התורה והמצוה ויקרא א טו-טז

ספרא | מלבי"ם על פרשת ויקרא | מחבר:מלבי"ם
משנה תורה לרמב"ם | תלמוד בבלי
מפרשים על הספרא:   קרבן אהרן | הראב"ד | הר"ש | רבינו הלל | חפץ חיים | עשירית האיפה | מלבי"ם | עזרת כהנים | דרך הקודש

סימן עז

ויקרא א טו:

וְהִקְרִיבוֹ הַכֹּהֵן אֶל הַמִּזְבֵּחַ וּמָלַק אֶת רֹאשׁוֹ וְהִקְטִיר הַמִּזְבֵּחָה וְנִמְצָה דָמוֹ עַל קִיר הַמִּזְבֵּחַ.

ספרא (מלבי"ם) פרשת ויקרא נדבה פרשה ז:

[א] "והקריבוֹ"-- מה תלמוד לומר?  לפי שנאמר "והקריב מן התורים או מן בני היונה את קרבנו", יכול אין פחות משני פרידין?...   תלמוד לומר "והקריבוֹ"-- אפילו פרידה אחת.

והקריבו הכהן אל המזבח: יפלא מאד לענין מה אמר זה? שבמנחה שצריכה הגשה אמר "והגישה אל המזבח" אבל בעולת העוף שאינה צריכה הגשה למה אמר שיקריב אותה אל המזבח, מה שלא אמר כן בשום קרבן?

ואמרו חז"ל בספרא (הובא בזבחים דף סה, כריתות דף ט) לפי שהייתי יכול לטעות שצריך להביא שני פרדין, ד"תורים ובני יונה" לשון רבים, לכן חזר פעל "והקריבו" שנית בכינוי היחיד ללמד שדי בפרידה אחת. ולכן לא אמר "ומלק הכהן על המזבח את ראשו" רק חזר שנית פעל "והקריבו". (ועיין באילת השחר כלל קד).

והנה בשם המין מצאנו שמות שידבר על הרבים בלשון יחיד כמו "ויהי לי שור וחמור צאן", ומצאנו שמות שלא יבואו בלשון יחיד לסימן המין כמו "מן הכבשים ומן העזים תקחו" -- שלא יתכן לומר "מן הכבש ומן העז". ויש בזה הבדל לדעתי בין מין הגבוה ובין מין הנמוך שנקרא על שם שניו; שרק מין הגבוה יבא בלשון יחיד, כי צאן הוא מין הגבוה, אבל כבשים ועזים שהם מין נמוך תחת סוג צאן ונקרא בשם היחיד "כבש ועז" ורק כשהוא בן שנתו -- יבוא ברבים. וכן תורים ובני יונה הם מין נמוך תחת מין הגבוה "עוף", ונקראו כן בימים ידועים (כנ"ל סימן עד). לכן באו בלשון רבים.   ובזה לא יקשה למה לא אמר "מן התור או מן בן יונה" ולא יהיה מקום לטעות ולא יצטרך "והקריבו"? מפני שזה נגד טבע הלשון, ואחר שמוכרח לומר "תורים ובני יונה" בלשון רבים, יש מקום לטעות שצריך שנים, בפרט שלא מצינו פרידה אחת קריבה בכל התורה כולה כמ"ש בספרי (שלח פסקא קח) ובכריתות (שם) "להביא פרידה אחת אי אפשר שלא מצינו בכל התורה כולה..", לכן אמר שנית פעל "והקריבו".

סימן עח

ויקרא א טו:

וְהִקְרִיבוֹ הַכֹּהֵן אֶל הַמִּזְבֵּחַ וּמָלַק אֶת רֹאשׁוֹ וְהִקְטִיר הַמִּזְבֵּחָה וְנִמְצָה דָמוֹ עַל קִיר הַמִּזְבֵּחַ.

ספרא (מלבי"ם) פרשת ויקרא נדבה פרשה ז:

[ב] "והקריבו...אל המזבח", מה תלמוד לומר "הכהן"? מלמד שלא תהיה מליקה אלא בכהן.

