התורה והמצוה ויקרא כא ה-ט
ספרא | מלבי"ם על פרשת אמור | מחבר:מלבי"ם
משנה תורה לרמב"ם | תלמוד בבלי
מפרשים על הספרא: קרבן אהרן | הראב"ד | הר"ש | רבינו הלל | חפץ חיים | עשירית האיפה | מלבי"ם | עזרת כהנים | דרך הקודש
סימן יא עריכה
ספרא (מלבי"ם) פרשת אמור פרק א:
[א] "לא יקרחו"-- יכול על חמש קריחות לא יהא חייב אלא אחת? תלמוד לומר "קרחה"-- לחייב על כל קרחה וקרחה.
[ב] "בראשם" מה תלמוד לומר? לפי שנאמר "לא תתגודדו ולא תשימו קרחה בין עיניכם למת" (דברים יד, א) שיכול אין חייבים אלא על בין העינים לבד. מנין לרבות הראש? תלמוד לומר "בראשם"-- לרבות את הראש.
[ג] יכול, בכהנים שריבה בהם הכתוב מצוות יתירות חייבים על כל קרחה וקרחה ועל הראש כבין העינים, אבל ישראל שלא ריבה בהם הכתוב מצוות יתירות לא יהיו חייבים אלא אחת ולא יהיו חייבים אלא בין העינים לבד?... תלמוד לומר "קרחה" "קרחה" לגזירה שוה. מה "קרחה" האמור בכהנים-- על כל קרחה וקרחה ועל הראש כבין העינים, אף "קרחה" האמורה בישראל-- חייבים על כל קרחה וקרחה ועל הראש כבין העינים. ומה "קרחה" האמורה בישראל אין חייבים אלא על המת אף "קרחה" האמורה בכהנים-- לא יהיו חייבים אלא על המת.
לא יקרחו קרחה בראשם: כבר התבאר (ויקרא סימן יג) דכל מקום שבא שם הפעל נוסף על הפעל יש בו טעם. ואחד מדרכי חז"ל בזה, שהשם הנוסף בא להגביל כמות הפעל. שהפעל "יקרחו" כולל הפעולה בכלל והשם "קרחה" מחלק, שיתחייב על כל קרחה בפני עצמה. [והיינו אם קרח חמשה קריחות בבת אחת אף בהתראה א'. ובזה אחר זה בחדא התראה תלוי בפלוגתת רש"י ותוס' במכות (דף כ). לרש"י ולג' אינו חייב אלא אחת. וכן משמע דעת הרמב"ם. ולדעת התוס' הוי כגופים מחולקים וחייב על כל אחת. והלשון שתפס חמש קריחות מורה בה' אצבעות ורומז גם כן מה שכתוב "לא יקרחה", בה' בסוף תחת וי"ו, כנמסר במסורה]
ולהלן אמר "בנים אתם לה' אלקיכם לא תתגודדו ולא תשימו קרחה בין עיניכם למת" והיה משמע שכיון שהכהנים הוזהרו במצות יתירות הוסיף עליהם החומר בג' דברים: ( א ) שיתחייבו על כל קרחה ( ב ) "בראשם" שיתחייבו על כל הראש ( ג ) שהוזהרו אף שלא למת.
אולם חז"ל קבלו שהכהנים וישראל שוים בלאו זה ומה שנאמר בא' מהן מלמד על השני [וכמ"ש בספרא ובספרי (ראה פסקא צו) ובקדושין (דף לו), מכות (דף כ)]. וזה מבואר לפי מה שכתב הרמב"ם (פרק יב מהל' עכו"ם) שטעם האזהרות האלה שלא להתדמות לעכו"ם. ואמר שם אין מגלחים פאת הראש כמו שהיו עושים עובדי עכו"ם וכהניהם. ושם (ה ז) דרך כהני עכו"ם להשחית זקנם. ושם (הלכה יג) וכשם שהיו הכותים שורטים בבשרם על מתיהם כך היו חובלים לעצמם לעכו"ם וכולי מבואר שהכל משום מנהג העכו"ם. וכבר ידעו חכמים שלא היה מנהגם לקרוח לעכו"ם רק למת בלבד מפני הצער, והיה דרכם לקרוח בכל הראש, וכמו שנמצא מנהג זה בדברי הנביאים-- "כי כל ראש קרחה" (ירמיה מה), "וכל ראשיהם קרחה" (יחזקאל ז) וכן עמוס ח ומיכה א. ומוכרח שמה שכתוב "בין עיניכם" לאו דוקא כי קרחה זו שהיה להם לאות לזכר צערם ומותם קרוי "בין עיניהם" כמו "לזכרון בין עיניך".
