פתיחת התפריט הראשי

התורה והמצוה ויקרא כא כא-כד

סימן נדעריכה

ויקרא כא כא:
כָּל אִישׁ אֲשֶׁר בּוֹ מוּם מִזֶּרַע אַהֲרֹן הַכֹּהֵן לֹא יִגַּשׁ לְהַקְרִיב אֶת אִשֵּׁי יְהוָה מוּם בּוֹ אֵת לֶחֶם אֱלֹהָיו לֹא יִגַּשׁ לְהַקְרִיב.


ספרא (מלבי"ם) פרשת אמור פרק ג:

[א] אין לי אלא אלו בלבד. מנין לרבות שאר המומים? תלמוד לומר "מום...מום"-- ריבה.

[ב] מנין הכושי, והגיחור, והלבקן, והקופח, והננס, והחרש, והשוטה, והשיכור, ובעלי נגעים טהורים? תלמוד לומר "איש...איש"-- ריבה.

[ג] והלא דין הוא! ומה אם בהמה --שפסל בה אותו ואת בנו וטריפה ויוצא דופן-- הכשיר בה הכושי והגיחור והלבקן והקופח והננס והחרש והשוטה והשיכור ובעלי נגעים טהורים, [ד] אדם --שהכשיר בו אותו ואת בנו וטריפה ויוצא דופן-- אינו דין שנכשיר בו את הכושי והגיחור והלבקן והקופח והננס והחרש והשוטה והשיכור ובעלי נגעים טהורים?! תלמוד לומר "איש...איש"-- ריבה.


כל איש אשר בו מום מזרע אהרן: כבר כתבתי (בסימן מה) שכפל זאת בפר' זו חמש פעמים. וכולהו לדרשא. ופירשו מה שכתוב עתה זה שלישית, "אשר בו מום" מרבה גם יתר המומים שלא נחשבו בכתוב, וכמו שמנאם הרמב"ם (פרק ?? מהל' ביאת המקדש).

ומה שכתוב "כל איש" שמיותר, שכבר אמר "איש מזרעך", "כל איש אשר בו מום" פירשוהו שבא לרבות אף שאין המום באבר פרטי רק בכלל האיש ר"ל בבנין הגוף ותכונתו בכלל, שזה מום המיוחד באיש ולא בבהמה. וזה -- אם במראה צבעו כגון הכושי והגיחור והלבקן, שהיא השחור או האדום או הלבן ביותר. אם בכמות גופו-- הקופח (ארוך ודק) או הננס. אם בתכונת חושיו ושכלו-- חרש ושוטה ושיכור [משאר משקין המשכרים, עיין מה שכתבנו בפר' שמיני סימן ??]. אם שינוי על עורו-- בעלי נגעים טהורים כמו בוהק וכולו הפך לבן.   ובאר דצריך קרא שהיינו לומדים קל וחמר מבהמה שכשר.

ומה שכתב אותו ואת בנו פירוש: אהרן ובניו, ואתיא כחנניא דאותו ואת בנו נוהג בזכרים כמ"ש בגמרא (דף מה:).

ובגמ' (דף מג) למד מומין הפוסלים באדם לבד ממה שכתוב "אשר בו מום מזרע אהרן"-- איש ששוה בזרעו של אהרן. ופרשתיו בתורה אור ויקרא (סימן יא).

סימן נהעריכה

ויקרא כא כא:
כָּל אִישׁ אֲשֶׁר בּוֹ מוּם מִזֶּרַע אַהֲרֹן הַכֹּהֵן לֹא יִגַּשׁ לְהַקְרִיב אֶת אִשֵּׁי יְהוָה מוּם בּוֹ אֵת לֶחֶם אֱלֹהָיו לֹא יִגַּשׁ לְהַקְרִיב.


ספרא (מלבי"ם) פרשת אמור פרק ג:

[ה] "מום בו" (ויקרא כא, כא)-- פרט לאותו ואת בנו, וטריפה, ויוצא דופן.  והלא דין הוא! ומה אם בהמה --שהכשיר בה הכושי והגיחור והקופח והננס והחרש והשוטה והשיכור ובעלי נגעים טהורים-- פסל בה אותו ואת בנו וטריפה ויוצא דופן, אדם --שפסל בו הכושי והגיחור והקופח והננס והחרש והשוטה והשיכור ובעלי נגעים טהורים-- אינו דין שיפסל בו אותו ואת בנו וטריפה ויוצא דופן?! תלמוד לומר "מום בו"-- פרט לאותו ואת בנו, וטריפה, ויוצא דופן.

