ביאור:בבלי קידושין דף כט
| הבהרה: | ||
|---|---|---|
|
זרעים:
ברכות
מועד:
שבת
עירובין
פסחים
יומא
סוכה
ביצה
ראש השנה
תענית
מגילה
מועד קטן
חגיגה
נשים:
יבמות
כתובות
נדרים
נזיר
סוטה
גיטין
קידושין
נזיקין:
בבא קמא
בבא מציעא
בבא בתרא
סנהדרין
מכות
שבועות
ע"ז
הוריות
קדשים:
זבחים
מנחות
חולין
בכורות
ערכין
תמורה
כריתות
מעילה
תמיד
טהרות:
נידה
מסכת קידושין:
ב
ג
ד
ה
ו
ז
ח
ט
י
יא
יב
יג
יד
טו
טז
יז
יח
יט
כ
כא
כב
כג
כד
כה
כו
כז
כח
כט
ל
לא
לב
לג
לד
לה
לו
לז
לח
לט
מ
מא
מב
מג
מד
מה
מו
מז
מח
מט
נ
נא
נב
נג
נד
נה
נו
נז
נח
נט
ס
סא
סב
סג
סד
סה
סו
סז
סח
סט
ע
עא
עב
עג
עד
עה
עו
עז
עח
עט
פ
פא
פב | הדף המהדורה הרגילה
עמוד א (דלג לעמוד ב)
אודות הגמרא המבוארת באדיבות "גמרא נוחה"
|
עד שימשוך [1] ויחזיק [2]; משכוֹ [3] במנה ולא הספיק לפדותו [4] עד שעמד במאתים - נותן מאתים [5]; מאי טעמא? - (ויקרא כז יט) 'ונתן הכסף וקם לו'[6] משכו במאתים ולא הספיק לפדותו עד שעמד במנה - נותן מאתים; מאי טעמא? - לא יהא כח הדיוט חמור מהקדש [7] פדאו במאתים [8], ולא הספיק למושכו עד שעמד במנה -נותן מאתים; מאי טעמא? - 'ונתן הכסף וקם לו'. פדאו במנה ולא הספיק למושכו עד שעמד במאתים - מה שפדה פדוי ואין נותן אלא מנה'. אמאי? הכא נמי נימא לא יהא כח הדיוט חמור מהקדש? אטו הדיוט לאו ב'מי שפרע' קאי? (בבא מציעא מד א: 'מי שפרע מאנשי דור המבול ומדור הפלגה הוא עתיד להפרע ממי שאינו עומד בדבורו'.)
משנה:
[9]
כל מצות הבן על האב - אנשים חייבין ונשים פטורות;
וכל מצות האב על הבן - אחד אנשים ואחד נשים חייבין;
וכל מצות עשה שהזמן גרמא [10] - אנשים חייבין ונשים פטורות;
וכל מצות עשה שלא הזמן גרמא אחד האנשים ואחד הנשים חייבין;
וכל מצות לא תעשה - בין שהזמן גרמא בין שלא הזמן גרמא - אחד האנשים ואחד הנשים חייבין, חוץ מבל תקיף [11] ובל תשחית [12] ובל תטמא למתים [13].
גמרא:
מאי כל מצות הבן על האב?: אילימא 'כל מצות דמיחייב ברא למיעבד לאבא' [14] - נשים פטורות [15]? והתניא: ’’איש' - אין לי אלא איש, אשה מנין? - כשהוא אומר (ויקרא יט ג) איש אמו ואביו תירא''ו [ואת שבתתי תשמרו אני ה' אלקיכם] - הרי כאן שנים [16]'.
אמר רב יהודה: הכי קאמר: כל מצות הבן המוטלות על האב לעשות לבנו [17] אנשים חייבין ונשים פטורות.
תנינא להא! דתנו רבנן [תוספתא קידושין פ"א ה"יא [ליברמן]]: 'האב חייב בבנו: למולו, ולפדותו, וללמדו תורה, ולהשיאו אשה, וללמדו אומנות; ויש אומרים: אף להשיטו במים [גירסת רש"י: בנהר] [18].
רבי יהודה אומר: כל שאינו מלמד את בנו אומנות - מלמדו ליסטות'.
ליסטות? סלקא דעתך [19]? אלא 'כאילו מלמדו ליסטות' [20].
