פתיחת התפריט הראשי

התורה והמצוה ויקרא כה לה-לח

סימן עאעריכה

ויקרא כה לה:
וְכִי יָמוּךְ אָחִיךָ וּמָטָה יָדוֹ עִמָּךְ וְהֶחֱזַקְתָּ בּוֹ גֵּר וְתוֹשָׁב וָחַי עִמָּךְ.


ספרא (מלבי"ם) פרשת בהר פרשה ה:

[א] "וכי ימוך אחיך ומטה ידו עמך"-- אל תניחהו לירד.  הא למה זה דומה? למשא על גבי החמור. עודנו במקומו -- אחד תופס בו ומעמידו. נפל לארץ -- חמשה אין מעמידין אותו.

ומנין אם החזקת, אפילו ארבעה או חמשה פעמים, חזור והחזק? תלמוד לומר "והחזקת בו".  יכול אתה מפסידו לתרבות רעה? תלמוד לומר "עמך".


כי ימוך אחיך ומטה ידו עמך והחזקת בו: כבר בארתי (בסימן מא) שפעל "מך" על הירידה מערכו הקודם, כענין הנמוך נגד הגבוה. וכן שורש "מוט" משתתף עם שורש "נטה" ומורה על התחלת הנטייה מן החוזק אל הרפיון והנטיה לצד מטה. ויחס ההתמוטטות אל היד שהיא ציון העושר והחיל והנכסים, שהיד אוספת כל אלה כענין "יד חרוצים תעשיר" "כחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה". ורצונו לומר, תיכף, בתחלת נטיית ידו, תחזיק בו בל יפול. כי אחר שכבר נפל מציין זה בלשון "אזלת יד" "אפס יד" "רפה יד" וכדומה.

ויש הבדל בין פעל "חזק" בכבד [חִזֵק] ובין "מחזיק" בהפעיל. "חִזֵק" בכבד מציין שמחזק כח החלש -- "חזקו ידים רפות" (ישעיה לה), "ויחזק ה' את עגלון" (שופטים ג). ופעל "החזיק" מורה שתופס בחבירו בכח. ואם בא אחרי שימוש הב' מורה שתופס בו בלא הנחה -- "ועודך מחזיק בם" (שמות ט), "החזק במוסר אל תרף" (משלי ד). ורוצה לומר, שיתפס בו בתמידות ולא יניח ממנו, אפילו שמטה ידו כמה פעמים. וזה שאמר ומנין אם החזקת אפילו ד' וה'...ת"ל "והחזקת בו".

ומה שכתב "ומטה ידו עמך" פירשו שמלת "עמך" פורט רק אם הוא עמך ושוה לך בדרכי ה', לא אם יוצא לתרבות רעה ועל ידי שתחזיק בו תחזק ביד מריעים.

סימן עבעריכה

ויקרא כה לה-לו:
וְכִי יָמוּךְ אָחִיךָ וּמָטָה יָדוֹ עִמָּךְ וְהֶחֱזַקְתָּ בּוֹ גֵּר וְתוֹשָׁב וָחַי עִמָּךְ. אַל תִּקַּח מֵאִתּוֹ נֶשֶׁךְ וְתַרְבִּית וְיָרֵאתָ מֵאֱלֹהֶיךָ וְחֵי אָחִיךָ עִמָּךְ.


ספרא (מלבי"ם) פרשת בהר פרשה ה:

'גר', זה גר צדק; 'תושב'-- זה גר אוכל נבלות.  "וחי עמך"-- חייך קודמים לחייו.


גר ותושב: כבר בארתי (בפר' אחרי סימן עה) ששם "גר" יבא לפעמים על הגר צדק ולפעמים על הגר תושב. ולכן באר פה שכיון על גר תושב. ופירוש הספרא: אם יאמר "גר" לבד, נאמר שזה גר צדק. לכן הוסיף "תושב" וידעינן שפירוש "גר ותושב" -- גר שהוא תושב (והוי"ו וי"ו הביאור), והיינו גר אוכל נבילות.