[ו] "מום בו" (ויקרא כא, כג)-- פרט לשעבר מומו.   והלא דין הוא! ומה אם בהמה --שפסל בה אותו ואת בנו וטריפה ויוצא דופן-- אם עבר מומה כשרה, אדם --שהכשיר בו אותו ואת בנו וטריפה ויוצא דופן-- אם עבר מומו לא יהיה כשר?!  לא! אם אמרת בבהמה שהכשיר בה הכושי והגיחור והלבקן והקופח והננס והחרש והשוטה והשיכור ובעלי נגעים טהורים, תאמר באדם שפסל בו את כל אלו?! אם עבר מומו לא יהא כשר... תלמוד לומר "מום בו"-- פרט לשעבר מומו.


מום בו את לחם אלקיו לא יגש להקריב: הנה חזר ואמר פעם רביעית "מום בו" [וגם יש פה עוד דבר היוצא מכללי הלשון שמוסד אצלינו שדרך הלשון תמיד לומר הטעם לבסוף, כמ"ש (באילת השחר כלל רב), ואם כן היה לו לומר "לא יגש להקריב כי מום בו"].  ודרשו שרק אם מום בו לא יגש, אבל דבר שאינו מום כגון יוצא דופן וטריפה -- אף על פי שפסול בבהמה -- אינו פסול באדם. (וזה פירוש משנה ה)

ומה שאמר פעם חמישית בפסוק כג "אל המזבח לא יגש כי מום בו" בא ללמד שדוקא בעוד שהמום בו לא יגש, אבל כשעבר מומו, כשר. (וזה פירוש משנה ו).

ובאר שאין ללמדו מקל וחמר מבהמה כי יש בכל אחד קולא וחומרא.

סימן נועריכה

ויקרא כא כב:
לֶחֶם אֱלֹהָיו מִקָּדְשֵׁי הַקֳּדָשִׁים וּמִן הַקֳּדָשִׁים יֹאכֵל.


ספרא (מלבי"ם) פרשת אמור פרק ג:

[ח] "לחם אלקיו מקדשי הקדשים ומן הקדשים יאכל"-- אם נאמר "מקדשי הקדשים" למה נאמר "ומן הקדשים"? ואם נאמר "מן הקדשים" למה נאמר מקדשי הקדשים?  שאילו נאמר "מקדשי הקדשים" ולא נאמר "מן הקדשים" הייתי אומר "קדשי קדשים שהותרו לזה מהם יאכל, ומקדשים קלים לא יאכל" -- צריך לומר "מן הקדשים". או אילו נאמר "מן הקדשים" ולא נאמר "מקדשי הקדשים" הייתי אומר "מקדשים קלים יאכל ומקדשי קדשים לא יאכל" -- צריך לומר "מקדשי הקדשים" וצריך לומר "מן הקדשים".


מקדשי הקדשים ומן הקדשים יאכל: מה שהוצרך לומר קדשי קדשים וקדשים קלים, הלא קדשים קלים נשמע מכל שכן מקדשי קדשים?! פירשוהו שהייתי טועה שרק ק"ק יאכל משום שהותרו לזר. ומפרש בזבחים (דף קא) שהותרו לזר בבמה. ולפי זה אתיא סתמא זו כר' מאיר שסבירא ליה יש מנחה בבמה, ולא כר' יהודה (זבחים דף קיג) דלדידיה אין מנחה בבמה.

וי"ל שזה רק לרב דסבירא ליה שמשה כהן גדול היה אבל למה דמסיק שם (דף קב) דתנאי פליגי בזה ור"ש סבירא ליה שמשה לא היה כהן, מה שכתוב שהותרו לזר היינו שמשה אכל במלואים. ובזה תמצא חידתו של רש"י בפירושו פה שפירש שהותרו לזר, למשה, שהיא פלאי שהיא נגד הגמ', אך שרצה לאוקים הספרא כר' יהודה.

