התורה והמצוה ויקרא יט ט

סימן טז

ויקרא יט ט:

וּבְקֻצְרְכֶם אֶת קְצִיר אַרְצְכֶם לֹא תְכַלֶּה פְּאַת שָׂדְךָ לִקְצֹר וְלֶקֶט קְצִירְךָ לֹא תְלַקֵּט.

ספרא (מלבי"ם) פרשת קדושים פרק א:

[יא] "שדך"-- ולא שדה אחרים. ר' שמעון בן יהודה אומר משום ר' שמעון "שדך" ולא שותף עם העכו"ם (ס"א הגוי).

"שדך"-- לחייב על כל שדה ושדה.

ספרא (מלבי"ם) פרשת קדושים פרק ב:

[א] מיכן אמרו אלו מפסיקים לפאה: הנחל, והשלולית, דרך היחיד, ודרך הרבים, ושביל הרבים, ושביל היחיד הקבוע בימות החמה ובימות הגשמים, הבור, והניר, וזרע אחר. והקוצר לשחת מפסיק, דברי ר' מאיר. וחכמים אומרים אינו מפסיק אלא אם כן חרש.

[ב] אמת המים הקבועה-- הרי זו מפסקת. ר' יהודה אומר אם אינה יכולה להקצר כאחת הרי זו מפסקת. כל ההרים אשר במעדר יעדרון, אף על פי שאין הבקר יכול לעבור בכליו, הוא נותן פאה לכל.

[ג] הכל מפסיקין לזרעים ואינו מפסיק לאילן אלא גדר שהוא גבוה עשרה טפחים. אם היה שער כותש אינו מפסיק לאילן אלא נותן פאה לכל.

[ד] לחרובים-- כל הרואים זה את זה. אמר רבן גמליאל נוהגים היו בית אבא נותנים פאה אחת לזיתים שהיה להם בכל הרוח ולחרובים כל שרואים זה את זה. ר' אלעזר בר צדוק אומר משמו אף לחרובין שהיה להם בכל העיר.

פאת שדך: דרש ( א ) למעט שדה אחרים או שותפות עכו"ם לר' שמעון [ועיין בחולין דף קלה קלו].

ומה שכפל שנית בפר' אמור דרש לחייב על כל שדה ושדה. ומזה יצמחו ההלכות שבפרק ב' עד משנה ה' המועתקים מפאה (פרק ב):

(משנה א) אלה מפסיקים הנחל נהר. ושלולית קטן מנחל. ומ"ש ודרך הרבים עיין ברע"ב. והבור שדה שאינה זרועה. ובקוצר לשחת לר' מאיר לאו קצירה היא ולחכמים הוה אתחלתא דקצירה ועיין במנחות (דף עא).

(משנה ב) ובאמת המים עיין ברע"ב ובתוי"ט שם ומכאן מבואר שר' יהודה פליג, דלא כמו שאמר הכסף משנה (פרק ג מהל' מתנות עניים) דר' יהודה מפרש. וכל ההרים אשר במעדר יעדרון ר"ל שחופרין אותו הר בכלי שחופרים בו את הקרקע חשוב מחובר, ועיין בתוס' ר' עקיבא איגר שם.

(משנה ג) מ"ש הכל מפסיק מפרש בירושלמי לאתויי סלע. ושער הכותש, פירוש: שענפי האילן מתחברים למעלה.

(משנה ד) כל הרואים, פירש הרע"ב שהעומד אצל אחד מהאילנות יכול לראות האילן האחר. ולרמב"ם ולראב"ד פירושים אחרים בזה. ומ"ש שהיה להם בכל העיר אף שאין רואים זה את זה.

סימן יז

ויקרא יט ט:

וּבְקֻצְרְכֶם אֶת קְצִיר אַרְצְכֶם לֹא תְכַלֶּה פְּאַת שָׂדְךָ לִקְצֹר וְלֶקֶט קְצִירְךָ לֹא תְלַקֵּט.

ויקרא כג כב:

וּבְקֻצְרְכֶם אֶת קְצִיר אַרְצְכֶם לֹא תְכַלֶּה פְּאַת שָׂדְךָ בְּקֻצְרֶךָ וְלֶקֶט קְצִירְךָ לֹא תְלַקֵּט לֶעָנִי וְלַגֵּר תַּעֲזֹב אֹתָם אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם.

ספרא (מלבי"ם) פרשת קדושים פרק ב:

[ה] "ולקט קצירך"-- לא לקט קיטוף.

"ולקט קצירך"-- אין לקט אלא מחמת הקציר. מיכן אמרו: היה קוצר קצר מלא ידו תלש מלא קומצו הכהו קוץ, עקצו עקרב, נבעת, נפל מידו על הארץ-- הרי (זה) של בעל הבית. תוך היד ותוך המגל-- לעניים. אחר היד ואחר המגל-- לבעל הבית. ראש המגל וראש היד-- ר' ישמעאל אומר לעניים, ר' עקיבא אומר לבעל הבית.