'למולו' מנלן? דכתיב (בראשית כא ד) וימל אברהם את יצחק בנו [בן שמנת ימים כאשר צוה אתו אלהים]; והיכא דלא מהליה אבוה - מיחייבי בי דינא למימהליה, דכתיב (בראשית יז י: זאת בריתי אשר תשמרו ביני וביניכם ובין זרעך אחריך) המול לכם כל זכר; והיכא דלא מהליה בי דינא - מיחייב איהו [21] למימהל נפשיה, דכתיב (בראשית יז יד) וערל זכר אשר לא ימול את בשר ערלתו ונכרתה [הנפש ההוא מעמיה, את בריתי הפר]; איהי - מנלן דלא מיחייבא? דכתיב [22] 'כאשר צוה אותו אלהים': אותו - ולא אותה [23].
אשכחן מיד [24], לדורות מנלן? תנא דבי רבי ישמעאל: 'כל מקום שנאמר 'צו' אינו אלא זירוז [25] מיד [26] ולדורות [27]'; זירוז - דכתיב (דברים ג כח) וצו את יהושע וחזקהו ואמצהו [כי הוא יעבר לפני העם הזה והוא ינחיל אותם את הארץ אשר תראה]; מיד ולדורות - דכתיב (במדבר טו כג: את כל אשר צוה ה' אליכם ביד משה) מן היום אשר צוה ה' והלאה לדורותיכם.
'לפדותו' מנלן? דכתיב (שמות לד כ: ופטר חמור תפדה בשה ואם לא תפדה וערפתו) כל בכור בניך תפדה [ולא יראו פני ריקם] והיכא דלא פרקיה אבוה - מיחייב איהו למפרקיה דכתיב (במדבר יח טו: כל פטר רחם לכל בשר אשר יקריבו לה' באדם ובבהמה יהיה לך, אך) פדה תפדה [את בכור האדם, ואת בכור הבהמה הטמאה תפדה] [28]. ואיהי [29] - מנלן דלא מיפקדה [30]? דכתיב: 'תִּיפְדֶה' = 'תִּפָּדֶה': כל שמצווה לפדות את עצמו [31] - מצווה לפדות את אחרים, וכל שאינו מצווה לפדות את עצמו - אינו מצווה לפדות אחרים. ואיהי - מנלן דלא מיחייבא למיפרק נפשה [32]? דכתיב 'תפדה' = תיפדה: כל שאחרים [33] מצווים לפדותו - מצווה לפדות את עצמו, וכל שאין אחרים מצווים לפדותו - אין מצווה לפדות את עצמו. ומנין שאין אחרים מצווין לפדותה? דאמר קרא [34] כל בכור בניך תפדה - בניך ולא בנותיך.
תנו רבנן: 'הוא לפדות [35] ובנו לפדות - הוא קודם לבנו; רבי יהודה אומר: בנו קודמו, שזה - מצותו על אביו, וזה - מצות בנו עליו.' אמר רבי ירמיה: הכל מודין
כל היכא דליכא אלא חמש סלעים [36] - הוא קודם לבנו; מאי טעמא? - מצוה דגופיה עדיפא; כי פליגי היכא דאיכא חמש משועבדים וחמש בני חורין: רבי יהודה סבר: מלוה דכתיב בתורה - ככתובה בשטר דמיא [37] בהני חמש [38] - פריק לבריה [39], ואזיל כהן וטריף ליה [40] לחמש משועבדים לדידיה [41]; ורבנן סברי: מלוה דכתיב באורייתא - לאו ככתובה בשטר דמיא [42], והילכך: מצוה דגופיה עדיף.
תנו רבנן: 'לפדות את בנו ולעלות לרגל - פודה את בנו, ואחר כך עולה לרגל. רבי יהודה אומר: עולה לרגל ואחר כך פודה את בנו, שזו מצוה עוברת וזו מצוה שאינה עוברת.' בשלמא לרבי יהודה, כדקאמר טעמא; אלא רבנן - מאי טעמייהו? דאמר קרא (שמות לד כ: ופטר חמור תפדה בשה ואם לא תפדה וערפתו) כל בכור בניך תפדה...' והדר [סוף הפסוק] ’[ו]לא יראו פני ריקם'.
תנו רבנן: מנין שאם היו לו חמשה בנים מחמש נשים - שחייב לפדות כולן? תלמוד לומר: כל 'בכור בניך תפדה. פשיטא: בפטר רחם תלא רחמנא! מהו דתימא נילף 'בכור' 'בכור' מנחלה: מה להלן 'ראשית אונו'* אף כאן ראשית אונו - קא משמע לן.
- דברים כא,יז: כי את הבכר בן השנואה יכיר לתת לו פי שנים בכל אשר ימצא לו כי הוא ראשית אֹנוֹ לו משפט הבכרה.
