אילת השחר (מלבי"ם)/פרקים לא - נד

פרק לא

(עריכה)

<< · אילת השחר (מלבי"ם) · פרק לא · >>

כלל רמט

(עריכה)

הקדמה אל שס"ה כללים הבאים^[1]
והשמות הנרדפים יש לכל אחד גדר מיוחד, אשר על גדרים אלה נבנו המון דרושים אין ספורות למו. וכן הלשונות השוות יש בהם הבדל אחרי העיון מתי ישמש בלשון זה ומתי בלשון אחר. וכבר החילונו וגילינו בזה נעלמות רבות בפירוש תנ"ך. ובהקדמת ספר ישעיהו אשר יצא לאור העמדנו מגדול עוז בו ירוץ צדיק ונשגב במליצות הכתובים, לראות שכל מלה ומלה יש לה גדר מיוחד, ולהשכיל ברוח ה' מליצות החוזים על שרשם ומקורם.

והנה חקרתי ודרשתי וספרתי את הכללים הנמצאים בספרא על זאת, ומצאתם שס"ה כללים רחבי ידים (חוץ מהכללים אשר אתי אשר הוצאתים מדברי חז"ל שאין ענינם בחיבור הנוכחי. כי פה לא אדבר רק מן הכללים הנצרכים להבנת דברי הספרא, ואשר מדברי חז"ל בספרא הוצאתים). והנני לסדר לך הכללים האלה המבארים גדרי הלשונות השוות והבדליהם, והבדלי השמות והפועלים והמלות הנרדפים. ועם הרמ"ח כללים אשר בארנו עד הנה בשימוש הלשון, יעלו לתרי"ג כללים. והם תרי"ג אורות בהירות מזהירות ומבריקות ומתנוצצות על אופק הלשון. להאיר כל מחשך, ולפקח עינים, אשר לא תמצא דבר קטן ודבר גדול מכל המון הדרושים המבוארים בתורת כהנים אשר לא נבנה על הכללים האלה, ועל חכמת הלשון ויסודותיה:

(אדם - איש):    כפי מה שכתבו המדקדקים דבשם העצם לא נגזר לשון נקבה מלשון זכר, ועל פי זה נכיר בשמות בעלי חיים איזהו שם העצם ואיזהו שם התואר (כמו שיתבאר בכלל רעו) -- א"כ שם אדם שלא נמצא ממנו שם 'אדמה' הוא שם העצם, ושם איש שנגזר ממנו שם 'אשה' הוא שם התואר. ועל פי זה יעמדו כמה הבדלים בין שני השמות האלה . ( ויקרא ס' י ).

1. כותרת זו הינה הוספה משלנו להקלת הקריאה, ובדפוס נמצא בסוף כלל רמ"ח -- ויקיעורך

כלל רנ

(עריכה)

שם אדם כולל זכר ונקבה, ושם איש ממעט אשה; אם לא בשיש איזה ריבוי . ( ויקרא ס' י ובכמה מקומות )

כלל רנא

(עריכה)

שם אדם נקרא בו תכף בהולדו, ושם איש ממעט קטן . ( ויקרא ס' י . קדושים ס' קה, ובכל הפרשה שם . אמור ס' מא, אמור ס' ק, ובכמה מקומות )

כלל רנב

(עריכה)

שם אדם מיוחד אל האדם לבדו, ושם איש כולל במובנו הרחב גם יתר נמצאים בעלי חיים ומלאכים וכדומה . ( ויקרא ס' י )

כלל רנג

(עריכה)

שם איש בא לחבר התואר אל המתואר ["איש צדיק", "איש תם"] ולייחס הקנין אל הקונה ["עבד איש", "עולת איש"].  לא כן שם אדם. ובמקום שאמר "אדם בליעל" יש בו גדר מיוחד ( ויקרא ס' י )

כלל רנד

(עריכה)

שם איש בא לציין נושא סתמי -- "וישאלו איש לרעהו" שפירושו אחד לרעהו. וכן בא על הכללות -- "איש מבית ישראל".  לא כן שם אדם. ומה שכתוב "אדם מכם" יש בו דרוש . ( ויקרא ס' י )

כלל רנה

(עריכה)

שם אדם בא לפעמים על שם מין האדם כולו, וחז"ל דרשוהו על אדם הראשון . ( ויקרא ס' י )

כלל רנו

(עריכה)

שם אדם במובנו המדויק בא רק על ישראל שומרי התורה ומצוות (ויקרא ס' י).    וכן מורה על מעשהו מצד שהוא אדם בבחירה והשכל . ( ויקרא ס' שיד )

כלל רנז

(עריכה)

• ולכן, במקום שבא שם איש לחבר התואר אל המתואר אינו ממעט אשה ( מצורע ס' מג ).
• וכן במקום שבא על יחוס הקנין ( צו ס' פז )
• וכן במקום שמציין נושא סתמי ( צו צג . קדושים ס' כה, קדושים ס' נא . בהר ס' לב, בהר ס' צא ).
• וכן במקום שבא לציין הכללות -- אינו ממעט אשה.

וזה ניכר

1. על ידי הענין, כמו "איש מכם".
2. או על ידי שבא הפעל אחריו בלשון רבים ( תזריע ס' קנ . אחרי ס' קלו . קדושים ס' ג . בהר ס' כא, וסימן כב ).
3. או על ידי שבא בכפל "איש איש" ( מצורע ס' קכ, מצורע ס' קנח . קדושים ס' צח . אמור ס' רמב ).

ובזה מרבה גם קטן.    והטעם לזה כי בכל מקום שכתוב שם 'איש' יש לומר שבא במובנו המדויק סימן המין, איש ולא אשה (בפרט במקום שיש ראיה ממה שלא בא שם 'אדם'). אבל בכל אלה הנזכר לא יכול לכתוב שם אדם (כנזכר בכלל רנג כלל רנד), ובזה יש לומר שלא בא השם לסימן המין רק לציין חיבור התואר להמתואר או לציין הכללות וכדומה, ועל כן לא ממעטינן אשה.

אולם על קטן משמע שגם בשם שבא על יחוס הקנין ממעטין אותו^[1] ( צו ס' צד ):

1. קשה, עיין (בצו סימן צד ובסימן פז). ונלע"ד שנפל כאן טעות סופר וצ"ל "אולם על קטן משמע שגם בשם שבא על הכללות ממעטין אותו" ואז אתי שפיר -- ויקיעורך

כלל רנח

(עריכה)

במקום שבא שם אדם מגביל נגד שם בהמה בא במובנו הרחב וגם עכו"ם בכלל . ( ויקרא ס' י, בחוקתי ס' קט ).

וכן במקום שבא על כלל המין. כגון אם כתוב "האדם", שהה"א מורה על סימן המין . ( אחרי ס' קמג )^[1]

1. כאן הגהתי. ובדפוס כתוב 'סימן קמו' וטעות הוא -- ויקיעורך

כלל רנט

(עריכה)

• שם נפש כולל גדולים וקטנים זכרים ונקבות . (כ"ה בכל מקום)
• ובא שם 'נפש' מגביל נגד הגוף . ( בחוקתי ס' נח )
• ובא על המת, והיינו על הדם . ( אמור ס' ?^[1] )
• אבל לא יבוא שם "נפשות" בלשון רבים על המתים . ( בחוקתי ס' נח )

1. חסר אות הסימן בדפוס המקורי. ונראה שצ"ל 'אמור סימן ג' -- ויקיעורך

כלל רס

(עריכה)

כל מקום שכתוב "דבר אל בני ישראל" בא למעט עכו"ם; אם לא שיש איזה ריבוי לרבותם . ( ויקרא ס' ז, וסימן קצא . צו ס' קלה, וסימן קמד . תזריע ס' א, וסימן מ^[1] . מצורע ס' קיח . אחרי ס' פו . קדושים ס' פח . אמור ס' קעו . בחוקתי ס' נה )

1. עיי"ש דלכאורה 'סימן מ' הוא טעות הדפוס. ואולי צ"ל 'סימן לו'. וצע"ע - ויקיעורך

כלל רסא

(עריכה)

וכשבא על צד הדיוק -- "בני" דוקא, ולא בנות (ויקרא ס' ח) ולא גרים.

וכל מקום שכתוב "בני ישראל" צריך ריבוי על נשים וגרים. או שהתורה בארה שם בפירוש שהדין נוהג גם בגר . ( ויקרא ס' קצא באורך. ועוד צו ס' כה, וסימן קמד . שמיני ס' מז, וסימן נו^[1] . תזריע ס' א . מצורע ס' קיט^[2], וסימן קפג . אחרי ס' פו . אמור ס' א, וסימן קעו )

1. לא הבנתי כאן את הכוונה ואולי נפל טעות סופר -- ויקיעורך
2. כאן הגהתי. ובדפוס כתוב 'סימן יט' וטעות הוא -- ויקיעורך

כלל רסב

(עריכה)

וכן בכל מקום שבא שם בן ובנים, דייקו תמיד שבא על הקטן; אם לא במקום שהסברה נותנת שבא על צד ההרחבה . ( אמור ס' ב ).

ושם בן ובת בבואם סמוך אל שם אחר יורו לפעמים הוראה אחרת. כמו 'בן חיל', 'בת חיל', 'בת בליעל'. ועל כן הוצרך לכתוב "בת איש כהן". כי אם יכתוב "בת כהן" נוכל לטעות שהיא עצמה יש לה חלק בכהונה להוציא אם נתחללה . ( אמור ס' כב )

כלל רסג

(עריכה)

ויש הבדל בין שם "בן" ושם "זרע" .

• שם 'זרע' כולל גם בני הבנים. ושם 'בן' בדיוק הוא רק הבנים לבד.
• ושם 'זרע' כשבא בדיוק הוא רק זרע הכשר . ( קדושים ס' צג, אמור ס' צו )
• ובבעלי חיים לא יחס שם 'בן' רק אל האם . ( אמור ס' קלא )

פרק לב

(עריכה)

<< · אילת השחר (מלבי"ם) · פרק לב · >>

כלל רסד

כל מקום שאומר "אהרן ובניו", והוא מצוה נהוגה לדורות, רצונו לומר הכהן גדול העומד במקום אהרן והכהן הדיוט שעומדים במקום בניו . ( צו ס' לט, ויקרא ס' קיב, תזריע ס' מג ).     אם לא במצוה שהיתה רק במדבר ונצטוה אהרן לבד . ( ויקרא ס' קיב )

כלל רסה

וכל מקום שאומר "אהרן הכהן" והוא מצוה נהוגה לדורות -- יכוין על הכהן הדיוט. כי תואר "הכהן" מיותר ובא לומר שנוהג באהרן מצד שהוא כהן, לא מצד שהוא אהרן דהיינו מעלתו ביחוד . ( תזריע ס' מג )    אבל כשאמר "בני אהרן הכהן" יכוין על מעלת כהונתו הגדולה . ( ויקרא ס' מט )

כלל רסו

והנה יתפוס לפעמים שם "בני אהרן" , ולפעמים שם "כהנים", ולפעמים "בני אהרן הכהנים", ולפעמים "הכהנים בני אהרן". ובארנו שכל מקום שאומר 'בני אהרן הכהנים' בא למעט בעל מום. כי בכלל 'בני אהרן' הם חללים ובעלי מום. ובשם 'הכהנים' בדרך הדיוק אין בעל מום בכלל ובהרחבה גם בעל מום בכלל. וכשבא לבאר שם 'בני אהרן' בא בדיוק, אבל כשאמר 'הכהנים בני אהרן', בא שם 'בני אהרן' לבאר ששם 'כהנים' בא בהרחבה וגם בעל מום בכלל . ( ויקרא ס' לח, אמור ס' ב )

כלל רסז

יש הבדל בין שם "קהל" ושם "עדה" כמו שיש הבדל בין 'מקהיל' ובין 'מיעד'.

• המקהיל אוסף אנשים על ידי קול וחצוצרות (וזה ההבדל בינו לבין אסף קבץ שכולל גם האוסף דברים שאין בם דעת), אבל המיעד הוא בהזמנה לזמן ובסדר מיוחד.
• וכן הקהל היא אסיפת ההמון, והעדה הם אסיפת העם כשזקניהם בראשיהם.
• וכן יבוא שם עדה מטעם זה על הסנהדרין לבד. ובפרט כשנרדפו יחד שאז יפורש תמיד שם עדה על הסנהדרין. (ויקרא ס' רמא, ויקרא ס' רמג . צו ס' קסז . אחרי ס' טז . קדושים ס' א, קדושים ס' צא)     וגם הסנהדרין הם מכלל הקהל כשאין מורים בעת ההוא . (ויקרא ס' רמג)

כלל רסח

ויש הבדל בין שם "עדה" ובין שם "עדת ישראל" שנופל רק על הסנהדרין גדולה. ושם 'עדה' סתם כולל גם סנהדרין קטנה . ( ויקרא ס' רמא, ויקרא ס' רמח )

כלל רסט

ויש פלוגתא בשם "קהל" אם נקרא בו גם שבט אחד או דוקא רוב ישראל . ( ויקרא ס' רמח )

כלל רע

שם "עם" כשבא בהרחבה כולל כל אישי האומה, וכשבא בדיוק אין כהנים ולוים בכלל.   כגון כשאומר "עם הקהל", שבא שם 'עם' לתאר שם 'קהל' שכולל הכל -- בזה בא בדיוק ומוציא כהנים ולויים (אחרי ס' פג). אבל כשבא בסתם יבא לפעמים בהרחבה וכולם בכלל (ויקרא ס' רפ, שמיני ס' ח).

וכשרוצה לחלק בין הנכבדים ובין ההמון יקרא את ההמון בשם "עם הארץ" (ויקרא ס' רפ)

כלל רעא

וכל זה כשבא שם "עם" סתם, שאז בא גם על קיבוץ פרטי. אבל כשאמר "עם ה’", וכן "עמך" בכינוי אל ה' -- כולל העם כולו עם כהניהם.

וכן שם "ישראל" מוגבל לפעמים נגד שם "בני אהרן". אבל כשאמר "עמך בית ישראל" -- גם הכהנים בכלל ( אחרי ס' נד ).

וכינוי "עמיו" בלשון רבים בא לכבוד, ככינוי "אדוניו". והריבוי הוא "בעממיך" בכפל המ"ם ( אמור ס' ד )

כלל רעב

ושם "מחנה" הונח בעצם על העם החונים בשדה, ובא על ישראל כל עוד שחנו במדבר.    ויש מחנה כוללת ומחנה חלקיית. שכל שבט קרוי מחנה. ואחר שהוקם המשכן היו ג' מחנות -- כהונה לויה ישראל. ובכל מקום שאמר "מחוץ למחנה" נפרש לפי עניין הכתוב ( ויקרא ס' רלד, אחרי ס' סח, אחרי ס' פט )

ויש הבדל בין "מחוץ לעיר" ובין "מחוץ למחנה". ש'חוץ למחנה' הוא דוקא במקום שיש לו דין מחנה כגון בירושלים או בערי חומה ( מצורע ס' צה )

כלל רעג

שם "גר", עיקר הנחתו מצד שגר בארץ לא לו, אם מרחוק אם מקרוב.    והכנענים שקיבלו ז' מצוות היו "גר תושב". והבא מרחוק ונתגייר הוא "גר צדק". ושניהם נקראים בשם 'גר' סתם.

• ונלמד תמיד מענינו,
• או על ידי שכפל שם 'גר' ב' פעמים, אחד לגר צדק ואחד לגר תושב,
• או על ידי היקש וכדומה.
  

( אחרי ס' עה, אחרי ס' קכב . קדושים ס' כא. ועיין עוד אמור ס' פו, בהר ס' יד, וסימן עב, וסימן צד )

כלל רעד

ויש הבדל בין "הגר בתוככם" ובין "הגר אתכם". שלשון "הגר אתכם" בא על מי שנתגייר מקרוב, ולשון "הגר בתוככם" מורה שנתגייר זה ימים רבים.  וכן לשון "גר בישראל" מורה שגר מכבר . ( אחרי ס' עה . קדושים ס' פא, קדושים ס' פג )

כלל רעה

שם זקן יבוא לפעמים על מלא ימים ולפעמים יבוא על נשיאי העם וחכמיהם. ויש בזה כלל. שכל מקום שבא שם 'זקן' בלא סמיכות ובלא כינוי ובלא ה"א הידיעה -- מובנו לרוב זקן בימים ( אם לא במקום שיש הוכחה שבא על החכמה, כמו בשכפל את הלשון "מפני שיבה תקום והדרת פני זקן" כמו שבארנו (קדושים ס' פ) ). אבל בכל מקום שבא בכינוי או בסמיכות או בה"א הידיעה -- יכוין על זקן נשוא פנים מופלג בחכמה. חוץ כשמדבר מזקני עכו"ם ורשעי ישראל שאז יהיו הזקנים לפי העם ( ויקרא ס' רמט )

פרק לג

(עריכה)

<< · אילת השחר (מלבי"ם) · פרק לג · >>

כלל רעו

(עריכה)

בשמות בעלי חיים נוכל להבדיל בין השם שנקרא בו מיום הולדו -- שלא נגזר ממנו לשון נקבה מלשון זכר [כמו גמל שפן חזיר שור ושה. וכן ארנבת יונה חסידה, שיאמר לזכר ולנקבה], ובין שם התואר שנקרא בו על שם שניו וגדולו שנמצא ממנו לשון נקבה [כמו פר פרה, כשב כשבה, לביא לביאה] ( ויקרא ס' י, אמור ס' קלא ).

• כי שם "כבש" הוא בן שנה, ואחר שנתו נקרא בשם "איל" (ויקרא ס' רפג). ומה שאמרו חז"ל דגם בן יומו קרוי 'איל' -- היינו בלשון בני אדם; אבל בלשון התורה הוא שם התואר על הכח והגידול ( ויקרא ס' ש^[1] ). וכן שם "שעיר".
• אבל "צאן" הוא שם המין ולכן הוסיף "ואם מן הצאן..כשבה או שעירה" ללמד שגם חרשת וננסת כשרים . ( ויקרא ס' שכג, ויקרא ס' שכד. ועיין עוד ויקרא ס' קעח )

1. נפל כאן טעות סופר וצע"ע איך לתקנו -- ויקיעורך

כלל רעז

(עריכה)

וכן השמות "עגל - פר" נקראו על שם גדולם; תחילה הוא עגל ואחר כך נכנס לכלל פר. והוא בשנה שניה לר' אליעזר ובשנה ג' לחכמים . ( ויקרא ס' רח )

כלל רעח

(עריכה)

ויש פלוגתא ב-"עגל בן בקר" וכן ב-"פר בן בקר".

• שיש אומרים שפירוש 'עגל בן בקר' -- מלת 'בן' כמו 'בן חיל'; עגל שהוא בקר, דהיינו גדול בשנה ב' לחכמים. ו'פר בן בקר' -- מלת 'בן' מציין הצעירות כמו 'בני יונה' 'בני נשר', והוא בשנה ג'.
• ויש אומרים 'בן בקר' -- עגל ממין הבקר; כי נמצא עגל במינים אחרים כמו שהוא בשם גדי, עיר, כפיר עופר, ובתורה לא נמצא אצל קרבנות 'פר' סתם רק 'פר בן בקר' . ( ויקרא רח באורך)

כלל רעט

(עריכה)

וכל אורייתא כבש כבשים, בר מן ארביסר בלישנא דקדם שי"ן לבי"ת.    ובארתי ד-"כשב וכשבים" נוטה יותר על שם המין ותמיד בא מין אחר סמוך לו, כמו "בקר בכשבים ובעיזים". ובמקום שלא בא על כוונה זו בא כן מצד חוזק גופו ואלייתו ובא לרבות את האליה . ( ויקרא ס' קעח, ויקרא ס' רצא )

כלל רפ

(עריכה)

"וכבשים ועזים", וכן "תורים ובני יונה" -- לא בא שם המין בלשון יחיד מפני שהוא שם התואר כנ"ל. מה שאין כן בשם העצם, נאמר "ויהי לי שור וחמור צאן" . ( ויקרא ס' עז )

כלל רפא

(עריכה)

תורים ובני יונה הם שני משפחות נפרדות ממין הזה. היונה נוחה להיכנע, לא כן התור. התור הוא מעופות הנוסעים ולא היונה.

ובני יונה הם הצעירים מן המין. כמו "בן ראמים, בני צאן, בני נשר". וממה שכתב תמיד "תורים ובני יונה" ולא בהפך -- מבואר שתורים גדולים ובני יונה קטנים ( ויקרא ס' עד )

כלל רפב

(עריכה)

לדעת חכמי הגמרא יש הבדל בין "עוף" ובין "צפור". שעוף הוא שם הסוג וכולל טהורים וטמאים, וצפור מיוחד רק לטהורים (אם לא כשאמר "צפור שמים" או "צפור כנף"). ויש בזה פלוגתא בספרי ובירושלמי. ודעת הספרא שגם 'צפור' הוא שם הסוג ( מצורע ס' יא )

כלל רפג

(עריכה)

שם חיה ושם בהמה ישמשו לפעמים לשם הסוג ולפעמים לשם המין.

• דהיינו שם 'חיה' תכלול לפעמים כל בעלי חיים אשר בארץ, אף העוף;
• ולפעמים תכלול חיה ובהמה לבד;
• ולפעמים הוא שם מיוחד על חיות המדבר.