והלא דין הוא! מה בן צאן --שקבע לו צפון-- לא קבע לו כהן, מליקה --שלא קבע לה צפון-- אינו דין שלא יקבע לה כהן?!

תלמוד לומר "הכהן..ומלק"-- מלמד שלא תהיה מליקה אלא בכהן.

[ג] יכול ימלקנו בסכין?

• ודין הוא! ומה אם שחיטה --שלא קבע לה כהן-- קבע לה כלי, מליקה --שקבע לה כהן-- אינו דין שיקבע לה כלי?!    תלמוד לומר "הכהן..ומלק".
• אמר ר' עקיבא, וכי עלה על לב שהזר קרב על גבי המזבח?! ואם כן למה נאמר "הכהן...ומלק"-- מלמד שלא תהיה מליקה אלא בעצמו של כהן.

[ הערה: איך דרש התנא קמא מן "הכהן..ומלק" ב' דרושים? ובמה חולק רבי עקיבא? ]

והקריבו אל המזבח ומלק: כבר בארנו (בסימן הקודם) שפה אין צורך להקריבו על ידי הכהן למזבח כי עולת העוף אינו צריך הגשה כלל; ועיקר כוונת המאמר שימלקנו במזבח (ומה שתפס "והקריבו" ולא אמר "ומלק במזבח" מפני שרצה לתפוס פעל "והקריבו" בכינוי יחיד ללמד שאין צריך שתי פרידות). ומזה מבואר דהמליקה צריכה כהן שאי לאו כן היה לו לומר "והקריבו אל המזבח ומלק", למה אמר "הכהן"?

ובאר בספרא (הובא בזבחים דף סה) דהוה טעינן מדין קל וחומר דאינו צריך כהן, דהא עולת צאן שחמורה יותר --שצריך צפון-- אינו צריך כהן לשחיטתו, וכל כשן מליקה הקלה --שאינו צריך צפון-- שאינו צריך כהן.

ובמשנה ג' למד עוד ממה שכתוב "הכהן..ומלק" שמליקה צריכה להיות בגופו של כהן. וזה בנוי על יסוד מוסד בטבע הלשון שיקדים תמיד את הפעל קודם לשם הנושא-- "וערך הכהן" "וידבר ה' ", "וימל אברהם", וכדומה. וכל מקום שהקדים את שם הנושא קודם אל הנשוא כיון איזה דיוק בהנושא ואיזה גדר והבדל וכדומה (וכמ"ש באילת השחר פרק יב).    והיה צריך לומר פה "ומלק הכהן את ראשו", ולמה הקדים שם "הכהן" קודם לפעל שלו? ועל כרחך בא לדייק שהכהן בעצמו ימלק, לא על ידי כלי (כי מן הדין הייתי אומר שהוא כל שכן משחיטה שקבע לה כלי, כמו שלמד בזבחים (דף צו:)).

ור' עקיבא אומר שאין צורך לדיוק זה כי מה שכתוב "הכהן" מיותר לגמרי, דבלי זה נדע שהוא בכהן אחר שהיא במזבח (כמ"ש בסימן שאחרי זה) ואין זר קרב על המזבח, ולא בא רק לדבר זה שתהיה המליקה בעצמו של כהן.

סימן עט

ויקרא א טו:

וְהִקְרִיבוֹ הַכֹּהֵן אֶל הַמִּזְבֵּחַ וּמָלַק אֶת רֹאשׁוֹ וְהִקְטִיר הַמִּזְבֵּחָה וְנִמְצָה דָמוֹ עַל קִיר הַמִּזְבֵּחַ.

ספרא (מלבי"ם) פרשת ויקרא נדבה פרשה ז:

[ד] יכול ימלקנו בין למעלה בין למטן?

( ודין הוא! בהמה שחטאתה למעלה, עולתה למטה; עוף שחטאתה למטה אינו דין שיהיה עולתו למטה?! ) - (יש למחוק - עי' מלבי"ם)

תלמוד לומר "ומלק את ראשו והקטיר המזבחה"-- המזבח אמור לענין הקטרה ולענין מליקה: מה הקטרה למעלה, אף מליקה למעלה.