וכן מה שכתוב בכהנים הוא על המת, שבענין טומאת הקרובים מדבר פה. ואמר אף שהותר להם לטמאות לקרוביהם ולהתאבל עליהם [וכמ"ש הרמב"ם בספר המצות (מצוה לז) שלומדים האבלות מדין טומאה] בכל זאת, לא יקרחו עליהם בדרך שהעכו"ם עושים.
ואין לפרש שאסור להם לקרוח משום לתא דעבודת גלולים, שלא נמצא חק זה לעכו"ם, רק למת לבד. ורק בשריטה וגדידה נמצא חק זה לעכו"ם וכמו שיתבאר בסימן הבא. וע"כ לא יכלו לחלק ביניהם וקבלו הגזירה שוה מהלשון השוה בשניהם-- "לא תשימו קרחה" "לא יקרחו קרחה". והמבאר שכתב בזה שהכהנים הוזהרו על הקרחה ביחוד משום שכך היה מנהגם לעכו"ם, הוא טעות שרק בגדידה כתב הרמב"ם זה, ורק בגדידה בכלי שהיה המנהג כן לעכו"ם. ובזה שוו כהנים וישראל, ואין להאריך יותר.
סימן יב עריכה
ספרא (מלבי"ם) פרשת אמור פרק א:
[ד] "ובבשרם לא ישרטו שרטת". יכול על חמש שריטות לא יהא חייב אלא אחת?... תלמוד לומר "שרטת"-- לחייב על כל שריטה ושריטה.
[ה] יכול הכהנים שריבה בהם הכתוב מצות יתירות חייבים על כל שריטה ושריטה אבל ישראל שלא ריבה בהם הכתוב מצות יתירות לא יהיו חייבים אלא אחת?... תלמוד לומר "שרטת" "שרטת" (ויקרא יט, כח) לגזירה שוה. מה "שריטה" האמורה בכהנים חייבים על כל שריטה ושריטה, אף "שריטה" האמורה בישראל-- חייבים על כל שריטה ושריטה. ומה "שריטה" האמורה בישראל אין חייבים אלא על המת, אף "שריטה" האמורה בכהנים-- אין חייבים אלא על המת.
ובבשרם לא ישרטו שרטת: גם בזה כפל שם הפעל על הפעל לחייב על כל שריטה ושריטה כנ"ל בסימן הקודם. ולהלן אמר "שרט לנפש לא תתנו בבשרכם". ובארו חכמים שאזהרת שניהם שוה כי השריטה לא היתה נוהגת בין העכו"ם רק למת, ובהכרח שגם הכהנים לא הוזהרו בזה רק למת. וכן למדנו מה שכתוב שם "ושרט" ממה שכתוב כאן "ישרטו שרטת" לחייב על כל שריטה, עיין מה שכבתנו שם (סימן עה).
והרמב"ם (פרק יב מהל' עכו"ם הי"ג) כתב גדידה ושריטה אחת היא. וכשם שהיו הכותים שורטים בבשרם על מתיהם מפני הצער כך היו חובלים לעצמם לעכו"ם שנאמר "ויתגודדו בחרבות כמשפטם", גם זה אסרה תורה שנאמר "לא תתגודדו" אלא שעל המת בין שרט בידו, בין בכלי, חייב. לעכו"ם בכלי חייב מלקות, בידו פטור. וזה ממה שאמרו בגמ' מכות (דף כב) לר' יוסי דגדידה ושריטה אחת היא והשריטה לא היה נוהג רק למת בלבד אבל הגדידה בכלי היה נוהג בין לעכו"ם [וכמו שאמרו בספרי (ראה פסקא ??) שלא תתגודדו כדרך שאחרים עושין שנאמר "ויתגודדו בחרבות כמשפטם"], בין למת [כמו שכתוב "ולא יתגודד ולא יקרח להם" (ירמיהו טז ו)]. ולכן למת אסור שריטה וגדידה ולעכו"ם רק גדידה. וכיון שפה תפס "שריטה" על כרחנו הוא למת, וזה מופת למה שבארנו בסימן הקודם.
סימן יג עריכה
ספרא (מלבי"ם) פרשת אמור פרק א:
[ו] "קדושים יהיו לאלקיהם"-- על כרחם. "ולא יחללו את שם אלקיהם כי את אשי ה' לחם אלקיהם הם מקריבים והיו קדש"-- להגיד מה גרם.
"הם מקריבים"-- ולא הלוים.
"והיו קדש"-- לרבות בעלי מומים.
