התורה והמצוה ויקרא ד ג (המשך)

ספרא | מלבי"ם על פרשת ויקרא | מחבר:מלבי"ם
משנה תורה לרמב"ם | תלמוד בבלי
מפרשים על הספרא:   קרבן אהרן | הראב"ד | הר"ש | רבינו הלל | חפץ חיים | עשירית האיפה | מלבי"ם | עזרת כהנים | דרך הקודש

סימן רד

ויקרא ד ג:

אִם הַכֹּהֵן הַמָּשִׁיחַ יֶחֱטָא לְאַשְׁמַת הָעָם וְהִקְרִיב עַל חַטָּאתוֹ אֲשֶׁר חָטָא פַּר בֶּן בָּקָר תָּמִים לַיהוָה לְחַטָּאת.

ספרא (מלבי"ם) פרשת ויקרא חובה פרק ב:

[א] "לאשמת העם"-- הרי משיח כצבור; מה צבור אינו מביא אלא על העלם דבר עם שגגת המעשה, אף משיח לא יביא אלא על העלם דבר עם שגגת המעשה.

• הלא דין הוא! צבור מוצא מכלל היחיד ומשיח מוצא מכלל היחיד; מה צבור אינו מביא אלא על העלם דבר עם שגגת המעשה, אף משיח לא יביא אלא על העלם דבר עם שגגת המעשה!
• [ב] או כלך לדרך זו! נשיא מוצא מכלל היחיד ומשיח מוצא מכלל היחיד; מה נשיא מביא על שגגת המעשה, אף משיח יביא על שגגת המעשה!
  

• [ג] נראה למי דומה. אם דומה לצבור נלמדנו מן הצבור ואם דומה לנשיא נלמדנו מן הנשיא:

• צבור בפר ואינו מביא אשם תלוי, ומשיח בפר ואינו מביא אשם תלוי; מה צבור אינו מביא אלא על העלם דבר עם שגגת המעשה, אף משיח-- לא יביא אלא על העלם דבר עם שגגת המעשה!
• [ד] או כלך לדרך זה! נשיא מביא שעירה לעכו"ם ומביא אשם ודאי, ומשיח מביא שעירה לעכו"ם ומביא אשם ודאי; מה נשיא מביא על שגגת המעשה, אף משיח-- יביא על שגגת המעשה!
• תלמוד לומר "לאשמת העם"-- הרי משיח כצבור; ומה הצבור אינו מביא אלא על העלם דבר עם שגגת המעשה, אף משיח-- לא יביא אלא על העלם דבר עם שגגת המעשה.

יחטא לאשמת העם:    פירשו חז"ל שמה שכתוב "לאשמת העם" הוא תואר אל פעל "יחטא" -- שצריך שיהיה חטאו דומה לאשמת העם, היינו לחטא הציבור, שיבואר אחרי זה. שצריך שימצא בחטאו התנאים המחויבים בחטא הציבור-- שיהיה סבת החטא שגגת הוראה, ושיורה לבטל מקצת ולקיים מקצת, ובדבר שאין הצדוקים מודים בו, וממילא צריך שיהיה חכם מופלא מורה הוראה. ואין הבדל בינו לבין חטא העדה רק מה ששם צריך שיעשו העם בסבת הוראת הסנהדרין ופה צריך שהוא עצמו יעשה כהוראתו, כמו שיתבאר בסימן שאחרי זה.

[ומכוונת התורה היא שהקבלה וההוראה תהיה ביד הכהן הגדול בצירוף הסנהדרין, כמו שכתוב "ובאת אל הכהן ואל השופט אשר יהיה בימים ההם" (דברים, יז), "יורו משפטיך ליעקב" (דברים, לג), "כי לא תאבד תורה מכהן" (ירמיה, יח), "כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו" (מלאכי, ב), ודומיהם.   וכן כתב הרמב"ם (פ"ג מהל' סנהדרין ה"ב)^[1] שצריך שימצאו כהנים בסנהדרין.    וסדר הכתוב תחלה תקנת החטא הצומח על ידי טעות הוראה, בין על ידי הכהן העומד לשרת בין על ידי הסנהדרין. שהכהן, הגם שהוא עצמו העושה, הוא "לאשמת העם" כולו, כי הוא המכפר ושליח הצבור ושלוחו של אדם כמותו. וטעות השופטים הוא רק אם עשו העם כהוראתם. ושניהם קרבנם שוה בכל פרטיהם לבד בחטאת עכו"ם שדין המשיח כדין היחיד. ויש לתת טעם בזה מפני שכשעבד עכו"ם, אף בשוגג, ואף שעשה תשובה, נפסל מהיות כהן לאל עליון כמ"ש הרמב"ם (בסוף הל' ביאת מקדש), לכן השוותה התורה דינו אל היחיד.]