[ הערה: המפרשים פירשו משום דכתיב חד "המזבחה" על "ומלק והקטיר". ויש אומרים ש"המזבחה" לא מוסב כלל על "ומלק". ]

והקריבו הכהן אל המזבח ומלק: לא פורש באיזה מקום מן המזבח ימלוק, אם אצל המזבח או למעלה במקום שמקטיר. וז"ש בספרא (הובא בזבחים דף סה) "יכול ימלקנו בין מלמעלה בין מלמטה?"   אמנם הסברה מחייבת שיהיה במקום ההקטרה שאי לאו כן מה שכתוב "והקריבו אל המזבח" מיותר, דהא בחטאת העוף לא נזכר זאת יען שנעשית למטה. ואם פה קפיד על מקום מיוחד בצד המזבח היה ראוי לבאר כמו שכתב אצל הגשה דמנחה (צו ו) "הקרב אותה לפני ה' אל פני המזבח" וכדומה. ומדכתב סתם ידעינן שהוא עצמו מקום המזבח שהזכיר אחר כך לגבי הקטרה.

ואמר בספרא ובזבחים (שם) ובירושלמי ריש יומא "המזבח אמור לענין הקטרה ולענין מליקה. מה הקטרה למעלה אף מליקה למעלה". וזה בנוי על שורש חזק שהיה לחז"ל בדרכי ההיקש שבא לפעמים שם או פעל כפול שלא לצורך במאמר אחד כדי להקישם זה לזה (כמו שנתבאר באילת השחר כלל קמד קנט קס). וכן פה כפול שם 'המזבח' שני פעמים להקישם זה לזה, שמה שכתב לענין מליקה "והקריבו אל המזבח" הוא עצמו במקום של המזבח שנזכר לגבי הקטרה שפירושו למעלה.

[ לא כמו שפירשו המפרשים שמלת "המזבחה" מוסב גם למעלה על מליקה, וזה אינו, כי כלל בלשון שהשם הצדדי הבא במשפט שיש לו שני נשואים יתפרש לרוב על הנשוא הסמוך לו; שאם כן נפרש גם כן "וקמץ משם מלא קומצו והקטיר המזבחה" או "ושסע אותו בכנפיו..והקטיר המזבחה" שהקמיצה והשיסוע יהיו בראש המזבח! והעיקר כמו שפירשתי שמן "והקטיר המזבחה" ידעינן בדרכי ההיקש שגם "והקריבו אל המזבח" פירושו למעלם. ]

ומה שאמר "ודין הוא..." -- בגמרא לא גרס לא, ויש למחקה מן הספרים שזה לענין הזיה, ומקומו לקמן משנה ז גבי מיצוי.

סימן פ

ויקרא א טו:

וְהִקְרִיבוֹ הַכֹּהֵן אֶל הַמִּזְבֵּחַ וּמָלַק אֶת רֹאשׁוֹ וְהִקְטִיר הַמִּזְבֵּחָה וְנִמְצָה דָמוֹ עַל קִיר הַמִּזְבֵּחַ.

ספרא (מלבי"ם) פרשת ויקרא נדבה פרשה ז:

[ה] "ומלק": מליקה ממול העורף.   יכול מכל מקום?

• הרי אני דן. נאמר כאן מליקה ונאמר להלן (ויקרא ה, ח) מליקה: מה מליקה האמורה להלן-- ממול העורף, אף כאן-- ממול העורף.

ומלק את ראשו: כתב הרשב"ם מדכתיב "ומלק את ראשו" ולא כתיב "ומלק אותו" כמו "ושחט אותו" פירשו דונש כי הוא ראיה לדברי רבותינו שראו עבודת המקדש כי היה חותך בצפרנו שדרה ומפרקת מאחוריו עד שיגיע לסימנים.

והנה בחטאת העוף באר הכתוב "ומלק את ראשו ממול ערפו", והוא הדין בעולה. וכן למד שם מפה לענין שתהיה המליקה בעצמו של כהן. אבל במקום המליקה היה הבדל ביניהם-- שזה למעלה וזה למטה; שזה למד בעולה בהיקש, ודבר הלמד בהיקש אינו חוזר ומלמד בהיקש. כך כתבו התוס' בזבחים שם.