קדושים יהיו לאלקיהם: אחר שהזהיר את ישראל בכלל שיקדשו את עצמם מטומאת המאכלות (סוף שמיני) ומאיסורי העריות ויתר התועבות (בפר' קדושים) ודבר אליהם בנוכח -- "קדושים תהיו", הזהיר את הכהנים בקדושה יתירה נוסף על קדושת ישראל ודבר בלשון נסתר-- "קדושים יהיו", שהוא האזהרה לבית דין שישגיחו על זה ויכריחו אותם אל קדושה זו להזהר מן הטומאה והקרחה והשריטה.
ובאר הטעם כי "אשי ה'.." ר"ל שזה הסיבה הגורמת שמוכרחים להתקדש בקדושה עליונה כי הם משרתי אלקינו.
ומ"ש "הם מקריבים", שכפל מלה שתחת הגוף עם כינוי הגוף שבפעל ובא תמיד לדייק, רצונו לומר הגם שגם הלוים נבחרו לשרת את ה', הם מובדלים מהם שמקריבים על גבי המזבח והלוים הם רק לשיר ולשמר משמרתי.
ומה שכפל שנית "והיו קדש" פירושו שישארו בקדושתם לעולם, אף שיפסלו מן העבודה על ידי מום, לא תבטל קדושתם. כי פעל "היה" משמש על תחלת ההויה ועל הקיום. ולכן "תהיה" מורה תמיד העיכוב (כמו שכתבנו באילת השחר סימן תר). ופה שנכפל "קדושים יהיו..והיו קדש" על כרחנו שבא הפעל השני על הקיום, שישארו קדש בכל אופן.
סימן יד עריכה
ספרא (מלבי"ם) פרשת אמור פרק א:
[ז] "אשה זונה"-- ר' יהודה אומר זו איילונית. וחכמים אומרים אין "זונה" אלא גיורת ומשוחררת ושנבעלה בעילת זנות. ר' אליעזר אומר פנוי הבא על הפנויה שלא לשם אישות.
אשה זונה: שם "זונה" הבא בתנ"ך הוא על המפקרת עצמה לזנות ולרוב בא השם הזה בזונה תחת בעלה ובזונה נכרית. ועל פי זה דעת חכמים שהוא רק גיורת ומשוחררת שזנתה בגיותה ושנבעלה בעילת זנות. ויש בזה ב' פירושים: לדעת רש"י יבמות (דף סא) והרמב"ם (ריש פי"ח מהל' איסורי ביאה) היינו בעילה האסורה. והתוס' והרא"ש חולקים שדוקא חייבי כריתות או לנכרי ועבד, אבל חייבי לאוין דתפסי ביה קדושין לא הוה זונה. ובמקום אחר בארתי שגם להתוס' והרא"ש לוקה מקרא ד"כי תהיה לאיש זר" כמ"ש ביבמות (דף סט) אף לרבא שאין לוקין על גילוי מלתא כמ"ש התוס' סוף פרק ד' אחין (דף לה ד"ה אעפ"י) אליבא דרבא שלוקין [ודלא כהב"ח במה שכתב לתרץ קושיית הב"י בסימן ו] והרא"ש עצמו כתב (פ' הבע"י דין ו) דכהן הבא עליה לוקה מקל וחמר מגרושה דגלוי מלתא בעלמא. וצריך לומר שהנפקא מינה בין שיטת רש"י לשיטת התוס' והרא"ש בהנך לאוין שאינם פסולי קהל דהנך דחשב בברייתא דמרבי מ"לאיש זר" פסולי קהל נינהו, ואכמ"ל.
ודעת ר' אליעזר שכל המפקרת עצמה אף לאיש אחד נקרא זונה כמו "אל תחלל את בתך להזנותה", עיין מה שכתבנו שם.
ודעת ר' יהודה שפירושה שהיא זונה אצל בעלה הכהן דהיינו איילונית שביאתו עליה היא זנות כמו שכתוב "הזנו ולא יפרוצו" כיון שאינה להולדה.
סימן טו עריכה
ספרא (מלבי"ם) פרשת אמור פרק א:
[ח] "וחללה"-- איזו היא חללה? זו שנולדה מאחד מכל הפסולים.