וכן שם 'בהמה' בהבנה הסוגיית תכלול גם החיה. ולפעמים הוא שם מיוחד לבהמת היישוב לבד. וכל מקום שיגביל שם 'בהמה' נגד שם 'אדם' הוא שם הסוג.     והכל לפי ענין הכתוב. שמן הענין נבין אם הוא שם הסוג או שם המין . ( שמיני ס' סו . ועיין שם שמיני ס' צה ואמור ס' קכט )

כלל רפד

(עריכה)

האדם אף שנאמר בו "נפש חיה", לא נקרא בשם 'חיה' (ולא כפי הנראה משטחות דברי הרמב"ם בהל' מאכלות אסורות) .( שמיני ס' עב ).

וחיית הים נקראים בשם "חיה אשר במים". ובלשון "נפש חיה אשר במים" נכלל גם חיית הים שיש לה צורת אדם . ( שמיני ס' פ )

וגם בלשון 'בהמה' נכלל גם ברואי הים, עד שהוצרך לומר "מכל הבהמה אשר על הארץ" . ( שמיני ס' סה )

כלל רפה

(עריכה)

בשם בהמה וכן בשם חיה נכלל גם הכלאים ( צו ס' קלו, שמיני ס' סד )    ואם באו בהבנה הסוגיית נכלל גם כלאים מחיה ובהמה יחד ( שמיני ס' סד )

כלל רפו

(עריכה)

שם בהמה בהבנה המדויקת הוא אחר שיצא לאויר העולם, ובהבנה המורחבת כולל גם העובר במעי אמו. כגון כשאמר "כל הבהמה" מרבה גם העובר . ( שמיני ס' ק. ועיין עוד בזה בחקותי ס' עד )

פרק לד

(עריכה)

<< · אילת השחר (מלבי"ם) · פרק לד · >>

כלל רפז

(עריכה)

שם "אהל מועד" בא לפעמים בדוקא על אהל מועד שבמדבר, ולפעמים בא לדוגמא והוא הדין המקדש שנבנה אחר כך.    והכלל בזה שבמקום שבא רק לציין המקום -- בא לדוגמא. אבל אם בא משום קדושת המקום יש לטעות שאהל מועד דוקא, שקדושתו משונה מקדושת המקדש, ואז צריך ריבוי לרבות המקדש . ( צו ס' עד )

כלל רפח

(עריכה)

"חצר אהל מועד" במובנו המדויק אינו כולל הלשכות הבנויות בחול ופתוחות לקדש . ( צו ס' לב )

כלל רפט

(עריכה)

יש הבדל בין שם "משכן" ובין שם "אהל מועד". ששם 'משכן' הונח מצד צורתו, שעשוי להיטלטל ולשכן בעת החניה. ושם 'אהל מועד' הונח מצד תכליתו, שייעד שכינתו שמה.

ולכן בכל מקום שדיבר מצד צורתו או מן המסעות קראו בשם 'משכן', ובכל מקום שדבר מן העבודות והקרבנות קראו בשם 'אהל מועד' . ( אחרי ס' צד )

כלל רצ

(עריכה)

שם "מזבח" כולל גוף המזבח וגגו וקירותיו ויסודו. וגם הכבש בכלל 'מזבח' בדרך ההרחבה. אבל כשפורט את חלקיו כמו "קיר המזבח" וכדומה -- אין הכבש בכלל מזבח . ( ויקרא ס' פג, ויקרא ס' קמב )

אולם כשאמר "אל המזבח" (ולא "על המזבח") -- גם הכבש בכלל. וכן מורה אף שקרב אליו ואינו על גביו . ( ויקרא ס' קמב, ויקרא ס' רעד )

כלל רצא

(עריכה)

( ירך המזבח ) -- השמות פנים, אחור, כתף, שכם, צד, ירך הושאלו מן גוף האדם אל עצמיים בלתי בעלי איברים.

• ובבית יש הבדל בין בית שארכו יתר על רחבו ולפניו חצר; שאז נקרא החצר בשם "פנים", ושני צדדיו הם "כתפי הבית", וחלקי הבית הקרובים למערב הם "ירכתי הבית", וצד מערב נקרא "אחור".
• ובבניין מרובע נקרא צד מערב בשם "ירך".

והמזבח שהכבש שלו היה בדרום, צד דרום היה "פני המזבח" וצד צפון הוא "הירך" . ( ויקרא ס' סה )

כלל רצב

(עריכה)

יש הבדל בין שם "קדם" ושם "מזרח" . ששם 'מזרח' מציין זריחת השמש ושם 'קדם' מציין הצד הקודם במעלה או במקום. ויען שהשמש יוקדם לזרוח במזרח נקרא צד מזרח 'קדם'.

וכן צד המזרחי של הבתים והערים נקרא בשם 'קדם', כי בימי קדם היו פתחיהם למזרח. ולכן במקום שצריך לבאר שצד מזרח יוקדם יאמר "קדמה מזרחה" . וכן בבית שאין פתחו במזרח לא יצדק על מזרח שם 'קדם' . ( ויקרא ס' פו )

כלל רצג

(עריכה)

יש הבדל בין השמות עבר . צד . צלע . קצה . סוף . פאה . שפה.

• שם "צלע" הונח על גשם שיש לו ארך ורוחב וגובה. ועיקר שם 'צלע' על צלעות הצדדים.
• שם "קצה" בא על דבר שטחיי, ובמרובע יהיו הקצוות בארבע הזויות.
• שם "פאה" בא לציין הרוח של איזה דבר.
• שם "צד" בא על דבר שהוא בצד דבר אחר.
• ושם "עבר" בא על דבר הנמשך באורך ועוברים אותו מקצה לקצה.
• ושם "סוף" מגביל לשם 'ראשית' והונח לשני צדדי האורך.
• ושם "שפה" על חוט המקיף הדבר סביב סביב .
  

( קדושים ס' טו, קדושים ס' עד )

כלל רצד

(עריכה)

יש הבדל בין "פתח" ובין "דלת". שהחלל שבו נכנסים נקרא 'פתח', והסותם והנועל את החלל נקרא 'דלת'. ואם יריעה פרושה שם יאמר "מסך פתח המשכן".

ולכן במה שכתוב "ושחטו פתח אהל מועד" פירשו שצריך שיהיה הפתח פתוח. דאין לפרש נגד הפתח דהא כתוב גם כן "לפני אהל מועד" . ( ויקרא ס' קסד )

כלל רצה

(עריכה)

יש הבדל בין "חצרים" לבין "ערי הפרזי".  'החצרים' הם כפרים שעל פני השדה שישבו בהם עובדי האדמה. וערי הפרזי הם ערים שאין להם חומה, ולכל הפחות צריך שיהיו בעיר ג' חצרות של ב' ב' בתים. ( בהר ס' סא, בהר ס' סב ) .

ולשון "עיר חומה" לא נמצא בשום מקום בתנ"ך. רק "עיר מוקף חומה". ועל כן במה שכתוב "בית מושב עיר חומה" פירשו שנתקדשה בקדושת ערי חומה . ( בהר ס' נג )

פרק לה

(עריכה)

<< · אילת השחר (מלבי"ם) · פרק לה · >>

כלל רצו

(עריכה)

דרך הלשון לציין קישור הזמן על ידי ב' הנלוה אל המקור -- "בבואם אל אהל מועד או בגשתם". ולפעמים יציינהו על ידי מילת "בעת".

אולם אם יציינהו על ידי מילת "ביום" - יהיה באחד משני פנים.

• או שרצה לומר שהוא דוקא ביום ההוא, לא ביום אחר;
• או שבא במובנו המדויק -- יום דוקא, ובא למעט את הלילה ( צו ס' מ באורך. ועוד ויקרא ס' שפט, וצו ס' קיד, וסימן קטז, וסימן קנט, וסימן קסב . תזריע ס' ח, וסימן ט, וסימן יא, וסימן ס, וסימן פז, וסימן קכט . מצורע ס' ג, וסימן ה, וסימן לה, וסימן צא^[1], וסימן קיז, וסימן קנג )

וכן במקום שנזכר מילת "יום" עם המספר -- יום הראשון , יום השביעי -- ממעט לילה . ( שם, אמור ס' קצה )

1. כאן תיקנתי ובדפוס כתוב בטעות 'סימן צ' -- ויקיעורך

כלל רצז

(עריכה)

ויש הבדל בין עת ובין יום.  שמלת 'עת' נאמר על כל חלק מחלקי הזמן, בין על עתי השנה בין על הזמן הכולל. ומלת 'יום' מציין היום לבד . ( אחרי סימן ו. ועיין אמור ס' קסו )

כלל רצח

(עריכה)

ויש הבדל בין מלת "עת" ובין מלת "כל ימי" , "כל הימים".    כשרוצה לציין המשך הזמני של איזה דבר יציינו במלת "כל ימי" , "כל הימים". וכשירצה לציין מתי חל איזה דבר בנקודה מיוחדת מן הזמן יציינו במלת "עת" . ( מצורע ס' קפז )

כלל רצט

(עריכה)

ויש הבדל בין עת ובין מועד.    מלת "עת" מציין נקודה הזמניות המחויבת לאיזה דבר מצד הסדר הטבעי, ומלת "מועד" מציין נקודה זמנית נגבלת על ידי הדת או ההסכמה . ( אחרי ס' נז )

כלל ש

(עריכה)

ויש הבדל בין יום ובין בקר. ששם 'יום' נאמר על היום כולו, ושם 'בקר' על ההשכמה . ( צו ס' מ, תזריע ס' י )

ו-"בין הערבים" הוא לפעמים משש שעות ולמעלה, ופעמים סמוך לערב.    ויש הבדל בין "ערב" ובין "בין הערבים" בשימוש הלשון. כי שם 'ערב' כשמגביל אל 'בוקר' יחלק היום לשני חצאים, אבל שם 'ערב' המגביל אל שם 'יום' הוא לילה ממש, ובזה צריך לומר 'בין הערבים' שמציין אחר חצות יום. אבל כשבא שם 'בין הערבים' מגביל אל 'בוקר' הוא סמוך לחשכה; כי על אחר חצות היה לו לציינו במלת 'ערב' . ( אמור ס' קמט )

כלל שא

(עריכה)

וכל מקום שבא שם הזמן כפול להוראת הכללות -- יבוא בלא אות היחוס או יבוא אות היחוס על שם הראשון בלבד, לא על השני.

ולכן במה שכתוב [בבקר בבקר . יום ביום . חדש בחדש . שנה בשנה] לא פירשוהו חז"ל על הוראות הכללות. ויש בזה כללים . ( צו סימן טז )

כלל שב

(עריכה)

• כשאמר "יום ביום" פירושו - לפי ענין היום, היינו מעניינא דיומא, והוא קרוב עם "דבר יום ביומו". רק כשאמר "ביומו" פירושו דוקא באותו יום ולא ידחה ליום אחר. וכן "שבת בשבתו" . ( צו סימן טז )

כלל שג

(עריכה)

• וכשאמר "שנה בשנה" פירושו שיכול לכנס משנה לחברתה. וזה מבדיל בינו ובין "שנה שנה", בלא אות היחוס שבא להוראת הכללות ופירושו בכל שנה . ( צו סימן טז ):

כלל שד

(עריכה)

• וכשאמר "בבקר בבקר" פירשו חז"ל ששם 'בוקר' השני מבאר את הראשון. כי שם 'בוקר' בהרחבה יהיה עד חצות (שמשם ואילך מתחיל הערב ובין הערביים), ובדיוק הוא בהשכמה ממש, ומפרש ש'בוקר' זה הוא בבוקר - פירוש: בהשכמה . ( צו סימן טז )

כלל שה

(עריכה)

• וכן כשאמר "ביום ביום" פירושו שיום זה יהיה ביום, לא בבוקר. כי שם 'יום' בהרחבה כולל כל היום, ובדיוק הוא מגביל אל בוקר ומתחיל אחר חצות. וזה שכתב "ביום ביום" רוצה לומר שיהיה ביום, לא בבקר ( צו סימן טז )

ומה שכתוב "ביום השבת ביום השבת יערכנו", פירשו שמה שכתב "ביום השבת יערכנו" הוא מאמר פוסק בפני עצמו . ( אמור ס' רכט )

כלל שו

(עריכה)

ויש הבדל בין "ביום אחד" ובין "ביום ההוא".    "ביום ההוא" היינו היום עם הלילה שאחריו, ו"ביום אחד" הוא דוקא יום ולילה שלפניו כמו במעשה בראשית . ( אמור ס' קלד ).

וכל מקום שאמר "ממחרת" הוא דוקא היום שלאחריו ואין הלילה בכלל . ( צו ס' קטז )

כלל שז

(עריכה)

וכשאמר "כל הלילה" -- לפעמים יפורש כל הלילה ממש ולפעמים פירושו מקצת הלילה (עד שלכן הוכרח בכל מקום להוסיף "כל הלילה עד הבוקר").  והכלל בזה שאם כוונת המאמר וחדושו על קצהו הראשון או על שלא הפסיק בינתיים -- יתכן שיפורש על קצהו הראשון והוצרך לבאר "עד הבקר" . ( צו ס' ה )

כלל שח

(עריכה)

וכן פעל ’לון’ יפורש לפעמים על מקצת הלילה, והוצרך להוסיף "עד הבקר". ובמקום שאין לטעות הוסיף "עד הבקר" שלא נפרש על לינות הרבה, כי מצאנו פעל 'לון' על ההתמדה לילות הרבה ( קדושים ס' לא )

כלל שט

(עריכה)

מילת "תמיד" מציין שיהיה הדבר בלא הפסק. ויש תמידות החלטי שאינו נפסק רגע, ויש תמידות סדורי שחל בכל פעם בנקודה מיוחדת מן הזמן ולא תשתנה, כמו בכל בוקר או בכל שבת.

וזה ההבדל בין תמיד ובין כל הימים. ש'כל הימים' מציין שלא יופסק הדבר באיזה זמן ואינו מציין התמידות, לא ההחלטי ולא הסדורי. ו'תמיד' מציין התמידות ואינו מציין שלא יופסק התמידות באיזה זמן . ( צו ס' כ )

כלל שי

(עריכה)

יש הבדל בין שנה סתם שחשבינן תמיד לשנות עולם ובין כשאמר בן שנתו שחשבינן לשנה שלו מיום אל יום . ( תזריע ס' כד )

כלל שיא

(עריכה)

"מלאת הימים" מורה שהזמן המוגבל לאיזה דבר נשלם עד קיצו . ( תזריע ס' כא )

וכל מקום שבא שם ’ימים’ על שנה יכוין על שנת המחזור מיום ליום . ( בהר ס' נד )

פרק לו

(עריכה)

<< · אילת השחר (מלבי"ם) · פרק לו · >>

כלל שיב

(עריכה)

יש הבדל בפעל טמא בין כשבא על טומאת הגויה -- שאז לא בא שום שימוש אחריו, ובין כשבא על טומאת הנפש -- שאז בא אחריו שימוש הב', והוא טומאה שהיא הפך הקדושה, כמו שבא בעריות ובמעשים מגועלים כמו "ויטמאו במעשיהם". או מעניין שיקוץ וגיעול כמו באיסורי מאכלות בפרשת שמיני.

וכל מקום שבא שימוש הב' על טומאת הגויה יש בו דרוש ( ויקרא ס' שו . שמיני ס' קו, וסימן קסו . מצורע ס' קצז . אחרי ס' מב^[1], אחרי ס' קנא )

ולפעמים בא שימוש הלמ"ד על טומאת הגויה, ואז רוצה לומר שיטמא לצורך אותו דבר, כמו "לאביו ולאמו וכו' יטמא" ( שמיני סימן צ^[2] )

1. כאן הגהתי מגירסת הדפוס שכתוב 'סימן מג' -- ויקיעורך
2. לכאורה יש כאן טעות דפוס וצע"ע איך לתקנו -- ויקיעורך

כלל שיג

(עריכה)

בלשון טומאה ושקץ הנאמר במינים הטמאים נכלל לאסר גם צירן ורוטבן היוצא מהם . ( שמיני עה, שמיני פא, שמיני פו )

כלל שיד

(עריכה)

ולא נמצא שייחס אל כלל הכנסיה טומאת הגויה; רק טומאה שהיא הפך הקדושה או טומאת הקדש עצמו, ר"ל שיטמאו את הקדש והמקדש. וכשנבקר הענינים בתנ"ך שבעבורם ייחס טומאה להכלל הם רק עכו"ם וג"ע וש"ד ( אחרי ס' מב )

ולשון 'זנות' שבא על הכניסיה הוא עבודת כו"ם ( אחרי ס' ק, קדושים ס' צז )

כלל שטו

(עריכה)

השמות הבאים ביחוס [כמו קודש, חול, טמא, טהור וכדומה] -- יש בהם כמה מדרגות.

למשל קדשי הקדשים הם קודש נגד קדשים קלים, וקדשים קלים קודש נגד תרומה, ותרומה נגד מעשר, והמדרגה הנמוכה היא חול בערך שלפניה. וכן הטומאה החמורה נגד הקלה, והקלה טהור בערכה. וצריך להשקיף תמיד על ענין הכתוב מאיזה מדרגה הוא מדבר ( תזריע ס' טז )

וכן שם "זר" -- שם מצטרף ונאמר ביחוס ( אמור ס' פה, אמור ס' צב )

כלל שטז

(עריכה)

ויש בזה איזה גדרים גם בלשון עצמו.

• בטומאה היוצאת מגופו ידבר על האדם הטמא בדרך השם, לא בדרך הפועל. כמה שנאמר בזב ובזבה "טמא הוא , טמאה היא". וכן במצורע (במקום שלא ייחס לפעולת הכהן בבנין הכבד "וטִמאו הכהן") אמר "טמא הוא".
• רק אם מדבר מדברים הנוגעים בזב ובזבה או מדין שישארו טמאים אחרי טבילתם ידבר בדרך הפעל ( תזריע ס' ה, תזריע ס' צא. ועיין ויקרא ס' שה )

כלל שיז

(עריכה)

עצם הטומאה שאינו מקבל טהרה יזכיר תמיד בשמו ולא יסמיך לו תואר או שם 'טומאה' [כמו "מי הנדה , שכבת זרע , ותהי נדתה עליו , כי יגע באדם"]. וכשנסמך לו שם טומאה [כמו "בטומאת אדם"] -- הוא הנטמא ממת, או יש בו איזה מיעוט ( ויקרא ס' שד, צו ס' קלג )

כלל שיח

(עריכה)

כל מקום שבא פעל 'טמא' בלשון ציוי עתיד בפעל [כמו "יטמא" או "וטמא עד הערב"] -- הוא מטמא לזולתו. אבל כשבא בדרך השם -- "טמא הוא" -- יבוא לפעמים על הטמא לזולתו ולפעמים יבוא על הפסול שאינו מטמא, ועל טומאה שפתרונה מענין שיקוץ וגיעול או הפך הקדושה ( כנ"ל ס' שיב^[1] )    וכלל זה חידש ר' עקיבא ( שמיני ס' קלא, שמיני ס' קלח )

1. נפל כאן טעות סופר וצע"ע איך להגיהו -- ויקיעורך

כלל שיט

(עריכה)

ובכל זה כשאומר "יטמא" בפעל הוא לרוב ראשון לטומאה, לא אב הטומאה. אם לא כשבאר טומאתו בפירוש כמו "יכבס בגדיו, יטמא שבעת ימים", או הודעה אחרת ( מצורע ס' קפ )

כלל שכ

(עריכה)

וכן לענין הטהרה.

• יש טהור לחולין, ויש טהור לתרומה, ויש טהור לקודש ( כמו שלמד אמור סימן עא ),
• ויש טהור מלטמא משכב ומושב ומטמא בגדים ( מצורע ס' ל ),
• ויש טהור מלטמא כלי חרס או כדומה ( שמיני ס' קכג . תזריע ס' סה . מצורע ס' קנב )

ונלמד תמיד מהכתובים ומדרכי הלשון.

כלל שכא

(עריכה)

וכן שם קדש הוא שם הדרגיי כנ"ל ונלמד מענינו.

• וכמו שלמדו שמה שכתוב "ולא יאכל מן הקדשים כי אם רחץ בשרו במים" מדבר במעשר ומה שכתוב "ובא השמש וטהר ואחר יאכל מן הקדשים" מדבר בתרומה . (אמור סימן עא, וסימן עב).
• ומה שכתוב "וכל זר לא יאכל קדש" היינו קדשי הגבול . (אמור סימן פה)
• כשאמר "אל הקדש מבית לפרכת" הוא ההיכל, וכשאמר "את הקדש את אהל מועד" הוא לפני ולפנים . (אחרי סימן נ)
• ובשם "קדש" לבד פליגי ר"י ורבנן אם כל ההיכל כולו אקרי קדש . (שמיני ס' נו)
• וכן מה שכתוב "ואכלתם אותם במקום קדוש" מפרש אצל המזבח . (שמיני ס' מו)
• ואמר "וחטאה בשגגה מקדש השם" -- קדשים המיוחדים להשם . (ויקרא ס' שמט)
• ובמה שכתוב "במקום קדוש במקום טהור" פליגי אביי ורבא (עיין צו ס' לב, ושמיני סימן מט).
  

