פדיון מעשרות והקדשות אלא בעלים

[3] ומאי טעמא דמאן דאמר פודין בלא חומש

[4] דנכסי מלוג

[5] משדותיו

[6] ממעשרו

[7] ממעשר בעלה, דאשה - כאחֵר דמיא

[8] שתהיה כאיש אחר לפדות בלא חומש

[9] רבנן סברי: כי אמר לה 'קני' - קנה ליה בעלה, וכי אמר לה "על מנת" - לאו כלום הוא; הילכך זוזי הוו נמי דבעל, ושליחותיה עבדא: 'איש ממעשרו' קרינא ביה; ורבי מאיר סבר: לדידה גופה לא אקני לה אלא להכי: שתהא כאיש אחר לפדות בלא חומש

[10] שמת אביה, והיה לו מעשר שני, וירשתה עם שאר נכסים, וירושה הבאה לה לאחַר מכאן - נכסי מלוג הן, וילקח בהן קרקע, והוא אוכל פירות

[11] לקמן בפרק ב'

[12] ממון גבוה הוא, ואכילתו משולחן גבוה הוא; הילכך אינו כשאר נכסים למקנייה בעל בתקנתא דתקון רבנן 'פירות לבעל'

[13] הילכך

[14] וכי פרקה ליה בזוזי דבעל - לאו ממעשרו הוא, דזוזי דחד [ממנו] ומעשר דחד [שלה]

[15] וחיילא עליה תקנתא דרבנן, ופירות לבעל כשאר נכסי מלוג

[16] וכיון דבזוזי דבעל פרקה - בעי חומש

[17] אמתניתין קאי

[18] כ"ד הם, ושנויים אצל נגעים (פ"ו מ"ז), ומייתי להו לקמן בשמעתין (כה,א)

[19] אם נטלן, כשן ועין

[20] פסוק כז

[21] וגמר במה מצינו:

[22] מדלא כתיב אחד ונגמור כולהו מיניה

[23] דלא גמר חד מחבריה, הילכך לא 'באין כאחד' נינהו

[24] שן שינק בה דעתיד להחליפה כגון בעבד קטן

[25] ריבה לו שלוחים, מדלא כתיב 'חפשי הוא' או 'יצא חפשי'

[26] העין נסמת מראות, והשן מללעוס

[27] השמיטו ממקומו ומחובר בבשר

[28] אם עצם שאינו חוזר הוא, וסופו ליבש וליפול, ואף על גב דליכא ביטול מלאכה, דהא עצם דזקן [יש מפרשים שכוונת רש"י לשן – אולי לשן בינה דוקא] לאו מידי הוי עביד - כיון דבגלוי הוא ואינו חוזר הרי הוא כעשרים וארבעה ראשי אברים

[29] אינו לשון כלל להיות נידון בכלל ופרט אלא בריבה ומיעט וריבה, וריבה הכל

[30] יבשה

[31] דלא ממעט מידי

[32] מיעוט דשן ועין למאי מיעט

[33] אראשי אברים קאי

[34] להתירו בבת חורין

[35] Note:ישום מהדיון הנ"ל. הרבייתא אומרת דרשני, שהרי סדר הדורות הפוך: רבי שמעון ורבי מאיר ורבי אלעזר לפני ר

[36] דכתיב בהדיא

[37] דלאו חיפושו אלא בשילוח

[38] וכי אתא 'ישלחנו' - לשאר ראשי אברים אתא

[39] שהכה בכותל והבעיתו בקול ואינו רואה או נתחרש

[40] Note:טרפון ורבי עקיבא?