וחללה: עיקר שם "חללה" מענין "חול" והוא דבר שראוי להיות קדש מתולדתו ויצא לחולין. וזה זרע הכהן שראוי שיהיה קדש כאביו והרי הוא חול שכל זרעו אין להם דין כהונה. וזה שארמו בגמ' (קדושין דף עז) בפירוש ברייתא זו איזו היא חללה מוזכרת? שלא היה לו שעת הכושר כלל, כל שנולדה מן פסול כהונה. ומפר' לשון מוזכרת דהיינו שעיקרה מדברי תורה ואינו צריך לפירוש דברי סופרים. כי הגם שגם אלמנה לכהן גדול וזונה וגרושה לכהן הדיוט נעשית חללה בביאתו, עליה אין נופל שם "חול" כי אם היא בת ישראל לא היה עליה קדושה מעולם. וגם ר"ל שעיקר חללה הנזכר בתורה הוא מ"ש "ולא יחלל זרעו", מה שאין כן מה שהיא עצמה מתחללת, לא נזכר בביאור רק נלמד פירושו מדברי סופרים כמו שיתבאר (בסימן לד).
סימן טז עריכה
ספרא (מלבי"ם) פרשת אמור פרק א:
[ט] "גרושה"-- אין לי אלא גרושה. חלוצה מנין? ודין הוא! ומה אם גרושה -- שהיא מותרת למגרש-- פסולה מן הכהונה, חלוצה --שהיא אסורה לחזור לחולץ-- אינו דין שתהא פסולה מן הכהונה?! צרה תוכיח! שהיא אסורה לחזור לחולץ וכשרה לכהונה! הפרש! גרושה, עשה בה מעשה. חלוצה, עשה בה מעשה. ואל תוכיח צרה שלא עשה בה מעשה! ואם נפשך לומר, "ואשה"-- לרבות את החלוצה.
יכול אף הצרה תהי כחלוצה ופסולה מן הכהונה? תלמוד לומר "ואשה גרושה מאישה"-- שגירושיה ביד אישה ולא שאין גירושיה ביד אישה.
ואשה גרושה מאישה: כבר בארנו (באילת השחר כלל סג) שדרך הלשון להזכיר התואר בלא מלת "איש" כמו "צדיק" "חסיד" "גבור" "חכם". וכן בלא מלת "אשה", וכמו שכתוב "אלמנה וגרושה". ולמה הוסיף "ואשה"? מזה הסמיכו החליצה, שאינה גרושה אמיתית, רק אשה גרושה שהיבם מיאן לקחתה. וכן הוא בתרגום יונתן בן עוזיאל. וכבר אמרו (בקדושין דף עח ויבמות כד) שהיא אסמכתא ר"ל שמה שגזרו חכמים על החלוצה אינו סותר לפשט המקרא כמו שבארנו ענין זה (באילת השחר כלל רלו). ואמר שאין לעשות אסמכתא כזו על צרתה דכתיב "גרושה מאישה" וזו נתגרשה מן היבום על ידי צרתה, לא על ידי יבמה.
סימן יז עריכה
ספרא (מלבי"ם) פרשת אמור פרק א:
[יא] "אשה גרושה"-- זו דרש ר' אלעזר בן מתיא, הרי שהלך בעלה למדינת הים ובאו ואמרו לה מת בעלה ונתקדשה, ואחר כך בא בעלה. מנין שהיא מותרת לחזור לראשון, שאף על פי שנתן לה האחרון גט, לא פסלה מן הכהונה? תלמוד לומר "ואשה גרושה מאישה"-- ולא מאיש שאינו אישה.
אשה גרושה מאישה: הוסיף "מאישה" להוציא אם נתגרשה מאיש אחר שלא תפסי קדושין בה. וזה מובא ביבמות (דף צב) ושם אמר דרוש אחר: אפילו נתן לה גט ממנו ולא התירה לשום אדם-- פסלה מן הכהונה. וזה שכתוב "מאישה"-- אפילו לא נתגרשה אלא מאישה לבד. וזה ריח הגט שפוסל בכהונה. (ומובא עוד ביבמות דף נב ובגיטין דף עב).
סימן יח עריכה
ספרא (מלבי"ם) פרשת אמור פרק א:
[יב] "לא יקחו...לא יקחו"-- מלמד שהאשה מוזהרת על ידי האיש.
לא יקחו ואשה גרושה מאישה לא יקחו: למה כפל פעל "לא יקחו"? ומבואר אצלינו שפעל הנכפל בא להורות שבא בדיוק ובא ללמד שהגם שאף היא מוזהרת, אין אזהרתה מצד עצמה רק מצדו. וכמו שאמרו ביבמות (דף עד) כל היכא דהוא מוזהר, היא מוזהרת. וכל היכא דהוא לא מוזהר, היא לא מוזהרת עד שגם מה שהיא מוזהרת הוא מצד ש"לא יקחו" הם. ומדיוק הזה ידעינן שהיא מוזהרת גם כן שאם לא כן למה כפל "יקחו"? לשתוק מיניה ונדע שרק לדידיה אזהר. כך נראה לקרב דרוש זה אל הפשט.