ובארו שלמה לי קרא? הלא יש ללמד זה מן הדין כמו ששוה לציבור במה שקרבנו משונה מקרבן יחיד - כן ישוה בחטאו אליהם שיהיה בסבת הוראה. והשיבו (במשנה ב') שיש לומר הלא גם נשיא קרבנו משונה מקרבן יחיד שמביא שעיר ואף על פי כן חטאו הוא שגגת מעשה.

ואמרו (במש' ג'-ד') שבצד אחד דומה יותר לציבור שמביא פר כמוהם ואינו מביא אשם תלוי כמוהם (דציבור אין מביאים אשם תלוי דכתיב "ואם נפש" (ויקרא ה, א) - ולא ציבור. ומשיח אין מביא אשם תלוי דכתיב (ויקרא ה, יח) "וכפר עליו על שגגתו אשר שגג"-- מי שחטאתו ושגגתו שוים, יצא משיח שאין חטאתו ושגגתו שוה שחטאתו במעשה ושגגתו בהוראה. ולהכי אמר בגמ' הוריות (דף ז:) דאשם תלוי כדי נסבה, דהא עדיין לא ידעינן ששגגתו בהוראה). ובצד אחר דומה לנשיא; שבשגגת עכו"ם מביא שעירה כמוה' אף על שגגת המעשה ומביא אשם כמוה'. ואם כן לא נדע אם נדמהו לציבור או לנשיא. לכן צריך קרא.

וברייתא זו מובאת בהוריות (דף ז:) ושם גריס (במשנה ב') "נשיא מוצא מכלל היחיד" כמו שהעתקתי. ויש גורסים "נשיא מוצא מכלל הציבור". ויש לפרש גם כגירסא זאת. וק"ל.

סימן רה

ויקרא ד ג-ד:

אִם הַכֹּהֵן הַמָּשִׁיחַ יֶחֱטָא לְאַשְׁמַת הָעָם וְהִקְרִיב עַל חַטָּאתוֹ אֲשֶׁר חָטָא פַּר בֶּן בָּקָר תָּמִים לַיהוָה לְחַטָּאת. וְהֵבִיא אֶת הַפָּר אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד לִפְנֵי יְהוָה וְסָמַךְ אֶת יָדוֹ עַל רֹאשׁ הַפָּר וְשָׁחַט אֶת הַפָּר לִפְנֵי יְהוָה.

ספרא (מלבי"ם) פרשת ויקרא חובה פרק ב:

[ה] אי מה צבור אם הורו ועשו אחרים על פיהם חייבים, יכול אף משיח אם הורה ועשו אחרים על פיו יהיה חייב?    תלמוד לומר "והקריב על חטאתו אשר חטא"-- על מה שחטא הוא מביא ואינו מביא על מה שחטאו אחרים.

והקריב על חטאתו אשר חטא:    בחטאת נשיא וכן בחטאת יחיד כתיב "והביא את קרבנו". וכן הלשון בכ"מ כמו בחטאת עולה ויורד (ויקרא ה, ו) "והביא את אשמו". וכן בכל האשמות (שם פסוק ז', ויא', וטו', ויח'). וכן תמיד. ורק בחטאת כהן משיח כפל דבריו "והקריב על חטאתו...והביא את הפר". וכן בפר העדה-- "והקריבו הקהל...והביאו אותו". ומלבד שהוא כפל הלשון, כבר בארתי (למעלה סימן כה) שבכל מקום שידבר על הבאת הקרבן לא ישמש בלשון הקרבה רק בלשון הבאה. וכל מקום שבא לשון הקרבה יש בו דרוש.