סימן נזעריכה

ויקרא כא כב:
לֶחֶם אֱלֹהָיו מִקָּדְשֵׁי הַקֳּדָשִׁים וּמִן הַקֳּדָשִׁים יֹאכֵל.


ספרא (מלבי"ם) פרשת אמור פרק ג:

[ט] "יאכל"-- אף במחלוקת.   והלא דין הוא! ומה אם טבול יום ומחוסר כפורים --שהם כשרים לעבודה מחר-- אינם אוכלים במחלוקת, בעל מום --שאינו כשר לעבודה מחר-- אינו דין שלא יאכל במחלוקת?! תלמוד לומר "יאכל"-- אף במחלוקת.


יאכל: אף חולק בקדשים. וזה לא נשמע מפה רק ממה שכתוב בפר' צו במנחה ובחטאת ובאשם "כל זכר בכהנים יאכל" שמרבה בעל מום לחלוקה. כי ממה שכתוב פה "יאכל" ידעינן אכילה וידעינן גם כן בין בעל מום קבוע בין עובר ובין בעל מום מתולדה. ואייתרא ג' קראי במנחה וחטאת ואשם לרבות בעל מום מעיקרו ובעל מום עובר ובעל מום קבוע לחלוקה. ובזה מיושב קושיית התוס' זבחים (דף קב) ד"ה בע"מ.

ועיין בפר' צו (סימן ??) בארתי זה. והקרבן אהרן פה אשתמטיה גמ' דזבחים שם. (ועיין עוד בזבחים דף צט:)

סימן נחעריכה

ויקרא כא כג:
אַךְ אֶל הַפָּרֹכֶת לֹא יָבֹא וְאֶל הַמִּזְבֵּחַ לֹא יִגַּשׁ כִּי מוּם בּוֹ וְלֹא יְחַלֵּל אֶת מִקְדָּשַׁי כִּי אֲנִי יְהוָה מְקַדְּשָׁם.


ספרא (מלבי"ם) פרשת אמור פרק ג:

[י] אם נאמר "אל הפרוכת" למה נאמר "אל המזבח"? ואם נאמר "אל המזבח" למה נאמר "אל הפרוכת"?  שאילו נאמר "אל הפרוכת" ולא נאמר "אל המזבח" הייתי אומר "אל הפרוכת שהיא בפנים יהיה פסול, אל המזבח שאינו בפנים לא יהיה פסול" -- צריך לומר "אל המזבח". ואילו נאמר "אל המזבח" ולא נאמר "אל הפרוכת" הייתי אומר "אל המזבח שהוא כשר לעבודה יהיה פסול, אל הפרוכת שאינה כשרה לעבודה לא יהיה פסול" -- צריך לומר "אל המזבח" וצריך לומר "אל הפרוכת".


אך אל הפרכת לא יבא ואל המזבח:   בארו גם כן הטעם מה שצריך לכתוב שתיהם.

והנה לדעת הרמב"ם מוזהר גם על הכניסה לבד, ולפי זה מה שכתוב (בפרק א' דכלים) בין האולם ולמזבח מקודש ממנו שאין בעלי מום נכנסים לשם לאו דוקא, כי גם אל ל"ב אמה של המזבח אסור. וכן כתב בספר המצות (לאוין סט). והרמב"ן השיג עליו ודעתו דהכניסה אינה אסורה אלא מדרבנן, רק בין האולם למזבח. ומה שכתוב "אל המזבח לא יבא" הוא רק לעבודה, ו"אל הפרוכת" להזייה. וצריך עיון דאם כן איך אומר פרוכת שאינה כשרה לעבודה, הא מיירי בנכנס להזות שהיא עבודה תמה, כמ"ש ביומא (דף כד)?!  אולם בילקוט גריס פרוכת שאינה כשרה לכל עבודה ר"ל רק להזיה, בפרים ושעירים הנשרפים.