סימן יט עריכה
ספרא (מלבי"ם) פרשת אמור פרק א:
[יג] ומנין שאם אינו רוצה-- דַפנוֹ! ? תלמוד לומר "וקדשתו"-- בעל כרחו.
"כי את לחם אלקיך הוא מקריב"-- להגיד מה גרם.
"קדוש יהיה לך"-- לרבות בעלי מומין.
"כי קדוש אני ה' מקדשכם"-- להזהיר בית דין על כך.
וקדשתו: בא הציוי אל אחרים שיקדישוהו בעל כרחו ויכריחוהו להתנהג בקדושת הכהונה. וביבמות (דף פח:) מפרש למה צריך קרא לזה, עיי"ש.
ובאר הסבה לזה מצד שמקריב לחם אלקיך.
ומה שכפל עוד "קדוש יהיה לך" מלת "יהיה" מורה על הקיום שישאר קדוש אף שנעשה בעל מום ופסול מלהקריב. וכבר דרש כזאת בפסוק ו' ושם הזהיר על הטומאה, ופה על מה שכתוב שלא יקח זונה וחללה שזה קדושה אחרת מובדלת מיתר העם בענין הנשואין.
ומה שסיים בלשון רבים-- "מקדישכם" ואמר מקדישכם בנוכח, מורה שדבר אל כלל ישראל והבית דין בראשם שהם ישגיחו על זה שכן בכל מצות שדבר אל הכלל והפרט בא האזהרה גם לבתי דינים בל יעלימו עיניהם.
סימן כ עריכה
ספרא (מלבי"ם) פרשת אמור פרק א:
[יד] "ובת...כהן כי תחל"-- יכול אם חללה את השבת תדון בשריפה? תלמוד לומר "כי תחל לזנות"-- כשחיללתה בזנות ולא חללה בדבר אחר.
ובת איש כהן כי תחל לזנות: כל מקום שבא פעל נסמך אל פעל בדרך המקור בשימוש הלמ"ד בא להגביל את הפעל הראשון כידוע. ובמה שכתב "אל תחלל את בתך להזנותה" פירשו בספרא שם שהוסיף פעל "להזנותה" מפני שמפעל "אל תחלל" נוכל לפרש בל יוציאנה לחולין על ידי שישיאנה ללוי ולישראל וכדומה. ומה שלא אמרו כן גם כאו, שמלשון "כי תחל" נאמר אם יצאה לחולין על ידי שנשאת לישראל או לפסולי כהונה עד שנעשית חללה, מזה ראיה שדעתם שפעל "תחל" הוא מבנין הפעיל. כי הרד"ק במכלול שער דקדוק הפעלים (דף קמה:) ובשרשיו (שורש חלל) נסתפק במלה זו. כי אם היא מההפעיל היה צריך לומר אות איתן בקמץ כמו "אָחל גדלך" או בפת"ח כמו "לא יַחֵל דברו" "ולא אַחֵל את שם קדשי" שבא בפת"ח להפרידו מן לשון התחלה. ואם היא מהנפעל היה ראוי תֵחַל בפת"ח החי"ת כמו "כי איך יֵחל" (ישעיהו סז). ודעת חז"ל שמשמש בבנין הפעיל ור"ל שתחל את אביה על ידי זנות [וכן דעת הראב"ע. והטעם נ"ל כי מדינו היה ראוי להיות איתן העתיד בציר"י כמו הבינינו (כמו "הנני מסב כלי המלחמה" "מחל להרע") ונשתנה לקמ"ץ להבדילם מעתידי הקל בנחי פא יוד כמו שבאר הבחור (עיקר ח סימן ו). וכיון שפה הוצרך להשתנות להבדילו מן לשון התחלה, לא הקפיד לשנותו לצירי כדינו] ובזה לא יכלו חז"ל לומר שאם יכתב "תחל" נטעה אם התחללה על ידי ביאת פסולי כהונה, כי פה בא בהפעיל-- שחללה את אחרים. ועל זה השיבו שאז נפרש שחללה את השבת.
ובסנהדרין (דף נא) מקשה על זה חללה שבת, בת סקילה היא?! ומשיב דאתיא כר' שמעון דסבירא ליה שריפה חמורה ונטעה דבת כהן דינה חמור יותר , דאף שהכהן שחלל שבת בסקילה יש לומר דכהן הותרה שבת אצלו לגבי עבודה.