סימן פא

ויקרא א טו:

וְהִקְרִיבוֹ הַכֹּהֵן אֶל הַמִּזְבֵּחַ וּמָלַק אֶת רֹאשׁוֹ וְהִקְטִיר הַמִּזְבֵּחָה וְנִמְצָה דָמוֹ עַל קִיר הַמִּזְבֵּחַ.

ספרא (מלבי"ם) פרשת ויקרא נדבה פרשה ז:

• אי מה מליקה האמורה להלן-- מולק ואינו מבדיל, אף כאן מולק ואינו מבדיל?...
• תלמוד לומר "ומלק את ראשו והקטיר המזבחה ונמצה דמו על קיר". וכי אפשר לומר כן? מאחר שהוא מקטיר הוא מוצה?! אלא מולקו כדרך הקטרתו. מה מצינו בהקטרה-- הראש לעצמו והגוף לעצמו, אף מליקה-- הראש לעצמו והגוף לעצמו.

[ו] ומנין שהקטרת הראש לעצמו?   כשהוא אומר (ויקרא א, יז) "והקטיר אֹתו הכהן המזבחה", הרי הקטרת הגוף אמורה! הא אינו אומר "את ראשו והקטיר" אלא זו הקטרה לראש לעצמו. מה מצינו בהקטרה-- הראש לעצמו והגוף לעצמו, אף מליקה-- הראש לעצמו והגוף לעצמו.

ומלק את ראשו והקטיר המזבחה: מבואר שמקטיר את הראש בפני עצמו ואחר כך מקטיר את הגוף, דהא אחר כך אמר "ושסע אותתו בכנפיו והקטיר המזבחה", וכמ"ש בספרא משנה ו' "ומנין שהקטרת הראש לעצמו? כשהוא אומר...".

והנה בחטאת העוף אמר "ומלק את ראשו..ולא יבדיל" ואם נאמר דמליקת עולת העוף וחטאת העוף שוה, י"ל שגם בעולת העוף בעת שמולק אינו מבדיל הראש מן הגוף רק אחר גמר המליקה וההזיה, אז מפריד הראש ומקטירו בפני עצמו. אך שאם כן היה צריך לכתוב "ומלק את ראשו ומצה את הדם" לפני ההקטרה, שלא מצאנו בקרבנות שיקטיר שום דבר לפני הזית הדם.

ובאמת כתב רש"י ז"ל ופשוטו של מקרא מסורס הוא ופירושו וקודם הקטרה ונמצה דמו כבר. ואצלינו יסוד מוסד שלא נמצא סירוס ועוות בכתבי הקדש (וכמ"ש באילת השחר פרק כא). ולמה הפך הסדר? ועל כרחך בא להורות שתיכף אחר מליקתו צריך שיהיה ראוי להקטירו בפני עצמו - ר"ל שיהיה נבדל מן הגוף. כי יש פעלים רבים שמורים על שהפעולה מוכנת להעשות - לא על עשייתם, כמו "כי משחיתים אנחנו את המקום הזה" (בראשית יט), "ויבא האיש את האנשים ביתה יוסף..ויגשו וידברו אליו פתח הבית ויבא האיש את האנשים ביתה יוסף" (שם מג) שפירושו של "ויבא" הראשון שהיה מוכן להביאם. וכן "והביא את אשמו...והביא אל הכהן" (ויקרא ה ז-ח) ש"והביא" הראשון פירושו שהיה מוכן להביאה. וכן פירשו בכמה מקומות בספר הזה כמ"ש באילת השחר (סימן י)^[1]. וכן פה פי' "והקטיר המזבחה" שיהיה ראוי להקטרה. וז"ש בספרא (הובא בזבחים שם) "אי מה מליקה...אף כאן מולק ואינו מבדיל. ת"ל ומלק והקטיר ונמצה וכולי אלא מלקו כדרך הקטרתו".

