התורה והמצוה ויקרא יד ה-ו
ספרא | מלבי"ם על פרשת מצורע | מחבר:מלבי"ם
משנה תורה לרמב"ם | תלמוד בבלי
מפרשים על הספרא: קרבן אהרן | הראב"ד | הר"ש | רבינו הלל | חפץ חיים | עשירית האיפה | מלבי"ם | עזרת כהנים | דרך הקודש
סימן טו
עריכה
ספרא (מלבי"ם) פרשת מצורע מצורע פרק א:
[א] "וצוה הכהן"-- ציווי בכהן ושחיטה בכל אדם דברי ר' יהודה בר' יוסי. ורבי אומר אף שחיטה בכהן.
וצוה הכהן ושחט: משמע שיצוה הכהן לאחר לשחוט, אף לישראל, וזה דעת ר' יוסי בר' יהודה. וכן בתרגום יונתן ויפקד כהנא לטבחא. אך לפי זה קשה למא אמר פה "וצוה הכהן"? שכבר אמר "וצוה הכהן ולקח", ונדע שגם "ושחט" הוא הפועל הסתמי הלקח. ועוד דאם "וחשט" היא ישראל, איך אמר אחרי זה "את הצפור החיה יקח.. וטבל.. והזה.. וטהרו" והיל"ל "יקח הכהן.." שזה בודאי צריך כהן.
ועל כן אמר רבי דשחיטה בכהן ותחלה אמר "וצוה הכהן ולקח"-- ישראל, וצוה שנית לכהן אחר "ושחט.. ואת הצפור החיה יקח.. וטבל וכולי.." הכל על ידי כהן וכן הלכה.
סימן טז
עריכה
ספרא (מלבי"ם) פרשת מצורע מצורע פרק א:
[ב] "ושחט את הצפור האחת"-- הברורה שבשתיים.
את הצפור האחת: כבר בארנו במקום אחר שכל מקום שאמר מספר "שנים" ובאר אחר כך את פרטיו, אם עדן לא נודע ענין כל אחד, יאמר "אחד... אחד" בלא ה"א-- "אחד לחטאת ואחד לעולה" (ויקרא ח), "אחד לעולה ואחד לחטאת" (שם יב). אבל אם יאמר "האחד" בה' כבר נברר ענין כל אחד ונודע בשם. ולפי זה ממה שאמר פה "הצפור האחד..." שניהם בה' הידיעה ולא אמר "ושחט צפור אחד" מבואר שצריך לשחוט הברורה שבשתיהן.
סימן יז
עריכה
ספרא (מלבי"ם) פרשת מצורע מצורע פרק א:
"האחת"-- שאם מתה אחת מהם או שנעשה טריפה יקח זוג לשנייה. [ג] "האחת אל כלי חרש"-- ואין שתיהם אל כלי חרש. והלא דין הוא: מה אם במקום שלא כשרו משם לשם-- כשרו לעירובים, כאן שכשרו משם לשם אינו דין שיכשרו לעירובים?! ת"ל "האחת אל כלי חרש"-- ואין שתים אל כלי חרש.
את הצפור האחת: הנה בררנו בתורה אור כי בכל מקום שנזכר שם היחיד אין מן הצורך להזכיר שמו המספר "אחד", שאם יאמר "ושחט את הצפור" מי לא ידע שהוא אחד? שעל שנים יאמר "צפרים" ברבים. ובכל מקום שבא מלת "אחד" עם השם יש דרש לחז"ל.
ופה נמצא יתור זה שני פעמים-- א' בטהרת מצורע, ב' בטהרת הבית (פסוק נב) ודרשו ב' דרושים:
(א) שהגם שהיא צפור אחת שמתה חברתה או נטרפה, בכל זאת יקח זוג לשניה (ומ"ש שנעשית פי' אף שנעשית אחר הלקיחה לא נאמר שדינו כמו בשעיר המשתלח. אבל אם נטרפה אחר השחיטה צריך להביא שתים אחרות כמ"ש בתוספתא דנגעים. ועי' במשנה למלך פי"א מה' טומאת צרעת הלכה ח)
(ב) שלא ישחט שני צפרים של שני מצורעים אל כלי חרש אחת (ואמר שצריך קרא בל נלמד ק"ו מיתר הקרבנות שאם לקח לשם ראובן אינו כשר לשם לשם שמעון, בכל זאת אם נתערבה עולת ראובן בעולת שמעון כשר, כל שכן בצפרי מצורע שכשר אם לקחן לשם מצורע אחר כנ"ל סי' [ט?] ויוכשר לערב שתיהן כאחד, לכן צריך קרא)
[הערת שוליים, אות א' של "תורה אור"]
היה זה חק קבוע לרבותינו ז"ל כי לא יבא מספר "אחד" בנפרד אם לא לאיזה צורך או להשמר ממקום טעות (כמו שכן דרשו תמיד על מספר "שני" הנלוה אל שם הרבים כמו שכתבנו ויקרא סימן שכח, אחרי סי' יז).
