התורה והמצוה ויקרא ז יח

ספרא | מלבי"ם על פרשת צו | מחבר:מלבי"ם
משנה תורה לרמב"ם | תלמוד בבלי
מפרשים על הספרא:   קרבן אהרן | הראב"ד | הר"ש | רבינו הלל | חפץ חיים | עשירית האיפה | מלבי"ם | עזרת כהנים | דרך הקודש

סימן קיח

ויקרא ז יח:

וְאִם הֵאָכֹל יֵאָכֵל מִבְּשַׂר זֶבַח שְׁלָמָיו בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי לֹא יֵרָצֶה הַמַּקְרִיב אֹתוֹ לֹא יֵחָשֵׁב לוֹ פִּגּוּל יִהְיֶה וְהַנֶּפֶשׁ הָאֹכֶלֶת מִמֶּנּוּ עֲוֺנָהּ תִּשָּׂא.

ספרא (מלבי"ם) פרשת צו פרשה ח:

[א] "וְאִם הֵאָכֹל יֵאָכֵל...בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי לֹא יֵרָצֶה" -- אמר ר' אליעזר, כוף אזניך לשמוע שהשוחט את זבחו על מנת לאכלו ביום השלישי הרי זה ב-'לא ירצה'.

אמר רבי עקיבא

• שומע אני "וְאִם הֵאָכֹל יֵאָכֵל מִבְּשַׂר זֶבַח שְׁלָמָיו בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי לֹא יֵרָצֶה" - אם אכל ממנו ביום השלישי יהיה פסול,
• ואי אפשר לומר כן! מאחר שהוכשר יחזור ויפסל?!
• הן?! אם מצינו בזב וזבה ושומרת יום כנגד יום שהן בחזקת טהרה, וכשראו - סתרו; אף זה, שהיה בחזקת היתר, אם אכל ממנו ביום השלישי יהיה פסול!
• תלמוד לומר "המקריב" -- בשעת הקרבה הוא נפסל ואינו נפסל ביום השלישי
• [ב] או אינו אומר 'המקריב' אלא זה כהן המקריב...
• תלמוד לומר "אֹתוֹ"-- בזבח הוא מדבר ולא בכהן.

[ג] בן עזאי אומר מה תלמוד לומר "אֹתוֹ"?    לפי שנאמר (דברים כג, כב) "כי תדור נדר לה' אלקיך לא תאחר לשלמו" - יכול המאחר נדרו ב-'לא ירצה'? תלמוד לומר "אֹתוֹ"-- אותו ב-'לא ירצה' ואין מאחר נדרו ב-'לא ירצה'.

אחרים אומרים "לֹא יֵחָשֵׁב"-- במחשבה היא נפסל ואין נפסל בשלישי.

ואם האכל יאכל ביום השלישי וכולי:    פירוש הכתוב כפי קבלת חז"ל שבא על מחשבת אכילה, ופירוש "אם האכל יאכל" - אם יחשב בשעת עבודתו לאכלו חוץ לזמנו -- לא ירצה. ועל זה מוסיף שלכן "המקריב אותו לא יחשב לו" -- רצונו לומר לא יחשב מחשבה כזאת כי על ידי זה פגול יהיה.

וכבר בארנו (ויקרא סימן רג) שדרך הלשון שהפעל הבא באמצע המאמר התנאי יבא בלשון עבר או הוה; והיה לו לומר "ואם אכל" או "ואם אוכל מבשר הזבח". ולמה אמר "יאכל" בלשון עתיד? אך כיון על מחשבת אכילה, שהעתיד מורה הרבה פעמים על מחשבת הפועל כמו "אז יבנה שלמה" - שבקש לבנות.

אולם מי יכריחנו לפרש כן? ומדוע לא נאמר שפירושו אם אכל ממש?   על זה באו התנאים בברייתא הזאת המובאת בזבחים (דף כט.) והשיבו שאי אפשר לפרש כן בפנים שונים:

• ר' אלעזר הוכיח זה מהענין עצמו. שאיך יתכן לומר שאם אחר כך אכל חוץ לזמנו לא ירצה הזבח - הלא כבר נרצה בעת שהוקרב כהלכתו ואיך יחזר ויפסל? ובכל הקרבנות סיים "וכפר הכהן ונסלח" ובנדבה סיים "אשה ריח ניחח" ואמר "ואני נתתיו על המזבח לכפר" - נמצא כבר כפר ונסלח והיה ריח ניחח, ואיך שוב לא ירצה? וזהו שאמר "כוף אזניך לשמוע" -- שממה שכתוב "לא ירצה" על כרחך פירושו שהשוחט על מנת וכולי הרי זה בלא ירצה.
• רבי עקיבא לא משמע ליה הוכחה זאת כי יש לומר שדומה כזב וזבה שהיו בחזקת טהרה ואם ראו סתרו למפרע. כן אף שתחלה כפר ונסלח, אם אחר כך אכל - נפסל למפרע.