סימן פב

ויקרא א טו:

וְהִקְרִיבוֹ הַכֹּהֵן אֶל הַמִּזְבֵּחַ וּמָלַק אֶת רֹאשׁוֹ וְהִקְטִיר הַמִּזְבֵּחָה וְנִמְצָה דָמוֹ עַל קִיר הַמִּזְבֵּחַ.

ספרא (מלבי"ם) פרשת ויקרא נדבה פרשה ז:

[ז] "ונמצה דמו"-- דם כולו;  אוחז בראש ובגוף ומוצה משניהם.

ונמצה דמו: הוא נפעל עבר ופירושו וכבר נמצה דמו קודם שהקטיר, כמו שפרש"י על "וישמע יעקב" (בראשית כח, ז) שפירושו וכבר שמע, וכנ"ל בסימן הקודם.

והנה פעל זה מצאנוהו על שלשה תמונות:

• ( א ) נחי עי"ן-- "מיץ חלב יוציא חמאה" (משלי ל).
• ( ב ) מן הכפולין-- "למען תמוצו והתענגתם" (ישעיה סו, יא).
• ( ג ) מנחי ל"ה-- כמו כאן ששרשו מצה כדבר הראב"ע והרד"ק. [ ורש"י ז"ל שפירש ונמצה לשון "מיץ אפים" "כי אפס המץ", הולך לשיטתו שדעתו כדעת קדמוני הלשון שבעלי עלומי העין והנחים והחסרים והכפולים כולם משורש אחד המה ועיקר הוראתם אחד, ויתחלפו מצדדי הוראתיהם. כמו שכתבנו בפי' בראשית על "הוא ישופך ראש" ועל "אנשי השם", ובפר' לך על "ואנכי הולך ערירי". וכן אנן און אנה כמ"ש במדבר (יא א); וכן נסך סכך סכה כמ"ש שמות (כה כט), וכן במקומות רבים. והארכתי בזה במקום אחר שכן דעת חז"ל ועיין אילת השחר (כלל ב ג ד) ].

ובכל זאת יש הבדל ביניהם, ש"מצץ" מן הכפולים-- מוצץ בפיו דבר שיש בו לחלוחית; "מיץ", מנחי ע"ו-- סוחט משקה הנבלע באיזה דבר; ו"מצה" מנחי ל"ה-- מורה על תמצית המשקה באחרית הכלי כמו השמרים שבשולי הכוס. ואמר תמיד "שָׁתִית מָצִית" (ישעיה נא, יז) (יחזקאל כג, לד). ואמר "אַךְ שְׁמָרֶיהָ יִמְצוּ יִשְׁתּוּ" (תהלים עה, ט) בדרך המליצה שיהיה תמצית השמרים בשפע כל כך עד שישתו אותם.

וכן מה שכתוב פה "ונמצה דמו" ובחטאת העוף "והנשאר בדם ימצה" פירושם שיסחוט עד אחריתו. ולפי זה מה שכתוב בספרא ובזבחים (דף סה) "ונמצה דמו-- דם כולו" -- זה נודע מן פעל "ונמצה". ומה שאמרו "אוחז בראשו ובגוף ומוצה"-- זה פירושם על "דמו" (שהכינוי אינו מוסב על ראשו רק על העוף. ושכן מ"ש אחריו "והסיר את מוראותו" הכינוי מוסב על העוף) ופירושו דם העוף, שכולל הגוף והראש.  ובזה לא יקשה הא ר' יהודה סתמא דספרא סובר בספרא (אחרי מות פרק יא מ"ט) ובחולין (דף פח) "דדמו אפילו מקצת דמו" -- כי הלימוד של דם כולו הוא מן פעל "ונמצה", כן נראה.

סימן פג

ויקרא א טו:

וְהִקְרִיבוֹ הַכֹּהֵן אֶל הַמִּזְבֵּחַ וּמָלַק אֶת רֹאשׁוֹ וְהִקְטִיר הַמִּזְבֵּחָה וְנִמְצָה דָמוֹ עַל קִיר הַמִּזְבֵּחַ.

ספרא (מלבי"ם) פרשת ויקרא נדבה פרשה ז:

"על קיר המזבח"-- לא על קיר הכבש; לא על קיר היסוד; לא על קיר ההיכל.
על קיר העליון.   יכול על קיר התחתון?