והיה זה אצלם בכמה דרכים: אם שבא מספר אחד להשמר מטעות, וזה בכמה פנים: אם שהיינו טועים על ידי איזה לימוד או סברה שיהיה יותר מאחד, כמ"ש בספרא (לקמן פרשה א מ"ב) על "ולוג אחד שמן" שהיה בדין שיביא ג' לוגין, ושם (פרשה ד מ"ד) על "ולקח כבש אחד אשם" זו שאל רבי עקיבא את ר"נ מה ת"ל אחד. ומשיב שהיה בדין שיביא שנים, ובספרי (שלח פסקא קיא) על "פר אחד לעולה" ועל "שעיר עזים אחד" שהיה בדין וכולי. ולפעמים היה מקום הטעות מפני שהפרשה כתובה בתורה שני פעמים ובא להראות ששניהם הם ענין אחד כמ"ש בספרא (אחרי פרשה ב משנה ב) "ואיל אחד לעולה" רבי אומר איל אחד הוא האמור כאן, הוא האמור בחומש פקודים, ובספרי פנחס (פסקא קמב) עמ"ש "את הכבש אחד תעשה בבקר" להראות שהנזכר בפ' פנחס ובפ' תצוה הם אחד ולא נטעה שיביא ד' כבשים לתמיד. וכן מקום טעות אחר כמ"ש בספרא תזריע (פ"א משנה י) על "אחד מבניו" שאין צריך שלשה, ובפ' אחרי (פ"ב משניות ב וג') על "גורל אחד לה' וגורל אחד" בל נטעה שיתן שניהם על זה ושניהם על זה, ושם (פ"ח משנה ט) על ג' פעמים שכתוב "אחת בשנה" להוציא פסח ועצרת ור"ה עיי"ש, ובספרי נשא (פסקא מז) "נשיא אחד ליום" שלא נטעה שרשות לכל אחד להקריב עם כל אחד ביומו, ובספרא (אמור פי"ח משנה ב) על "החלה האחת" שילוש כל אחת בפני עצמה, ובפסחים (דף לז) מ"ט דר"י "ואפו עשר נשים לחמיכם בתנור אחד"-- הנאפה בתנור אחד קרוי לחם, ושם (דף מז) "שה אחת" ולא מעשר, "לכבש האחד"-- איזהו כבש הנאמר בו "אחד".
ולפעמים יפרשו מלת "אחד" שבא ללמד שיהיה אחד שלם לא חצי כי מספר אחד יוציא הריבוי ויוציא גם כן הפחות מאחד כמ"ש בספרא (צו פרשה ז משנה א) על "והקריב ממנו אחד מכל קרבן"-- ולא יטול פרוס, וכן בספרי (נשא פסקא לו) על "וחלת מצה אחת".
ולפעמים יעשו ממלת אחד נשוא המאמר כמ"ש (ספרי נשא פסקא מט, פסחים יט, חגיגה כג) על "כף אחת"-- הכלי מצרף מה שבתוכו לקדש ועושה אותו אחת.
ופעמים יבארוהו שבא להורות שיהיה אחד ומובחר במינו או שיהיה אחד אצל בעל הקרבן כמ"ש בספרא אחרי (פרשה ב מ"ב) על "ואיל אחד" לראב"ש, ובספרי נשא (פסקא נו) על "פר אחד איל אחד" שבנשיאים שלא היה בעדרו כמוהו, ובמגילה (דף כח) שאל רבי עקיבא וכו' אם נאמר כבש למה נאמר אחד? מיוחד שבעדרו. ועי' מ"ש לקמן סימן מב) על מ"ש בספרא (פ"ב מ"ט) על "וכבשה אחת".