סימן כא עריכה
ספרא (מלבי"ם) פרשת אמור פרק א:
[טו] יכול אם זנתה פנויה תהיה בשריפה? תלמוד לומר כאן "אביה" ונאמר להלן "אביה". מה "אביה" האמור להלן זנות עם זיקת הבעל, אף "אביה" האמור כאן זנות עם זיקת הבעל. או אינו אומר "אביה" אלא להוציא את כל הארץ... כשהוא אומר "היא מחללת" הרי כל הארץ אמור. הא מה אני מקיים "אביה"? מה "אביה" האמור להלן זנות עם זיקת הבעל אף "אביה" האמור כאן-- זנות עם זיקת הבעל.
כי תחל לזנות את אביה היא מחללת: כבר בארנו בסימן הקודם שמלת "תחל" היא פעל יוצא מבנין הפעיל ופירושו שמחללת את אביה. ואם כן מה שאמר "את אביה הוא מחללת" מיותר, שכבר נדע מן "תחל" שמחללת אחרים שהיא אביה בהכרח. ופירשו שלכן פרט "את אביה היא מחללת" לרמז שאינו מדבר בפנויה ולמען נדמה הלשון עם מה שכתוב בפ' תצא "כי נבלה עשתה בישראל לזנות בית אביה" שמדבר בזנות עם זיקת הבעל.
[ודבר זה ימתק היטב על פי מה שהעיר הרלב"ג שבכל חייבי מיתות אמר הכתוב תחלה "מות יומת" כמו "מות יומת עם הארץ ירגמוהו באבן" "מות יומת דמיהם בם" וכאן סתם ואמר "באש תשרף". לפי שבכל מקום יאמר תחלה שפלוני חייב מיתה ואחר כך יאמר באיזה מיתה יומת, לא כן פה שמדבר מדבר שחייב מיתה אפילו בישראל שהוא ארוסה או נשואה שהן בסקילה ובחנק, לא היה צורך לומר "מות יומת", כי זה פשוט, רק שבאש תשרף, שדינה בשריפה. ואם כן מה שכתב "את אביה היא מחללת" היא תחת מה שכתוב תמיד "מות יומת" ר"ל הלא חייבת מיתה גם בישראל מצד שמחללת כבוד אביה (כמ"ש בפר' תצא על כיוצא בזה) ופה נשתנה דינה שבאש תשרף.]
ובארו עוד שצריך לכפול שנית "היא מחללת" הגם שכבר אמר "כי תחל", שפירושה שמחללת את אביה כנ"ל, מפני שאז נטעה שמלת "את אביה" נמשך על פעל "לזנות", לא על פעל "תחל", ונפרש שתחל במה שתזנה את אביה ושמדבר שזנתה עם אביה דוקא. לכן הוסיף "היא מחללת" להמשיך מלת "את אביה" למטה, לא אל פעל "לזנות". וז"ש או אינו אומר אביה וכולי. וכל זה מובא בסנהדרין (דף נ:). ופירשו שמ"ש יכול אפילו פנויה הוא כר' אליעזר דפנוי הבא על הפנויה מקרי זנות.
ומ"ש או אינו אומר אביה אלא להוציא כל אדם פי' שלפי טעות זה לא נדרש דרשא ד"הנה"/"הנה" "זימה"/"זימה" לחיוב שריפה על בתו, כמו שבארנו בפ' קדושים (סימן ??).
סימן כא* עריכה
ספרא (מלבי"ם) פרשת אמור פרק א:
[טז] אי מה "אביה" האמור להלן נערה ארוסה, אף אין לי אלא נערה ארוסה. מנין נערה נשואה? בוגרת ארוסה? בוגרת נשואה? אפילו זקנה מנין? תלמוד לומר "ובת כהן"-- מכל מקום.
והנה הלא יש לומר שמה שרמז במה שכתב "את אביה היא מחללת" על מה שכתוב "לזנות בית אביה" מדבר רק בנערה המאורסה כמו שם. ומנין להביא גם בוגרת נשואה? תלמוד לומר "ובת כהן". נראה פירושו שבכל הפרשה לא החזיר שם "כהן", רק דבר בכינוי, כי הכל חוזר על מה שכתוב בראש הפרשה "אמור אל הכהנים", ולמה החזיר פה שם "כהן"? והיה לו לומר "ובתו כי תחל לזנות". ומבואר אצלינו בכל החיבור הלז שכל מקום שהחזיר את השם וכפלו בא לדייק את השם ביחוד. שאם היה אומר "ובתו" נאמר שמדבר רק בנערה ארוסה. ולזה אמר "בת איש כהן" לדייק את השם שהיא שם כולל -- כל שהיא בת איש כהן דינה כך, וגם נשואה ובוגרת נכנסת בשם "בת איש כהן" ולמד כי כולם דינם שוה. כן נראה פירוש הברייתא כפי הפשט וכפי דרכינו בחיבור הלז.