והוא הדין כל כיוצא בזה.

כלל שכב

(עריכה)

ומצאנו קדש קדשים שפירושו קדש ככל הקדשים וכולל קדשים קלים . (צו ס' עא)

והלשון תמיד קדשי השם, ומה שכתב "קדשי בני ישראל" בא למעט עכו"ם . (אמור ס' סג)

כלל שכג

(עריכה)

ומצאנו טהרה על הפסק הלכלוך . (מצורע סימן קמו)

כלל שכד

(עריכה)

וכן "לפני השם" האמור בכל מקום אין מקומו שוה. לפעמים יפורש על קדש הקדשים, ולפעמים על ההיכל. והוא לפעמים על כלל ההיכל, ולפעמים על צד מזרח המזבח, ולפעמים על צד צפונו, ולפעמים על צד מערבו, ולפעמים על שער מזרחי של עזרה, ולפעמים על כלל ירושלים.

ובארתי כי בקדושה מדרגות מדרגות יש, וכל מקום נקרא "לפני השם" בערך המדרגה שאחריו, ומפרשים בכל מקום לפי ענינו. ומבואר בתורה אור באורך (צו ס' כו).

וכל מקום שאומר "לפני השם" ממעט במה . (צו סימן כג, וסימן נה . מצורע סימן א, וסימן ד^[1])

1. לכאורה 'סימן ד' הוי טעות, וצע"ע איך להגיהו -- ויקיעורך

כלל שכה

(עריכה)

ויש הבדל בין לשון "טמא" ובין לשון "וטומאתו עליו".    שלשון "טומאתו עליו" לא יצדק על טומאת בשר שאין לו תקנה בטבילה . (צו ס' קלא)

ולשון טמא נפש וטומאת נפש -- עיקרו על הדם . (אמור ס' ג)

כלל שכו

(עריכה)

נגיעה שגבי טומאה יתפוס תמיד שנגע הטהור בטמא, כי על הטהור מוטל החיוב להתרחק מן הטמא, לא בהפך.

• ובמה ששינה ואמר "וכל אשר יגע בו הזב" פירשו חז"ל דהיינו היסט, שמצאנו פעל 'נגע' על העתקת הדבר ממקומו.
• וכן גבי קודש ראוי לתפוס שנגע הקדש בחול כי הקדש הוא הצריך להזהר מן החול. ובמה ששינה ואמר "וכל אשר יגע בבשרה" הוכרחו לפרש שהוא כניסה אל תוכו שמצאנו נגיעה על דיבוק דבר בדבר . (צו ס' לח . מצורע ס' קמא)

פרק לז

(עריכה)

<< · אילת השחר (מלבי"ם) · פרק לז · >>

כלל שכז

(עריכה)

יש כמה הבדלים בין דיבור ואמירה.

• האמירה אינה מבלי סמיכה אל אחר, ר"ל בכל מקום שבא פעל 'אמר' פירושו אמור לפלוני. והדיבור יהיה גם מבלי סמיכה אל אחר. (ויקרא ס' ג')

ולכן פירשו חז"ל מלת "לאמר" -- לאמר לזולת (ויקרא ס' ו), ועוד כמה דרכים על מלת "לאמר" (שם, ומצורע סימן עט)

כלל שכח

(עריכה)

• הדיבור הוא כמו סוג וכולל כלל הדיבור. ותחתיו כמה מינים -- אמירה , עניה , שאלה , ציוי , הגדה . (ויקרא ס' ג)

כלל שכט

(עריכה)

ולכן כשאמר "דבר ואמרת" יציין במלת 'דבר' שעסק עמו בעסק הדיבור סתם, ובמלת 'ואמרת' מציין מה שיאמר לו בפרטות, ר"ל כזה וכזה תאמר . (ויקרא סימן ג, וסימן ט . אחרי סימן ב, וסימן ד', וסימן ט, וסימן קלח)

ומטעם זה סבירא ליה לר' יהודה דכל מקום שאמר דבר לאמר לאו הבא מכלל עשה עשה . (אמור סימן קיט)

כלל של

(עריכה)

אבל כשאומר "אמור ואמרת" הוא כפל לשון ויש בו דרוש (ויקרא ס' ג).  ולחז"ל יציין הלכה למשה מסיני שאין לו יסוד בהכתוב (אמור ס' ג').

כלל שלא

(עריכה)

והדיבור יבא גם על מלה אחת יחידית אבל אמירה הוא רק על מאמר שיש בו הבנה (ויקרא ס' ג')

כלל שלב

(עריכה)

במלת דבר מציין הרחבת הדברים כדרך הדורש ומאריך ומרחיב דבריו. ועל כן יציין בזה מה שדבר השם עם משה פה אל פה ולמדו תורה שבעל פה ופרטי ההלכות באורך.  ובאמירה מציין תורת הכתב כפי הלשון שנאמר לו . (ויקרא ס' ג, וסימן ד, וסימן ט . אמור סימן רח, ובכמה מקומות)

ועל פי זה ריבה גרים מן "ואמרת אליהם" על פי מה שבארתי באורך . (מצורע ס' קיט)

כלל שלג

(עריכה)

ועל כן לא נמצא "וידבר ה' לאמר" רק אצל משה שהיה נביא תורה, לא בשאר נביאים (ויקרא סימן ד, וסימן ו).

וכל מקום שאמר "וידבר..לאמר" -- הוא מצוה לדורות (אמור סימן רמא)

כלל שלד

(עריכה)

במקום שבאו דיבור ואמירה שלא אל הזולת תהיה האמירה בלב ולא כן הדיבור. רק בשמפרש "ודברתי אני עם לבי" (ויקרא סימן ג)

כלל שלה

(עריכה)

וכל הפעלים הבאים על הדיבור ישאלו גם על הלב (ויקרא ס' שיא).

ונמצא דיבור ואמירה על ידי אמצעי (ויקרא סימן ד)

כלל שלו

(עריכה)

מלת "דבר" יורה לפעמים כמלת ענין או עצם מה, כמו "על דבר שרי". וחז"ל השיבוהו תמיד אל עיקר הוראתו מענין דיבור מבטאיי שמשם הושאל (אחרי ס' פח באורך). כמו שכן דרכם בכל המלות המושאלים (כנ"ל סימן רמח).

כלל שלז

(עריכה)

מלת דְבַר יורה לפעמים על דבר שלם ולפעמים על דבר קצתיי. ויש בזה הבדל בין אם בא במשפט מחייב ובין אם בא במשפט שולל. התבאר באורך (ויקרא סימן רמד).  ומצד זה מלת 'דבר' דינו כריבוי (שם סימן שא).

כלל שלח

(עריכה)

לשון "זה הדבר" לא בא בשום מקום על מצוה נהוגה לדורות. ומה שבא כן בשחוטי חוץ וראשי המטות בא לגזירה שוה (אחרי סימן פח).

כלל שלט

(עריכה)

הדיבור כשיסמך אל הזולת יתקשר עם מלת עם , את , אל , ועם למ"ד השימוש.  אבל האמירה לא תתקשר רק עם מלת 'אל' ועם למ"ד השימוש.    והטעם בזה כי הדיבור כשיתקשר עם מלת 'עם' או 'את' הוא הדיבור המשותף ששני המדברים מחליפים הדיבור זה עם זה. וזה לא יצדק באמירה על פי מה שנתבאר (בסימן שכז).

כלל שמ

(עריכה)

ויש הבדל בין דיבר אתו ובין דיבר עמו. ש"דיבר אתו" אחד מתחיל והוא העיקר, ו"דיבר עמו" המדובר משיב ומנצח. כמ"ש במ"ד על "בדברי עמך" (ויקרא סימן ג). ועל פי ההבדל בין 'אתו' ובין 'עמו' (לקמן סימן תקעט).

כלל שמא

(עריכה)

דיבור שאחריו ב' -- הוא דיבור של תלונה ושלא לכבוד (שמיני ס' נח). ומזה אמרו שדיבור קשה (ויקרא סימן ד).

כלל שמב

(עריכה)

כל לי ולו הסמוכים אצל 'דיבור' פירושם בשבילו כדעת רש"י (ויקרא סימן ד).

כלל שמג

(עריכה)

יש הבדל בפעל 'אמר' בין אם בא אחריו מלת "אל" או למ"ד השימוש. וכדעת הרש"פ (שמיני סימן כח, וסימן ל).

כלל שמד

(עריכה)

יש הבדל בין מגיד ובין אומר ומספר.

• המגיד מודיע דבר שלא ידע השומע ושרוצה לדעתו כי הדבר נוגע אליו
• מה שאין כן האומר יהיה גם בדבר בלתי חדש
• והמספר יהיה גם בדבר שאין תועלת להשומע בידיעתם
  

(ויקרא סימן ש, מצורע סימן עט)

כלל שמה

(עריכה)

פעל בטה בא על הדיבור הקשה שתדבר הנפש בעת התפעלותה להרע או להטיב בנדר או בשבועה (ויקרא סימן ש)

כלל שמו

(עריכה)

פעל פלא מורה על דיבור מפורש בענין שצריך שפיטת הרעיון והמחשבה (אמור סימן קי)

כלל שמז

(עריכה)

יש הבדל בין הציוי ובין הדיבור והאמירה.    שה'ציוי' היא רק על דבר שלטן ושהמצטוה יש לו איזה הכרח לעשות הציוי (צו סימן אלף), עד שלא יצדק ציוי על דבר שיעשה מעצמו מפני תועלתו (אחרי סימן פה).

כלל שמח

(עריכה)

בכל זה מצאנו על הציויים גם לשון 'דיבור ואמירה'. ולכן בכל מקום שהשתמש בלשון 'ציוי' יהיה באחד משלשה פנים.

• או שיציין הזריזות
• או התכיפות
• או המצוה לדורות
  

אבל הפרשיות שבתורה שמתחילים בלשון "צו את בני ישראל" צריך שימצאו ג' התנאים האלה ביחד.    (צו סימן א)

כלל שמט

(עריכה)

יש הבדל בין 'צוה' שאחריו מלת "את" ובין 'צוה' שאחריו למ"ד, שזה מורה שיעשה בשבילו (ויקרא סימן ד). ולא יצדק 'ציוי' אל עצמו, רק לאחרים (תזריע סימן קסח . מצורע ס' ח, וסימן טו, וסימן פג, וסימן צג)

פרק לח

(עריכה)

<< · אילת השחר (מלבי"ם) · פרק לח · >>

כלל שנ

סתם כפרה הוא בדם הנזרק. ובכל מקום שהמכפר אינו דם - פרט בו "לכפר על נפשותיכם" . (ויקרא סימן לב, מצורע ס' סו).

ומצאנו גם כן כפרת דברים שהיא הוידוי . (אחרי ס' כף, וסימן כז, וסימן כט).

כלל שנא

פעל כפר לר' אברהם בן עזרא גזירתו משם 'כופר' המורה פדיון. ולחז"ל הוא מענין נקיות . (ויקרא סימן לב).

כלל שנב

הכפרה בעד אחרים כתוב אחריו שימוש מלת "עליו", והכפרה בעד עצמו כתוב אחריו שימוש מלת "בעד" -- "וכפר בעדו" . (ויקרא סימן לג)

כלל שנג

לא נמצא 'כפרה' אצל עולה, רק אצל חטאת ואשם (מצורע סימן נח, וסימן סב)    ומה שכתוב בעולה "לכפר עליו" -- יש בו דרוש (ויקרא סימן לג)

כלל שנד

יש הבדל לפי הפשט בין "וכפר עליו על חטאתו" ובין "וכפר עליו מחטאתו". כשאומר "על חטאתו" -- מציין שמסלק החטא עצמו, וכשאומר "וכפר מחטאתו" -- מציין שמסלק יחוס החטא מן החוטא.

ולכן במקום שבא הכפרה שלא על חטא ראוי לבוא בשימוש המ"ם . (ויקרא סימן שכה)

כלל שנה

בכל זה דרשו חז"ל תמיד כשאומר "מחטאתו" "מזובו", שהמ"ם מורה הקצתית לפי גדרו תמיד (כמו שכתבנו (בסימן תר"ו), ור"ל שיכפר רק על מקצת הענין . (אחרי סימן מב)

כלל שנו

מחילת העון ידובר בלשונות הרבה. ויש הבדל בין לשון "סליחה" ליתר הלשונות.

• שלשון 'סליחה' מורה שמעביר החטא כאילו לא היה במציאות כלל.
• מה שאין כן בלשונות "מעביר עון" -- עדיין ישנו במקום אחר; וכן "נושא עון" -- ה' נושאו; "תם עונך" -- היה לו מציאות בזמן עבר.
  

אבל העון הנסלח דומה כאילו לא היה לו מציאות כלל.

ולכן לא תמצא לשון 'סליחה' מאדם לאדם, כי אין האדם יכול ע"ז לעשות דבר שהיה כאילו לא היה . (ויקרא ס' רעז)

כלל שנז

הכפרה נקשרת עם הכופר שנותניה, אבל הסליחה נקשרת עם הסולח עצמו. ובכל זה, במקום שבא סליחה בנפעל ואחריו מלת "לו" "לכם" -- "ונסלח לו" -- הוא תמיד על ידי כפרה ומחיר קודם לו . (ויקרא ס' רעז)

כלל שנח

כל מקום שאומר "וכפר ונסלח" (ונזכר מתן דם בפרשה עד שאין צריך לומר "וכפר" על זריקת הדם) -- אז פעל "וכפר" מיותר, כי 'כפרה' בכלל 'סליחה', ובא תמיד לדרשה.

ודרשוהו שמלמד שמתכפר אף שחסר איזה פרט מן הזריקה (ויקרא ס' רנד, וסימן רצב).

מה שאין כן במקום שלא פורש מתן דם צריך לגופיה שיכפר בדם (ויקרא סימן שנח)

כלל שנט

אין דרך הכתוב להזכיר אצל כפרה שם הקרבן שבו מתכפר.    ומה שכתב "וכפר באיל האשם" נדרש . (ויקרא סימן שנז, וסימן שנח)

כלל שס

הרצון יבוא על שני כוונות: ( א ) מענין פיוס, כמו "כי נרצה עונה"; ( ב ) מענין חפץ.

ויש הבדל בין חפץ ובין רצון.    החפץ הוא על ידי נטיה נפשיית. מה שאין כן הרצון הוא מבחירת השכל ונקי מכל נטיה נפשיית. ויצויר שירצה אדם דבר מה ולא יחפץ בו, וכן בהפך . (ויקרא סימן כו)

כלל שסא

ועל כן נוכל לצוות על הרצון ולא על החפץ. ולא נמצא ציוי או בקשה מן על 'חפץ' בשום מקום, רק מפעל 'רצה'.

ובכל זה אי אפשר לצוות את האדם רק על רצונו, לא על רצון אחרים (ויקרא ס' כו)

ולא נמצא "נרצה" בנפעל (על הוראת החפץ) על הרוצה, רק על הדבר הרצוי . (ויקרא ס' לא)

כלל שסב

ויש הבדל בין אם בא שם "רצון" או פעל "רצה" סתם, ובין אם בא אחריו מלת "לו - לכם".   שכל מקום שיאמר "לא ירצה" סתם -- הקרבן פסול לגמרי. וכל מקום שאומר "לא ירצה לכם" "ונרצה לו" -- מדבר שירצה הקרבן לעלות לבעלים לשם חובה, שיש זבחים הרצוים וכשרים ואין עולים לבעלים לשם חובה . (ויקרא ס' לא, וסימן לב).

ולשון "לא ירצה" אין נופל רק בקדשי מזבח, לא בקדשי בדק הבית . (אמור סימן קיח)

פרק לט

(עריכה)

<< · אילת השחר (מלבי"ם) · פרק לט · >>

כלל שסג

[ חטא עון פשע ]    פעל חטא נאמר על הנטיה מדרך הראוי וכולל בין שוגג בין המזיד, כל שלא היה בסבת כפירה ומינות. ועל כן הוצרך לומר "כי תחטא בשגגה" . (ויקרא ס' קצב, וסימן שמח)

אבל אם באו השמות בדיוק, וכל שכן כשנרדפים יחד, יציין בשם חטא את השוגג, ובשם עון את המעוה מצד השכל שהוא המזיד, ובשם פשע יציין את המורד בשאט נפש . (ויקרא ס' קצב . אחרי ס' כא, וסימן נה)

ולפי זה המעוה הוא הפך השוגג, והפשע הוא הפך האונס, והחוטא הוא הפך הספק . (אחרי סימן נה)

כלל שסד

פעל 'חטא' יבוא אחריו שימוש הלמ"ד ושימוש הב' ושימוש המ"ם.

• חטא שאחריו למ"ד מורה העצם שאליו חטא
• ושאחריו ב’ יורה העצם שבו חטא . (ויקרא ס' קצד, וסימן רמז, וסימן רסד)
• ושאחריו מ"ם מורה שחטא במקצת הדבר . (ויקרא ס' שמט, וסימן שנג)
• וחטא שאחריו מלת "על" מציין הסבה שבסבתה חטא . (ויקרא ס' רמז, וסימן שכ)

כלל שסה

פעל ’אשם’ מציין העונש שמגיע על החטא. ויבוא לעפמים על העונש עצמו ולפעמים יבוא על החטא בבחינה שהוא מכיר שמחויב עונש . (ויקרא ס' שסט. ועוד ויקרא ס' רמו^[1], וסימן שפט, וסימן שצב)

ועל כן לא בא רק על חמשה דברים -- גזילות, מעילות, שפחה חרופה, נזיר, מצורע -- כמו שבאר הרמב"ן ז"ל הטעם בזה . (ויקרא ס' שסט).    ומה שקרא לחטאת עולה ויורד שני פעמים בשם 'אשם' -- בא לדרוש שדינו כאשם . (ויקרא ס' שכא)

כלל שסו

יש הבדל בין ’שגה’ (מנחי ל"ה) ובין ’שגג’ מן הכפולים.    'שגה' היא טעות עיוני שטעה על ידי העיון או החושים וכדומה. ו'שגג' הוא שגגה מעשיית. וזה יהיה

• אם על ידי טעות עיוני קודם לו, כמו אכל חלב שנדמה לו שמותר לאכלו.
• או בלא עיון כגון שנתחלף לו חלב בשומן . (ויקרא ס' רמג, וסימן קצב)

השגיאה מיוחסת להסנהדרין והשגגה אל ההמון ( שם )

כלל שסז

פעל ’שגה’ (מנחי ל"ה) בא אחריו שימוש הב' או שימוש המ"ם.

• והוא, שאם יציין הפעול שעשו אותו על ידי שגיאה -- בא שימוש הב'. כמו "למה תשגה בני בזרה".
• ואם יציין הפעול שלא עשו אותו על ידו שגיאה -- בא שימוש המ"ם, כמו (תהילים קיט, קיח) "סלית כל שוגים מחוקיך" . (ויקרא סימן רמד)

כלל שסח

יש הבדל בין לשון "בשגגה" או "בבלי דעת", ובין לשון "ולא ידע".  שהשוגג בעת מעשהו יצוין במלת "בשגגה" או "בבלי דעת", אבל במלות "ולא ידע" מציין שלא ידע מעשה שעשה זולתו או מעשה שעשה כבר או מציין שאינו יודע איך יפעול . (ויקרא סימן שסא)

כלל שסט

יש הבדל בין לשון ’שגיאה’ (מנחי ל"ה), ובין לשון ’הפלאה’, ובין לשון ’העלמה’.

• שבעת ידרוש ויחקור לדעת את הדבר ואינו יכול לדעתו ישמש בלשון הפלאה
• ובעת שעיין בדבר ועלה בעיונו משפט כוזב הפך האמת ישמש בלשון שגיאה
• ועל ההעלמה בכלל ישמש בלשון העלמה, שהעלמה כוללת כל שאינו יודע איזה דבר, יהיה מאיזה סבה שיהיה.
  

( ויקרא סימן רמג )

כלל שע

ובכל מקום שסמך ההעלמה אל העינים [כמו "ונעלם מעיני אשה"] ירמוז שהיה לו עינים לראות את הדבר.

וכשיאמר על הכלל "ונעלם מעיני הקהל" -- ירמוז על הסנהדרין שהם עיני הכלל
( ויקרא ס' רמג, קדושים ס' צד )

1. כאן הגהתי. ובדפוס 'סימן רמז' - ויקיעורך

פרק מ

(עריכה)

<< · אילת השחר (מלבי"ם) · פרק מ · >>

כלל שעא

לשון ’הקרבה’ יבוא על ההולכה [כמו "והקריב את הכל"] והוא מענין ’קרב’ הנרדף עם ’נגש’. ובא גם על הזריקה. וחז"ל יפרשו אותו גם על ההקדש מענין קרבן . (ויקרא ס' לז. ועיין מצורע סימן מה . צו סי' קיח, סי' קיט^[1]. אמור ס' קח, וסימן קטו)

ובמה שכתוב "והקריבו הכהנים" פירשו על הקבלה מענין קרב ותוך . (ויקרא סימן לז)

כלל שעב

לא מצאנו לשון 'הקרבה' על דבר שאינו קרב בפני עצמו ולא בא רק לתקן הקרבן.