ורש"י בפירושו פירש שמה שכתב "גר" כיון באמת על הגר צדק. ולא משמע כן בבבא מציעא (דף עא) ששם אמר גר תושב האמור לענין ריבית איני יודע מה היא דכתיב "והחזקת בו גר ותושב וחי עמך אל תקח מאתו נשך ותרבית". ורמיניהי לוין מהם ומלוין אותם בריבית, וכן בגר תושב. אמר ר' נחמן בר יצחק מי כתיב "אל תקח מאתם"? "מאתו" כתיב, מישראל.  ואם כן מחלק הכתוב: תחלה אמר סתם "והחזקת בו" ואחר כך מבאר שיש הבדל. אם הוא גר ותושב אז "וחי עמך" (לכן לא כתוב "וחי אחיך" כי מדבר בגר תושב). אבל בישראל-- "אל תקח מאתו נשך ותרבית וחי אחיך עמך". ועל כן על מה שכתוב "וחי עמך" פירשוהו בספרא חייך קודמין. ועל "וחי אחיך עמך" מביא דרשת בן פטורי שזה רק בישראל, אבל בגר תושב גם כן בן פטורי מודה לר' עקיבא. ועיין עוד לקמן (סימן עה).

סימן עגעריכה

ויקרא כה לו:
אַל תִּקַּח מֵאִתּוֹ נֶשֶׁךְ וְתַרְבִּית וְיָרֵאתָ מֵאֱלֹהֶיךָ וְחֵי אָחִיךָ עִמָּךְ.


ספרא (מלבי"ם) פרשת בהר פרשה ה:

[ב] "אל תקח מאתו נשך ותרבית"-- ממנו אי אתה לוקח אבל אתה נעשה לו ערב.


אל תקח מאתו נשך: לאפוקי אם הישראל לוה מן העכו"ם וישראל חברו ערב בעדו. ומפרש בגמרא (ב"מ דף עא) כגון שקבל עליו הנכרי לדון דין כזה כדיני ישראל שנפרעים מן הלוה תחלה קודם הערב. ואם כן בשעת הלואה מבטיח הריבית להעכו"ם ואין הישראל לוקח מאתו רק נותן בעדו נשך שנתחייב להעכו"ם וחוזר ונפרע ממנו.

סימן עדעריכה

ויקרא כה לו:
אַל תִּקַּח מֵאִתּוֹ נֶשֶׁךְ וְתַרְבִּית וְיָרֵאתָ מֵאֱלֹהֶיךָ וְחֵי אָחִיךָ עִמָּךְ.


ספרא (מלבי"ם) פרשת בהר פרשה ה:

איזהו נשך ואיזהו תרבית?

  • איזהו נשך?  המלוה סלע בחמשה דינרים; סאתים חטים בשלשה -- מפני שהוא נושך.
  • איזהו תרבית?  המרבה בפירות.   כיצד? לקח הימנו חטים, מדינר זהב לכור, וכן השער. עמדו חטים בשלשה דינרים. אומר לו "תן לי חיטיי שאני מוכרם ולוקח אני לי בהן יין". אומר לו "הרי חיטיך עשויות עלי בשלשה דינרים, והרי לך אצלי בהם יין", ויין אין לו. אם יש לו-- חייב ליתן לו.


נשך ותרבית: "נשך" נקרא על שם שנושך את הלוה לשלם מה שלא לקח, ו"תרבית" על שמרבה הונו ממה שלא הלוה. וכבר גדרו חז"ל (ריש פרק איזהו נשך) שאי אפשר לנשך בלא תרבית ולתרבית בלא נשך, ולא חלקם הכתוב אלא לעבור עליו בשני לאוין.   ומה ששנה הלשון לכתוב "נשך" בכסף ו"ריבית" באוכל, יש לפרש שתפס רבותא בכל אחד: כי מן הסברא הייתי אומר שבהלואת כסף אין האיסור רק משום תרבית, לא משום נשך, כי הלוה עוסק במעות ומרויח בהם יותר ממה שנותן להמלוה אגר נטר ואינו מפסיד בזה, קמ"ל שאסור גם משום נשך. ובאוכל הייתי אומר שאין האיסור רק משום נשך, (כי הלוה אוכל ומשלם ביוקר, נשוך הוא, כי אינו מרויח בהאוכל) ולא משום תרבית, כי אם היה המלוה מחזיק האוכל אצלו עד שעת היוקר היה לוקח גם כן כשער היוקר ואינו מרויח על ידי הריבית, קמ"ל שאוסר גם משום תרבית. וכל שכן שאסור בכסף משום תרבית ובאוכל משום נשך וכמו שדייק רבינא (דף סא) ממה שכתוב "ובמרבית לא תתן אכלך" ולא אמר "ואכלך לא תתן במרבית" כמו שאמר תחלה "את כספך..בנשך", שכן סדר שני מאמרים המגבילים זה כנגד זה בדרך היפוך וסתירה. ועל כרחך כמו שפירשנו, שרצונו לומר, את כספך לא תתן אף בנשך, וכל שכן במרבית. וגם במרבית לא תתן אכלך, וכל שכן בנשך. ולכן הקדים שם "במרבית" שבו חידוש המאמר כפי הכלל שבעל הלשון יקדים תמיד מה שהיא עיקר במאמרו.