והנה הרמב"ן הביא ראיה לשיטתו ממה שכתוב בעירובין הכל נכנסין לתקן כהנים לוים וישראלים, ואיני יודע מה ראיה הוא, דהא ריבה במשנה יא דמשום תיקון מותר. והרי אמר לר"כ(?) טמא ובעל מום טמא נכנס אף על גב דטמא יש בו כרת, ועל כרחך דלצורך תיקון שאני. ואדרבה להרבמ"ן יקשה למה יכנס טמא ולא בעל מום, והלא בעל מום רק מדרבנן?!  אמנם הרמב"ן בעצמו כתב שמה שאמרו בספרא יכול לא יכנס לעשות רקועים? ת"ל "אך" בא להוציא כל כניסה שלא לעבודה שאסור בביאה ריקנית משום "אל יבא בכל עת אל הקדש" ואם כן להיכל איכא איסור בכניסה מדאורייתא גם להרמב"ן. [אולם בגירסת הש"ס שלנו בעירובין (דף קד) יכול לא יהיו כהנים בעלי מום נכנסים בין האולם ולמזבח ועל זה אומר טמא ובעל מום, איזה מהן נכנס? ושם אין איסור בביאה ריקנית, ומוכרח כהרמב"ם].

ובמגלת אסתר הביא ראיה ממה שכתוב בפרק בתרא דזבחים היוצק והבולל וכולי והמסדר את השולחן והמטיב את הנרות אינו חייב עליהם לא משום זרות ולא משום טומאה ולא קאמר משום בעל מום, שמע מינה כהרמב"ם דבעל מום בלי זה אסור לכנס אפילו שלא לעבודה. ולמה שכתבתי גם הרמב"ן מודה שיש איסור בהיכל משום ביאה ריקנית רק בין האולם ולמזבח חולק. אך בלי זה קשה הלא גם זר אסור בביאה ריקנית בהיכל, ואפילו כהן שלא לצורך כמ"ש הרמב"ם (פרק ב מביאת מקדש) וכיון דעבודתו פסולה, אף על פי שאינה עבודה תמה, היא ביאה ריקנית, וצריך עיון.

סימן נטעריכה

ויקרא כא כג:
אַךְ אֶל הַפָּרֹכֶת לֹא יָבֹא וְאֶל הַמִּזְבֵּחַ לֹא יִגַּשׁ כִּי מוּם בּוֹ וְלֹא יְחַלֵּל אֶת מִקְדָּשַׁי כִּי אֲנִי יְהוָה מְקַדְּשָׁם.


ספרא (מלבי"ם) פרשת אמור פרק ג:

[יא] יכול לא יכנס לעשות רקועין (ס"א רקיעות)? תלמוד לומר "אך".  כך היא מצוותו: הכהנים נכנסים. אם אין כהנים, לוים נכנסים. [אין לוים, ישראלים נכנסים. --מלבי"ם] אם אין טהורים, נכנסים טמאים. ואם אין תמימים, נכנסים בעלי מומין.


אך אל הפרוכת: רש"י פירש להזות ז' הזיות, והיא כדעת הרמב"ן הנ"ל. ועל מה שכתב אל המזבח החיצון הקשה הרא"ם דלמא הפנימי, ולא קשיא מידי דכל מקום שכתוב "מזבח" סתם היא החיצון. והפנימי נקרא תמיד בשם לויי-- "מזבח הזהב" או "מזבח הקטורת" או "מזבח אשר לפני ה' ", וכמו שבארנו (פר' ויקרא סימן ??).

ומבואר אצלינו שיש הבדל בין מלת "רק" ובין מלת "אך". שבמלת "אך" מציין תמיד איזה מיעוט במשפט הזה עצמו -- אך זה, לא זולת. וכן פירושו כאן אם הולך, אך אל הפרוכת אז לא יבא.. אבל אם אין כוונתו לפרוכת רק לתקן שם דבר, יבא.