ודין הוא! בהמה שחטאתה למעלן-- עולתה למטן, עוף שחטאתו למטן אינו דין שתהיה עולתה למטן?!

תלמוד לומר "ומלק את ראשו והקטיר המזבחה ונמצה דמו על קיר המזבח"-- המזבח האמור לענין הקטרה אמור לענין מצייה. מה הקטרה למעלן אף מצייה למעלן.

[ח] כיצד הוא עושה?   עלה לכבש ופנה לסובב. בא לו לקרן דרומית מזרחית. היה מולק את ראשה ממול ערפה ומבדיל ומוצה את דמה על קיר המזבח. ואם עשאה למטה מרגליו, אפילו אמה אחת-- כשרה.   רבי נחמיה ור' אליעזר בן יעקב אומרים כל עצמה אינה נעשית אלא בראשו של מזבח.

על קיר המזבח: המזבח בכללו כולל גוף המזבח וגגו וקירותיו ויסודו והכבש שעולים בו אליו, שכולם חלקי המזבח. ובארנו (בסימן קמב) שלפעמים בדרך ההרחבה גם הכבש בכלל "מזבח". אמנם כשפורט את חלקיו, למשל גג המזבח, קיר המזבח, יסוד המזבח -- אז דבר על חלקיו בדוקא. וכשאומר "קיר המזבח" אין היסוד והכבש בכלל, שאלו נקראו בשם אחר: "יסוד המזבח" "מעלות המזבח". וזה שאמר בספרא "לא על קיר הכבש ולא על קיר היסוד", רוצה לומר שלכן אמר "על קיר" ולא אמר "על המזבח" שבזה ממעט הכבש והיסוד. וכן הוא בספרא (ויקרא חובה פרק יח מ"ח) על מה שכתוב בחטאת העוף "והזה מדם החטאת על קיר המזבח". [ושני הברייתות הובאו בזבחים (דף סד: ודף סה) ושם לא גרס "ולא על קיר היסוד"]. ובמה שכתב "המזבח" מבואר שלא על קיר האולם וההיכל (כן גירסתו בגמ').

ובארו חכמים שמה שכתוב "על קיר המזבח" היינו על קיר העליון למעלה מחוט הסקרא (הגם שממדת הקל וחומר יש לומר שהוא למטה דהא חטאת העוף מזה דמה למטה מן החוט אף שדם חטאת בהמה למעלה, וכל שכן עולת העוף שגם דם עולת בהמה למטה). ולמדו זה בדרכי ההיקש, שכבר כתבנו (בסימן עט) שאחד מדרכי ההיקש הוא שיכפול הכתוב שם אחד שלא לצורך כדי ללמוד שני השמות הבאים במאמר זה מזה, כמו שכפל שם "המזבח" גבי מליקה והקטרה להדמותם זה לזה כמו שכתבנו שם. והוא הדין מה שכפל שם "המזבח" גבי הקטרה וגבי מיצוי שהיה יכול לאמר "והקטיר המזבחה ונמצה דמו על קירו", שמבואר שאין דרך לכפול השם ולשנותו במאמר אחד רק להזכירו על ידי כינוי, וכל מקום שכפל את השם בא לדרוש כמ"ש באילת השחר (פרק טו). ובא ללמד ששם "מזבח" הנזכר גבי הקטרה הוא עצמו השם שנזכר גבי מיצוי, ומה הקטרה למעלה אף מצוי למעלה [בזבחים דף סה גרס בברייתא זו "וכי לאחר שהקטיר חוזר וממצה", וכן גריס רש"י. אמנם בספרא גריס זה במשנה ה', וכן כתב בחולין (דף כא:) דכן גרס לה בספרא, וכן כתב בפירוש התורה. וגירסא זו עיקרית.]