והוא מכריח זה ממה שכתוב "המקריב אותו לא יחשב". שאם נפרש "ואם האכל יאכל" שאכל ממש - אם כן מה זה שכתב "המקריב אותו לא יחשב לו"? אם פירוש "המקריב" על בעלים שהקדישוהו (כמו "אדם כי יקריב קרבן") ופירושו שאינו נחשב להבעלים לצאת ידי חובתם -- פשיטא, הלא כבר אמר "לא ירצה", וכל שכן שלא יחשב להבעלים.  ואם תפרש "המקריב" על הכהן, ופירושו שהכהן המקריב מבשר הזבח ביום השלישי למזבח לא יחשב לו למצוה (כגון אם מקריב מאימורי הקרבן אחר זמנו) -- זה אינו, שאם כן לא היה לו לומר "המקריב אותו" רק "המקריב" סתם או "המקריב ממנו" - רוצה לומר מבשר הזבח כמ"ש "ואם יאכל מבשר הזבח". מה שאין כן "המקריב אותו" משמע מקריב הזבח עצמו והוא שהקריבו כדינו בזמנו.

וזהו שאמר [במשנה ב'] או א"ינו אומר המקריב אלא הכהן וכולי תלמוד לומר "אותו" - ומזה מבואר שמדבר מהקרבת הזבח ומזה מבואר שפירוש "אם האכל יאכל" על המחשבה. ועל זה אמר שהמקריב אותו לא יחשב -- רוצה לומר לא יחשב מחשבות כזאת, פירוש - שמדבר במחשבת המקריב. ולכן בא מלת "אותו" שמיותר להוכיח שמדבר מהקרבת הזבח.

• ודעת אחרים שזה מוכח מלשון "לא יחשב לו". שאי אפשר לפרש לא יחשב לו לקרבן - שלא מצאנו דוגמתו במקרא שיתפרש כן, כי תמיד נסמך לו הענין -- "ויחשבה לו צדקה" "דם יחשב לאיש ההוא" וכדומה -- והיה לו לומר "לא יחשב לו לקרבן" או "..לזכות". ועל כרחך פירוש "לא יחשב" - לא יעלה זאת במחשבתו. וכבר בארו חוקרי הלשון כי המחשבה בנפעל בא על החושב מחשבות זרות נוטות ממחשבות בני אדם, ורצונו לומר בשעת הקרבה לא יעלה זאת במחשבתו. וזהו שאמר אחרים אומרים וכולי.
• ובן עזאי סבירא ליה גם כן -- או כר' אלעזר שידעינן זה ממה שכתוב "לא ירצה", או כאחרים שידעינן מ"לא יחשב" -- ובא להוציא מדברי רבי עקיבא שהוכיח מן מלת "אותו". והוא דורש מה שכתוב "המקריב אותו" -- מלת "אותו" בא למעט מאחר נדרו שאינו בבל ירצה.

וזהו שאמרו בגמרא ובן עזאי דבזבח מדבר ולא בכהן מנא ליה. איבעית אימא נפקא ליה מדאחרים ואי בעית אימא מדכתיב לא ירצה זביחה הוא -- רוצה לומר כר' אליעזר. ומיושב קושיית התוס' שם ד"ה נפק"ל.

ושם מפרש דלר' אליעזר מה שכתוב "לא יחשב" צריך לגופיה שלא יערב בו מחשבות אחרות אף שכבר חשב חוץ לזמנו, כי בזה מסלק המחשבה הראשונה ומכניס השניה, ומחשבות מוציאות זו מזו. או מבעיא ליה ללמד שהמחשב בקדשים לוקה. ובזה תבין כל הסוגיא שם.

סימן קיט

ויקרא ז יח:

וְאִם הֵאָכֹל יֵאָכֵל מִבְּשַׂר זֶבַח שְׁלָמָיו בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי לֹא יֵרָצֶה הַמַּקְרִיב אֹתוֹ לֹא יֵחָשֵׁב לוֹ פִּגּוּל יִהְיֶה וְהַנֶּפֶשׁ הָאֹכֶלֶת מִמֶּנּוּ עֲוֺנָהּ תִּשָּׂא.

