התורה והמצוה ויקרא טו טז-יח

העריכה בעיצומה

שימו לב! דף זה (או קטע זה) עדיין לא גמור והוא לא מציג את היצירה בשלמותה.

דף זה (או קטע זה) נמצא כעת בשלבי הקלדה. אם יש באפשרותכם להמשיך את ההקלדה - אתם מוזמנים.

סימן קנח

ספרא (מלבי"ם) פרשת מצורע זבים פרק ו:

[א] איש-- פרט לקטן. או יכול שאני מוציא את בן תשע שנים ויום אחד? ת"ל "ואיש".

ואיש: כבר בארתי (יקרא סימן י) שהאחד מן ההבדלים שבין שם "אדם" ובין שם "איש" ששם "איש" מורה על שבא בימים, והוא תמיד בן י"ג שנים ויום אחד, שאז הוא איש באנשים. ובכל מקום שכתוב שם "איש" סתמא אמרינן שבא במובנו המדויק. אמנם פה שהתחיל בראש הפרשה "איש איש כי יהיה זב" שכפל שם "איש" להורות שלא בא על המובן המדויק למעט קטן, רק הוא שם הכללות-- כל איש ואיש. ומבואר אצלינו תמיד שהשמות המחוברים בוי"ו החיבור באו בשיווי כמו שכתבנו (באה"ש כלל תקפה), וכיון שאמר "ואיש", בוי"ו, הוא נמשך על מ"ש "איש איש כי יהיה זב", "ואיש כי תצא.." וממילא גם שם "איש" דפה לא בא על מובנו המדויק וכולל גם קטן. ופירש הברייתא שאם היה כתוב "איש" בלא וי"ו היה מוציא קטן אבל כשכתוב "ואיש", בוי"ו, גם בן ט' בכלל, הגם שהוא קטן.

וכבר בארו בנדה (דף לב) שזה שצריך שיהיה בן ט' לא למד מקרא רק הוא מהלכה למשה מסיני, והוא בכלל שיעורין שכולם הלכה, שההלכה הודיעה שפחות משיעור זה אין שכבת זרע ראוי להוליד ואין ביאתו ביאה, ושם בגמ' פלפלו בזה, עיי"ש.

סימן קנט

ספרא (מלבי"ם) פרשת מצורע זבים פרק ו:

[ב] "כי תצא ממנו שכבת זרע"-- עד שתצא טומאה חוץ לבשרו. מכאן אמרו: הזב ובעל קרי שהרגישו, אוחזים באמה ובולעים את התרומה.

כי תצא ממנו שכבת זרע: כל לשון יציאה הוא אל החוץ ולכן אמר בשכבת זרע עד שיצא חוץ לבשרו, וכן הוא בזב (כנ"ל סימן קכב).

מכאן אמרו במשנה (ריש פרק יוצא דופן)

סימן קס

ספרא (מלבי"ם) פרשת מצורע זבים פרק ו:

[ג] "שכבת זרע"--פרט למערה.

שכבת זרע: שם זרע לבד הונח על זרע נגמרת-- על זרע השדה ועל פרי הבטן. וכשאמר שכבת זרע היינו זרע שדרכה לצאת על ידי שכיבה, אף שלא שכב עם אשה. ובכל זאת מגדר שם "זרע" שיהיה ראוי להזריע ולהקים זרע, לאפוקי היוצא מאבר מת ובלא הרגשה כמ"ש בנדה (דף מג). וז"ש פרט למערה, ועיין בתשב"ץ (חלק א סימן קא, קב).

וכן מגדרו שהוציא זרע ולא אם הערה ולא הוציא זרע וז"ש (במשנה ג) שכבת זרע פרט למערה כמ"ש הרמב"ם (פרק ה מהלכות אבות הטומאה הלכה י). והנה גבי שפחה חרופה קבלו עוד גדר אחר שצריך שיגמור ביאתו שזה מדיוק שם "שכיבה" במובנו המדויק שהוא על גמר ביאה, וביתר עריות קיי"ל דמערה כגומר. ובירושלמי (פרק ו דיבמות ופרק א דסוטה) נתנו בו טעמים למה יבדל שם "שכבת זרע" שגבי שפחה חרופה מיתר המקומות, עיי"ש.

סימן קסא

ספרא (מלבי"ם) פרשת מצורע זבים פרק ו:

"ורחץ במים"-- במי מקוה. "את כל בשרו"-- מים שכל בשרו עולה בהם, וכמה הם? אמה על אמה ברום שלש אמות. נמצאת אתה אומר שיעור המקוה מ' סאה.