• ומה שכתב "תקריב מלח" בא ללמד שדינו כקרבן לדחות שבת וטומאה . ( ויקרא סימן קמז )
• ותפס "וזאת תורת זבח השלמים אשר יקריב", הגם שלא דיבר מדיני הקרבה כלל, ללמד שדין הלחם כדין הקרבן . (צו סימן צח)

כלל שעג

על מביאי הקרבן ישמש בלשון הקרבה או לקיחה או הבאה על שמקדישים ולוקחים ומביאים.

ועל המקריבים כשציין שיעשה הקרבן בידו ישמש בלשון עשיה (צו סימן לט).  וכן כשידבר על כל פרטי עשיותיו יפול לשון 'עשיה' (ויקרא ס' רה, וסימן רמח. ועיין אמור ס' קעב)

ועל מה שתפס בעומר לשון 'הבאה' ובכבש שעמו לשון 'עשיה' -- יש דרוש . (אמור סימן קסא)

כלל שעד

ויש הבדל בין כשבא לשון 'עשיה' על הבעל חי -- שאז פירושו שיקדישהו או יקראהו בשם, ובין כשבא לשון 'עשיה' על הקרבן כמו "ועשה את החטאת" שפירושו שיעשה כל מעשיו ופרטיו לשם חטאת . (מצורע סימן נז)

כלל שעה

כל מקום שידבר על הבאת הקרבן מביתו ישמש בלשון הבאה ולא ישמש בלשון הקרבה, רק כשידבר על הגשת הקרבן שהוא בעזרה אל המזבח או על העלאת דמו ואיבריו. וכל מקום שבא לשון 'הקרבה' על הבאת הקרבן -- יש בו דרוש . (ויקרא סימן כה, וסימן רה)

כלל שעו

ולא מצאנו בספר התורה שישמש על הקרבת עולה בפעל ’העלאה’ רק במעלה בבמה או על מזבח חדש. אבל במזבח שבמקדש ישמש בלשון 'עשיה' או 'הקרבה' או 'הקטרה'.

ומה שכתוב במצורע "והעלה את העולה" יש בו דרוש . (מצורע סימן סא, אחרי ס' קד)

ויש הבדל בין נדר ובין נדבה. שנדר הוא "הרי עלי" ונדבה "הרי זו". וגם נדבה פורט קרבן הבא על ידי נדבת הלב (אמור ס' קה). ושניהם נופלים בין על קרבנות מזבח בין על הקדש בדק הבית (אמור ס' קיח)

כלל שעז

יש הבדל בין שחט , טבח , זבח.

• טבח וזבח יציינו מעמד הבעל חי אחר השחיטה; רק 'זבח' מציין לצורך מיוחד כגון לצורך שמחה וקראים או קרבן, ו'טבח' לא יציין רק שהוכן לאכילה. ונבדל מיתר שמות המורים על המתת החי במה ש'טבח' הוא לצורך כללי אבל 'זבח' הוא לצורך פרטי.
• ושחט מציין איכות השחיטה באופן ידוע מן הצואר וכדומה מהלכות שחיטה
  

( צו סימן פא. ועיין שמיני סימן יג )

כלל שעח

יש הבדל בין זריקה , שפיכה , נתינה , הזיה (הנזכרים במתן דם הקרבנות).

• ה'זריקה' וה'שפיכה' הם מתוך הכלי, הרבה בפעם אחד; השפיכה הוא מלמעלה למטה במקומו והזריקה היא אל הצד או מלמטה למעלה
• וה'הזיה' וה'נתינה' הם ביד ומעט. רק 'הזיה' היא מרחוק שמזה טיפים בידו או על ידי אגודת איזוב, וה'נתינה' היא באצבע בנחת
  

( ויקרא ס' מ, וסימן מב, וסימן רכ, וסימן רעד )

כלל שעט

יציקה נרדף עם שפיכה רק שמורה שיוצק בצמצום על מרכז מיוחד . (ויקרא ס' רכח)

כלל שפ

ויש הזיה גם מגוף העוף. ויש הבדל בינו ובין מצה. שהמזה אוחז בגוף העוף ומעלה ומוריד והדם ניתז מעצמו, והמוצה סוחט בין אצבעותיו . (ויקרא סימן שלד)

כלל שפא

אחר פעל הזה בא תמיד שימוש המ"ם -- "והזה מן". לבד בפר' אחרי כתוב "והזה אותו על הכפורת" שמציין בזה שלא יזה למעלה רק הזיה אחת. כי ההזיה החלקיית טיפים טיפים מציין במ"ם והזיה יחידית מצוין במלת "את" . (אחרי ס' מא). ועיין דקדוק פעל יזה . (צו ס' סא)

כלל שפב

ויש הבדל בין מצץ , מצה , מיץ.

• מצץ מוצץ בפיו דבר שיש בו לחלוחית
• מיץ סוחט המשקה הבלוע באיזה דבר
• ומצה מורה על תמצית המקשה שבשולי הכלי. (ויקרא סימן פב)

כלל שפג

פעל חִטֵא בכבד מורה שמסיר החטא והחסרון ובא על זריקת הדם. וכן בא על הזיית אפר פרה על שמסיר חסרון הטומאה (צו ס' נח)

וכל מקום שנמצא פעל 'חטא' בכינוי -- שב הכינוי אל דבר המקבל ההזיה והטהרה. וכן בא על המתטהר בבנין התפעל.

ובג' מקומות בא הכינוי על החטאת עצמו ופירושו שעשה בהדם כמשפט חטאת (צו סימן נט, שמיני סימן ט)

ומצאנו שחז"ל פירשו מה שכתוב "וכל חטאת אשר יובא מדמה", וכן מה שכתוב "מדם חטאת הכפורים" שהוא שם נגזר מפעל 'חטא' בכבד ופי' דם הזיה . (צו סימן עב, אחרי סימן נ)

1. כאן הגהתי. ובדפוס כתוב "ויקרא לז מה צא קיח קיט" -- ויקיעורך

פרק מא

(עריכה)

<< · אילת השחר (מלבי"ם) · פרק מא · >>

כלל שפד

המשליך הוא מרחוק (מקושר בפעל זה גם מושג היאוש והעזיבה). שאם מניח בנחת על הארץ יאמר מניח או משים או נותן.

ומה שאמרו התוספות דסתם השלכה עשרים אמה היא שיעור במוראה לבד . (ויקרא ס' פו)

כלל שפה

פעל "יצק על" מורה שיוצק על כולו. אבל פעל "נתן על" יהיה לפעמים על מקצתו . (ויקרא ס' צח)

כלל שפו

• יש הבדל בין "ונתן" ובין "וישם"; ש'נתינה' צריכה שיעור (ויקרא ס' צט).
• עוד יש הבדל ביניהם שבפעל 'נתינה' משקיף על ההנחה עמה והושאל מן לשון 'נתינה' המגביל נגד לשון 'לקיחה'; אל כל דבר הניתן באיזה מקום שיונח שם.    אבל בפעל 'שימה' ישקיף על איכות השימה אם היה איזה סדר וערך או יחוס אל המקום או בדבר המושם עצמו שיזהר בשימתו . (צו סימן יב . אמור ס' רכג)

כלל שפז

על שיכין מכשול לפני חברו שלא בידיעתו ישמש בפעל שימה, ועל שיכין מכשול לפניו על ידי עצה רעה בידיעתו ישמש בפעל נתינה . (קדושים ס' לה)

כלל שפח

כל מתנות כהונה שבמקדש מיחס נתניתם לה' או לכהן, ומתנות שבגבולים מיחס אל הבעלים . (צו ס' קנב)

כלל שפט

ויש הבדל בין "חלקם" ובין "נתתי לכם".  'החלק' נקרא כל שיש לו בו חלק, אף שלא הגיע לידו. ובמה שכתב "נתתי אותה" שהגיע ליד הזוכה . (צו ס' לד)

כלל שצ

על הדברים היוצאים מגזרת ה' לא יזכיר לשון 'נתינה' רק אם הם לטוב או לתכלית טוב. ואם ייחס לשון נתינה לה' בדברים הרעים יכוין על הוראת הקיום. וייחס נתינה אל ה' בדברים המסודרים מסדר הטבע הקבועה . (מצורע ס' עה)

כלל שצא

ויש הבדל בין לשון ’נתינה’ שבא אחריו למ"ד הקנין -- שמורה שמוסר או נותן דבר לחברו להיות שלו או ברשותו, ובין כשאין אחריו למ"ד וכל שכן כשבא במשפט שולל שאז הוא מענין שביקה . (קדושים ס' צ, וסימן קיד)

כלל שצב

לשון ’לקיחה’ יהיה בכל מקום לפי ענינו. שלרוב יהיה בבלי אמצעי, ובדברים הנקחים ביד יש פלוגתא אם 'לקיחה' על ידי דבר אחר שמה לקיחה (ויקרא סימן ריב)

'ולקיחה' הנאמר אצל בני אדם הוא משיכת לבו על ידי דברים טובים (צו סימן קסה)

כלל שצג

• 'לקיחה' שאחריו מ"ם -- מציין המקום שלוקח ממנו, או החלק מן הכל.
• ואם לוקח כל הדבר יבוא אחריו מלת "את" . (ויקרא סימן ריד)

כלל שצד

לקיחה מחברו יבוא בשני פנים -- על לקיחה בחזקה ועל לקיחה מהנותן ברצון. ובשניהם יש הבדל בין אם בא אחריו מ"ם "ממנו" ובין אם בא אחריו מלת "מאתו".

• שבלשון לקיחה בחזקה יציין במלת "מאתו" שלוקח דבר שהוא ברשות חברו, ובלשון לקיחה מן הנותן ברצון יציין במלת "מאתו" שנותן לו ברצון טוב. ולא יבוא מלת "מאתו" אם לוקח מבלתי בעל רצון . (צו סימן קנז .אמור ס' רלא)

ולשון ’הנחה’ ישמש לפעמים על עזיבה מוחלטת ולפעמים על עזיבה בלתי מוחלטת . (אחרי ס' סא)

כלל שצה

פעל ’נתח’ יבוא על החלוקה הנעשה בבעל חי על איזה סדר מיוחד; אם חלוקה לאיבריו הגדולים כמו שיעשו הטבחים, או חלוקת האיברים הגדולים לקטנים כמו שיעשו המבשלות . (ויקרא סימן מז)

כלל שצו

פעל ’ערך’ הוא הסדור הנעשה באיזה דבר בהשקפה מיוחדת לאיזה תכלית פרטי. כמו "עריכת מלחמה" , "ערך השולחן" (ויקרא סי' נא, וסימן מב)    ובזה משתתף עם ההוראה השנית שיש לפעל זה על הערך והשיוי . ( שם ) .

כלל שצז

במנחות של סולת ובמנחת חוטא וסוטה כתב "וקמץ", כי היה קומץ מלוא היד וכתוב בהם "מלוא קומצו". אבל במנחת מרחשת וכן בפר' צו כתוב "והרים בקומצו", כי במנחות האפויות לא היה קומץ רק מרים בג' אצבעותיו (ויקרא סי' קה. ועיי"ש סימן קלב)

כלל שצח

יש הבדל בין שם ’זכר’ ובין שם ’אזכרתה’ ו’זכרון’ שבא על כל דבר סימני, טוב או רע.

ו"אזכרתה" שגבי מנחה כולל גם הלבונה וכלל המנחה (ויקרא סימן קט)

כלל שצט

יש הבדל בין נוצה . כנף . אבר.

• הנוצה כולל הנוצות שעל כל הגוף
• וכנף ואבר הונח על האבר המעופף; הפרק העליון שבו מחוברים הנוצות נקרא 'אבר' והנוצות המחוברות בו שבם יעוף נקרא 'כנף'
  

(ויקרא סימן פט)

כלל ת

יש הבדל בין ’היקף’ ובין ’סביב’. שפעל 'היקף' הונח ביחוד על הסבוב השלם אבל פעל 'סבוב' יבוא גם על הסבוב הבלתי שלם. עד שאם רוצה לציין שיהיה ההיקף שלם יכפול המלה -- "סביב סביב", או ישמש בני הפעלים כמו "וסבותם את העיר הקף".

ויצדק מלת "סביב" אם יהיה מוקף בד' קרבנות או שתי-מתנות-שהן-ארבע
( ויקרא סימן מ )

פרק מב

(עריכה)

<< · אילת השחר (מלבי"ם) · פרק מב · >>

כלל תא

הפעלים [דלק , בער , יצת] מציינים איכות ההדלקה וההבערה משיאחוז האור ומדליקו או מאחז האור בעצים ומבעירם. ובאו על זה כמה לשונות.

אבל פעל ’שרף’ מציין שריפת הדבר עצמו ובא גם על דברים שאין האור נאחז בהם עצמם רק נשרפים על ידי עצים ודומיהם.

ויש הבדל פרטי בין ’שרף’ ובין ’אכל’. שפעל 'אכל' מציין פעולת האש עצמו שאוכל ומכלה את הגשם, ופעל 'שרף' מציין פעולת האדם המסבב שריפת העצים .
(אחרי סימן ע)

כלל תב

ופעל שרף כולל כל המתיך את הדבר וממיקו. כמו "משרפות מים" "משרפות סיד". וכן שריפת גוף המת על ידי בשמים. ועל כן אמר "ישרף באש" (ויקרא ס' רלח).

כלל תג

פעל ’יקד’ מציין המדורה הגדולה.    ומה שכתב "תוקד לא תכבה" -- מלות "לא תכבה" מיותר, כי זה נודע מפעל 'תוקד' -- ובא ללא תעשה (צו סימן טו)

ויש הבדל בין פעל ’דלק’ ובין פעל ’העלה’. שפעל 'העלה' מציין עליית השלהבת למעלה, ו'דלק' מציין תחלת ההדלקה . (אמור ס' ריא^[1])

כלל תד

פעל אפה ושם מאפה כולל כל מיני אפיה, אף הנאפה במחבת ובמרחשת; אם לא בשהוסיף "אשר תאפה בתנור" . (ויקרא סימן קטז)

כלל תה

שם תנור במובנו המדויק הונח על כלי חרס העשוי בצורה ידוע שהאור מסיקו ואופין בו את הפת. ובמובן הרחב כולל גם הכופח וכל העשוי כדוגמתו להחזיק האור בתוכו (ויקרא סימן קטז)

כלל תו

יש הבדל בין תנור וכירים.    שהכירה אין אופין בה רק מניחים בה את האש והקדרה שפותה עליו לבשל. ונקרא 'כיר' מלשון אש. ושם הזוגיי "כירים" על שיש בה מקום שפיתת שתי קדרות. ובשם "כירים" לא יקרא קודם היסק.  אבל בשם "תנור" יקרא גם קודם היסק.

וכן שם "כלי חרש", לא יקרא עד יוסק באור על ידי היוצר. ולכן נקרא גם כן "כלי יוצר", וקודם לכן נקרא 'חומר' או 'טיט' . (שמיני סימן קמ)

כלל תז

יש הבדל בין שם לחם ושם חלה.    שם 'לחם' כולל כל דבר שהוא מזון לאדם, ושם 'חלה' מתאר צורת הלחם ותמונתו העגולה; ששורש חל מורה על הסבוב. ובכל מקום דכתיב "חלת לחם" פירושו לחם חלה (צו סימן קה).

ויש עוד הבדל. ששם 'חלה' יפול עליו גם קודם שנאפה אחר שנעשה בו צורתו העגוליית (ויקרא סימן קכב).

ובמה שכתב "על חלת לחם חמץ", שאי אפשר לפרש לחם חלה כי שם 'חלה' נסמך על 'חמץ' (וכנ"ל סימן נט) -- בזה בהכרח ששם 'לחם' מתאר שם 'חלה, ורצונו לומר שצריך שהחלה תהיה לחם דהיינו אפויה בתנור . (צו סימן קה)

כלל תח

שם 'לחם' שבא על הקרבן בדיוק בא על קרבן קבוע כמו שבא על סעודה קבועה. ובהרחבה בא גם על סעודה וקרבן שהוא לפרקים (אמור סימן מג)

כלל תט

סתם "לחם" בדיוק הוא של חטים, ו"קלוי" הוא גם משעורים. וכשאמר "לחם וקלוי" נדע שגם שם 'לחם' בא בהרחבה וכולל אף של שעורים (אמור סימן ס)

כלל תי

שם 'לחם' לא יתרבה (צו ס' קיא). אבל תואריו באו בלשון רבים (אחרי ס' יז).

ושם 'לחם' בא לפעמים בלשון זכר ולפעמים בלשון נקבה. ובמה שכתב "והיתה ללחם לאזכרה ואכלוהו" -- כינוי 'והיתה' מוסב על המנחה, כי שם לחם בא שם בלשון זכר (אמור ס' רלב. ועיי"ש סי' רלג).

כלל תיא

יש הבדל בין פת ובין לחם.    "לחם" הוא השלם ונקרא בכמה שמות לויי לפי צורתו -- ככר לחם , חלה , רקיק , מצה.  אבל פת הוא הבלתי שלם (ויקרא ס' קכד) .

כלל תיב

יש הבדל בין פתת ובין פרס.    הפרס הוא הנשבר מן הלחם ובלתי מחובר בו; והפתות הוא כששינה צורתו על ידי שקפלו לשנים, אף שהחלקים מחוברים (ויקרא ס' קכד)

כלל תיג

ויש הבדל בין פתת ופרס ובין פרר. ש'פרר' הוא המפורר לחתיכות קטנות פחותים מזיתים (ויקרא ס' קכד).

כלל תיד

יש הבדל בין חמץ ובין שאור. שה"שאור" מחמיצים בו את העסה, והעסה הנחמצת ממנו נקרא "חמץ".

ויש הבדל בין חמץ ובין חומץ. החומץ כולל כמו "חומץ יין ובוסר" אבל שם 'חמץ' ו'מחמצת' היא רק העסה שנתחמצה (ויקרא ס' קלה).

כלל תטו

קליות - נקודים.

• לדעת רבי מאיר שניהם באש רק הקליות הובהבו מעט והנקודים במוקד גדול.
• ולדעת חכמים הקליות הוחרכו בכלי שנקרא 'קלל' ונקרא 'קליות' על שם הכלי (כמו "ברבורים אבוסים" , "עוללי טפוחים"). ומה שכתב "קלוי באש" מפני שהיה הכלי מנוקב (ויקרא ס' קנ)

• ופירוש שם כרמל -- (ויקרא ס' קנב)
• ושם שלמים, אם נגזר מן שָלֵם או שָלוֹם -- (ויקרא ס' קנו)
• ופירוש שם כסלים -- (ויקרא ס' קעא)
• ופירוש שם דבש -- (ויקרא סימן קלה)

1. בדפוס היה חסר אות הסימן והשלמתי כראוי עיני - ויקיעורך

פרק מג

(עריכה)

<< · אילת השחר (מלבי"ם) · פרק מג · >>

כלל תטז

יש הבדל בין פעל ’קרא' שאחריו למ"ד השימוש -- שאז הקרוא רחוק מן הקורא, ובין פעל ’קרא' שאחריו מלת "אל" -- שהקרוא לפני הקורא ומזמינהו אל הדיבור (ויקרא סי' א . שמיני סי' ב) .

כלל תיז

’קריאה’ - עיקר ענינו על הקירוב. ובמקום שבא על הריחוק הוא קריאת השם כמו "סורו טמא קראו למו", או מענין הכרזה (תזריע סימן קנה).

כלל תיח

ויש הבדל בקריאת השם. ש'קרא' הבא על קריאת השם שאחריו מלת "את" -- מציין קריאת השם העיקרי. וכשאחריו למ"ד השימוש -- מציין קריאת שם טפל נוסף על העיקר (אמור ס' קמא)

כלל תיט

גדר ’ההודאה’ הוא הפך הכפירה, והוא שמפרסם בפיו דבר שטבע בני אדם להעלימו.

• וזה או שמודה שבח חברו
• או שמודה תהלת ה' (כי דרך בני אדם לתלות הכל בטבע)
• או שיודה גנות עצמו; ומזה המין הוידוי על חטאים.
  

( ויקרא סימן שיט )

כלל תכ

יש הבדל בין ’מכחיש’ ובין ’מכחד’.

• 'המכחד' מעלים הדבר מחברו, והוא לרוב בשוא"ת, ונקשר עם הדבר עצמו, ונמצא על דברים נעלמים בכלל
• אבל 'המכחש' יאמר הדבר הפך האמת
  

( ויקרא סימן שעא )

כלל תכא

ויש הבדל בין ’כחש’ שבא אחריו שימוש הב' ובין אם בא אחריו שימוש הלמ"ד.

• המחכש בחברו מגיד לחברו בפניו דבר שחברו טוען נגדו ואומר בהפך
• והמכחש לחברו אומר דבר שקר שאין חברו מכחישו.

ועל כן הכחשה נגד ה' כשבא אצל ישראל בא אחריו שימוש הב', כי אותותיו ונפלאותיו יענו כחשם בפניהם; ואצל עכו"ם בא אחריו שימוש הלמ"ד.