והנה יתבאר לקמן (סימן רמח) שלכן אמר "והקריבו הקהל" משום דבפר העדה הבית דין הם בעלי הקרבן וה"עושים אותו", היינו שהם הבעלים הסומכין עליו; והקהל הם המקריבים ומקדישים אותו, כי גובים אותו פר מכל שבט. ולכן אמר בפרשת שלח "ועשו כל העדה", עיי"ש. ולכן אמר פה "והקריב על חטאתו" ללמד שהוא המקריב ומקדיש אותו על חטאו, לא על חטא הקהל שעשו כהוראתו, שאז הוא העושה והסומך, לא המקריב. וזהו שאמר בספרא (מובא בהוריות (דף ז.)) אי מה ציבור אם הורו וכולי יכול אף משיח וכולי תלמוד לומר "והקריב על חטאתו אשר חטא" -- כגירסא בגמרא שם. ועיקר הלימוד מן "והקריב" כי מה שכתב "אשר חטא" צריך לדרוש שיתבאר (בסימן רז). ר"ל דסתם ספרא ר' יהודה והוא סבירא ליה לקמן (ויקרא חובה פרשה ד מ"יד) גבי ציבור שכל שבט ושבט מביא פר, ופירושו שהבית דין גובים פר מכל שבט כמו שיתבאר שם. וה"ה למה שנטעה דגם המשיח חייב אם חטאו אחרים על פיו, היינו שיגבה פר מכל שבט. ולפי זה לא היה לו לאמר "והקריב על חטאתו" רק "ועשה על חטאתו" שירמוז על שהוא הסומך עליו כמו שכתב "ועשו כל העדה" (פר' שלח) או יאמר "והקריבו הקהל". ובזה מלמד שהוא המקריב והמקדיש כי חייב על חטאו.

ובירושלמי למד לה מן "אשר חטא", וכן הוא בגירסא הספרא, והוא הלימוד הפשוט שמבואר שעל חטאו מביא. אבל לפי מה שבאמת צריך "אשר חטא" לדרשה אחריתי צריך לומר שזה ידעינן מן "והקריב" ומיותר "אשר חטא" לדרוש שיתבאר (בסימן רז). ולכן מביא בגמרא כל הפסוק כי לפי מה שמסיק במשנה ח' דצריך "אשר חטא" לדרשה אחריתי צריך לומר שזה שפטור ב-הורה ועשו אחרים נודע ממה שכתוב "והקריב".

סימן רו

ויקרא ד ג:

אִם הַכֹּהֵן הַמָּשִׁיחַ יֶחֱטָא לְאַשְׁמַת הָעָם וְהִקְרִיב עַל חַטָּאתוֹ אֲשֶׁר חָטָא פַּר בֶּן בָּקָר תָּמִים לַיהוָה לְחַטָּאת.

ספרא (מלבי"ם) פרשת ויקרא חובה פרק ב:

[ו] "והקריב על חטאתו"-- מלמד שהוא מביא על חטאתו משעבר.

• שיכול, הלא דין הוא! מה אם הנשיא --שהוא מביא על שגגת המעשה-- אינו מביא על חטאתו משעבר, משיח --שאינו מביא על שגגת המעשה-- אינו דין שלא יביא חטאתו משעבר?!
• תלמוד לומר "והקריב על חטאתו"-- מלמד שהוא מביא על חטאתו משעבר.

והקריב על חטאתו: הנה יש הבדל בין תואר משיח ובין תואר נשיא. ששם "משיח" הונח על שנמשח בשמן המשחה, בין שעובד בין שאינו עובד; שגם אחר שעבר מחמת מום או זקנה, 'שמן משחת אלהיו על ראשו'. אבל בשם "נשיא" לא יקרא רק בעת שהוא נְשִיא עמו, לא אחר שעבר מנשיאותו, כי הוא שם מצטרף כמו "אדון"-"עבד", וכדומה. וכמ"ש בהוריות (דף י.) "אשר נשיא יחטא"-- כשהוא נשיא אין, כשהוא הדיוט לא.