ולפעמים דרשו שיהיו כל אחד נבדל מחברו כמ"ש (בספרי נשא פסקא לג, ובנזיר דף מה) על "וכבשה אחת תמימה".
ולפעמים ידרשו בדרך אסמכתא כמ"ש בספרא אמור (פרשה ח מ"ז) על "ביום אחד".
ומקום שלא מצאו דרוש אמרו שהשם הנמנה הוא שם המין ולזה צריך לומר אחד כמ"ש בספרי (פסקא קסא, ובגמ' בכמה מקומות) על "ועד אחד לא יענה בנפש" זה בנה אב כל מקום שנאמר "עד" הרי כאן שנים עד שיפרש אחד. וצ"ע בשבת (דף צג) משמע דר' מאיר לית ליה דרשה זו של "אחד".
סימן יח
עריכה
ספרא (מלבי"ם) פרשת מצורע מצורע פרק א:
[ד] "כלי"-- יכול א' מן הכלים? ת"ל "חרש". אי חרס יכול מקידה? ת"ל "כלי". הא כיצד? זו פיילי של חרש.
אל כלי חרש: כלי הוא שם הסוג לכל הכלים, וחרש שם לכל מין חרש, אף שאינו כלי. ושם המורכב "כלי חרש" הוא דוקא כלי הנעשה מחרש. ובנגעים (פרק יד משנה א) פיילי חרש חדשה.
סימן יט
עריכה
ספרא (מלבי"ם) פרשת מצורע מצורע פרק א:
"מים חיים"-- ולא מים מלוחים, ולא מים פושרים, ולא מים מכזבים, ולא מים מנטפים.
על מים חיים: זה כתוב שני פעמים: (א) מורה על מים בריאים שהחי מורה בריאות כמו "עד חיותם" (יהושע ה), "וימרחו על השחין ויחי" (ישעיה' לח) לאפוקי אם נעשה בהם שינוי אם על ידי מלח (מלוחים), אם ע"י האש (פושרים). (ב) מורה על שנובעים תמיד ואינם פוסקים כמו החי שאינו פוסק מתנועתו. ועל זה אמר נובעים ולא מנטפים ולא מכזבים פעם א' בשבוע (כמ"ש בפרק ח דפרה) ועי' בספרי (חקת פסקא קכח).
סימן כ
עריכה
ספרא (מלבי"ם) פרשת מצורע מצורע פרק א:
ר' אליעזר אומר, מה מים שלא נעשה בהם מלאכה אף כלי שלא נעשה בו מלאכה. ר' שמעון אומר, מה מים הברורים שבמינם אף צפור הברורה שבמינה זו קיפל.
אל כלי חרש על מים חיים: הנה לשון זה נותן מקום לטעות שהכלי תהיה על המים ועל ידי כן הוצרך לכפול ולכתוב אחרי זה "השחוטה על המים" (כמו שיתב' בסימן כה). ולמה לא כתב כסדרו "ושחט אותה אל מים חיים בכלי חרש"? אמר ר' אליעזר שבא להקיש הכלי אל המים שיהיה חדש, וכן הוא בסוטה (דף טו) (והרמב"ם כתב שהוא קבלה כיון שאין מבואר בקרא).
ור"ש סובר דהוא הדין שהצפור מקשינין אל המים שיהיה מובחר במינו וזו קיפל ר"ל צפור מאותו מקום שהם מובחרים. ואזיל לטעמיה דדריש טעמיה דקרא בכ"מ שלכן צריך מים חיים מפני שהם מובחרים במינם ומסתברא שהוא הדין שהצפור יהיה מובחר.
סימן כא
עריכה
ספרא (מלבי"ם) פרשת מצורע מצורע פרק א:
[ה] כיצד הוא עושה? נוטל ארז ואזוב ושני תולעת וכורכן בשירי לשון ומקיף להם ראשי גפיים וראש הזנב משל שנייה וטובל ומזה.