וכחש וכחד שאין שום שימוש אחריהם מובדלים במה שהמכחד הוא בדבר שאין ידוע והמכחש הוא בדבר ידוע . ( ויקרא סימן שעא )

כלל תכב

ויש הבדל בין כחש ובין שקר. שהשקר יצויר גם בדבר שאי אפשר לדעתו כלל . (ויקרא ס' שעה . קדושים ס' כד)

כלל תכג

ויש הבדל בין נשבע לשקר ובין נשבע על שקר.    שעם שבועת שקר בא תמיד שימוש הלמ"ד, ולא בא אחריו מלת "על" רק כטעם בעבור לציין הדבר שבעבורו נשבע . (ויקרא ס' שעה, וסימן שפג)

כלל תכד

יש הבדל בין ’עד’ ובין ’עונה’.    'עונה' יקרא מצד ההגדה בבית דין ויבוא עמו שימוש הב'. ושם 'עד' נקרא מצד שהוא מיועד וכשר לעדות ומצד שהוא המתרה בו. ורק הכשר לעדות, ואף שלא יגיד לפני הבית דין. (ויקרא סימן רצו)

כלל תכה

יש הבדל בין מעל ובין בגד.    'הבגידה' היא אשר ישקר בחברו בנסתר 'והמעילה' הוא השיקור והשינוי המפורסמת. וקרוב עם שתופס מעיל ובגד שהבגד מתכסה בו מלמטה והמעיל עוטף בו מלמעלה . (ויקרא סימן שמו)

כלל תכו

יש הבדל בין "לא תשיג" ובין "לא תגיע ידו". כי יש הבדל בין השגה להגעה.    ההשגה היא פעולה נעשית בעצם הפעול ונקשר עם מלת "את" שמשיג את הדבר, וההגעה^[1] היא בעצם הפועל ונקשר עם מלת "אל" שמגיע אל הדבר.  ולכן יזכיר העדר המציאה תמיד בלשון 'השגה'. וכשמזכיר בלשון 'הגעה' מדבר שהשיג את הדבר ובכל זה אין ידו מגעת מצד עצמו כי העני וצריך למכרו.

וביולדת תפס "לא תמצא ידה" כי בעלה מביא עבורה והיא אינה לא משגת ולא מגעת רק מוצאת דרך מציאה על ידי בעלה.
( ויקרא סימן שכה )

כלל תכז

שם מד נבדל מן בגד שמלה במה שמורה על הבגד המכוין למידת הלובש ( צו סימן ז ).

ושם 'בגד' בא תמיד בלשון זכר. ומה שכתב "על הבגד אשר יזה עליה" בא ללמד שלא בא על הבנה המדויקת רק על המורחבת שכולל כל בגדים, אף שאינם צמר ופשתים. ( צו סימן סה )^[2]

כלל תכח

יש הבדל בין דשן ובין אפר.

• ששם 'דשן' לא בא בתנ"ך רק על דברים שמנים הנשרפים שהאש מסיר את הדשן והשומן. (ויש הבדל בין דשן ושמן. 'דשן' מורה על הלחות הטבעי השרשי בחי, ודשן המזבח הם החלקים שהוסר מהם הלחלוחית הזה על ידי האש)
• אבל שם אפר כולל כל הנשרף. וכשבא על דבר דשן שנשרף יקרא בשם 'דשן' תיכף כששלט בו האש. אבל בשם 'אפר' לא יקרא עד שנעשה כאבק (צו ס' יא)

1. כאן הגהתי. ובדפוס כתוב "וההגדה" ונ"ל כטעות -- ויקיעורך
2. כאן הגהתי. ובדפוס חסר מקור הסימן ובנוסף נפל טעות סופר "ושם בגד בא תמיד לשון נקבה". ותיקנתי על פי דברי רבינו בסימן סה. ודו"ק -- ויקיעורך

פרק מד

(עריכה)

<< · אילת השחר (מלבי"ם) · פרק מד · >>

כלל תכט

היציאה היא תמיד מחוץ למחיצה, או על כל פנים מחיצה הגיונית (אחרי ס' מה , שמיני ס' כה), או היוצא מן הגוף לחוץ (מצורע ס' קנט)

וכשיאמר "ויצא אל פתח הבית" נפרש תחת המשקוף. אבל כשאמר "ויצא מן הבית" פירושו שיצא לגמרי (מצורע סימן צ)

כלל תל

ביאה במקצת לאו שמיה ביאה (מצורע סימן קט). וכן מה שכתוב "במים יובא" למדו שפירושו בפעם אחד, לא חלק אחר חלק . (שמיני סימן קכב)

כלל תלא

יציאה וביאה, וכן הוצאה והובאה, יהיה בבחינת כוונת המדבר.    כשישקיף על התנועה ממה שממנו -- ישמש בלשון 'יציאה'. וכשישקיף אל מה שאליו ישמש בלשון 'ביאה'. עד שלכן יתפס ברשות אחד לפעמים יציאה ולפעמים ביאה (צו סימן עג)

כלל תלב

לשון שיבה מורה ששב אל המקום או אל הענין שהיה בו תחלה. ויש בזה בחינה בלשון ובכוונת המדבר (מצורע ס' קג . אמור ס' צז)

כלל תלג

פעל ישב הועתק מענין הישיבה אל כל דבר המתעכב והנח על ענין אחד . (תזריע ס' טו, וסימן כ . אמור ס' רד, וסימן רה)

כלל תלד

יש הבדל בין קרב ובין נגש.    שהקריבה היא בשנים שוים, וההגשה היא בקטן לפני גדול ובכ"מ שיש בו טורח או מורא (שמיני ס' ה, וסימן ח)

ומקריב ומגיש שגבי קרבן מובדלים במה ש'מקריב' מורה על קרבן קבוע ו'מגיש' מורה על קרבן בלתי קבוע (אמור ס' מג)

כלל תלה

יש הבדל בין עמד ובין ניצב.    העמידה היא רק הפך הישיבה, וההתיצבות מורה שמתחזק לעמוד במקום ההוא . (שמיני סימן ה)

כלל תלו

יש הליכה פעליית והליכה מוסריית או הגיונית. ובעל הלשון ישמש לרוב על הליכה הגיונית מוסריית מליצית בבנין הכבד -- אהלך. ואם בא בבנין הקל על הליכת הנפש -- ירצה שילך בדרך זה בקביעות.

ולשון מתהלך בהתפעל מורה הליכה הנה והנה כדי לטייל או להתהלך לפני או אצל נושא אחר . (אחרי סימן קמא)

כלל תלז

פנה הוא ששם פניו לאיזה דבר. ויהיה לפעמים לעשות בו מעשה ולפעמים רק להסתכל בלבד. (קדושים סימן ו)

ואצל ה' -- בפניה לטובה בא שימוש מלת "אל", "ופניתי אליכם"; ולרעה בא שימוש הב’ -- "ונתתי פני בכם" . (אחרי סימן קח)

כלל תלח

פעל פנה מהכבד יורה שמסיר דבר שמזיק אל המקום אשר הוא שם.

ויש הבדל בין מפנה ובין מבער. המפנה מסלק לצד אחר והמבער מבער מן העולם . (מצורע סימן פד)

כלל תלט

יש הבדל שין שלח בקל ובין שילח בכבד.    שכל שליחות שתכליתו החזרה יבוא בקל, וכל שאינו לחזרה יבוא בכבד; ומהם לויה ומהם גירושין. וכל שליחות בכבד שלא נזכר המקום שאליו משלח יהיה תיכף כשמוציא הדבר מרשותו . (אחרי סימן סה)

כלל תמ

יש הבדל בין "פרש ידיו" ובין "נשא כפיו".  פרישת כפים לתפלה, ונשיאת כפים היא לדוכן . (שמיני סימן טז)

כלל תמא

יש הבדל בין נזר ובין נסג. שהנזר פורש מן הדבר מפני פרישות וקדושה; אם באמת, אם לפי דמיונו . (אמור ס' סב)

כלל תמב

פעל דמם נבדל מן מחריש שותק שמורה שהפסיק מן הדיבור שהיה מדבר . (שמיני סימן יז)

פרק מה

(עריכה)

<< · אילת השחר (מלבי"ם) · פרק מה · >>

כלל תמג

יש שני מיני "כיבוס":    ( א ) להסיר הכתם; וזה על ידי שפשוף היטב במקום הכתם. ( ב ) במקום שאין שם כתם דהיינו טבילה לטהרה . (תזריע סימן קלד, וסימן קעט)

והנה פעל ’כבס’ וכן פעל ’רחץ’ בא בתנ"ך תמיד על הדבר שמסירין ממנו הכתם, לא על הכתם המוסר (צו סימן סג). אמנם בפרשת נגעים פעם מיחס הכיבוס אל הנגע ופעם אל הבגד. והוא,

• שבמקום שלא סר הנגע על ידי הכיבוס -- ייחס הכיבוס אל הנגע, כי לא יוכל ליחסו אל הבגד כיון שהבגד לא נתכבס, לא מצד ההוראה על הסרת הכתם (דהא לא סר הנגע), ולא מצד ההוראה שבא במים (דהא אינו מכבס כל הבגד). ובזה בא תמיד פעל ’הֻכַבֵס’ מורכב מן הפעל והתפעל, כי לא נתכבס באמת.
• אבל במקום שסר הנגע ייחס הכיבוס אל הבגד כדינו.
  

( תזריע ס' קסט, וסימן קעט. ועיין מצורע סימן קסג )

כלל תמד

כל מקום שאומר "רחץ במים" הוא מי מקוה.

וכשאומר "ירחצו מים" (בלא ב') -- היא מי כיור (צו ס' קסט). לבד מה שכתוב בפר' אחרי "ורחץ במים" מרמז על מי כיור מטעם שהתבאר שם ( אחרי סימן ס).

כלל תמה

פעל ’מרק’ ישמש על הצחצוח והליטוש.

• ונבדל מן ’מרט’. המורט לוטש מגוף הברזל, והמורק הוא להעביר החלודה שעל פניו, ודי במים צוננים.
• ונבדל מן ’שוטף’. שהשטיפה היא העברת המים מבחוץ ומריקה בפנים.
  

ולפעמים מריקה בחמים.
( צו סימן ע )

כלל תמו

יש הבדל בין קריעה לפרימה. שקריעה כולל בכל מקום ובכל אופן שיקרע, והפרימה היא הקריעה במקום השפה שקורע את האימרא (שמיני ס' ל).

ובכל זאת, במקום שנזכר שם הפעול או מלת "אותו" [כמו "ויקרע את בגדיו" , "וקרע אותו"] הוא קריעה גמורה (תזריע ס' קעד . אמור ס' כז)

ויש הבדל בשמות הבאים על הקריעה והכריתה, בין אם באו סתם -- שאז יכוין על קריעת וכריתת העצם, ובין אם בא אחריו שימוש המ"ם -- "וקרע מן" -- שפירושו שיקרענו ויחתכנו מדבר שהוא מחובר בו ( תזריע ס' קעד . אמור ס' כז )

כלל תמז

וכן יש הבדל בפעל ’סר’ הבא סתם -- שיהיה לפעמים שסר מצד זה לצד זה, ובין כשאומר "וסר מן" שרצונו לומר שסר לגמרי (תזריע סימן קעח).

ופעל מסיר לא יצדק רק בשני דברים נפרדים שאין דבוקים רק דיבוק שכני, לא אם מחלק עצם אחד לשנים שעל זה ישמש בפעל "כורת חותך" וכדומה (ויקרא סימן קפג).

כלל תמח

יש הבדל בין לשונות [שבירה נפוץ נתץ הרס] וכדומה.

• פעל שבר יצדק רק בדבר תלוש ששוברו לשנים או כלי שנשברה עד שלא תצלח עוד למלאכתה. וכן על דבר שמחובר מחומר אחד.
• ואם משבר הכלי לחלקים דקים ישמש בלשונות נפוץ, הדק, כתית.
• אבל נתץ והרס הם רק בדבר מחובר על ידי בנין. 'ההורס' מקלקל צורת הבנין לבד, ו'הנותץ' משחית גם חמרו. ויצויר 'נותץ' גם אם החלקים הניתצים נשארים מונחים במקומם אבל ההורס מסיע החלקים ממקומם
  

( שמיני ס' קלט, וסימן קמא )

כלל תמט

יש הבדל בפעל כלה -- בין אם נקשר אל השם ובין אם נקשר אל הפעל. כשנקשר עם השם מורה שנגמר כולו. וכשנקשר עם הפעל מורה שגמר מלפעול, הגם שהדבר לא נגמר. כמו "כאשר כלו להרוג" -- אינו מציין שכלו העם הנהרגים רק שכלה פעולת ההריגה (קדושים ס' טו)

וכשנקשר עם הפעל נקשר לרוב עם למ"ד, ופעמים נקשר עם מ"ם. ויש הבדל ביניהם. כשנקשר עם למ"ד מציין תיכף בכלות הפועל (או בגמר הפעולה כשבא אחריו מלת "את"), וכשנקשר עם מ"ם אינו מציין תיכף בגמר רק בעת שיכלה הפועל ויגמר בדעתו לשבות מן העסק הזה . ( אחרי ס' מט)

כלל תנ

בכ"מ בא פעל ’כלה’ על כלל המעשה. ומה שכתוב "לא תכלה פאת שדך" בא ללמד על חלק מן החלק שדי בהניח פאה כל שהוא . (קדושים ס' טו)

פרק מו

(עריכה)

<< · אילת השחר (מלבי"ם) · פרק מו · >>

כלל תנא

יש הבדל בין חלב ובין שומן.    שהחלב מובדל מן הבשר בין בטבעו בין בענינו. ולא יתערב עמו כי הוא תותב קרום ונקלף. וכבר יתקבץ גם בדפנות. והתורה מעטה אותו בפירוש מהקרבה ומאכילה (ויקרא סימן קסח)

ובהשאלה יקרא גם שומן האליה בשם 'חלב' מענין מיטב. וכל מקום שבא שם 'חלב' מענין מיטב בא בכינוי או בסמיכות. ונקרא האליה בשם 'חלב' לצורך דרוש (ויקרא ס' קפב). ולכן במיני החטאת כתוב "כחלב זבח השלמים" (ויקרא ס' רל. ועיין צו ס' קמז, וסימן קנ)

כלל תנב

ובכל דבר החלב כבשר, כמו בטמאים מצטרף עם הבשר וכלול בשמו. לבד בטהורים שחלקם הכתוב (שמיני ס' עה)

ויש פלוגתא אם 'חלב' בכלל נבלה . (צו סימן קמ)

כלל תנג

יש הבדל בשם דם בין אם בא בסמיכות או בכינוי אל החי [כמו: "דם האדם" , "דם נקי" , "דמך על ראשך"] שאז יכוין על הדם שהנפש תלויה בו. אבל כשאומר דם סתם -- יכוין על כל דם שיהיה ואפילו דם התמצית ודם העור והבשר . (ויקרא סימן ריד)

כלל תנד

שם שרץ בא על התנועה, ויקראו בשם זה הבעלי חיים הפחותים שאין מובדלים מן הצומח רק בתנועתם.

אולם הפעל "שוֹרֵץ" בא על ההולדה היתירה (שמיני סימן פ, וסימן קסה), ולכן הוסיף "השרץ השורץ על הארץ" - רוצה לומר הפרה ורבה שם (שמיני ס' קט). מה שאין כן במה שכתב "השרץ הרומש על הארץ", היינו אף על פי שאינו פרה ורבה (שמיני ס' קסט)

כלל תנה

שם נבלה הוא מצד הניבול והמיאוס, ולא יפול על העצמות והחלקים הקשים הבלתי נמאסים (שמיני ס' קלח . אחרי ס' קכג). [ועיין שמיני סימן פג איך יצדק שם 'נבלה' בתולעים]

ויפול גם על אבר אחד הנופל מן החי (שמיני סימן צו, וסימן קלח).  ודוקא אם דומה כמיתת החי כגון אבר שאין עושה חליפים או בשר גידין ועצמות (שמיני ס' צז).    וכן יצדק 'מיתה' על אבר אחד (שמיני ס' קטו).

כלל תנו

יש הבדל בין "הבהמה הנאכלת" ובין "הבהמה אשר היא לאכלה". שלשון "הבהמה הנאכלת" היא הגדר בין המותר והאסור, ולשון "אשר היא לאכלה" מובן על המוכן לאכל, לא על המותר לבד (שמיני ס' קכז).

ויש הבדל בין "עוף טהור" ובין "עוף אשר יאכל", שבזה מוסיף שלא יהיה טרפה וכדומה (אחרי ס' קטו)

כלל תנז

יש הבדל בין אכילה ובין טעימה, שאכילה אינה בפחות מכזית . (צו ס' לא, וסימן קכד . אחרי ס' קכג . אמור ס' פה, וסימן ק)

כלל תנח

ויש פלוגתא אם הנאה בכלל אכילה . (צו סימן קמ . שמיני ס' פה)

וכשכתוב "יֵאָכל" בנפעל משמע איסור הנאה לכולי עלמא (צו סימן קמ . שמיני ס' פה)

כלל תנט

על היתר הנאה יתפוס לשון "לכם" או הכינוי "קצירכם" וכדומה . (שמיני ס' פב, וסימן פה, וסימן קלט . קדושים ס' סד)

ולשון "יעשה למלאכה" אינו כולל היתר הנאה (שמיני ס' קלט)

כלל תס

שם כף שבא סתם היא כף היד שבא סתם תמיד (לבד מג' מקומות). אבל כף רגל בא תמיד בסמיכות.    ועל כן פירשו חז"ל מה שכתוב "כל הולך על כפיו" זה הקוף (שמיני סימן קג).

ויש הבדל בין רגל ובין כף רגל. 'כף רגל' מציין תחתית הרגל ו'רגל' מציין את כולו . (תזריע ס' פא)

פרק מז

(עריכה)

<< · אילת השחר (מלבי"ם) · פרק מז · >>

כלל תסא

יש הבדל בין פעל שבת לבין הפעלים [חשך , מנע , חדל] הנרדפים עמו.    שפעל 'שבת' מורה תמיד שמפסיק מן דבר שעסק בו עד עתה או שיתבטל עסק שהתמיד עד עתה במציאות. מה שאין כן פעלים האחרים יורו שמונע או חדל בעתיד . (ויקרא ס' קמה . בחוקתי סימן ח)

כלל תסב

יש הבדל בין "בו" ובין "בתוכו". כשאומר ששם דבר בדבר -- אין הכרח שיהיה להכלי תוך. אבל כשאומר שיושם בתוך דבר -- אם בא על הכלי -- הוא מוקף מג' רוחות, ואם בא על עצמיים מקובצים יחד יכוין במלת "תוך" על נקודה האמצעיית (שמיני ס' קכז . ועיין תזריע ס' עג, וסימן קכז)

וזה המבדיל בין תוך ובין קֶרב, שבמלת "קרב" אינו מקפיד שיהיה ממוצע או מוקף סביב ( שם ).    ובא מלת "קרב" על המים מצד היותם קרב הבטן, או מצד שהמזון בחללם. ולא יצדק עליהם "תוך" כי אין זה לא מחיצה ולא נקודה אמצעיית. (ויקרא סימן קסח)

כלל תסג

פעל ’כסה’ כשבא בדיוק הוא משתתף עם שמות [בגד שלמה] וכדומה. ובשלוח יכלול כל דבר העוטף על דבר אחר . (ויקרא ס' קסח).

ויש הבדל בין "ויכס שק" ובין "מתכסים בשקים", ש'כסה' שאחריו ב' מורה שמתכסה סביב סביב . (אחרי סימן קכ)

כלל תסד

יש הבדל בין ראשון ובין קדמון. שהקדמון הוא בערך המתאחר, אף שאינו ראשון. ומצד זה הוא לפעמים בלתי-החלטי (שמיני סימן כג).

כלל תסה

יש הבדל בין פה ובין שפה. שהשפה היא חצונית נגד הפה.    ומציין במלת "פה" דברי חכמה, וב"שפה" מציין דברי דעת (שמיני סימן כז)

כלל תסו

יש הבדל בין נשאר ובין נותר. 'נשאר' מציין שנשאר בכוונה. 'נותר' מציין שנותר מעצמו שלא בכוונה.

ומזה יעמוד עוד הבדל שה'נשאר' לא היה משותף עם הכלל וה'נותר' היה משותף עם הכלל (שמיני ס' מא)

כלל תסז

שם מים כולל כל מימות שבעולם, אף שבכלים. אם לא כשבא שם 'מים' מגביל נגד 'ארץ' שאז מדבר רק ממים שבקרקע.

וימים ונחלים הם שמות פרטיים.

• ובמובנם המדויק ה"ימים" הם החללים הגדולים שברא ה' ביום השלישי [ולדעת ר' יהודה הוא רק הים הגדול]. ו"נחלים" -- גם מקומות העמוקים שמושכים ונובעים.
• ובמובן הרחב כולל בשם "נחלים" גם המושכים ואינם נובעים. ובשם "ימים" גם הנובעים ואינם מושכים (שמיני סימן עז)

כלל תסח

יש הבדל בין עין ובין מעין.  ה'עין' הוא הנמצא בעמק קודם שיתפשטו המים חוצה, וה'מעיין' מציין נביעת המים לחוץ.

ויש הבדל בין מעין ובין באר.  שה'באר' בעומק ולא המעיין.