'ללמדו תורה' מנלן?
דכתיב (דברים יא יט) וְלִמַּדְתֶּם אותם את בניכם [לדבר בם בשבתך בביתך ובלכתך בדרך ובשכבך ובקומך]; והיכא דלא אגמריה אבוה - מיחייב איהו למיגמר נפשיה, דכתיב 'ולמדתם [אותם וכתיב: אתם]’.
איהי מנלן דלא מיחייבא [43]?
דכתיב 'ולימדתם' [44] 'וּלְמַדְתֶּם [או וְלָמַדְתֶּם]’: כל שמצווה ללמוד - מצווה ללַמֵּד [45], וכל שאינו מצווה ללמוד - אינו מצווה ללמד.
ואיהי מנלן דלא מיחייבה למילף נפשה?
דכתיב 'ולימדתם' [46] (דברים ה א: ויקרא משה אל כל ישראל ויאמר אלהם: שמע ישראל את החקים ואת המשפטים אשר אנכי דבר באזניכם היום וּלְמַדְתֶּם אתם ושמרתם לעשתם) 'וּלְמַדְתֶּם': כל שאחרים [47] מצווין ללמדו - מצווה ללמד את עצמו' וכל שאין אחרים מצווין ללמדו - אין מצווה ללמד את עצמו.
ומנין שאין אחרים מצווין ללמדה?
דאמר קרא (דברים יא יט) וְלִמַּדְתֶּם אותם את בניכם [לדבר בם בשבתך בביתך ובלכתך בדרך ובשכבך ובקומך] - ולא בנותיכם.
תנו רבנן: 'הוא ללמוד ובנו ללמוד - הוא קודם לבנו. רבי יהודה אומר: אם בנו זריז וממולח ותלמודו מתקיים בידו [48] - בנו קודמו [49]'. כי הא: דרב יעקב בריה דרב אחא בר יעקב, שדריה אבוה לקמיה דאביי; כי אתא - חזייה דלא הוה מיחדדין שמעתיה, אמר ליה: אנא עדיפא מינך, תוב את דאיזיל אנא. שמע אביי דקא הוה אתי; הוה ההוא מזיק בי רבנן דאביי [50], דכי הוו עיילי בתרין [שני אנשים] - אפילו ביממא - הוו מיתזקי. אמר להו: לא ליתיב ליה [51] אינש אושפיזא [52], אפשר דמתרחיש ניסא [53]. על [בא רב אחא בר יעקב], בת [54] בההוא בי רבנן. אידמי ליה [55] כתנינא [כתנין] דשבעה רישוותיה [56]. כל כרִיעָה דכרע [57] - נתר [נשר, נפל] חד רישיה. אמר להו למחר: אי לא איתרחיש ניסא – סכינתין [58].
תנו רבנן: ללמוד תורה ולישא אשה - ילמוד תורה ואחר כך ישא אשה; ואם אי אפשר לו בלא אשה - ישא אשה ואחר כך ילמוד תורה. אמר רב יהודה אמר שמואל: הלכה: נושא אשה ואחר כך ילמוד תורה. רבי יוחנן אמר: ריחיים בצוארו - ויעסוק בתורה? ולא פליגי: הא לן [59] והא להו [60].
משתבח ליה רב חסדא לרב הונא בדרב המנונא דאדם גדול הוא; אמר ליה: כשיבא לידך - הביאהו לידי. כי אתא, חזייה [61] דלא פריס סודרא [62]; אמר ליה: מאי טעמא לא פריסת סודרא? אמר ליה: דלא נסיבנא. אהדרינהו לאפיה מיניה. אמר ליה: חזי דלא חזית להו לאפי עד דנסבת. רב הונא לטעמיה, דאמר: בן עשרים שנה ולא נשא אשה - כל ימיו בעבירה. 'בעבירה' סלקא דעתך? אלא אימא 'כל ימיו בהרהור עבירה'. אמר רבא: וכן תנא דבי רבי ישמעאל: עד עשרים שנה יושב הקב"ה ומצפה לאדם מתי ישא אשה; כיון שהגיע עשרים, ולא נשא – אומר: תיפח עצמותיו. אמר רב חסדא: האי דעדיפנא מחבראי, דנסיבנא בשיתסר [שש עשרה]; ואי הוה נסיבנא בארביסר -
הערות
עריכה- ^ בשור
- ^ בבית
- ^ הדיוט חפץ של הקדש מיד הגזבר
- ^ כלומר: לתת דמיו לגזבר
- ^ דכי אייקר - ברשות הקדש אייקר, הואיל ולא נתן המעות
- ^ Note:רעון ההלואה - אינו אין צירוף מילים זו נמצאת במקרא כולו וכן מציין תוספות ד"ה ונתן בשבת קכח,א אולי הכוונה במקום 'ונתן הכסף' - לדברים יד,כה: ונתתה בכסף [פדיון מעשר שני] וצרת הכסף בידך והלכת אל המקום אשר יבחר ה' אלקיך בו]; ואולי 'וקם לו' -מויקרא כז,יט: ואם גאל יגאל את השדה המקדיש אתו ויסף חמשית כסף ערכך עליו וקם לו – שהפדיון מ
- ^ שאם משכו [הגזבר] מיד הדיוט - ישלם כל מעותיו, דקנאו במשיכה, וברשותו הוא דזל
- ^ נתן את המעות
- ^ בגמרא מפרש לכולה מתניתין.