אמנם, בסנהדרין (דף נא:) מביא דבר זה בשם פלוגתא דר' ישמעאל ור' עקיבא. ור' ישמעאל השיב לרבי עקיבא אי מה להלן נערה והיא ארוסה אף כאן נערה והיא ארוסה! אמר ליה ר"ע ישמעאל אחי בת-"ובת" אני דורש. אמר ליה ר' ישמעאל וכי מפני שאתה דורש בת-"ובת" נוציא לזו בשריפה?! ... ור' ישמעאל האי בת-"ובת" מאי דריש ביה? לכדתני אבוה דשמואל בר אבין לפי שמצאנו שחלק הכתוב בזכרים בין תמימים לבעלי מומין, יכול נחלק בבנותיהם?... תלמוד לומר בת-"ובת". ור' עקיבא מ"הם מקריבים והיו קדש" נפקא וכולי. מבואר שדרש זה מן הוי"ו של "ובת" ואיך נוציא דרשות כאלה מן הוי"ו???
אולם הדבר בנוי ומשוכלל על חוקי הלשון כי מבואר שכל הענינים המחוברים בווי החיבור כולם ענין אחד מקושר זה לזה כמו שבארנו בכמה מקומות. ובכל דבר שהיא ענין אחד אין דרך המליצה לחזור השם בכל פעם, רק ירמזנו על ידי הכינוי כנודע. אמנם כשמתחיל ענין חדש, נפסק מן המאמר שלפניו, אז דרך הלשון לחזור השם שנית ולא יסמך על מה שהזכירו בענין שלמעלה הנפרד מענין הזה. והנה המאמר "ובת איש כהן כי תחל לזנות" יש לומר שהוא נפרד מן המאמר הקודם, שעד עתה למד הנהגת הכהנים וקדושתם ועתה נפסק הענין ומתחיל ענין חדש מנושא אחר שהוא דין בת כהן. ולפי זה אין ראיה ממה שהחזיר השם "בת איש כהן" ולא אמר "בתו" בכינוי, אחר שהוא ענין מפורד משל מעלה. רק זה היה נכון אם היה אומר "בת איש כהן" בלא וי"ו, שאז היה ענין בפני עצמו. אבל אחר שאמר "ובת", בוי"ו, הוא ענין מחובר, ואם כן השם "איש כהן" מיותר כי היה יכול לומר בכינוי ובא לדייק את השם-- כל שהיא בת כהן בכל אופן כנ"ל. וגם ר' ישמעאל דורש מה שהוכפל השם "בת איש כהן" הגם שהענין מחובר לשלמעלה, ומפרש שבא לרבות כל שהיא בת איש כהן, אף שאינו כהן כשר לעבודה כגון שהוא בעל מום.
וביבמות (דף סח ודף סט ודף פז) דרש על מ"ש "ובת כהן כי תהיה לאיש זר" וכן "ובת כהן כי תהיה אלמנה וגרושה" אשכחן כהנת. לויה וישראלית מנין? כדאמר ר' אבא אמר רב בת-"ובת", הכא נמי בת-"ובת". ומקשה כמאן? כר' עקיבא דדריש ווין. אפילו תימא רבנן! כולה "ובת" קרא יתירא הוא פירוש: שגם מה שכתוב "ובת כהן כי תהיה לאיש זר" וכן "ובת כהן כי תהיה אלמנה" שם "בת כהן" מיותר, שהיה לו לומר "וכי תהיה", ששם דבר מן בת כהן-- "וכהן כי יקנה נפש קנין כספו" שמדבר באשת כהן כמו שיתבאר (בסימן פז) וכ"ש מ"ש "ובת כהן כי תהיה אלמנה" שמיותר דהא בבת כהן מדבר. ולכן דרשו שבא השם כפול לרבותא, שגם בבת כהן נוהג דבר זה, וכל שכן בלויה וישראלית שזה אחד מן הכללים בשם הנכפל. והמקשה חשב שזה דומה לדרשת ר' עקיבא על "ובת איש כהן כי תחל לזנות" שדרש גם כן מן כפילות השם ושם הוצרך לדיוק מפני שהמאמר מחובר בוי"ו שזה מעיד שהוא ענין אחד עם של מעלה ומן הוי"ו החיבור הוציא לדרוש יתור השם. וז"ש כמאן כר' עקיבא דדריש ווין. והשיב שזה אין דומה לשם. כי במ"ש "ובת איש כהן" דבר תחלה מכהן ואחר כך מבת כהן, והשם "בת" אינו מיותר רק שם "כהן" שהיה לו לומר "בתו" בכינוי ובזה צריך להוכיח מן הוי"ו אחר שהם נושאים מפורדים -- תחלה דבר מכהן ואחר כך מבת כהן. לא כן במה שכתוב "ובת כהן כי תהיה לאיש זר" וכן "ובת כהן כי תהיה אלמנה" שכל השם מיותר, כי בבת כהן דבר עד הנה ואין צורך כלל לראיה מן הוי"ו. ובזה בודאי השם מיותר שהיה לו לומר "וכי תהיה" ונדרש לכולי עלמא, אף למי שלא ישקיף לחבר ענינים מפורדים על ידי הוי"ו ולדרשם, כי פה הוא ענין אחד לכולי עלמא. והבן היטב כי הם דברים נכוחים.