ורחץ במים: פירשוהו בספרא מובא (בעירובין ד, ודף יד', חגיגה יא, יומא לא, פסחים קט) במי מקוה ופרש"י בחגיגה שם ורשב"ם בפסחים משום דכתיב "בַמים", בפת"ח הב', היינו מים הידועים ומיוחדים (נראה פירוש הידועים במה שכתוב "אך מעיין ובור מקוה מים" שמשם דרשו מה מעיין בידי שמים וכולי, ומיושב קושיית התוס' בחגיגה).

והנה תראה גודל חכמת חז"ל ורוחב בינתם שכבר נאמר בפר' זו עשרה פעמים "ורחץ בַמים", ולא דריש עליהם מאומה, והמתין עד הנה, וזה פליאה גדולה! אבל שים לבך למראה, שכל "במים" שנאמר עד עתה בא בו טפחה או אתנח וסוף פסוק שהם טעמים המפסיקים, וידוע שבכל הפסק מאמר דין הב' בכל"ם להנקד בפת"ח, ואם כן אין ראיה מן פת"ח הב' של "במים" שהוא מורה על הידיעה שיש לומר שבא הפת"ח מטעם ההפסק. לכן החרישו ולא דרשו מאומה, רק פה מצאו שתחת מלת "במים" נקוד טעם תביר שאינו מן הטעמים המפסיקים, והיה ראוי שינקד ב' "בְמים" בשו"א, ומוכרח שנקוד פתח להורות על הידיעה.

ומ"ש את כל בשרו-- מים שכל גופו עולה בהם זה נדרש ממלת "כל" כי בכל המקומות כתוב "את בשרו", וכבר בארנו הדרושים שהיו לחז"ל על כל המקומות שכתוב בלשון "ורחץ את בשרו" למעלה (סימן קנא).

סימן קסב

ספרא (מלבי"ם) פרשת מצורע זבים פרק ו:

[ד] בגד ועור-- אין לי אלא בגד ועור. מנין לעשות שאר כל הכלים כבגד ועור? ת"ל "כל בגד וכל עור". ואם נפשך לומר, נאמר בגד ועור בשרץ, ונאמר בגד ועור במת, ונאמר בגד ועור בשכבת זרע. מה בגד ועור האמור בשרץ ובמת-- עשה כל הכלים כבגד ועור, אף בגד ועור האמור בשכבת זרע נעשה כל שאר הכלים כבגד ועור.

וכל בגד וכל עור: כך פירוש הספרא-- תחלה הניח שמן "כל בגד וכל עור" ידעינן כל מיני כלים, ואחר כך באר הדבר בל תטעה שמלת "כל" מרבה כל מיני כלים, וזה אינו כי "כל בגד" אינו מרבה רק כל מיני בגדים, ו"כל עור" כל מיני עורות, לא מינים אחרים שאינם בגד ועור, ועל זה אמר ואם נפשך לומר.

ובאר שהלימוד הוא בדרך זה, כי בגד ועור האמורים במת ובשרץ מופנים שהוקשו לשכבת זרע (בפרשת אמור כב) וכיון שכתיב "וכל בגד וכל עור אשר יהיה עליו שכבת זרע" נדע שהוא הדין לשרץ ומת. אך על זה היה מקום לומר שצריך בגד ועור גבי שרץ משום דמרבה שם מן "או בגד" כל מיני בגדים וכן מן "או עור" כמ"ש בספרא (שמיני פרשה ו), אך זה אינו דהא גבי שכבת זרע כתוב "כל בגד וכל עור" שמלת "כל" מרבה כל מיני בגד ועור ונדע שהוא הדין למת ושרץ ואם כן "בגד ועור" שגבי מת ושרץ מופנה לגזירה שוה והוא ללמד שמה שרץ שכתוב בו "בגד ועור" לא טמא אלא טוו וארוג, כך מת. ומה מת שכתוב בו "בגד ועור" טמא כל מעשה עזים אף שרץ, וכמו שאמר בשבת (דף סד) וכמו שכתבנו בספרא שמיני (סימן קכ), עיי"ש. והשתא נדון משם לפה שהוא הדין שבשכבת זרע טמא כל הכלים כמו במת ושרץ כיון שהוקשו זה לזה. ולכן התחיל מנין לעשות כל הכלים כבגדים ת"ל כל בגד וכל עור ר"ל על ידי שכתוב "כל בגד" שמרבה בשכבת זרע כל מיני בגדים, על ידי כן "בגד ועור" שגבי מת ושרץ מופנה, וידעינן שם וכאן שטמא בכל מיני כלים, ותבין זה יותר על פי דברי התוס' בבא קמא (דף כה ע"ב ד"ה שמע מינה) מ"ש לישב ק' הרא"מ, ועי' בספר יראים (דף לד ע"ב, ועיין בקרבן אהרן.