את הצפור החיה יקח... ואת עץ הארז וכולי: למה לא אמר (כמ"ש בפסוק נא) "ולקח את עץ הארז ואת האזוב ואת שני התולעת וטבל אותם"? ולמה חלק פה לקיחת הצפור לבד? ולמה הקדים את השם אל הפעל "את הצפור.. יקח"?
ומבואר אצלינו בכל הספר שכל מקום שהקדים את השם אל הפעל יש שם איזה גדר והפוך וסתירה. ולמה חזר לאמר "וטבל אותצם ואת הצפור החיה" שמ"ש "וטבל אותם" די מוסב על כל הנזכר?... מזה הכריחו חז"ל שיש הבדל בין הצפור ובין ג' מינים האחרים, שג' מינים האלה נאגדים ביחד והצפור הוא בפני עצמה. ולכן אמר "את הצפור אחת יקח" ר"ל בפני עצמה, ואת עצץ הארז ואת שני התולעת ואת האזוב נאגדים ביחד יקח בפני עצמם וכן אמר במשנה ו' מלמד שהוא מפרישה לעצמה, ולכן הקדים השם אל הפעל כי יש הבדל בין הנושאים.
ובכל זאת ידעינן שמקיף אותם ומקרבם זה לזה דהא אמר "את הצפור.. יקח ואת עץ הארז" מבואר שלוקחם כאחד. וכן ידעינן שטובל גם הצפור כי לכן חזר ואמר שנית "וטבל אותם ואת הצפור החיה". וז"ש (בספרא ובמשנה א' פרק יד דנגעים) כיצד הוא עושה? נוטל ארז ואזוב ושני תולעת וכורכן בשירי לשון ומקיף להם (פי' מחבר) ראשי גפיים וטובל.
ומ"ש וכורכן בשירי לשון נראה למדו זאת ממה ששינה בין הסדר דפה ודפסוק נא, ששם סדר "ולקח את עץ הארז ואת האזוב ואת שני התולעת ואת הצפור" ופה סדר "עץ הארז ואת שני התולעת ואת אזוב". ופירשו שבפסוק נא לא בא רק להודיע שבשני התולעת לא יחבר רק עץ הארז והאזוב, לא את הצפור. ולכן הפסיק בשני התולעת בין ב' מינים הנכרכים ובין הצפור. ופה לא הוצרך לזה שהלא כתב "את הצפור החיה יקח" בפני עצמה, ורצה ללמדינו ענין אחר בל נטעה ששני התולעת אינו משמש רק לכריכה לבד. לכן כתב "ואת עץ הארז ואת שני התולעת ואת האזוב" ללמד שגם שני תולעת יקח, כי הכריכה היתה רק בשירי לשון, ועיקר הלשון היה ניקח עם הב' מינים.
סימן כב
עריכה
ספרא (מלבי"ם) פרשת מצורע מצורע פרק א:
"בדם"-- יכול בדם ודאי?... ת"ל "ובמים חיים". אי מים חיים יכול עד שיהיה כולם מים חיים?... ת"ל "בדם". הא באיזה צד? מים חיים שדם צפור ניכר בהם, שיערו חכמים רביעית.
וטבל בדם הצפור השחוטה על המים החיים: ובפסוק נא אמר "וטבל אותם בדם הצפור השחוטה ובמים החיים" ופיר' חז"ל דתרוייהו צריכי, דממ"ש פה "בדם על המים" נאמר שעיקר הטבילה בדם לבד, לכן אמר שם "וטבל בדם ובמים" (כן נמצא הגירסה בסוטה (טז:) יכול בדם ולא במים ת"ל "במים". וכיוון על מ"ש בפסוק נא "ובמים". וכן צריך לגרוס פה. ורש"י ז"ל כתב שם-- ת"ל מים גרסינן ולא גרסינן "במים" דהא "על המים החיים" כתיב בקרא. ובעניי ברור לי שכיוון על מ"ש בפסוק נא "ובמים". וכן צריך להגיה בירושלמי שם) ואם יכתב בשניהם "בדם ובמים" נאמר שיהיה דם מעט עד שישארו מים חיים ר"ל בריאים-- לא מקולקלים ע"י הדם דהא מים חיים כתיב, לכן כתוב פה "בדם על המים", שהדם עיקר.