סימן כב עריכה
ספרא (מלבי"ם) פרשת אמור פרק א:
[יז] אין לי אלא בת כהן לכהן. מנין בת כהן ללוי? בת כהן לישראל? אפילו לנתין ולממזר מנין? תלמוד לומר "ובת איש כהן"-- אף על פי שאינה כהנת.
ובת איש כהן: הנה רוב שמות התואר יבואו בלא מלת "איש" כמו "כהן" "צדיק" "חכם". וכל מקום שהוסיף המתואר "איש" יש בו טעם. ופירשו חז"ל מפני ששם "בת" יבא לפעמים לציין הקנין הנמצא בה כמו "בת יהודה" "בת נדיב" "בת גדוד" "בנות השיר" "בת בליעל". וכן יש לומר "בת כהן" הוא תואר עצמה, שהיא יש לה שייכות בכהונה. ונטעה להוציא אם נתחללה מן הכהונה כגון שנשאת לנתין ולממזר, או אף בנשאת ללוי וישראל, כיון שאין לה חלק בתרומה בחיי בעלה. ומפרש בגמ' (סהנדרין דף נא) דיש לטעות בהכי משום דסלקא דעתך אמינא כי תחל לזנות אמר רחמנא הני מילי היכא דקא מתחלי השתא אבל הא כיון דקא מתחלא וקיימא מעיקרא דאמר מר בת כהן כי תהיה לאיש זר כיון שנבעלה לפסול לה פסלה, ללוי ולישראל נמי ושבה אל בית אביה כנעוריה מכלל דכי איתא גביה לא אכלה אימא לא תידון בשריפה, קמ"ל. ר"ל להכי כתב "בת איש כהן" שבזה אי אפשר לפרש כלל מלת "בת" כמו "בת חיל" "בת נדיב" על קנין הכהונה שנמצא בה, רק בת איש כהן, שאביה כהן, אף שהיא אין לה שום חלק בכהונה.
סימן כג עריכה
ספרא (מלבי"ם) פרשת אמור פרק א:
[יח] "את אביה היא מחללת"-- ר' אליעזר אומר עם אביה בשריפה ועם חמיה בסקילה.
את אביה היא מחללת: בפירוש דברי ר' אליעזר פלפלו בגמ' (סנהדרין נא) ולכל אופן ס"ל כרבנן דאית להו דארוסה בסקילה ונשואה בשריפה. ולשון הברייתא מסיק רבינא שצריך לומר בהפך-- עם אביה בסקילה ועם חמיה בשריפה. ופירושו: ארוסה, שהיא ברשות אביה, היא בסקילה. ונשואה, שברשות חמיה, בשריפה.
ועיין בירושלמי שפי' כדשלח רבין אבל בשינוי כפי שהיא בבבלי, ואכמ"ל.
סימן כד עריכה
ספרא (מלבי"ם) פרשת אמור פרק א:
"היא...באש תשרף"-- היא בשריפה ואין בועלה בשריפה. "היא" בשריפה ואין זוממין בשריפה.
היא מחללת באש תשרף: כבר בארנו שמלת "היא" "הוא" "הם" שבאים נוספים על סימן השם שנכלל בפעל באו תמיד לאיזה דרשה. והיה לו לומר "את אביה מחללת". ודריש רק היא מפני שמחללת דינה בשריפה, ולא הבועל. וממילא אמרינן דאין הזוממין בשריפה משום דכתיב "כאשר זמם לעשות לאחיו" ולא לאחותו כמו שאמרו בסנהדרין (דף נב ודף צ).