סימן קסג

ספרא (מלבי"ם) פרשת מצורע זבים פרק ו:

[ה] "אשר יהיה עליו"-- אף על מקצתו.

וכל בגד אשר יהיה עליו שכבת זרע וכבס: משמע שיכובס כל הבגד אף מקום שאין בו שכבת זרע, שאם היה הכוונה שיכובס השכב זרע לבד היה לו לומר "ושכבת זרע אשר יהיה על בגד ועור תכובס", וכמ"ש גבי דם חטאת-- "ואשר יזה מדמה על הבגד אשר יזה עליו תכבס" וכמו שבארנו שם. ומבואר שכיבוס הבא על מקום המלוכלך הוא להוציא הכתם לבד, אבל כיבוס שבא על כל הבגד שאינו מלוכלך הוא טבילה, וכמ"ש בפר' תזריע (סימן קלד, קעט)

סימן קסד

ספרא (מלבי"ם) פרשת מצורע זבים פרק ו:

"שכבת זרע". מה שכבת זרע האמור כברייתה אף כאן כברייתה, פרט לשכבת זרע שנסרחה. מכאן אמרו: הפולטת שכבת זרע ביום השלישי טהורה, דברי ר' אלעזר בן עזריה. ר' ישמעאל אומר, פעמים שהם ד' עונות, פעמים שהם ה' עונות, פעמים שהם ו' עונות. רבי עקיבא אומר לעולם חמש. [ו] ואם יצאת מקצת עונה ראשונה, משלימים לו מקצת עונה ששית.

שכבת זרע: דוקא אם נפלה בעודה ראויה להזריע לאפוקי שכבת זרע סרוח כמו ששכבת זרע האמור אחר כך-- "אשר ישכב איש אותה שכבת זרע" היא בלתי סרוח, דהיינו כשפרשה מן האשה שאז אינה מטמאה כשנסרחה אבל כשפרשה מן האיש מטמאה לעולם כל זמן שהיא לחה כמ"ש בשבת דף ??.

ומ"ש מכאן אמרו הוא (פרק ח דמקואות מ"ג).

ופלוגתת ר' אלעזר בן עזריה ור' ישמעאל ור' עקיבא מפורש בשבת (דף פו) דראב"ע סבר כרבנן שבחמישי בשבת ניתן לישראל מצות פרישה ובשבת ניתנה תורה והיה שבת יום הג', ומוכח דיום הג' טהורה, ור' ישמעאל סובר כר' יוסי דתחלת פרישה בד' עביד, ור' עקיבא סבירא ליה דלא אזלינן בתר ימים רק בתר עונות ועיי"ש בארוכה.

סימן קסה

ספרא (מלבי"ם) פרשת מצורע זבים פרק ו:

[ז] אשה-- פרט לקטנה. או יכול שאני מוציא בת ג' שנים ויום א'?... ת"ל "ואשה".

[ח] "אשר ישכב איש"-- פרט לקטן.

ואשה: התבאר אצלינו (ויקרא סימן י) ששם "איש ואשה" שבאו במובנם המדויק היינו דוקא גדולים, וזה שנאמר ואשה פרט לקטנה, היינו כן משמע לשון "אשה". אמנם בפר' זו לא השקיף על זה דתחלת הפרשה "איש איש", כפל שם "איש" להודיע שבא שם "איש" על הכללות-- פירושו, כל איש שיהיה. וכן השמות שבאו אחרי זה "ואיש..ואשה" שבאו בוי"ו, כולם שמות הכללות, לא שמות התואר, ואם כן גם קטנה בכלל וכמו שכתבנו (בסימן קנח).

ומה שצריך בת ג' שנים אינו מקרא רק הלכתא כמ"ש בנדה (דף לב) וכנ"ל (בסימן הנ"ל). וכן מ"ש אשר ישכב איש פרט לקטן אינו מקרא רק מהכלתא, כי בן ט' שנים ויום אחד ביאתו ביארק ורק קטן פחות מזה אין ביאתו ביאה מהלכה למשה מסיני.

סימן קסו

ספרא (מלבי"ם) פרשת מצורע זבים פרק ו:

"אותה"-- פרט לכלה, דברי ר' יהודה. אמרו לו לר' יהודה, "וכי מה ראיה לכלה?!", אלא "אותה"--פרט לדבר אחר, "שכבת זרע"-- פרט למערה.