אמנם יש סברה לומר שטעם קרבן המשיח הוא מפני שהעם למדין ממנו וסומכין עליו כמו שכתוב "לאשמת העם". ולפי זה כשעבר מכהונתו אין העם סומכין עליו רק על הכהן אשר יהיה בימים ההם ואין צריך להביא פר. ובזה יש קל וחומר מנשיא שמביא על שגגת מעשה (ואם כן מביא בעבור עצמו) ובכל זה נשתנה דינו כשעבר, כל שכן משיח שאינו מביא רק על שגגת הוראה (שבזה יש סברא שאחר שעבר לא ילמדו העם ממנו) שכל שכן שראוי שישתנה דינו. לכן כתוב "והקריב על חטאתו" שזה מיותר, שהיה לו לומר "והקריב פר בן בקר" ותו לא כמ"ש בחטאת הצבור ובנשיא וביחיד. אך שבא ללמד שיקריב על חטאתו לבד, לא על שהעם נכשלים בסבתו. ובזה מבואר שמביא גם משעבר, כי לענין חטאתו אין הבדל בין העת שעובד ובין אחר שעבר.

וברייתא זו מובאה בהוריות (שם).

סימן רז

ויקרא ד ג:

אִם הַכֹּהֵן הַמָּשִׁיחַ יֶחֱטָא לְאַשְׁמַת הָעָם וְהִקְרִיב עַל חַטָּאתוֹ אֲשֶׁר חָטָא פַּר בֶּן בָּקָר תָּמִים לַיהוָה לְחַטָּאת.

ספרא (מלבי"ם) פרשת ויקרא חובה פרק ב:

[ז] יכול חטא עם הצבור יביא פר לעצמו?...

• ודין הוא! נשיא מוצא מכלל היחיד (ס"א הצבור, וכן בהמשך) ומשיח מוצא מכלל היחיד; מה נשיא חטא לעצמו - מביא לעצמו, חטא עם הצבור - מתכפר לו עם הצבור; אף משיח חטא לעצמו - מביא לעצמו; חטא עם הצבור - מתכפר לו עם הצבור!
• [ח] לא! אם אמרת בנשיא -- שמתכפר לו עם הצבור ביום הכפורים! תאמר במשיח שאין מתכפר לו עם הצבור ביום הכפורים?! הואיל ואין מתכפר לו עם הצבור ביום הכפורים-- יביא פר לעצמו!
• תלמוד לומר "אשר חטא".    הא כיצד? חטא לעצמו-- מביא לעצמו; חטא עם הצבור-- מתכפר לו עם הצבור.

והקריב על חטאתו אשר חטא: מה שכתוב "אשר חטא" מיותר. ואמרו חז"ל בספרא (מובא בהוריות (דף ו.)) שבא ללמד שרק אם חטא לעצמו, אבל אם הורה עם הצבור ועשה עמהם (כגון שהורו בית דין שחלב מותר והוא הורה עמהם ועשה כהוראתו) -- אינו מביא פר בפני עצמו; ומתכפר לו עם הצבור.

ואמרו שאין לומר שנדע זה מן הדין מנשיא שגם כן מוצא בקרבנו מדין קרבן יחיד (כן גרסינן בגמרא. ובגירסת הספרא "מוצא מכלל הצבור", ר"ל גם כן מכלל יחידיהם) ובכל זה מתכפר לו עם הצבור, וכן יש להיות במשיח -- כי על זה יש לדחות דשאני נשיא שביום הכפורים מתכפר עם הצבור, מה שאין כן המשיח שמביא ביום הכפורים פר בפני עצמו כמ"ש "והקריב אהרן את פר החטאת אשר לו" (ויקרא טז) ואינו מתכפר על ידי שעיר הצבור. לכן אמר "אשר חטא" לדייק רק אם חטא לבדו, לא אם חטא בחטא אחד עם הצבור.

(ואם חטא עמהם בשני חטאים מחולקים בטעמיהם או בשמותיהם מבעיא להו בגמרא שם. ועיין ברמב"ם (פט"ו מהל' שגגות), ואין כאן מקום להאריך.)

1. לא מצאתי - ויקיעורך