ספרא (מלבי"ם) פרשת צו פרשה ח:

[ד] יכול אין מחשבה פוסלת אלא בזריקה; מנין לרבות שחיטה וקבלת הדם?    תלמוד לומר 'אם האכל יאכל...'-- לרבות שחיטה וקבלת הדם.

יכול שאני מרבה שירי הדם והקטר חלבים ואכילת בשר?    תלמוד לומר "המקריב" -- זריקה בכלל היתה, למה יצאת? להקיש אליה! מה זריקה מיוחדת שמעכב כפרה -- אף אני מרבה שחיטה וקיבול הדם שמעכבים את הכפרה, ומוציא אני את שירי הדם והקטרת חלבים ואכילת בשר שאין מעכבים את הכפרה.

• [ה] רבי מאיר אומר מחשבה פוסלת בהילוך; שאי אפשר לעבודה בלא הילוך.
• ור' שמעון אמר אין מחשבה בהילוך. שאי אפשר לעבודה שלא בשחיטה ושלא בקבלה [ס"א ושלא בזריקה] אבל אפשר לה שלא בהילוך. שוחט בצד המזבח וזורק.
• ר' אלעזר אומר המהלך במקום שצריך להלך -- המחשבה פוסלת. מקום שאין צריך להלך -- אין מחשבה פוסלת. שאין מחשבה פוסלת אלא בדבר הראוי לעבודה [ובמי שראוי לעבודה] ובמקום שהוא כשר לעבודה.

ואם האכל יאכל:    היה יותר טוב שיאמר בקיצור "המקריב אותו להאכל ביום השלישי", והיה מבואר שמדבר ממחשבת אכילה; ודרך הלשון להקדים הפועל אל יתר חלקי המאמר.

פירשוהו חז"ל בספרא (מובא בזבחים דף יג) משום דאז נפרש 'המקריב' הוא הזורק את הדם שהוא עיקר ההקרבה ועליו אמר "לא ירצה" (שהריצוי הוא בדם) ונאמר שרק המחשבה בשעת זריקה פוסל. לכן התחיל בסתם -- "ואם האכל יאכל" -- שכל שמוכן^[1] בשעת איזה עבודה אל אכילה ביום השלישי.

ובכל זה אמר "המקריב אותו" (שהיא הזריקה) ללמד שאינו פוסל רק בעבודה הדומה לזריקה דמעכבא כפרה. לא במחשבה בשעת שפיכת שירים והקטרת חלבים ואכילת בשר.

ואם מחשב בשעת הולכה:    דעת ר' מאיר שפוסל, אחר שמעכב כפרה. ודעת ר' שמעון שאינו פוסל אחר שאפשר לבטלה. ור"א מכריע שבמקום שצריך להלך - פוסל, ואם לאו - אינו פוסל. ובגמרא מפרש דבריו באורך, עיי"ש.

ואמר עוד אין מחשבה פוסלת אלא בדבר הראוי לעבודה -- הוא מימרא דרבא בזבחים (דף כו:) ובמנחות (דף ה:). ושם מפרש בדבר הראוי לעבודה לאפוקי מנחת העומר [עי' פירוש רש"י ותוספות שם. וברמב"ם וראב"ד (פי"ד מהל' פה"מ ה"ג)], ובמי שראוי לעבודה לאפוקי בעל מום, ובמקום הראוי לאפוקי נפגם המזבח.

סימן קכ

ויקרא ז יח:

וְאִם הֵאָכֹל יֵאָכֵל מִבְּשַׂר זֶבַח שְׁלָמָיו בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי לֹא יֵרָצֶה הַמַּקְרִיב אֹתוֹ לֹא יֵחָשֵׁב לוֹ פִּגּוּל יִהְיֶה וְהַנֶּפֶשׁ הָאֹכֶלֶת מִמֶּנּוּ עֲוֺנָהּ תִּשָּׂא.

ספרא (מלבי"ם) פרשת צו פרשה ח:

[ו] יכול אין מחשבה פוסלת אלא באכילת בשר; מנין לרבות זריקה והקטר חלבים ושפיכת שירים?    תלמוד לומר 'אם האכל יאכל'-- אכילה לאדם ואכילה למזבח.