אשר ישכב איש אותה: דע שיש הבדל בין לשון שכב עמה ובין לשון שכב עמה. ש"שכב עמה" כולל אף שכיבה שלא כדרכה אבל "שכב אותה" פורט דוקא שכיבה כדרכה כי מלת "את" מורה על הפעול. ובכל מקום שדבר דרך צניעות תפס "שכב עם"-- "לכן ישכב עמך הלילה", "ותאמר שכבה עמי" (בראשית לט), "בואי שכבי עמי" (ש"ב יג), ובבנות לוט בבכירה כתוב "ותשכב את אביה" ובצעירה כתוב "ותשכב עמו" כי הצעירה כסתה הדבר כמ"ש חז"ל.

ולכן אמר בספרי דברים (סוף פסקא רמ"ד וריש פסקא רמה) על מה שכתוב באונס ועל מה שכתוב במפתה "ושכב עמה" כל שכיבה ר"ל אף שלא כדרכה, וכן אמר שם (פסקא רמ"ב) על "ושכב עמה" שגבי נערה המאורסה ר"ל מדלאאמר "ושכב אותה". ולכן בכל מקום שאמר "ויענה", אמר "ושכב אותה ויענה" (בראשית לד, שמואל ב יג) כי העינוי הוא שלא כדרכה ולכן על כדרכה הוצרך לומר "וישכב אותה".

ובמקום שכתב "ושכב אותה" וגם שלא כדרכה בכלל דרשו מלת "אותה" לאיזה דרוש כמ"ש בספרי (נשא פסקא ז) "ושכב איש אותה" ולא את אחותה, כי שם ריבה (בפסקא יג) מן "וכי נטמאת" גם שלא כדרכה, ולמה אמר "אותה"? היה לו לומר "עמה"? על כרחנו למעט זולתה. ולכן בספרא לקמן (פרק ז מ"ב) "ואם שכב ישכב איש אותה"-- פרט למצורעת, כי שם ריבה שלא כשרכה מן כפל "שכב ישכב" ולמה אמר "אותה"? על כרחנו למעט זולתה. וזה כלל ברור.

וזה טעם הרבנן פה שאמרו "אותה" פרט לדבר אחר, דהיינו שלא כדרכה. ודעת ר' יהודה שממה שכתב "שכבת זרע" ידעינן שדוקא כדרכה, כי מ"ש "שכבת זרע"-- פרט למערה, היינו שלא יָצא זרע, זה ידעינן ממלת "זרע", וממלת "שכבת" ידעינן דרך שכיבה שהוא כדרכה ואין צריך למעט מן "אותה", לכן אמר "אותה"--פרט לכלה, שהכלה ישכב עמה, לא אותה, כי ביאה ראשונה הוא להוציא בתוליה ואינה נהנית ממנה. ורבנן סבירא להו שאין למעט שלא כדרכה מן "שכבת זרע" כי הזרע ראויה להזריע, וצריך "אותה" למעט שלא כדרכה, כן פירשו בגמ' יבמות (דף לז).

סימן קסז

ספרא (מלבי"ם) פרשת מצורע זבים פרק ו:

[ט] "ורחצו במים וטמאו עד הערב"-- הקיש רחיצתה לרחיצתו. מה רחיצתה בנקיות אף רחיצתו בנקיות. מה רחיצתו בארבעים סאה אף רחיצתה בארבעים סאה. מה רחיצתו פרט לבית הסתרים אף רחיצתה פרט לבית הסתרים.

[י] ר' שמעון אומר מה ת"ל "ורחצו במים וטמאו עד הערב"? אם לענין הנוגע בשכבת זרע-- הרי הנוגע בשכבת זרע אמור למטן! אם כן למה נאמר "ורחצו במים וטמאו עד הערב"? אלא מפני שהיא טומאת בית הסתרים, והלא אין אדם מטמא בבית הסתרים, אלא גזרת מלך הוא, לכך נאמר "ורחצו במים וטמאו עד הערב".

ורחצו במים וטמאו: למה תפס לשום רבים? והלא טומאת האיש כבר אמר-- "ואיש כי תצא ממנו שכבת זרע" ולא הוסיף פה רק דין האשה. השיבו חז"ל שבא להקיש רחיצת שניהם שיהיה בנקיות, ובארבעים סאה, ופרט לבית הסתרים.

ור' שמעון סובר שבא להקיש בל נאמר שהיא טמאה משום נוגע ודוקא בנגע בבשרה מבחוץ, רק היא טמאה משום גזרת הכתוב כמו האיש שטמא משום רואה, שטומאתו משונה מטומאת נוגע גם לר' שמעון שסובר בפסחים (דף סז) דצריך שיעור הוא משונה לענין שלוח מב' מחנות. ועיין בנדה (דף מא) הובאו דברי ר' שמעון אלה.