ויש הבדל בין באר ובין בור.  ה'בור' -- מים מכונסים. וה'באר' מימיו נובעים.    ובעל הלשון ישמש על הבור בלשון חציבה על שיחצבוהו בסלע או בקרקע קשה, ועל הבאר בלשון חפירה וכריה.
( שמיני סימן קמד )

כלל תסט

ויש הבדל בין מקור ובין מבוע.    'המקור' הוא המקום ששם יתחיל נביעת המים המתפשטים בעומק האדמה, 'והמבוע' מציין זרימת המקור לחוץ . (תזריע סימן כט)

כלל תע

לשון הבדלה נופל בעצם על דברים השוים ונבדלים בהבדל דק, ולא יפול על דברים נפרדים בהחלט (שמיני ס' קעג)

ויש הבדל בין "להבדיל" ובין "להורות". שההבדלה היא מצד החושים, וההוראה היא עיונית . (שמיני סי' קעב)

כלל תעא

ויש הבדל בין הוראה ובין לימוד.

• המלמד מרגיל את תלמידיו -- אם בהנהגה או באיזה חכמה, והמורה מראה לו הדבר פעם אחד.
• הלימוד יהיה לפעמים בדברים היוצאים מתבונת לב המלמד ודעתו, והמורה הוא רק בדבר נמצא במציאות או במה שקבל מרבותיו או מספרים
  

( מצורע ס' קיז )

כלל תעב

’לידה’ במובן הרחב כולל אף יוצא דופן, אבל כשאמר "תזריע וילדה" מציין שיצא הולד כדרכו . (תזריע סימן ג)

כלל תעג

העברי יציין החלוקה שבין הזכר והנקבה (כל עוד שידבר בבחינת מולידיהם) בשם בן ובת. ובשם זכר ונקבה לא מציין רק אם מדבר מאנשים גדולים, או שלא בבחינת אבות המולידים, או ביתר בעלי חיים . (תזריע סימן ד)

כלל תעד

ושם "בן" מציין הילד החי שכלו לו חדשיו, אבל שם "זכר" כולל אף הנפל (תזריע סימן ד)

פרק מח

(עריכה)

<< · אילת השחר (מלבי"ם) · פרק מח · >>

כלל תעה

בפרשת נגעים תפס לפעמים "בעור בשרו" ולפעמים "בעור" סתם. והיינו ש"עור בשרו" כולל מקום בלתי ראוי לשער. ובכל מקום שידבר משער לבן תפס "בעור בשרו" ללמד שאף במקום שאין מגדל שער טמא . (תזריע ס' לז)

כלל תעו

• בהרת הוא המראה המבריק וכולל כל הגוונים. ולכן מפרש: "בהרת לבנה".
• והשאת גבוה כי אינו מבריק.
• והספחת טפלה
  

(תזריע ס' לח, וסימן נב, וסימן נו)

כלל תעז

השמות שאת ובהרת מציינים שינוי המראה, ושם נגע מציין המכאוב (סימן מא).    ושמות "שאת ובהרת" אין מציינים עדיין את הטומאה, רק כשיאמר שם "נגע" או "צרעת" (סימן סד, וסימן קמז)

כלל תעח

לפעמים מזכיר שם נגע, ופעמים שם צרעת, ופעמים נגע צרעת. ויש כלל בזה.

• ששם "נגע" מציין החולי המוליד שער לבן ולכן נזכר שם זה בפרשת שער לבן
• ושם "צרעת" מציין החולי המוליד מחיה ונזכר בפר' מחיה . (תזריע ס' מב, וסימן נג, וסימן עג, וסימן עו, וסימן קמז . מצורע סימן ז)

ולכן נופל שם "נגע" על הבהרת שדרכו להוליד שער לבן ושם "צרעת" על השאת שדרכו להוליד מחיה (תזריע סימן סט)

וכל מקום ששינה והזכיר שם "צרעת" תחת שם "נגע" -- בא ללמד שדינו כמחיה שהיא כשיעור גריס (תזריע ס' מב, וסימן עה, וסימן קיז, וסימן קמט, וסימן קסג)

כלל תעט

• מה שכתוב "מספחת היא" פירושו כמו ספחת. ודלא כמפ' (שם סימן סד, וסימן סח).
• ופירוש "בשר חי" -- (ובסימן צ)
• פירוש "צרבת" -- (סימן קט)
• פירוש "צהוב" -- (ס' קכב)
• פירוש "דק" -- (סימן קכג)

כלל תפ

יש הבדל בין ’עין’ המורה על הצבע ובין ’מראה’.    "עין" מציין רק הצבע לבד, ו"מראה" מציין כל הפרטים הנראים בו . (שם סימן סא, וסימן קמט)

"מראה הנגע" אינו אמיתת הדבר כמו שהוא, רק שכן נראה לעין . (שם סימן נ)

כלל תפא

פעל ’הפך’ לא בא רק על השינוי; שינוי מקום ומצב, תכונה ואיכות. ומצאנוה עומד ויוצא. וכשהוא עומד נפרשהו יוצא בגוף הפועל, שהפך את עצמו. ולא בא רק בבעל בחירה . (סימן מז)

כלל תפב

וכשבא פעל 'הפך' על שינוי איכות בא אחריו שימוש הלמ"ד -- "נהפך ללבן". וכשבא בלא שימוש הלמ"ד -- "נהפך לבן" -- מורה שלא נהפך כולו רק מקצתו . (שם סימן מח)

כלל תפג

מלת "כהה" בא על דבר שנחלש כחו. ובנגעים בא על כהיות המראה. ויצויר שנחלש המראה לגמרי או שנחלש קצת ממראה עזה לכהה (סימן סד).

ובמה שכתב "והנה כֵהָה הנגע" -- בפעל, לא בשם "כֵהֶה" -- מורה שנחלש קצת (סימן קעג)

כלל תפד

ויש הבדל בין "הפך הנגע את עינו" ובין "כהה הנגע". כי "כהה" נחלש ממראה חזק לחלוש, ו"הפך עינו" הוא למראה אחרת כמו מאדמדם לירקרק . (סימן קעא, וסימן קעג)

כלל תפה

[ עמוק , שפל , פחתת ]

• העמוק הוא מכל הצדדים
• ושפל הוא מצד אחד (סימן קב)
• ופחתת היינו שהנגע שוקע בעומק הבגד (ס' קעג)
• וכן מה שכתוב בנגעי בית שקערורות היא מענין שקיעה בעומק האבנים
  

( מצורע סימן פט, וסימן קד )

כלל תפו

[ תחת , מטה ] : "תחת" הוא שם מצטרף נגד העליון אשר עליו, אבל "מטה" יאמר בבחינת עצמו.

וכשבא שם "תחת" על המקום מציין המקום המונח תחת המתקומם . (תזריק סימן קח)

כלל תפז

ויש הבדל בין ’תחתיו’ ובין ’במקומו’. ש'המקום' כולל גבול גדול המיוחד לאיזה דבר אבל 'תחתיו' היא רק המקום שתחת גופו (תזריע ס' קח).

ומלת 'תחתיו' יבוא על דבר שהוא בצד דבר בהיותו נמוך ממנו . (מצורע סימן קלט^[1])

כלל תפח

ויש הבדל בין "על דם האשם" ובין "על מקום דם האשם". ש"על מקום" היינו מקום שהיה בו תחלה אף שאיננו עתה (מצורע ס' נד). ויקרא "על מקום" עד שלא היה שם רק שמוכן להיות שם . (מצורע ס' נד, ותזריע סימן ק)

כלל תפט

שם ופעל ’פרח’ הונח בעצם על הפרח הזרעיי. ומובדל מן ’ציץ’ שמציין צמיחת הבד נושא הפרי והתגלותיו שהוא לפעמים לפני הפרח ופעמים אחריו (תזריע ס' עח). והושאל משם אל כל דבר הצומח לאט לאט. וזהו שאמר "ואם פרוח תפרח הצרעת וכסתה", ר"ל שתפרח לאט לאט ( שם ).

כלל תצ

ומצאנוהו נרדף עם ’התעופפות’. וההבדל ביניהם שפעל 'עוף' בא על כל מיני התעופפות, ופעל 'פרח' בא רק על הפריחה מלמטה למעלה (תזריע סימן עח).

כלל תצא

ולכן לא יצדק פעל ’פרח’ על הולדות גוף העצם רק על הפרותו ופשיונו. ולכן במקום שבא פעל 'פרח' על הולדת הנגע פירשוהו חז"ל על הפשיון (תזריע ס' קג, וסימן קמא, וסימן קמז). ובמקום שלא יכלו לפרש כן פירשוהו על הוראתו ההשאליית מענין ציצים פרחים וגוונים (תזריע ס' קעז, מצורע ס' קד).

ונמצא לשון ’פשה’ על נגע החוזר, ויש בו דרוש (מצורע ס' קה)

כלל תצב

יש הבדל בין ראש ובין קדקד. ששם "קדקד" בא על צד העליון של הראש בגובה, והפעל ממנו "ויקדו" שהוא כפיפת הקדקד למטה כמו שבא "כריעה" על כפיפת הכרעים. אבל שם "ראש" כולל כל הראש (תזריע סימן פא).

ומצאנו שתפס "כי ימרט ראשו" על אחורי ראשו בלבד -- ויש בו דרוש (תזריע סימן קמב)

כלל תצג

ונתק וקרחת מובדלים.

• "הנתק" הוא רק במקצת הראש, וה"קרחת" יצויר גם בכל הראש (סימן קמב).
• "הנתק" הוא רק בידי שמים וה"קרחת" יהיה בין בידי שמים בין בידי אדם.
• וכשהקרחת בידי שמים ובמקצת הראש מובדל הוא מן הנתק במה שהנתק יש לו רפואה וקרחת בידי שמים אין לו רפואה (תזריע ס' קמג)

1. כאן הגהתי. ובדפוס נפל טעות. ודו"ק -- ויקיעורך

פרק מט

(עריכה)

<< · אילת השחר (מלבי"ם) · פרק מט · >>

כלל תצד

שם "שפתים" בא תמיד בריבוי הזוגיי. ושם "שפם" בא על עת שבולם שפתיו מלדבר כגון בעת האבל . (תזריע קנד)

כלל תצה

[ בדד , גלמוד ]     היושב "גלמוד" הוא מרוחק מכל אדם. לא כן היושב "בדד" שיצויר גם "עם לבדד ישכן" . (תזריע ס' קנז)

כלל תצו

יש הבדל בין [ ארז - ברוש, ארזים - ברושים ] ובין [ עץ ארץ , עצי ארזים , עצי ברושים ]. שכל מקום שיאמר "עץ ארז ועצי ברושים" יכוין על העצים הנקצצים. אבל שם "ארז-ארזים" יבוא בין על הקצוץ בין על המחובר. וכשבא על הקצוץ יכוין על ארזים שלמים כמו שהם במחובר.
( מצורע ס' יב )

כלל תצז

שם "דל" מורה על המעטת איזה דבר ממה שהיה; בגוף או בממון או בכבוד וכדומה. ויצויר שיהיה דל בערך מה שהיה עשיר גדול מקודם, הגם שאינו דל באמת.    וכשהוסיף "ואין ידו משגת" הוא לגמרי. ויצויר שאין ידו משגת מסבה אחרת. לכן אמר "דל ואין ידו משגת".
( מצורע ס' סג )

כלל תצח

[ רר , רק , זב , נטף , נזל ]

• שם "רר" ושם "רק" הונחו על הרוק הנוטף מן הפה. ו"רק" נקרא בעת שמריקו ומשליכו בכח, וה"ריר" נוטף מאליו.
• ו"רר" מובדל מן "זב". ש"רר" מיוחד אל הנוטף מן הגוף לבד, ו"זב" כולל כל דבר לח הזב וניגר.
• ו"זב" נבדל מן הנוזל וניגר. שה"זב" היא טיפים טיפים ו"הנוזל והניגר" הוא בשפע.
  

בכל זאת, טיפי הזב והרר סמוכים זה לזה, והנוטף הוא טיפים מופסקים זה מזה.
( מצורע סימן קכו )

כלל תצט

ויש הבדל בין ’ירק’ מנחי פ"י ובין ’רקק’ מן הכפולים. ש'ירק' מיוחד לרוק היוצא מן הפה, ו'רקק' כולל גם הרירים וכיחו וניעו (מצורע ס' קלז).

והפעלים המיוחדים על הזריקה וההשלכה, ופעל 'רק' מכללם, יבוא אחריהם מלת "עליו". ושימוש הב' לא יצדק בם, רק בצירוף אל היד . (מצורע ס' קלו)

כלל תק

[ מחתה , מקטרת ]    במחתה היה חותה האש, ובמקטרת היה מקטיר על הגחלים שנתן שם מן המחתה. ולפעמים הקטיר על המחתה. (אחרי סימן לא)

כלל תקא

[ עשן , ענן ]    "העשן" והקיטור בא מגשם הנשרף, ו"הענן" שם מיוחד לאיד העולה מקובץ כאחד (שהמפוזר יקרא בשם "ערפל"). והושאל על ענין הקטורת כשיש בו עשב מעלה עשן, ועל הענן הנברא בשעתו בעת תתגלה שכינת הכבוד . (אחרי ס' לה)

כלל תקב

’העינוי’ יבוא על כל דבר של צער שירגיש בו הכנעת כחות נפשו. ובכל מקום שמיחס העינוי אל הנפש היא תמיד מאכילה ושתיה. והעינוי יהיה לפי מזג האדם; יש מתענה בדבר קל ויש לא. והעינוי שישוו בם כל בני אדם היא דוקא מאכילה ושתיה . (אחרי סימן עב)

כלל תקג

פעל ושם "ציד"

• בדיוק בא רק על הניצוד על ידי מצודה.
• ובהרחבה כולל על הכנת המזון והצרכים בכלל . (אחרי סימן קיא)

כלל תקד

יש הבדל בין עפר ובין אדמה כשבא על התלוש. יאמר שם "אדמה" על רגבים מדובקים שלמים, ושם "עפר" על הפרור והשחוק. ובדיוק הוא רק עפר אדמה, ובהרחבה כולל גם כתשת אבנים ולבנים וחרסית . (אחרי ס' קכ. ועיין מצורע סימן צח, וסימן קא)

כלל תקה

• "קציר" בדיוק היא רק במגל. ועל התולש יאמר [משרש , עוקר]. ועל הכורת השבלים יאמר [מולל , קמל, וכדומה].
• ובהרחבה יקרא הכל בשם "קציר" (קדושים סימן יב, סימן יד, סימן יז)

סתם "קציר" הוא התבואה אבל גם הקטניות נקראו בשם לויי "קציר הארץ" "קציר שדה" . (קדושים סימן יג)

כלל תקו

שם "שדה" בדיוק היא רק שדה זרע, ובהרחבה כולל גם מקום אילנות (קדושים סימן יג) .

השדה היא אמצעי בין העיר והמדבר (מצורע סימן כט), ועל כן ימליץ על כל דבר אמצעי כמו הבמה, על לימוד המשנה, על נערה המאורסה (אחרי סימן צו) . שנערה המאורסה נקראת בשם "שדה" נגד מה שימליצו לקרא את האשה בשם "אהל" ובשם "בית", שלכן הוציאו חז"ל מה שכתוב "וישב מחוץ לאהלו" על היתר תשמיש (מצורע סימן לד)

כלל תקז

יש הבדל בין "לקט" בקל ובין "ליקט" בכבד.

• שהנלקט בקישוי על ידי שהוא מפוזר בא בבנין הכבד.
• וגם פירשוהו חז"ל על המלקט לאחרים כדין בנין היוצא . ( קדושים סימן יח )

כלל תקח

שם "עוללות" הושאל מן הקטנים באנשים אל האשכולות הקטנים בגפן. ושם "אשכולות" הושאל מן הגפן אל גדולי המעלה באנשים.

על האשכולות ישמש בפעל ’בצר’ ועל העוללות בפעל ’עולל’. ויש בו שני מושגים. מושג לקיטת העוללות, ומושג הדקדוק והאיחור, כי העוללות נלקטות בסוף . (קדושים סימן יט)

כלל תקט

יש הבדל מה שביתר מתנות עניים תפס לשון "נתינה" ובפאה תפס לשון "עזיבה". משום שאין צריך ליתן הפאה רק להניח לפניהם והם יבזבזו.

וכן יש הבדל בין "עזיבה" ל"הוצאה", שהעוזב אינו מנקה מן הקש והמוץ . (קדושים סימן כב)

כלל תקי

בנטיעת האילנות נמצא לשון [ נטיעה, זריעה, שתילה ]. ויש הבדל ביניהם.

• פעל 'נטע' הונח על שמניח גרעיני הזרע בארץ (אם לא בשמיחס הנטיעה אל העץ)
• ופעל 'זרע' הונח בעצם על הברכת כלאים מין בשאינו מינו
• ופעל 'שתל' הונח על עץ שעוקרים אותו ממקומו ושותלים אותו במקום אחר
  

( קדושים סימן מט, וסימן נט )

כלל תקיא

יש הבדל בין "עץ מאכל" ל"עץ פרי". ש"עץ מאכל" היינו שיהיה מיוחד למאכל, לא לסייג ולקורות (קדושים סימן ס)

ויש הבדל בין פרי ובין תבואה. ש'פרי' כולל גם בעודו במעמד הגידול אבל 'תבואה' היא הנגמרת . (קדושים סימן סט . בהר סימן ה, וסימן יא)

פרק נ

(עריכה)

<< · אילת השחר (מלבי"ם) · פרק נ · >>

כלל תקיב

שם "הויה" נקרא בו מצד שמהוה את הכל. ושם "אלקים" נקרא בו מצד הכוחות שגבל במדה ובגבול. ועל כן שם "הויה" רחמים ושם "אלקים" דין.

ושם "אלקים" שבא בכינוי אל ישראל מורה ההשגחה הפרטיית ביחוד (אחרי ס' קל, וסימן קנא). ולא נמצא שם "אלקים" בכינוי אל יחיד, רק אל נביא או מלך (ויקרא ס' רנח . אמור ס' לב)

כלל תקיג

חוקים הם הנמוסים הכוללים שאין להם טעם. וחוקי ה' כוללים לרוב מצות שבין אדם למקום. והמשפטים הם בין אדם לחברו ויש להם טעם.

וגם בא שם "חוקים" על המדרשות, מצד שדרושי תורה שבעל פה בנוים על כללי הלשון וחוקיהם . (שמיני סימן מ . אחרי ס' קלב, וסימן קלג, וסימן קלד, וסימן קלט, וסימן קמ, וסימן קמב . בהר ס' לה . בחקותי סימן ב)

וכן בא שם "חוקים" על חוקי הטבע הכוללים שגבל ה' בעולמו (קדושים סימן מז)

כלל תקיד

יש הבדל בין זכירה ובין פקידה; שהפקידה היא על ידי בקרת המעשים. ובזה משתתף עם הוראות אחרות שיש לפעל זה על החשבון ועל הפקדון ועל ההנחה במקום (אחרי סימן קמח).

כלל תקטו

הקדושה תאמר -- ( א ) על הפרישות מדברי חול, ( ב ) על ההתנשאות על דרכי הטבע והחומר (שמיני ס' קסח).

ויש בקדושה מדרגות רבות (קדושים ס' א^[1], וסימן ק)

כלל תקטז

יש הבדל בין ירא שאחריו מלת "את", ובין ירא שאחריו מ"ם.    "ירא את" מתירא מהעצם עצמו, ו"ירא מן" מתירא מסבת העצם (קדושים סימן ד).

כלל תקיז

יש הבדל בין משפט ובין צדק. המשפט הוא כפי שורת הדין, והצדק ישקיף על הענין והנידון והנדונים וכפי צורך הזמן והמקום והיושר וכדומה (קדושים סימן כב).

וכשבא שם "צדק" לתאר שם "משפט" -- יכוין שהמשפט לא יהיה נלוז מן הצדק והאמת (קדושים ס' לט).

כלל תקיח

פעל עשק לדעת חז"ל עיקר הנחתו על התוספות והיתור. והונח על כובש שכר שכיר מצד שיאמר להשכי^[2] שהכסף שרוצה בשכרו הוא יותר מן המגיע לו, ומזה נטה אהלו אל כל מיני כובשי שכר שכיר . (קדושים סי' כט).

כלל תקיט

יש הבדל בין "שכר" ובין "פעולה".

• בשם "פעולה" ישקיף על פרטי המלאכות אשר פעל ועשה, ובשם "שכר" ישקיף על הרווח לבד.
• או כגון ששכרו לזמן וישקיף לפי מה שהתנה עמו; האומן יקבל בעד הפעולה והשכיר לפי שכר הקצוב.
• ויש עוד הבדל שה'שכר' מיוחס רק אל מי ששכרוהו, לא אל מה שפעל על ידי אמצעי. וה'פעולה' תתיחס גם במה שפעל על ידי אמצעי . (קדושים סימן ל)

כלל תקכ

שם "חרש" מובא תאומי על הבלתי שומע ועל המחריש (קדושים ס' לד).

וכן שם "עור" מובנו תאומי אל שתום העין ועל עור הלב. ונגד עור הלב בא פעול פקח. ולכן יפרט כמה פעמים לומר "עור עיניו" להוציא עורון הלב (קדושים סימן לה).

ושם "עור" כולל גם מעין אחת. וכן שם "פסח" -- גם על רגל אחד; אם לא בשמפרש "את עיני צדקיהו עור", "והוא פסח על שתי רגליו".