ומה שאמרו איזהו נשך ואיזהו תרבית.. לא קאי לפרש "נשך ותרבית" שבתורה, שאין הבדל ביניהם. שכל "נשך" היא "תרבית", וכן בהפך כנ"ל. רק לפרש איזהו נשך דאורייתא ואיזהו דרבנן, וקורא אבק ריבית בשם "תרבית". ומועתק ממשנה דבבא מציעא ריש פרק איזהו נשך.

ומה שאמרו המרבה בפירות רוצה לומר, אם הוא דרך משא ומתן שאז אינו מדאורייתא.  ומ"ש וכן השער פירושו כך נמכרים בעיר והותר לו לתת מעות עכשיו על מנת שיתן לו זה חטים כל ימות השנה בדמים הללו, כשיעור מעותיו, כיון שיצא השער ויכול לקנותם בדמים הללו ועמדו חטים בשלשים ואומר לו "תן לי חיטיי".   וזה מותר אם נתן לו חטים אבל אם פסק לתת לו יין-- אסור, שמא יוקיר היין הואיל ואין לו יין. ואף על פי שפוסק עמו כשער היין של עכשיו וכבר יצא השער, הואיל ואינו נותן לו דמים שנוכל לומר שיכול לקנות יין בדמים שקבל אלא בא לעשות עליו דמי החטין חוב ולפסוק על החוב יין -- אסור אם יין אין לו. דאם היה לו יין הוה מוכר לו מעכשיו לזה שבא לפסוק על החוב יין וכי אייקר, ברשותו אייקר.

סימן עהעריכה

ויקרא כה לו:
אַל תִּקַּח מֵאִתּוֹ נֶשֶׁךְ וְתַרְבִּית וְיָרֵאתָ מֵאֱלֹהֶיךָ וְחֵי אָחִיךָ עִמָּךְ.


ספרא (מלבי"ם) פרשת בהר פרשה ה:

[ג] "וחי אחיך עמך"-- זו דרש בן פטורי: שנים שהיו הולכים במדבר ואין ביד אחד אלא קיתון של מים. אם שותהו אחד, מגיע ליישוב; ואם שותים אותו שנים, שניהם מתים. דרש בן פטורי, ישתו שתיהם וימותו שנאמר "וחי אחיך עמך".   אמר לו רבי עקיבא "וחי אחיך עמך"-- חייך קודמים לחיי חברך.


וחי אחיך עמך: כבר בארנו (קדושים סימן לב) שיש הבדל בין "אתו" ובין "עמו". שמלת "עמו" מציין ששניהם שוים ומזה דרש בן פטורי שישתו שתיהם וימותו כי אין לו שום קדימה על חברו. ור' עקיבא מדיק "וחי..עמך" -- ששוה אליך לחיות עמך, לא אל שימותו שניהם, שבזה לא יחיה עמך, בזה חייך קודמים.

ובבבא קמא (דף קיב, ובבא מציעא דף סב) דלר"א פי' שיחזיר לו הריבית למען יחיה עמו, ולר' יוחנן צריך הקרא לדרשה הנזכר פה.

סימן עועריכה

ויקרא כה לז:
אֶת כַּסְפְּךָ לֹא תִתֵּן לוֹ בְּנֶשֶׁךְ וּבְמַרְבִּית לֹא תִתֵּן אָכְלֶךָ.