ולקט קצירך: גם זה נזכר שני פעמים. ודרש ב' דרשות--

( א ) לקט קציר ולא לקט קיטוף, שכבר התבאר (בסימן יב) שסתם קציר הוא במגל וחרמש, וביד נקרא קיטוף כמ"ש "וקטפת מלילות בידך". וגבי פאה רבי לה ממה שכפל הפעל "לקצור" כמו שבארנו שם. אבל כאן צריך "קציר" דוקא, אם לא דברים שדרך לתלשם ביד שזה "קציר" שלהם.

( ב ) "לקט קצירך"-- לקט הבא בסבת הקציר, לא בסבה אחרת, על ידי קוץ או עקרב או שנבעת. וכן מה שנפל אחר היד בדברים הנתלשים ואחר המגל בדברים הנקצרים. ומה שנפל מראש המגל והיד המלאה לה עמיר, לר' ישמעאל הוה מחמת הקציר ולרבי עקיבא הוי כמו מאחר המגל והיד, וכל זה מובא בפאה (משנה, פאה ד, י).

סימן יח

ויקרא יט ט:

וּבְקֻצְרְכֶם אֶת קְצִיר אַרְצְכֶם לֹא תְכַלֶּה פְּאַת שָׂדְךָ לִקְצֹר וְלֶקֶט קְצִירְךָ לֹא תְלַקֵּט.

ויקרא כג כב:

וּבְקֻצְרְכֶם אֶת קְצִיר אַרְצְכֶם לֹא תְכַלֶּה פְּאַת שָׂדְךָ בְּקֻצְרֶךָ וְלֶקֶט קְצִירְךָ לֹא תְלַקֵּט לֶעָנִי וְלַגֵּר תַּעֲזֹב אֹתָם אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם.

ספרא (מלבי"ם) פרשת קדושים פרק ב:

[ו] "לא תלקט...לעני"-- לא תסייע את העני. "לא תלקט"-- הזהיר את העני בשלו.

לא תלקט: מה שכתבו בבנין הכבד ולא אמר "לא תִלְקט", הנה כפי הפשט ראיתי שיש הבדל בפעל "לקט" בין בנין הקל והכבד. שהנלקט בקל על ידי שמקובץ במקום אחד בא בקל. והנלקט בקישוי על ידי שמפוזר ונפוץ בא בפועל הדגוש. במן אמר "ויצא העם ולָקְטו", "לִקְטו ממנו איש לפי אכלו" כי היה צבור במקום אחד. וכן אמר "לִקְטו אבנים" (בראשית לא), "תתן להם יִלְקֹטון" (תהלות קד) ר"ל יִלְקְטו בקלות. אבל בלקט אמר תמיד בבנין הכבד-- "אֲלַקטה נא" (רות ב), "איפה לִקַטת היום" (שם) וזה ראיה למה שאמרו חז"ל שנ שבלים לקט, שלשה אינו לקט כי שלשה הנצברים במקום אחד נלקטים בקל (לבד בועז אמר "אל תלכי ללְקׁט בשדה אחר" דרך כבוד כי הוא הרשה לה לקחת אף שלשה). וכן אמר "וילַקֵט יוסף את כל הכסף", "וילַקֵט נער יהונתן את החצים", "ואתם תלוקטו לאחד אחד" שכל זה ליקוט המפוזר ומפורד.

אולם חז"ל נתנו בו טעם אחר: דשלשה שבלים נקרא בשם "קציר", לא לקט' כמו שאמרו בירושלמי דפאה (פרק ז מ"ז) וכמה היא בציר? דבי רב שילה אמרי ג' אשכולות שהן עושין רביע. ובפאה (משנה, פאה ו, ה) פלוגתת בית שמאי ובית הלל. לבית שמאי שלשה לעניים דכתיב (דברים כד) ,לגר ליתום ולאלמנה יהיה" ולבית הלל שנים לעניים דכתיב "לעני ולגר תעזוב".

ולדעת חז"ל בא פעל "תלקט" מבנין הכבד, כפי הוראותו תמיד שהוא יוצא לאחרים, שלא יסייע להעני. ופירשו לא תלקט לאחרים [ואמר לעני כי העשיר בודאי לא ילקט לקט].

ומ"ש שנית בפר' אמור בא להזהיר שנית שבכל אופן לא ילקט אף שהוא עצמו עני וז"ש הזהיר העני בשלו. וסמכוה על מה שבפר' אמור כתוב "לא תלקט לעני ולגר תעזב", שהגם שאתה עני תעזבהו לעני אחר. ואמרו על דרך הצחות לא תלקט לעני.

ובגיטין (דף יג) עד כאן לא קאמרי רבנן התם אלא דכתיב "לא תלקט לעני" לא תלקט לו לעני. ור' אליעזר, לא תלקט" מה עביד ליה? להזהיר את העני על שלו. ופירושו שלרבנן "לא תלקט" השני דסמיך ליה "לעני" היינו שלא יזכה הפאה בשביל עני. ופירשו לא תלקט בשביל אחר שעל זה מורה פעל היוצא, רק לעני תעזב שילקט בעצמו.