- ^ שהזמן גורם לה שתבא
- ^ פאת הראש
- ^ פאת זקן
- ^ דכהנים
- ^ והכי משמע 'כל מצות שהבן מצווה על אביו'
- ^ בתמיה
- ^ לשנים הוא אומר
- ^ כגון הנך דמפרש בברייתא: ללמדו תורה, ולמולו, ולפדותו בחמשה סלעים אם בכור הוא, ולהשיאו אשה; וכולה יליף ואזיל מקראי
- ^ שמא יפרוש בספינה, ותטבע, ויסתכן אם אין יודע לשוט
- ^ והלא ישב ולא למדו כלום
- ^ דכיון דאין לו אומנות ויחסר לחמו - ילך בפרשת דרכים וילסטם את הבריות
- ^ כשיגדל
- ^ שם
- ^ ולא את שרה
- ^ לאברהם נאמר כן
- ^ שיהא מהיר וזריז בדבר
- ^ ונוהג מיד
- ^ ונוהג לדורות
- ^ כלומר: קרי ביה 'תפדה'
- ^ אמו
- ^ מנין שאינה מצווה לפדות את בנה? דכיון דמצות עשה שלא הזמן גרמא הוא - בעי קרא למעוטה
- ^ כשהוא בכור ולא פדאו אביו
- ^ נהי דאביה אינו מצווה לפדותה, דכתיב 'בכור בניך' - אימא איהי תפדה נפשה לכשתגדל, דהא קרינן ביה 'תפדה' - אלמא מצוה אברא נמי רמיא, והך מצות עשה שאין הזמן גרמא היא
- ^ האב
- ^ שם
- ^ שלא פדאו אביו
- ^ דלית ליה נכסי אלא חמש סלעים
- ^ ובפדיון עצמו היה מחוייב קודם ששיעבד קרקעותיו, ויטרוף את הלקוחות; הילכך:
- ^ דאיכא
- ^ דאין זה אונאה, שהרי מצות בנו עליו יותר ממצותו
- ^ לקוחות
- ^ על פדיון עצמו
- ^ ואינו גובה ממשועבדים
- ^ ללמד את בנה
- ^ שם
- ^ דכתיב וְלִמַּדְתֶּם... את בניכם - קרי ביה וְלָמַדְתֶּם לאקושינהו, דלא מיפקדא ללמוד
- ^ קרא אחרינא הוא 'וְלִמַּדְתֶּם אותם ושמרתם לעשותם'
- ^ האב
- ^ והאב רואה שיצליח ממנו, ואין לו סיפוק נכסים שילמדו שניהם
- ^ ילמוד בנו והוא יטריח אחר מזונות ויספיקנו
- ^ בית המדרש רחוק מן היישוב הוה
- ^ לרב אחא
- ^ ועל כרחו ילין בבית המדרש
- ^ ומתוך חסידותו יעשה לו נס ויהרוג את המזיק
- ^ לן
- ^ מזיק
- ^ שהיו לו שבע גולגולות
- ^ רב אחא מתפלל על אותו מזיק
- ^ סכנתם אותי
- ^ בני בבל היו הולכין וגורסין משניות התנאים בארץ ישראל, ומתוך שלומדים חוץ למקומם - אין צרכי הבית מוטלים עליו - נושא אשה, דהוה בלא הרהור, ואחר כך הולך ולומד תורה
- ^ לבני ארץ ישראל הלומדים במקומם: אם נושא אשה יהו צרכי הבית מוטלין עליו, ויבטלוהו
- ^ רב הונא לרב המנונא
- ^ כדרך הנשואין שהיו רגילין לכסות ראשן