ואמר (במשנה ח') שהיה עולה בכבש ומשם פנה לסובב (שהיא כניסה שניה שבגובה המזבח כדתנן ברפ"ג דמדות "עלה אמה וכנס אמה זה יסוד, עלה חמש וכנס אמה זה הסובב"). ושני כבשים קטנים יוצאים מן הכבש שבהם פונים ליסוד ולסובב כמו שמובא בזבחים (דף סב:). ומשם בא לו לקרן דרומית מזרחית שקרובה לבית הדשן להשליך שם מוראה ונוצה (כמ"ש בדף סד:) ושם מולק ומוצה.

ודעת הת"ק דהזיה כשרה אפילו אחת למטה מרגליו, רוצה לומר - למטה מן הסובב שעליו עמד ברגליו; כי חוט הסקרא המבדיל בין דמים העליונים והתחתונים היה אמה למטה מן הסובב, וכל שמוצה למעלה מן החוט --אף שהיא למטה מן הסובב-- כשר, כי סבירא ליה דיכול לעשות מערכה ולהקטיר על גבי הסובב ואם כן הוא מקום הקטרה. ורבי נחמיה ור' אליעזר בן יעקב סבירא להו שאין להקטיר על הסובב, ולכן סבירא להו דאין נעשית אלא בראשו של מזבח, שרק שם הוא מקום הקטרה. כן פירשוהו בזבחים (דף סה).

סימן פד

ויקרא א טז:

וְהֵסִיר אֶת מֻרְאָתוֹ בְּנֹצָתָהּ וְהִשְׁלִיךְ אֹתָהּ אֵצֶל הַמִּזְבֵּחַ קֵדְמָה אֶל מְקוֹם הַדָּשֶׁן.

ספרא (מלבי"ם) פרשת ויקרא נדבה פרשה ז:

[ט] "וְהֵסִיר אֶת מֻרְאָתוֹ בְּנֹצָתָהּ"-- זה הזפק.   יכול יעקיר בסכין ויטלנו? תלמוד לומר "בְּנֹצָתָהּ"-- יטלנו (ס"א יטלנה) עם הנוצה.  אבא יוסי בן חנן אומר נוטל את הקרקבן (ס"א הקרקבנין) עמה.

והסיר את מוראתו: שרשו ראה, ענין לכלוך וטנוף. וכן "וְשַׂמְתִּיךְ כְּרֹאִי" (נחום ג, ו). והמ"ם כמ"ם מקדש משכן מחנה, שפירושו מקום החניה, כן "מוראתו" - מקום שבו הטינוף. כי בבהמה אמר "והקרב ירחץ במים", ובעוף צוה להשליכו. וזה לכ"ע שגם המעים בכלל, שאי לאו כן היה לו לומר שירחצם במים, כי בודאי לא יקריבם עם הטנופת, והכתוב לא הזכיר רק הזפק שלא נמצא דוגמתו בבהמה.

אבל בקרקבן יש פלוגתא בספרא ובזבחים (דף סה) -- שלדעת אבא יוסי צריך להסיר גם אותו, ולדעת התנא קמא אינו צריך להסירו כי הפרש שבו יוסר בקל שלא על ידי רחיצה ואינו בכלל "מוראתו" לדעת התנא קמא.

ובנוצתה, רוצה לומר, עם הנוצה שכנגד מקום המוראה (וכינוי הה"א על "מוראתו" שהוא לשון נקבה) כמו "גְּדוֹל כְּנָפַיִם וְרַב נוֹצָה" (יחזקאל יז, ז), "אִם אֶבְרָה חֲסִידָה וְנֹצָה" (איוב לט, יג). וכך פירשו ראב"ע ורשב"ם, ולא כרש"י. ועל זה לא חלק אבא יוסי כלל כי מחלקותו הוא רק אם הקרקבן בכלל "מוראה".

ולפי זה מ"ש במשנה זבחים (דף סד:) "והסיר את המוראה ואת הנוצה ואת בני מעיים היוצאים עמה" אתיא כתנא קמא, וכן פסק הרמב"ם (פרק ו מהל' מעשה הקרבנות הלכה כא). והרא"ם והקרבן אהרן ויתר המפשרים ראשונים ואחרונים נדחקו בזה ללא צורך.

1. חסר במקור הדפוס. השלמתי -- ויקיעורך