(ובגמ' דסוטה שם פלפל בזה לרבנן דפליגי על ר' ישמעאל דמצריך שיהיה הדם ניכר עיי"ש וקוצר דבריהם דרבנן ס"ל שיש לומר דצריך קרא שיהיו מעורבבים כי ממ"ש "בדם על המים" יש לומר שישחוט בדפני דמנא ר"ל שפעולת "השחוטה" תהיה "על המים" ובכל זאת יהיה הדם בפני עצמו, וצריך "בדם ובמים" שיהיו מעורבבים. ור' ישמעאל סבירא ליה דאין לטעות שישחט בדפני דמנא, וידעינן מעורבים והיה יכול לכתוב בפסוק נא "וטבל בהם" וכתב "וטבל בדם ובמים" ידעינן דשם לימד מעורבבים. ובמ"ש "בדם על המים" למד שיהיה הדם עיקר וניכר עיי"ש והבן.)
סימן כג
עריכה
ספרא (מלבי"ם) פרשת מצורע מצורע פרק א:
[ו] ומנין אם נשפך הדם-- תמות המשולחת. מתה המשולחת-- ישפך הדם? ת"ל "את הצפור החיה יקח אותה".
את הצפור החיה יקח אותה: כבר בארנו (באה"ש כלל רי) שכל מקום שכפל הכינוי עם גוף הפעול יש בו דרוש כמו שדרשו "ותראהו את הילד"-- שראתה שכינה עמו, וכן בכאן שהיה די לומר "את הצפור החיה יקח" ודרשו שבא לדייק רק אותה יקח, לא זולתה-- שאם מתה המשולחת לא יקח אחרת תחתיה לטבלה בדם זה כי רק הצפור החיה שנזכר, רק אותה יקח. ומזה נדע גם כן שאם נשפך הדם-- תמות המשולחת, ולא ישחוט אחרת דהא באר שרק הצפור החיה שהיתה שותפה של השחוטה יקח. (וכן הוא בנגעים פרק יד משנה ח)
סימן כד
עריכה
ספרא (מלבי"ם) פרשת מצורע מצורע פרק א:
"יקח אותה"-- מלמד שהוא מפרישה לעצמה. "ואת עץ הארז ואת שני התולעת ואת האזוב וטבל" מה ת"ל? יכול הואיל ולא היתה עמם בכלל אגודה, לא תהא בכלל טבילה?... ת"ל "וטבל אותם ואת הצפור החיה בדם הצפור השחוטה"-- החזיר את הצפור לכלל טבילה.
את הצפור החיה יקח אותה ואת עץ הארז וכולי וטבל אותם ואת הצפור השחוטה: כבר התבאר (בסימן כא) שלכן כתיב לקיחת הצפור בפני עצמו ללמד שאינה נאגדת עם יתר המינים, רק לוקחה בפ"ע עיי"ש. וז"ש מלמד שהוא מפרישה לעצמה.
ומ"ש שנית "וטבל אותם ואת הצפור השחוטה" דלא נטעה לומר כמו שאינו אוגד הצפור עם הג' מינים כן אינו טובל אותו, לכן אמר שיטבול גם הצפור, וכנ"ל בסימן הנזכר.
סימן כה
עריכה
ספרא (מלבי"ם) פרשת מצורע מצורע פרק א:
[ז] "השחוטה"-- ולא המלוקה. והלא דין הוא: הואיל ודרך הכשרו בפנים בעוף ודרך הכשרו בחוץ בעוף, מה דרך הכשרו בפנים במליקה אף דרך הכשרו בחוץ במליקה... ת"ל "השחוטה"-- ולא המלוקה.
"צפור השחוטה על המים החיים"-- אין כלי חרש על מים חיים.
בדם הצפור השחוטה על המים החיים: ממ"ש למעלה "על כלי חרש על מים חיים" יש לטעות ולפרש שהכלי יהיה על המים והור ישחוט אל הכלי, לכן חזר לאמר "השחוטה על המים" שישחט לתוך המים וז"ש צפור השחוטה על המים החיים אין כלי חרש על מים חיים.
ומ"ש בפסוק נא שנית "בדם הצפור השחוטה" בא למעט שלא ימלוק דיש לטעות כמו שהעוף המכשירו בפנים (במצורע עני שמביא עוף) הוא במליקה, כן המכשיר שבחוץ יהא מצותו במלוקה, קמ"ל.