פתיחת התפריט הראשי

התורה והמצוה ויקרא כה לט-מא

סימן עחעריכה

ויקרא כה לט:
וְכִי יָמוּךְ אָחִיךָ עִמָּךְ וְנִמְכַּר לָךְ לֹא תַעֲבֹד בּוֹ עֲבֹדַת עָבֶד.


ספרא (מלבי"ם) פרשת בהר פרק ז:

[א] מנין שאין אדם רשאי למכור עצמו ולהניח באפונדתו; וליקח לו בהמה; וליקח לו כלים; וליקח לו בית אלא אם כן העני? תלמוד לומר "וכי ימוך..ונמכר"-- אינו נמכר אלא אם כן העני.


וכי ימוך אחיך עמך ונמכר: מה שכתוב "וכי ימוך" בא ללמד שלא ימכר עצמו אלא אם כן העני. וכן דרש למעלה (ריש פרק ה) על "וכי ימוך..ומכר מאחוזתו". וכבר אמרו בקדושין (דף כ) ובערכין (דף ל) כמה קשה אבקה של שביעית! מוכר מטלטליו..לסוף את שדותיו, לסוף את ביתו, לסוף לוה בריבית, לסוף מוכר בתו, לסוף מוכר עצמו מבואר שאין למכור את עצמך עד לבסוף. ומזה ראיה למה שכתב הרמב"ם (הל' עבדים) שאין למכור עצמו לשלם חובו.

סימן עטעריכה

ויקרא כה לט:
וְכִי יָמוּךְ אָחִיךָ עִמָּךְ וְנִמְכַּר לָךְ לֹא תַעֲבֹד בּוֹ עֲבֹדַת עָבֶד.


ספרא (מלבי"ם) פרשת בהר פרק ז:

ומנין כשהוא נמכר אינו נמכר אלא לך? תלמוד לומר "ונמכר לך".   ומנין כשיהיו בית דין מוכרים אותו, לא יהיו מוכרים אותו אלא לך? תלמוד לומר (דברים טו, יב) "כי ימכר לך".

"אחיך"-- שתנהוג בו באחוה.  יכול אף הוא ינהוג בעצמו באחוה? תלמוד לומר (שמות כא, ב) "עבד".   יכול אף אתה תתנהג בו כעבד? תלמוד לומר "אחיך".    הא כיצד? --אתה נוהג בו באחוה והוא נוהג בעצמו בעבדות.


ונמכר לך: וכן בפרשת ראה (ששם מדבר במכרוהו בית דין) אמר "כי ימכר לך אחיך", ולא תפס "כי תקנה עבד עברי" כמו שכתוב בפ' משפטים, פי' שבא ללמד שבין מוכר עצמו ובין מכרוהו בית דין לא ימכר רק לישראל.

וכן פה תפס "אחיך" וכן בפ' ראה. ובפ' משפטים תפס "כי תקנה עבד" ללמד שמצד המכר הוא אחיך וכן תתנהג עמו אתה ורק מצד הקנין שיש לו בו הוא עבד (עד שאם רוצה למחול שעבודו צריך גט שחרור), וכן יתנהג הוא בעבדות.

סימן פעריכה

ויקרא כה לט:
וְכִי יָמוּךְ אָחִיךָ עִמָּךְ וְנִמְכַּר לָךְ לֹא תַעֲבֹד בּוֹ עֲבֹדַת עָבֶד.


ספרא (מלבי"ם) פרשת בהר פרק ז:

[ב] "לא תעבוד בו עבודת עבד"-- שלא יטול אחריך בלונטיא, ולא יטול לפניך כלים במרחץ.
דבר אחר: "לא תעבוד בו עבודת עבד"-- בו אין אתה עובד עבודת עבד, אבל עובד אתה בבן חורין עבודת עבד.


לא תעבוד בו עבודת עבד: רצונו לומר, עבודות המיוחדות לעבדים כגון שיטייל אחריו בשוק שיראו שהוא עבדו. ובסמ"ג גריס ולא יחלוץ לו מנעליו, וכן היה גירסת הרמב"ם ורש"י בפירושו.

וממה שכתב "לא תעבד בו", דוקא, אבל עם בן חורין מותר, וכמו שבאר הרמב"ם (פרק א מהל' עבדים הלכה ז) מפני שבן חורין עושהו מרצונו.

סימן פאעריכה

ויקרא כה מ:
כְּשָׂכִיר כְּתוֹשָׁב יִהְיֶה עִמָּךְ עַד שְׁנַת הַיֹּבֵל יַעֲבֹד עִמָּךְ.


ספרא (מלבי"ם) פרשת בהר פרק ז:

[ג] "כשכיר"-- מה שכיר (דברים כד, טו) "ביומו תתן שכרו", אף זה "ביומו תתן שכרו".

"כתושב"-- מה תושב (דברים כג, יז) "בטוב לו לא תוננו", אף זה "בטוב לו לא תוננו".

"יהיה עמך"-- עמך במאכל, עמך במשתה, עמך בכסות נקיה. שלא תהא אוכל פת נקיה והוא אוכל פת קיבר; אתה שותה יין ישן והוא שותה יין חדש; אתה ישן על מוכין והוא ישן על התבן.


כשכיר כתושב: פירוש, הוקש לשכיר לענין שלא ילין שכרו. ופרש"י דהיינו עבודת קרקע או מלאכת אומנות שאין מוטל עליו וצריך לשלם לו על זה שכר בפני עצמו. והוקש לתושב לענין "בטוב לו לא תוננו" כמו שלמד בספרי שזה נאמר גם בגר תושב.