ובמה שאמר לוים נכנסים צריך לומר אין לוים ישראלים נכנסים. וכסדר הכתוב פה היא בתוספתא (פרק קמא דכלים).   ובעירובין (דף קה) מצוה בתמימים. אין תמימים, נכנסים בעלי מום. מצוה בטהורים. אין טהורים, נכנסים טמאים. אידי ואידי כהנים הן, ישראלים לא.   ולפי דעתי מסדר הספרא והתוספתא אין ראיה דכהנים טמאים קודמים לישראל טהורים, וכן מלשון הרמב"ם (פרק ז מהל' בית הבחירה הלכה כג) שסדר כמו פה [רק ממה שהקדים כהן בעל מום לזר משמע שסובר דמ"ש רב כהנא מסייע כהנא חולק על ברייתא דלעיל שהיא כהספרא ותוספתא דכלים.] ופסק דישראל טמא קודם לכהן טהור, ולא כמ"ש הכסף משנה שם. ובזה מתישב מה שהקשה המשנה למלך שם על גירסת הכסף משנה שגרס טמא ובעל מום. יכנס בעל מום ואל יכנס טמא שטומאה דחויה בציבור ופי' לגריעותא שלזה לא יכנס טמא מפני שהוא רק דחויה, לא הותרה. וקשה למה נקט הרמב"ם הטעם בשלילה ולא בחיוב כמ"ש ר' אלעזר בעל מום נכנס דהא אשתרי באכילת קדשים (ומחמת זה רצה להסכים לגירסת המביט שגרס בהפך יכנס טמא). ולמה שכתבנו ניחא, דמ"ש ר' אלעזר הטעם דבעל מום נכנס דהא אשתרי באכילת קדשים הוא דוקא לברייתא דרב כהנא דכהן טמא קודם לישראל טהור. ואם כן קשיא למה בעל מום טהור עדיף מכהן טמא? לא יהיה רק כישראל? לזה צריך טעם דבעל מום עדיף מישראל שאוכל קדשים. אבל למ"ש הרמב"ם דישראל טהור קודם לכהן טמא כל שכן דבעל מום עדיף מכהן טמא ואין צריך כלל לטעם דאוכל קדשים.

סימן סעריכה

ויקרא כא כג:
אַךְ אֶל הַפָּרֹכֶת לֹא יָבֹא וְאֶל הַמִּזְבֵּחַ לֹא יִגַּשׁ כִּי מוּם בּוֹ וְלֹא יְחַלֵּל אֶת מִקְדָּשַׁי כִּי אֲנִי יְהוָה מְקַדְּשָׁם.


ספרא (מלבי"ם) פרשת אמור פרק ג:

ומנין שאם עבד עבודתו פסולה? תלמוד לומר "ולא יחלל את מקדשי".

ומנין שבעל מום במיתה? ר' יהודה אומר, נאמר כאן "חילול" ונאמר להלן "חילול". מה "חילול" שנאמר להלן מיתה, אף כאן-- מיתה. וחכמים אומרים, אין בעל מום במיתה אלא באזהרה.


ולא יחלל את מקדשי: אמר "מקדשַי" בלשון רבים, כי מוסב בין על מ"ש למעלה שלא יגש להקריב אישי ה' ובין על מ"ש שלא יכנס אל הפרוכת, שהם הקדש והמקדש. ושם "מקדש" מורה על המקדש, והסימן הרבים על כרחך על קדשי המקדש. [ועיין עוד טעם לזה בפר' שמיני (סוף סימן לא)].

ור' יהודה למד "חילול" "חילול" מטמא ששמש שהוא במיתה. וחכמים דסבירא להו דכתיב בתרומה "ומתו בו כי יחללוהו", מלת "בו" ממעט זולתו, והיא הבעל מום. ומובא בסנהדרין (דף פד) ושם גרס רבי אומר. וכן בתוספתא (פרק ?? דכריתות ופרק יב דזבחים).

סימן סאעריכה

ויקרא כא כד:
וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶל אַהֲרֹן וְאֶל בָּנָיו וְאֶל כָּל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.


ספרא (מלבי"ם) פרשת אמור פרק ג:

[יב] "וידבר משה אל אהרן ואל בניו ואל כל בני ישראל"-- הזהיר את אהרן על ידי הבנים ואת הבנים על ידי ישראל ואת הבנים זה על ידי זה.


וידבר משה אל אהרן ואל בניו: ה' אמר לו "דבר אל אהרן" ומשה דבר אל כולם למען יזהירו זה את זה ולמען ישגיחו בית דין של ישראל גם על הכהנים. וכן הכהנים ישגיחו זה על זה.