"והצולע" נשמטה יריכו והולך על צלע אחד. והפסח דולג. ושניהם יהיה גם מתולדה. אבל "נכה רגלים" דוקא על ידי הכאה (אמור סימן מז)

כלל תקכא

[ הוד והדר ]     ה'הדר' הוא היופי החצוני המיוחד לכל דבר שבו נהדר במינו, וה'הוד' הוא הענין הפנימי הצוריי המיפה את הדבר מצד צורתו (קדושים ס' לח, וסימן פ. ועיין אמור ס' קצו).

וגדר נשיאת פנים הוא שמיתר איזה פשע ורוע ענין שיש בו ומעביר עליו (קדושים סימן לז)

כלל תקכב

יש הבדל בפעל יכח בין אם בא אחריו שימוש הלמ"ד או מלת "עם" או מלת "את".

• "יכח לפלוני" או "יכח עם פלוני" הוא ויכוח על פי דרכי השכל; ו"יכח עם פלוני" -- שניהם מתוכחים יחד ומחליפים דבריהם זה עם זה.
• אבל "יכח את" הוא קרוב לענין מוסר, שמוכיחו על חטא פרטי שעשה
  

( קדושים סימן מג )

כלל תקכג

ויש הבדל בין מוסר ל-תוכחה.    המיסר כופה להמיוסר, אם בשוטים או בדברים, ובא מן הגדול א' להקטן, ונקשר לרוב עם העתיד. והמוכיח הוא לרוב בראיות, ובא לרוב על העבר (קדושים סימן מג)

כלל תקכד

[ נקם , נטר ]  "הנקמה" היא בפועל ו"הנטירה" היא בלב.

ויש הבדל בין [ נוטר לשומר ונוצר ] . שה'נוטר' היא רק בדברים הגיונים. (קדושים סימן מד)

כלל תקכה

[ שונא אויב צר ]

• השנאה נעלמת
• האויב איבתו גלויה ואינו מציר בפועל
• והצר מציר בפועל
  

( קדושים ס' מב, וסימן מד . בחקותי ס' כד )

כלל תקכו

פעל ’אהב’ נקשר תמיד עם "את". ומה שכתוב "ואהבת לרעך כמוך" היינו שיאהב להגיע לחברו מה שרוצה להגיע לעצמו. שזה ההבדל בין מלת "את" -- שמורה על עצם הפעול, ובין הלמ"ד -- שמורה ההגעה אל הדבר (קדושים סימן מה)

כלל תקכז

פעל ’בקר’ בא על המעיין על הדבר לדעת טבעו ותכונתו.    ויש 'ביקור' הגיוני שהיו מבקרים את הנלקה בבית דין ומודיעים חטאו על ידי קריאה (קדושים ס' נד).

ולא יצדק 'ביקור' על הדרישה והחיפוש אם נמצא הדבר; רק על העיון בדבר הנמצא (תזריע ס' קלה).

1. נלע"ד דצ"ל 'קדושים סימן ב' -- ויקיעורך
2. כנראה שצריך להגיה כאן "להשכיר" - ויקיעורך

פרק נא

(עריכה)

<< · אילת השחר (מלבי"ם) · פרק נא · >>

כלל תקכח

פעל ’נאף’ רק באשת איש (מלשון "אף כי קנאה חמת גבר").

ועל האשה בא פעל ’נאף’ ופעל ’זנה’. 'נאף' מצד הבעילה, ו'זנה' מצד שמזמנת עצמה לפסול לה או להפקר (ועיין בקדושים ס' עז . אמור ס' יד).    ועל כן אצל הזכר לא בא פעל 'זנה' בשום מקום; רק עם מקושר עמו עבודת כו"ם.

ויש הבדל בין "נאף" בקל ובין "מנאף" בכבד שפירושו שגורם ניאוף לזולתו (קדושים סימן קה).

כלל תקכט

יש הבדל בין "שכב אותה" ובין "שכב עמה". ש"שכב עמה" כולל אף שכיבה שלא כדרכה, ו"שכב אותה" מציין דוקא שכיבה כדרכה. וכל מקום שדיבר דרך צניעות תפס לשון "שכב עמו" . (מצורע ס' קס, וסימן קסד^[1])

ועל שכיבת זכר לא יצדק לשון "שכב את", ומזה הוציאו חז"ל שמה שכתוב "את זכר לא תשכב" הוא אזהרה לנשכב . (קדושים ס' קט)

כלל תקל

• יש הבדל בין ’הערה’ ובין ’גילה’. שהעראה היא הדיבוק באותו מקום. לכן בנדה לא אמר לשון 'גילה' רק לשון 'הערה' אחר שהיא מותרת לו. וגם באחות אב אמר 'הערה' ללמד מבין שניהם שחייב על העראה כגמר ביאה (קדושים ס' קיז).

• ובכ"מ בא לשון ביאה או קריבה אל אשה בשימוש מלת "אל". ומה שכתוב ביבמה "יבמה יבוא עליה" מורה בעל כרחה (קדושים ס' קכב).

• ופעל ’רבע’ לא מצאנוהו רק על זווג מין בשאינו מינו, וחז"ל פירשוהו על זווג הבהמות בכלל . (קדושים ס' מו)

• וביאור שם "שכבת זרע" -- עיין (מצורע ס' קס, וסימן קסד)

• ושם [ נדה , דוה , זבה ] -- (מצורע סימן קע, וסימן קצז)

כלל תקלא

מן פעל ’זמם’ (שמורה על המחשבה בעצה עמוקה להרע או להטיב) נגזר שם "מזימה" על עומק עיון והתגברות מחשבה; פעמים לטוב ופעמים לרע. ושם זימה הונח ביחוד על השתקעות המחשבה בחטא ובזנות. ובתורה לא תמצא שם זה רק במחלל את בתו להזנותה ובערות אשה ובתה . ( קדושים ס' קיא )

והכתוב דבר בעריות בלשונות מיוחדות -- תועבה, זימה, חסד, וכדומה -- וכל אחד נצרך לדרוש מיוחד.

ובכל העריות תפס לשון שכיבה ובאחותו ואשת אחיו תפס ’לקיחה’. ויש בזה טעם על פי הפשט. ובערות אשה ואמה תפס גם כן 'לקיחה', ויש בזה לימוד . (קדושים סימן קי)

כלל תקלב

לשון ’לקיחה’ באשה נופל בין על האירוסין בין על הנשואין. אבל כשיאמר "לקח לאשה" בשימוש הלמ"ד היא רק על האירוסין שהיא תחלת הלקיחה, לא על ההכנסה לחופה אחר האירוסין.    וכן יצדק לשון זה על היבום שהיא גם כן תחלה הקיחה . (אמור סימן לח)

וכן ישמש על נשיאת אשה בלשון קנה וקנין, שפעל 'קנה' מציין כל שנעשה שלו בכל אופן שיהיה. וזה ההבדל בין פעל ’קנה’ ופעל ’כרה’. שפעל 'כרה' הונח רק על הנקנה על ידי מכירה, ופעל 'קנה' כולל כל מיני קנין שיהיה הדבר שלו . (אמור סימן פז)

כלל תקלג

ויש הבדל בין קנין או מקנה הכתוב סתם, ובין "מקנת כסף" או "קנין כסף".    ש"קנין" כולל כל דבר שהוא ברשותו אף לזמן אבל "קנין כסף" מציין מה שהוא שלו בהחלט . (אמור סימן פז)

כלל תקלד

יש הבדל בין שם "כלה" ובין שם "אשת הבן". שלא נקראת בשם "אשת הבן" רק בחיי הבן, ובשם "כלה" נקראת גם אחר מותו.

ושם "כלה" יצדק גם על כלתו שפחה ונכרית. לא כן "אשת הבן", לא יפול רק על אשה שיש לו בה קידושין (קדושים ס' קח).

כלל תקלה

ויש הבדל בין שם "דוד" ובין שם "אחי האב". ששם "דוד" לא בא רק על אחי אביו מאב, ושם "אחי האב" כולל בין מי האב בין מן האם . (קדושים ס' קיט . בהר ס' צז)

כלל תקלו

ושם "שאר" נרדף עם "בשר". ועיקרו על דבר הדומה וניתך לבשר האדם, שמזה בא על הבשר המוכן למאכל אדם ועל המזון עצמו. גם נרדף עמו על מושג הקורבה.

ויש הבדל בין "שארו" סתם ובין "שאר בשרו". ש'שאר' סתם לא בא רק על הקרוב בלא אמצעי [והם אשתו ושאר קרובים המפורשים גבי טומאת כהנים], אבל "שאר בשרו" כולל גם הקרוב על ידי אמצעי (אמור סימן ה).

כלל תקלז

ויש הבדל בין "קרוב לו" ובין "קרוב אליו". שהעומד בקורבה נוכחיית יאמר "קרוב אליו", ומי שאינו בקורבה נוכחיית יאמר "קרוב לו". ולכן בא לשון "קרוב לו" על עצמיים הגיונים. וכן בא על שארו שנתרחק (אמור סימן ה).

כלל תקלח

כל מיתות בית דין מפורשים, ומיתת סייף להרמב"ם הלכה למשה מסיני ויש לו רמז בכתוב. וכל מקום שכתוב "מות יומת" סתם - הוא חנק.

ויש הבדל בין ’מיתה’ לשאר לשונות [כמו: הכאה , הריגה , ודומיהם] -- שאין בו רושם. (קדושים סימן קו)

וכל מקום שכתוב "דמיהם בם" היא מיתת סקילה. וזה מלשון רבים -- "דמיהם", ומלשון "בו", ובארתיו (קדושים סימן קג).

כלל תקלט

ויש הבדל בין "רגם אותו" ובין "רגם בו". ש"רגם בו" מורה דרך נקמה ומשטמה. ולא נמצא לשון זה רק במגדף (אמור סימן רמד).

כלל תקמ

ודרך הכתוב לומר "מות יומת" קודם שיפרש באיזה מיתה כמו "מות יומת..עם הארץ ירגמוהו". ובבת כהן שזנתה אמר סתם "באש תשרף" כי אין צריך לומר שחייבת מיתה שגם בת ישראל חייבת מיתה, רק לבאר באיזה אופן תומת . (אמור סימן כא)

כלל תקמא

המעוברת לא תקרא בשם "נערה" (אמור סימן צז).

ואם בוגרת ומוכת עץ נקראת בשם "בתולה" -- יש פלוגתא (אמור ס' ז, וסימן לג)

1. לא מצאתי רלבנטיות בשני המקומות האלה. ונ"ל שצ"ל 'סימן קסו' -- ויקיעורך

פרק נב

(עריכה)

<< · אילת השחר (מלבי"ם) · פרק נב · >>

כלל תקמב

[ מלאכה , עבודה ]    כל עסק שיתעסק אדם לפעול איזה דבר לצורך תכלית מיוחד נקרא מלאכה. וכשיש בה טרחא יתירה ועמל נקרא עבודה. והוא לרוב בעבודת האדמה (או הדומה לה בעמל), או מלאכה שדרך לעשותה על ידי עבדים.

ובשבת ויום הכפורים אסר "מלאכה". וביום טוב, שמותר "מלאכת אוכל נפש", לא אסר רק "מלאכת עבודה".    ויש "מלאכה" סתם ו"מלאכת מחשבת".    ( אחרי ס' עג )

כלל תקמג

והנה בכמה מקומות אמר ביום טוב "כל מלאכת עבודה לא תעשו", ובפרשת בא שאמר "כל מלאכה לא תעשו" הוצרך לפרט "אך אשר יאכל לכל נפש הוא לבדו יעשה לכם". ורק בפרשת ראה אמר גבי יום טוב "לא תעשה מלאכה" -- אולם שם דייק ולא אמר "לא תעשה כל מלאכה" (כמו שכתב תמיד גבי שבת), רק 'מלאכה', ר"ל יש מלאכות אסורות כגון אותם שאינם לצורך אוכל נפש.

ויש טעם למה שינה שם ואמר 'מלאכה' והוא לתת הבדל בין יום טוב לחולו של מועד. ש"ביום השביעי עצרת לא תעשה מלאכה", ר"ל אף מלאכה קלה אם אינה לצורך אוכל נפש, ובחולו של מועד מותר מלאכה קלה לגמרי, וגם מלאכת עבודה לא נאסרו רק מקצתם . ( אמור ס' קפז )

כלל תקמד

וזה הטעם ששביעי של פסח ושמיני של חג נקראו בשם "עצרת", ולא יום הראשון של פסח וסוכות ויום טוב של שבועות. כי ימי חג האחרונים נקראו "עצרת" בערך ימי חולו של מועד שלפניהם שנאסרו גם כן בקצת מלאכות וביום טוב צריך להעצר מכלל מלאכה . (אמור ס' קפז)

כלל תקמה

ושם "חג" הונח על החגיגה שהיו מקריבים בימי מועד; רוצה לומר שלמי שמחה. ועל כן ראש השנה ויום הכפורים לא נקראו בשם "חג" בשום מקום . (אמור ס' קצא)

כלל תקמו

ושם שבת בא על ההפסק ממלאכה ונופל גם על יום טוב. ובעל הלשון שדרכו ליחד שמות לכל דבר יציין המועדים בשם "חג" או "מועד" או בשמם הפרטי -- "פסח, שבועות, סוכות". ומחרת יום ראשון של פסח לא יכול לציינו בשם "מחרת החג או המועד" ששם זה נופל על כל שבעת ימי החג. ולא בשם "מחרת הפסח" ששם זה פירושו תמיד מחרת שחיטת הפסח שהוא יום ט"ו. לכן הוכרח לציינו בשם "מחרת השבת" . (אמור ס' קסד)

ומצאנו גם כן "שבת" על השבוע . (אמור ס' קסד)

כלל תקמז

יש הבדל בין כרת ובין אבדון. שהאובד מתבקש ונמצא והוא רק שינוי מקומית. לא כן הנכרת. ( אמור ס' קסד^[1] )

כלל תקמח

[ נותק , כורת ]    הכריתה היא גם כשכורת מקצת, והנתיקה היא לגמרי . (אמור ס' קכא)

כלל תקמט

סתם "שמן" הוא שמן זית. ומה שכתוב במנורה "שמן זית" בא לדרוש (אמור ס' רי).

וסתם "שמן" האמור במנחות הוא לוג . (צו ס' קב)

כלל תקנ

מה שכתוב "מכה נפש בהמה ישלמנה" הוא זרות בלשון, שלא מצאנו פעל 'שלם' בכינוי על הדבר שגרם התשלומין. וחז"ל דרשוהו (אמור ס' רמז).

כלל תקנא

פעל ’גלח’ בדיוק הוא בתער. ובהרחבה כולל כל מיני גלוח, אף במספרים; בלבד שיהיה כעין תער. שאם משייר עקרי השערות יפול על זה לשון ’גזז’.    ובלשון "השחתת השער" כולל גם עיקרי השער ולא בלשון "גלוח" . (קדושים ס' עד)

כלל תקנב

[ שרט , גדד ]

• השריטה היא חרוץ קל בבשרו, ומעשהו ביד.
• והגדידה היא חריץ עמוק עד הגידין ויעשהו בכלי . (קדושים ס' עד . אמור ס' יב)
• וכתובת קעקע -
  • לרש"י הכתיבה בדיו והקעקוע במחט
  • ולרמב"ם הכתיבה היא השריטה וקעקוע היא מילוי הדיו . (קדושים ס' עו)

כלל תקנג

עיקר שם "מדה" הונח על מדידת כמות כל גשם. ועל מדת הכלי בא בשאלה; מן מדידת האורך ורוחב וגובה שלפיהן ישערו כמה יחזיק הכלי בתוכו.

• ועיקר הפעל המיוחד למדידת הכל -- ’כול’ . "וכל בשליש עפר הארץ"
• ומדה - עיקרו על מדידת הקרקע
• ומשקל הוא על ידי קנה או מאזנים ואבני משקל
• ועל שם משורה יש כמה דעות     ( קדושים סימן פה )

• איפה היא מדת היבש, והין מדת הלח.
• ויש הבדל בין "אבן שלמה" ובין "אבן צדק". שהצדק הוא לפנים משורת הדין . (קדושים סימן פו)

כלל תקנד

יש הבדל בין גאל ופדה. שעם מושג הגאולה נקשר מושג הקורבה . (בהר ס' מב . בחקותי ס' קח).

ושם אחוזה לא נמצא רק על קרקעות . (בהר ס' פח)

כלל תקנה

יש הבדל בין חִזק בכבד ובין מחזיק בהפעיל.    "חזק" בכבד מציין שמחזיק כח החלש; ובהפעיל מורה שתופס בחברו בכח; ואם אחריו ב' מורה שתופס בלא הנחה . (בהר ס' עא)

כלל תקנו

יש הבדל בין גשם ובין מטר. הגשם הוא הטבעי הבא בסבת האדים העולים מן הארץ, והמטר הוא ההשגחיי הבא מן השמים . (בחקותי סימן ג)

כלל תקנז

ויש הבדל בין חלופין ותמורה.    המחליף הוא בבחינת הדבר -- שדבר זה חולף ודבר אחר בא במקומו. והתמורה היא בבחינת האדם, ובא גם על עצמיים הגיונים -- "כבודם בקלון אמיר". עד שמשמע שחליפים הם או מקדש לחול או בבחינת הרשות במחליף בשם חברו . (בחקותי סימן סט)

כלל תקנח

ויש הבדל בין ’כוס’ ובין ’חלק’. שכוס הוא המנה המוכן מכבר ומזה בא שם "מכסת" על המינוי (בחקותי סימן קב).

ולשון "נפילה בחרב" יבוא בב' השימוש. ומה שכתב "ונפלו לחרב" פירשוהו בחרב עצמם . (בחקותי סימן ט)

ופעל "לא שמע" שאחריו מלת "אל" מורה שאינו מאמין ומקבל דבריו. ו"לא שמע לו" מורה שמאמין לו ובכל זה מסרב לשמוע (בחקותי סימן יח).

כלל תקנט

מחשבה בנפעל מורה מחשבות זרות ובלתי רגילות. וזהו מ"ש "המקריב אותו לא יחשב", כי אי אפשר לפרש לא יחשב לו לזכות -- שבזה דרך להסמיך הענין כמו "ויחשבה לו צדקה" . (צו סימן קיח).

כלל תקס

אין דרך ליחס הרפואה אל המכה רק אל האדם. וכשמיחס אל המכה יכוין שהאדם לא נרפא עדיין רק המכה נסתלקה.    ומה שכתוב "נרפא נגע הצרעת מן הצרוע" לא נמצא דוגמא לזה בתנ"ך -- ויש בו דרוש . (מצורע סימן ז)

כלל תקסא

ואין מדרך הלשון לומר שהאדם הוא "תחת המכסה", רק יאמר ש-"המכסה הוא על האדם"; כי דרך לומר שהטפל הוא על העיקר, לא שהעיקר הוא תחת הטפל. ומזה הוכיחו שמה שכתוב "הנוגע בכל אשר יהיה תחתיו" בא על המרכב . (מצורע ס' קלט)

וכן מה שכתב "נגע צרעת כי תהיה באדם" היה ראוי לומר "אדם כי יהיה בו נגע צרעת" -- ויש בו דרוש (תזריע סימן ע)

ורגילות הלשון לומר "יצא לחפשי" או "לחפשי ישלחנו". ולשון "חופשה לא ניתן לה" קאי על שטר שחרור . (קדושים סימן נג)

1. ברור שנפל כאן טעות. וכנראה שצריך לגרוס 'אמור סימן קפ' ודו"ק -- ויקיעורך

פרק נג

(עריכה)

<< · אילת השחר (מלבי"ם) · פרק נג · >>

כלל תקסב

מלת "שָם" מציין רק המקום או הכלי בבחינת שהוא מקום לאשר בתוכו . (ויקרא ס' קד)

כלל תקסג

מלת אצל מורה תמיד על הסמיכות . (ויקרא סימן פו . שמיני ס' מד)

כלל תקסד

• מלת "לעומת" נבדל מיתר מילות הנרדפים עמו במה שמציין נקודה אחת המגבלת ביושר נגד נקודה אחרת שכנגדה.
• מה שאין כן לשון "נגד" אינו מציין הגבלה נגד נקודה מצומצמת רק נגד הרוח ההוא בכלל (ויקרא ס' קפג).
• ומלת "מול" מציין השטח הסמוך לאיזה דבר באורך, בענין שקרוב אליו ורואה אותו . (ויקרא ס' קפג, וסימן שלב)

כלל תקסה

מלת "והנה" מורה תמיד דבר חדש . (תזריע סימן סא, וסימן עא)

כלל תקסו

מלת "עוד" משמע שכבר היה כן בראשונה כדוגמתו (תזריע ס' קעו . אחרי ס' צז . בחקותי ס' צט)

ויש הבדל בין עוד ובין שנית. שבמקום שאינו מקפיד על המספר ועל שיוי הנמנים יתפוס מלת "עוד". אבל במקום שיקפיד על זה יתפש מלת "שנית" . (תזריע סימן סב)

כלל תקסז

מלת "עד" יהיה לפעמים עד ועד בכלל ולפעמים לא עד בכלל. אבל במקום שמציין שני הגבולים -- "מן...עד" -- יהיו שני הגבולים בכלל. ויש בזה פלוגתא בגמרא (תזריע ס' פא . בהר ס' נד . בחקותי סימן ס, וסימן צא)

כלל תקסח

יש הבדל בין כינוי הרומז "הזה" ובין כינוי "ההוא". שכינוי "ההוא" מציין נרמז רחוק שאינו לפנינו, וכינוי "הזה" מציין נרמז קרוב שהוא לפנינו.