וכבר בארנו (קדושים סימן לב) שיש הבדל בין "אתך" ובין "עמך". שמלת "עמך" מציין השיווי הגמורה. וז"ש עמך במאכל וכולי ר"ל יהיה שוה לך בכל דבר. ומובא בקדושין (דף טו, דף כ, דף כב) ושם מביא הקרא (דברים טו, טז) "כי טוב לו עמך", וכן הוא בספרי וכן ברמב"ם (פרק א מהל' עבדים). והריטב"א פירש שהוא דוקא בדברים ההכרחיים למאכל ומשתה ומעון, לא בדברי מותר, עיי"ש.

סימן פבעריכה

ויקרא כה מ:
כְּשָׂכִיר כְּתוֹשָׁב יִהְיֶה עִמָּךְ עַד שְׁנַת הַיֹּבֵל יַעֲבֹד עִמָּךְ.


ספרא (מלבי"ם) פרשת בהר פרק ז:

"יעבד עמך"-- שלא תמסר לו אומנתו לאחר. שאם היה בלן לרבים, ספר לרבים, נחתום לרבים-- לא יעשה.  ר' יוסי אומר, אם היה אומנתו לפנים מכאן-- יעשה; אבל רבו לא ילמדנו בתחלה. אבל אמרו חכמים: מספר לו את שערו, ומכבס לו את כסותו, ואופה לו את עיסתו.


יעבד עמך: משמע ולא לאחרים, שלא ימסור לו אומנתו לאחר שיהיה עובד לרבים. ודעת ר' יוסי שאם היה זה אומנתו לפנים, יעשה רק שלא ילמדהו בתחלה. וכן הוא במכלתא משפטים ושם מבואר שר' יוסי למד מן "כשכיר" שעושה רק מלאכתו הרגילה. והרמב"ם פסק כר' יוסי.

סימן פגעריכה

ויקרא כה מא:
וְיָצָא מֵעִמָּךְ הוּא וּבָנָיו עִמּוֹ וְשָׁב אֶל מִשְׁפַּחְתּוֹ וְאֶל אֲחֻזַּת אֲבֹתָיו יָשׁוּב.


ספרא (מלבי"ם) פרשת בהר פרק ז:

"ויצא מעמך"-- שלא תהיה אתה בכפר והוא בכרך; אתה בכרך והוא בכפר.

"הוא ובניו עמו"-- מה רבו חייב במזונותיו, אף רבו חייב במזונות אשתו ובניו.  יכול אפילו נשא אשה שלא מדעת רבו? תלמוד לומר (שמות כא, ג) (ויקרא כה, מא) 'הוא ואשתו ובניו'-- מה הוא מדעת רבו, אף 'אשתו ובניו' מדעת רבו.


ויצא מעמך הוא ובניו עמו: מ"ש "ויצא מעמך", מלת "מעמך" המיותר מורה שישכן אצלך, לא במקום אחר.  ומה שכתוב "ובניו" ובפ' משפטים "ויצאה אשתו עמו", והם אינם משתעבדים, על כרחך שהרב חייב במזונותיהם. ורק אשתו ובניו שלקח מדעת רבו, שלכן בא מלת "הוא" שמיותר, שהיה לו לומר "ויצא מעמך ובניו עמו", ללמד --בניו דומיא דידיה-- מרצון רבו. וכל זה במכלתא משפטים וברמב"ם (פרק ג מהל' עבדים), עיי"ש.

סימן פדעריכה

ויקרא כה מא:
וְיָצָא מֵעִמָּךְ הוּא וּבָנָיו עִמּוֹ וְשָׁב אֶל מִשְׁפַּחְתּוֹ וְאֶל אֲחֻזַּת אֲבֹתָיו יָשׁוּב.


ספרא (מלבי"ם) פרשת בהר פרק ז:

[ד] "ושב אל משפחתו ואל אחזת אבותיו ישוב"-- אמר ר' אליעזר בר' יעקב במי הוא מדבר? אם בנרצע-- הרי אמור. אם במוכר עצמו-- הרי אמור. הא אינו מדבר אלא בנמכר שנה או שתים לפני היובל שיהא היובל מוציאו.
דבר אחר: "ושב אל משפחתו ואל אחזת אבותיו ישוב"-- למה שהוחזקה מפשחתו הוא שב, דברי ר' מאיר. ר' יהודה אומר, 'לאחוזתו' (ס"א אל אחוזת משפחתו) הוא שב ואינו שב לשררה שהיה בה. וכן הוא אומר בגולה.

"ישוב"-- לרבות את הרוצח.


הנה במוכר עצמו כבר אמר "עד שנת היובל יעבד עמך" ולא כפל "ושל אל משפחתו". ואם על נרצע, כבר למד ראב"י למעלה (פרק ב משנה ה) מן "ושבתם איש אל אחוזתו" שמיותר על נרצע, כמ"ש שם (סימן כא). ואם כן פסוק זה בא ללמד על נמכר, רוצה לומר, נמכר על ידי הבית דין (ובגמ' למכרוהו בית דין), שאם פגע יובל בתוך שש -- היובל מוציאו. ומימרא זו מובא בקדושין (דף טו) ושם מפלפל בזה.

ומה שאמר דבר אחר: ושב אל משפחתו הוכפל גם למעלה (סימן כב) ושם פרשנו שר' מאיר דייק קרא דכאן שכתוב "אל אחוזת אבותיו" ור' יהודה דייק קרא דשם שכתוב "אחוזתו".

ומה שכפל פעל "ישוב" בא לרבות הרוצח והוא לדעת ר' מאיר ששב למה שהוחזקו אבותיו, אף על גב ששם כתוב "אל ארץ אחוזתו", למד מפה.