ואם האכל יאכל:    מבואר אצלינו שכל מקום שנכפל המקור אל הפעל בא להורות שתעשה הפעולה בכל אופן או על השנות הפעולה והתמדתה [כמ"ש (בבא מציעא ל, א) על הוכיח תוכיח, השב תשיבם, וכדומה - אפילו מאה פעמים. וכמ"ש באילת השחר (כלל לז)]. וכן מה שנפכל המקור על הפעל פה דריש בספרא (מובא בזבחים יג, כח, מנחות יז, חולין פא) שבא לרבות כל מיני אכילה -- בין אכילת אדם, בין אכילת מזבח שנקרא 'אכילה' אצל קרבנות (כמו שכתוב "ותאכל האש את העולה" "את קרבני לחמי לאשי"); שאם חשב באחד מד' עבודות לזרוק או להקטיר החלב או לשפך השירים חוץ לזמנם -- פגול הוא.

ומה שמעט [במשנה ד'] שפיכת שירים והקטרת אימורים -- היינו אם חשב בעת שפיכת שירים לאכל חוץ לזמנו; כי צריך שיחשוב באחד מד' עבודות. כן פירשו בזבחים (דף יג:).

סימן קכא

ויקרא ז יח:

וְאִם הֵאָכֹל יֵאָכֵל מִבְּשַׂר זֶבַח שְׁלָמָיו בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי לֹא יֵרָצֶה הַמַּקְרִיב אֹתוֹ לֹא יֵחָשֵׁב לוֹ פִּגּוּל יִהְיֶה וְהַנֶּפֶשׁ הָאֹכֶלֶת מִמֶּנּוּ עֲוֺנָהּ תִּשָּׂא.

ספרא (מלבי"ם) פרשת צו פרשה ח:

[ז] למדנו לזבחים הנאכלים לשני ימים שמחשבה פוסלת בהם בשלישי; מנין לזבחים הנאכלים ליום אחד?

• ודין הוא! זבחים נאכלים לשני ימים וזבחים נאכלים ליום אחד. מה זבחים הנאכלים לשני ימים -- מחשבה פוסלת בהם, אף זבחים הנאכלים ליום אחד -- מחשבה פוסלת בהם בשני!
• דיו לבא מן הדין להיות כנידון! מה אלו לשלשה אף אלו לשלשה!
• [ח] אני אדיננו דין אחר:  זבחים נאכלים ליום אחד, זבחים נאכלים לשני ימים. מה זבחים הנאכלים לשני ימים -- אחר זמן אכילתן מחשבה פוסלת בהם בשלישי, אף זבחים הנאכלים ליום אחד -- תהא מחשבה פוסלת בהם בשני אחר זמן אכילתן!
• [ט] הין?! [אם] פסלת מחשבה בשלישי - שאין כשר לאכילת כל זבח, תפסול מחשבה בשני שהוא כשר לאכילת קדשים קלים?!
• תלמוד לומר "וְאִם הֵאָכֹל יֵאָכֵל מִבְּשַׂר זֶבַח שְׁלָמָיו"-- לרבות זבחים הנאכלים ליום אחד שתהא מחשבה פוסלת בהם בשני.

מבשר זבח השלמים^[2]:    כבר בארנו באילת השחר (כלל צה) שכל מקום שאמר 'זבח שלמים' וכן 'זבח תודה' 'קרבן מנחה' וכדומה - יש בו דרוש. שלמה לו להזכיר שם הסוג 'זבח'?    בארו רבותינו שבא ללמד שאין אזהרה זאת מצד שהם שלמים בפרט, רק מצד שהוא זבח בכלל. והוא הדין כל זבח -- מחשבת חוץ-לזמנו מפגל בו.

ובארו שאם נלמדנה מן הדין לא נדע רק שמפגל אם חשב לאכלו אחר שני ימים. שבין אם נלמד בפשוט משלמים שמחשבה לאכלם אחר שני ימים פוסלת בהם -- נאמר דיו לבא מן הדין להיות כנידון - דוקא אחר שני ימים. ובין אם נלמד כמו ששלמים אחר זמן אכילתן מחשבה פוסלת -- נאמר שזבחים הנאכלים ליום אחד אין מחשבה פוסלת אחר יום אחד שעדיין ראוי לאכילת קדשים קלים; רק אחר שני ימים. לזה צריך קרא. ועתה אין לפרש שהכתוב ריבה רק אחר שני ימים לבד דהא זה נודע מן הדין.

1. צ"ל שמכוון. כנלע"ד -- ויקיעורך
2. הקלדתי כמו שמובא בדפוס המלבי"ם אבל שים לב שאינו ציטוט מדויק של מה שכתוב "מבשר זבח שלמיו" - ויקיעורך