וכל מקום שבא כינוי "הזה" על נרמז בלתי קרוב דרשוהו חז"ל שהיה הנרמז קרוב או דרשוהו למיעוט. וכן עשו בכינוים זאת אלה. ויש בזה דרכים רבים.

( תורה אור צו סימן כג באורך. ועוד שם סימן ג, וסימן מט, וסימן נה. וצו סימן קנח^[1] . שמיני סימן סב, וסימן עב, וסימן קו, וסימן קיא, וסימן קעא . תזריע סימן לב, וסימן קפ . מצורע סימן א, וסימן עג, וסימן קכד, וסימן קצז . אחרי סימן י . אמור סימן לה, וסימן קטו, וסימן קמב^[2], וסימן קנ, וסימן קפד . בהר סימן כז)

כלל תקסט

וכל מקום שאמר "זאת תורת" מכניס דברים רבים תחת תורה כללית וחק כללי, ורצונו לומר שהוא לימוד כללי, לא פרטי.

• והיינו דכולל דינים והלכות רבות בתוכו,
• או שדין זה נוהג בדברים רבים,
• או יכוין על שני אלה; שהיא כללי מצד כמותו ומצד הקיפו.
  

וחז"ל בארוהו ופירשוהו תמיד בדרך זה
( צו סימן ג, וסימן ד, וסימן כד, וסימן נה, וסימן עח, וסימן פה, וסימן צה, וסימן קסא . שמיני ס' קעא . תזריע ס' לא, וסימן קפ . מצורע סימן ב, וסימן ג, וסימן ד, וסימן עג, וסימן קצז )

כלל תקע

כל מקום שבא ציוי המתחלת במלת "זה" ראוי שיבוא פעל הציוי בלא מלת "אשר". כמו "זה תאכלו..וזה לא תאכלו".    ואם בא בו מלת "אשר" כמו "זאת החיה אשר תאכלו" מורה שכבר קדמה הציוי דרך כלל ובא לבאר הציוי (שמיני ס' סג באורך. וצו סימן ב)

כלל תקעא

יש הבדל בין אחר ובין אחרי. שמלת "אחר" מורה סמיכת הדבר אחר דבר קודם לו, ומלת "אחרי" מורה שקדם לו דברים שונים וזמנים רבים.

ויש הבדל בין אחר ובין אחר כן ובין אחרי כן.

• שמלת "אחר" היא אחר דבר אחד,
• ומלת "אחר כן" היא אחר דברים רבים שנזכר בענין ומוכרחים אל הדבר,
• ומלת "אחרי כן" מורה אחר דברים רבים שלא נזכר בענין ואין מוכרחים אל הדבר ההוא
  

( מצורע ס' לג, וסימן ס, וסימן פו, וסימן קצג )

כלל תקעב

מלת אחר ואחרים יציינו תמיד שאין לו יחוס עם הקודם והוא נבדל ממנו. כמו: "אלקים אחרים" , "איש אחר"]. (צו סימן יד . בחקותי סימן צח)

כלל תקעג

מלת "על" -

• תשמש כמלת "עם" (קדושים סימן ע)
• כמלת "אצל" ( שם )
• כענין סבה (קדושים ס' ע, וצו סימן ק)
• כמלת "אחר" או "מלבד" ( שם )
• וישמש כטעם "אל" (קדושים שם)
• ויש בו דרוש תמיד (אחרי ס' קא)

כלל תקעד

ויש פלוגתא אם בעינן "על" בסמוך או לא (ויקרא ס' סז, אמור ס' רכח)

ולפעמים באר שהוא ממש על ידי שכפל מלת "עליו" (ויקרא סימן שמא) או על ידי שבא מלת זו בטעם. כי ברוב נסמך במקף (ויקרא ס' כט . מצורע ס' כו).

ולפעמים מלת "עליו" מיותר ובא לדייק שיכוין לו (ויקרא ס' שפג) או למעט זולתו (ויקרא ס' שפו, ואחרי ס' נח)

כלל תקעה

ויש הבדל בין מלת "על" (שטעמו כטעם מלבד) ובין מלת "מלבד". שהשם הנרמז במלת "על" הוא לרוב עיקר בכוונת המאמר; שמלת "על" מציין שהראשון הוא הקודם או העיקר ועליו יסמך השני (ויקרא ס' קעב, וסימן קעג . צו ס' קד . מצורע ס' עא . אמור ס' קפז)

כלל תקעו

ויש הבדל במלת "מלבד",

• שאם יש פעל בדבר הטפל הנרמז על ידי מלת "מלבד" -- אז אם הוא פעל עבר נעשה הדבר הטפל קודם הדבר העיקר שבא במאמר.
• ואם הוא פעל עתיד יעשה אחריו.
• ואם בא הפעל בדבר העיקרי יתהפך הדבר . (ויקרא ס' שנז)

כלל תקעז

ויש הבדל בין לשון "מלבד הרעב הראשון" ובין לשון "לבד מערי הפרזי". שכל מקום שיש מקום לטעות להכניס דבר בכלל החשבון ורוצה לאמר שאינו בכלל החשבון -- יאמר "לבד מן". אבל במקום שאי אפשר לטעות להכניס הדבר בחשבון ויכוין רק להודיע ש'מלבד' הנאמר היה עוד דבר פלוני -- יאמר מלת "מלבד" . (אמור סימן קצ)

כלל תקעח

יש הבדל בין "והלאה" ובין "ומעלה".    כשאומר "ומעלה" אין היום ההוא בכלל. וכשאומר "והלאה" -- גם היום ההוא בכלל. (אמור ס' קכו . בחקותי סימן ס)

כלל תקעט

מלת [ אתו , עמו ] משותפים במה שמורים המצא דבר אחד אצל הדבר השני (שמיני סימן לו . קדושים סימן לב).    ויש הבדל דק ביניהם. שמלת "עמו" מורה השיוי והצירוף. אבל מלת "אתו" משתתף גם עם מלת "את" שמורה על הפעול, ומורה שהאחד פועל על האחר והשני נפעל ממנו וטפל אליו (קדושים סימן לב באורך).

(ועיין למעלה סימן ש"מ, ובהר ס' עה, וסימן פא).

כלל תקפ

מלת "כל" כשבא במשפט מחייב הוא מחייב כללי. ובמשפט שולל הוא שולל כללי. והכללות תהיה בשני פנים:

• אם הוא שם הסוג והמין יחייב או ישלול אל כל המין
• ואם הוא שם אישי יחייב או ישלול כל חלקי האיש . (ויקרא סימן צט, וסימן קלה . צו ס' קלז)

וכבר שמרו לדרוש מלת "כל" תמיד לריבוי (ויקרא ס' קלג, וסימן שא . צו ס' לו, וסימן קי, וסימן קכו, וסימן קכח . שמיני ס' פט, וסימן קג, וסימן קו, וסימן קיב, וסימן קכא, וסימן קכד, וסימן קלד . תזריע ס' פה . מצורע ס' קסא, ובכמה מקומות)

כלל תקפא

וכשאמר "כל אלה" יש הבדל. שאם מלת "אלה" נוטה אל הקצת -- מלת "כל" מרבה כולו. וכשמלת "אלה" מורה על כולו -- "כל" מרבה מקצתו (אחרי ס' קמז).

וכן במלת "כל" שבא עם השם. אם משמעות השם על כולו -- מלת "כל" שבא אצלו מרבה מקצתו. ואם משמעות השם על מקצתו -- מלת "כל" מרבה כולו (בהר סימן רמז??)

כלל תקפב

ויש בזה חקירה אם רובו ככולו (ויקרא ס' רמב, וסימן רמג)

כלל תקפג

מלת "כל" לא בא על מספר פחות משלשה (ויקרא ס' קצו . שמיני סימן ח . מצורע ס' קפח . אחרי ס' פז)

כלל תקפד

וכן מלת "רבים" לא בא על פחות משלשה. ותמיד ישוער הריבוי לפי ערך הדבר שידובר בו (מצורע סימן ??)

1. כאן הגהתי כראות עיני. ובדפוס כתוב 'סימן קצח' וטעות הוא -- ויקיעורך
2. כנראה נפל כאן טעות. וצ"ע איך לתקנו -- ויקיעורך

פרק נד

(עריכה)

<< · אילת השחר (מלבי"ם) · פרק נד

כלל תקפה

כל דברות ופרשיות המחוברות בוי"ו החיבור יש להם איזה יחוס זה לזה -- אף פרשה המתחלת במלת "כי". וכל שכן תנאי החלוקות המצוינות במלת "אם" (כמו שכתבנו למעלה פרק יא). ובזה אמרו וי"ו מוסיף על ענין ראשון (ויקרא ס' נט, וסימן רמ, וסימן שנט).

ולפעמים יחבר על ידי הוי"ו הנושאים שבראשי הפרשיות להשוותם זה לזה (ויקרא ס' צב . מצורע ס' קנח . קדושים ס' נא)

כלל תקפו

וכן כל מקום שכתוב וי"ו באמצע הפרשה יש להענינים איזה קישור ושייכות זה לזה. וחז"ל דקדקו בזה דברים רמים ונשגבים (תזריע סימן ט . מצורע ס' קכד . אמור ס' כא, וסימן קכח, וסימן קפט, וסימן ר)

כלל תקפז

והנה מלת "או" מורה על החלוקה ומלת "יחדיו" מיוחד אל החיבור.

והוי"ו בא פעמים לחבר ופעמים לחלק. ופליגי ר' יאשיה ור' יונתן ב"מכה אביו ואמו". ובארתי הדבר באורך שבציוי פשוטה כולי עלמא לא פליגי שהוי"ו בא לחבר, ובאזהרה פשוטה כולי עלמא מודים שהוי"ו בא לחלק. ולא פליגי אלא במאמר תנאיי כמו "מכה אביו ואמו" (קדושים סימן קא)

כלל תקפח

וכל מקום שנדע מן הענין שהוי"ו בא לחלק -- ראוי לכתוב בוי"ו. וכשכתוב מלת "או" הוא מיותר ובא לדרשה תמיד (קדושים ס' קא . ויקרא ס' רצט, וסימן שיב . שמיני ס' קיז . תזריע ס' כג, וסימן לג, וסימן קיט, וסימן קכ, וסימן קמה, וסימן קפא . אחרי סימן קב, וסימן קג . אמור ס' קכה, וסימן קל)

כלל תקפט

המדקדקים כתבו שיש "או" שטעמו כטעם אם. וזה לא יכון לדעת חז"ל שיש לכל מלת גדר מיוחד בפני עצמו. ודרשוהו שטעמו כטעם "או אם" (ויקרא ס' רסב, וסימן שסב).

וכן במה שכתוב "או כי ישוב הבשר החי" -- שנדחקו בו הראב"ע והמפרשים -- פירשוהו חז"ל שבא להורות שאינו תנאי מוחלט רק אפשרי ורצונו לומר בכל עת שישוב. שזה גדר מלת "או" שבא להוראת החלוקה או האפשריות (תזריע סימן צג).

כלל תקצ

גדר מלת "גם" לתוספות בכל מקום. ועל כן אמרו גמין רבוים (ויקרא סימן קס).

ומלת "אף" מורה תמיד על דבר שהוא חידוש על הקודם (בחקותי סימן יט, וסימן מט)

כלל תקצא

מלת "אך" מורה מיעוט במשפט השני; רצה לומר במשפט שבא בו מלת "אך". ובזה מובדל מן מלת "רק" שמוציא דבר מן משפט הקודם (שמיני סימן סח, וסימן קמד . אמור ס' נט, וסימן קעט, וסימן קצא . בחקותי סימן קט, וסימן קי)

כלל תקצב

האזהרה התולדיית יציין לפעמים במלת "פן" ["ולא תגעו בו פן תמותון"], ולפעמים במלת "לא" ["ושמרתם..ולא יהיה קצת"].    ואחרי העיון, מלת "פן" יצדק לרוב באזהרה שוללת, ומלת "לא" יבא באזהרה מחייבת. ואם התולדה מחויבת מצד עצמה -- ישמש במלת "לא". ואם אינה מחויבת מעצמה -- ישמש במלת "פן" (שמיני סימן לא . אמור סימן ל)

כלל תקצג

מלת "לכם" מורה על ההנאה (כנ"ל סימן תנט) ועל הצורך בדבר. או בא למעט אחרים (שמיני סימן עה, וסימן פב, וסימן קח, וסימן קיב, וסימן קעב^[1], וסימן קנג . מצורע סימן קמט. אחרי סימן עא, וסימן קט . קדושים סימן סג, וסימן קט^[2] . בהר סימן יא)

1. לכאורה יש כאן טעות וצע"ע איך לתקנו - ויקיעורך
2. לא ראיתי כאן רלבנטיות. ואולי צ"ל 'סימן קכו' -- ויקיעורך

כלל תקצד

בפעלים החוזרים שציין אותם במלת [ לו , לך , לכם , להם ] מורה שתהיה הפעולה לעצמו ולא לזולת (מצורע ס' קמט, וסימן קנג)

כלל תקצה

בכינוי הרבים יאמר "בם" או "בהם". ומלת "בהם" פורט יותר ממלת "בם" כי מורה שיתפשטו בכולו (אחרי ס' קמא).

ובדקדוק כינוי [ אתהן , אתהם ] -- עיין קדושים (סימן קיב).

כלל תקצו

מלת "והיה" הבא במאמר תנאיי-עתידי יקשר לרוב את המאמר המאוחר אל המאמר הקודם אליו ביחוד הסבה והמסובב. ובמקום שלא בא על דרך זה פירשוהו חז"ל שמורה על התכיפות; שיעשה מיד (ויקרא ס' שיח, וסימן שעט)

כלל תקצז

שימוש הלמ"ד שאחר מלת "והיה" במקום שלא יורה התהפכות דבר לדבר יורה שהוקבע לדבר כך וכך (תזריע סימן מא)

כלל תקצח

מלת "ויהי" מורה שנעשה איזה פעל רשום (שמיני סימן טו)

כלל תקצט

כינוי "ההוא" בא תמיד לדיוק. ונדרש שלא יהיה אנוס שוגג ומוטעה; או למעט. (צו סימן קלב . אחרי סימן צה)

כלל תר

מלת [ יהיה . תהיה ] מורה על שהדבר מוכרח להעשות ועל הקיום . (ויקרא ס' צ"ו, וסימן קכג . צו סימן קכג . שמיני סימן פב . מצורע סימן א, וסימן קע, וסימן קעא, וסימן קפט . קדושים סימן סב . אמור סימן יג, וסימן יט, וסימן קעד, וסימן רכח)

כלל תרא

יש הבדל בין "ושלח אל השדה" ובין "ושלח על פני השדה". ש"על פני" מציין היותו בגבול הדבר ואינו מציין שישאר שם . ( מצורע סימן כט )

מלת "על פני" הוא לפעמים על גב הדבר ממש ולפעמים נגד גב הדבר . (אחרי סימן לז)

כלל תרב

ויש הבדל בין "הפקיד בידו" ובין "הפקיד אתו". ש"הפקיד אתו" מורה שהיא עדיין ברשותו (ויקרא ס' שפא)

כלל תרג

וי"ו נוספת -- דעת הראב"ע והרד"ק שהיא כפ' רפה בלשון ישמעאל. ודעת אביו של הרד"ק בספר הגלוי שרומז על מלה חסרה. ויש בזה פלוגתא דתנאי על "ולקח באצבעו ונתן" שאמר במקרא נדרש לפניו ולאחריו קמפלגי (ויקרא סימן רעב). ודעת חז"ל שוי"ו כזה נדרש תמיד לפי הדרוש (צו סימן קטז).

כלל תרד

• ויש וי"ו הביאור (שמיני ס' לה . אחרי סימן מו)
• ויש וי"ו ההשואה -- "ומחית בשר חי" (תזריע ס' עג^[1])
• ויש וי"ו חסרה (צו סימן מב)

כלל תרה

יש הבדל בין שימוש הלמ"ד ובין שימוש מלת "על". שלמ"ד מורה החלוקה, ומלת "על" מורה הצירוף. "עגלה על שני הנשיאים ושור לאחד" . (ויקרא ס' שצא . תזריע סימן כג . מצורע ס' מא)

כלל תרו

יש הבדל בין את ובין מ"ם השימוש. שהמ"ם מורה הקצתית (כנ"ל סימן שנ"ה , שס"ד , שצ"ג) . (צו סימן עג . שמיני ס' צו, וסימן צז, וסימן קטו, וסימן קטז, וסימן קלד . אמור סימן עח, וסימן צח, וסימן קטז . בחקותי סימן קיב, וסימן קיג)

כלל תרז

לדעת המדקדקים נמצא שימוש הב' תחת המ"ם. וחז"ל לא כן דעתם.

• ובמה שכתוב "ושרף את הבגד...בצמר" פירשוהו שהוא ב' התוך (תזריע ס' קסז)
• ובמה שכתוב "וזה לכם הטמא בשרץ", שראוי לומר "משרץ", פירשוהו שהוא ב' התוך על דם הנמצא בשרץ (שמיני ס' קז).
  

כי לא יתחלף שימוש אות באות לדעתם.

כלל תרח

וכן נמצא מלת "את" תחת "עם" -- "ואת הנתק לא יגלח". ולדעת חז"ל יש בו גם הוראת מלת "את" (תזריע ס' קלג).

כלל תרט

יש הבדל בין "לא" ובין "אין". שמלת "לא" שולל את הפעולה ומלת "איננו" שולל התואר מן המתואר (שמיני ס' לא).

ועל כן יש הבדל בין "ושערה לא הפך לבן" ובין "ושער לבן אין בו". ש"אין בו" שולל שלא נמצא כלל, ו"לא הפך" שולל הפעולה לבד; יש שער רק לא הפך לבן . (תזריע סימן נח, וסימן קה)

כלל תרי

וכבר כתב הרד"ק שמלת "לא" נופל על אדם מיוחד ומלת "אין" נופל על הכלל. אולם מצאנו מלת "אין" גם על אדם מיוחד -- "אין יוסף בבור", "אין האיש בביתו".    ובארנו שמלת "אין" יש לו שני גזירות -- אחד מגזרת הכפולים ואחד מנחי העין. וכל מקום שבא מלת "אין" על שלילת דבר מיוחד הוא מגזרת הכפולים.

וכן בכינוי היחיד 'אינני' 'איננו'. ולכן הנו"ן דגושה בו תמיד. אבל בכינוי הרבים אין שם דגש כי הוא מנחי העין ושולל את הכלל.

(וההבדל בין מלת "אין" מן הכפולים ובין מלת "לא" הוא כמו שכתבנו בסימן הקודם שמלת "אין" שוללת את נושא המאמר ותבוא סמוך אל הנושא והיא ההפך של "יש". ומלת "לא" שולל את הנשוא)

ובכל זה מלת "אין" שבא סתם היא לרוב מנחי העי"ן ושולל את הכלל (אמור סימן צ"ו)

כלל תריא

ומן מלת "אין" נגזר פעל מאן לדעת חז"ל. כמו שמן 'הן' נגזר "ותהינו לעלות ההרה" (כנ"ל סימן ד).

ויש הבדל בין "מאן" ובין "לא אבה". הממאן הוא בפה שאומר "אין", והבלתי אובה הוא בלב ( אמור סימן צ"ו ).

כלל תריב

מלת "את" המורה על הפעול יחסר לרוב. וחז"ל דרשו כמה פעמים מלת "את" הכתוב. ואחרי העיון, בכ"מ שהפעול נודע על ידי אחד מאופני ההודעה (כגון בה' הידיעה או על ידי כינוי), וכן במקום שהפעול הוא שם העצם -- יבוא מלת "את" לרוב. ובמקום שאין הפעול נודע -- בא ברוב בלא מלת "את", וכשבא מלת "את" נדרש.

וכן במקום שהפעול נודע וחסר מלת "את" נדרש. ותמיד אמר "יכבס בגדיו" לבד בבית המנוגע אמר "יכבס את בגדיו", היינו מפני שכיבוס בגדים שבכל מקום אינו דוקא כלים שלובש רק כל כלים שנוגע בהם והכינוי "בגדיו" אינו בדוקא -- לכן חסר מלת "את". אבל בבית המנוגע אינו מטמא רק בגדים שלובש והכינוי בא בדוקא, לכן כתוב מלת "את" . (מצורע סימן קיב)

כלל תריג

ובמקום שראוי שיבוא מלת "את" או כל מלות היחס והוא חסר -- יש לפרש כמו שנרצה. ועל כן במה שכתוב ג' פעמים "וסמך ידו" בלא מלת "את" דרשו ג' דרושים כאילו כתוב "וסמך בידו". והוא הדין כל כיוצא בזה . ( ויקרא סימן כח )

1. אות הסימן היה חסר בנוסחת הדפוס והשלמתי כראות עיני -- ויקיעורך