ספרא (מלבי"ם) פרשת בהר פרשה ה:

"כספך"-- ולא כסף אחרים. "אכלך"-- ולא אוכל אחרים.  או "כספך" ולא כסף מעשר?... "אכלך" ולא אוכלי בהמה?...   כשהוא אומר (דברים כג, כ) "נשך כסף"-- לרבות כסף מעשר. "נשך אוכל" (דברים כג, כ)-- לרבות אוכלי בהמה.


את כספך..אכלך: ובמקום אחר אומר (דברים כג, כ) "נשך כסף נשך אוכל" בלא כינוי, לכלול גם כסף מעשר ואוכלי בהמה שאין מיוחדים לך. ומה שכתוב פה בכינוי ממעט כסף ואוכל של עכו"ם שביד ישראל כמ"ש בתוספתא עכו"ם שאמר לישראל הילך שכרך והולה מעותי בריבית-- מותר.

סימן עזעריכה

ויקרא כה לח:
אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם לָתֵת לָכֶם אֶת אֶרֶץ כְּנַעַן לִהְיוֹת לָכֶם לֵאלֹהִים.


ספרא (מלבי"ם) פרשת בהר פרשה ה:

"אני ה' "-- מכאן אמרו: כל המקבל עליו עול ריבית, מקבל עול שמים; וכל הפורק ממנו עול ריבית, פורק ממנו עול שמים.

"אני ה' אלקיכם אשר הוצאתי אתכם"-- על תנאי כך הוצאתי אותם מארץ מצרים; על תנאי שתקבלו את מצות ריבית. שכל המודה במצות ריבית מודה ביציאת מצרים, וכל הכופר במצות ריבית כאילו כופר ביציאת מצרים.

[ד] "לתת לכם את ארץ כנען להיות לכם לאלקים"-- מכאן אמרו: כל בן ישראל היושב בארץ ישראל מקבל עליו עול מלכות שמים. וכל היוצא לחוץ לארץ כאילו עובד כוכבים ומזלות (ס"א עבודת אלילים, וכן בהמשך).  וכן בדוד הוא אומר ‏(שמואל א כו יט): "ארורים הם כי גרשוני היום מהסתפח בנחלת ה' לאמר לך עבוד אלקים אחרים". וכי עלתה על דעתך שדוד המלך עובד כוכבים ומזלות?! אלא שהיה דורש ואומר, כל היושב בארץ ישראל מקבל עליו מלכות שמים; וכל היוצא לחוץ לארץ, כאילו עובד כוכבים ומזלות.


אני ה' אלקיכם אשר הוצאתי וכולי: ציין להם במצוה זו מציאות ה' והשגחתו שזה נכלל במה שכתוב "אני ה' אלקיכם" ויציאת מצרים, ללמד שהכופר במצות ריבית כופר באלה. כי מצוה זו מורה על האמונה והבטחון שמלוה מעותיו בחנם ובוטח כי יעשרהו ה' מצד השגחתו בדרך פלא, שהשגחה זו נתיחדה מעת יציאת מצרים שהפלם מן הטבע אל הנהגה ניסיית, והמלוה בריבית כופר בזה ורוצה להתעשר בנשך ותרבית, וסוף נכסיו מתמוטטים הפך הטבע הנהוג.   ובבא מציעא (דף סא:) למה לי דכתב רחמנא יציאת מצרים בריבית?..אני הוא שהבחנתי בין טפה של בכור וכולי ואני הוא שעתיד לפרע ממי שתולה מעותיו בעכו"ם וכולי.

ואמר עוד "לתת לכם את ארץ כנען להיות לכם לאלקים" כי קישור אלהותו עמהם תלוי בישיבת הארץ ששם השכינה והוא הארץ הנבחרת לנבואה ולקדושה, ארץ אשר ה' דורש אותה תמיד. והיוצא לחוץ לארץ נכנס תחת ממשלת השרים העליונים והטבע והוא שדוד אומר וכולי.  כתובות (דף קי:) הגירסא כל הדר בחוץ לארץ והרמב"ם (פרק ה מהל' מלכים) כתב היוצא מארץ ישראל לחוץ לארץ, כגירסת הספרא.]