[41] בקול

[42] כסומכוס מוקמינן לה בבבא קמא, דאמר: בהמה שהזיקה בצרורות משלם נזק שלם

[43] בקולם

[44] כדין צרורות לרבנן, דפליגי עליה דסומכוס בבבא קמא, ואמרי: אינו משלם אלא חצי נזק צרורות

[45] האי ניזק

[46] וכי מיבעית

[47] מדעתיה קא מיבעית: שנותן לבו אל פחד קול הבא פתאום

[48] ולא נסמית לגמרי, שרואה במקצת

[49] במראה זה

[50] הני תרתי 'יצא לחירות' לאשמועינן דהיכא דאין יכול להשתמש - אף על גב דלא סמאה לגמרי - הויא השחתה, והיכא דסמאה לגמרי - אף על גב דכהויה הויא מעיקרא - הואיל והיה יכול להשתמש למראיתה בדוחק הויא השחתה

[51] שאין יכול להשתמש

[52] ואף על גב דיכול להשתמש בו

[53] אימא לאו 'עין' הוא

[54] לנקרה ולגרר סביב מושבה

[55] להוציא עוברה

[56] דלא נתכוין לעין כלל, אבל "כחול לי עיני" - דנתכוין לעין - אף על גב שלא נתכוין לשחתה חייב

[57] Note: אחיו של רב יהודה לולא רש"י היה אפשר להבין שהגמרא מסבירה את הפטור משום שלא נתכוין לשחתה; אך רש"י מסביר שלא נתכוין לעין כלל. ולפי רש"י יוצא, שההמשך [מאי טעמא] הוא דברי החולק על רבי אלעזר – אולי רבן שמעון בן גמליאל, והוא אומר: לא בגלל שלא נתכוין לעין כלל, אלא מאי טעמא? בגלל שלא נתכוין לשחת את העין. ואז יוצא, שהאידך, שלומד מ'ושחת' 'שחתה' הוא שוב רבי אלעזר, שלומד עד שיתכוין לשחתה – והרי רש"י פירש לעיל שפטור רק אם לא נתכוין כלל? אך לפי המשך הרש"י נראה שאידך הוא החולק על רבי אליעזר, הרי כתב רש"י: 'נפקא לן הא דר"א'?! אך אם נאמר שה'אידך' הוא החולק על רבי אלעזר – מה הכוונה 'נפקא לן הא דר"א? לפי זה אין מחלוקת! ולכן לכאורה מוכרח רש"י לפרש שה'אידך' הוא ר"א עצמו, וזאת כוונת רש"י: שר"א לומד מ'ושחת' ושחתה'. – ומכאן ראיה שפירוש סימן התנא 'ר"א' – כאן הוא רבי אלעזר, ולא רבי אליעזר, שהרי וראינו שרבי אליעזר אינו לומד 'עבד- ה

[58] נפקא לן הא דרבי אלעזר: פרט לזה שלא נתכוין לשחת כלל, ו'שחתה' משמע בעִסוק בה הכתוב מדבר, ואפילו הכי מתכוין לשחתה בעינן

[59] הוציאה לחוץ

[60] כלומר מצינו תנא שלנו המסייענו בזאת

[61] האי קרא דריש, הנאמר בכל הקרבנות: (ויקרא כב יח) איש איש מבית ישראל אשר יקריב קרבנו לכל נדריהם (פסוק יט) לרצונכם תמים זכר בבקר בכשבים ובעזים; מדלא כתיב 'לרצונכם זכר תמים' ולישתוק – לימדך: שאין מקפיד על תמות וזכרות אלא על אלו

[62] אלמא אף על גב דסמויה מעיקרא, כי חטטה - משוי ליה מומא

[1]

[2]

[3]

[4]

[5]

[6]

[7]

[8]

[9]

[10]

[11]

[12]

[13]

[14]

[15]

[16]

[17]

[18]

[19]

[20]

[21]

[22]

[23]

[24]

[25]

[26]

[27]

[28]

[29]

[30]

[31]

[32]

[33]

[34]

[35]

[36]

[37]

[38]

[39]

[40]

[41]

[42]

[43]

[44]

[45]

[46]

[47]

[48]

[49]

[50]

[51]

[52]

[53]

[54]

[55]

[56]

[57]

[58]

[59]

[60]

[61]

[62]