התורה והמצוה ויקרא ב יא-יב
ספרא | מלבי"ם על פרשת ויקרא | מחבר:מלבי"ם
משנה תורה לרמב"ם | תלמוד בבלי
מפרשים על הספרא: קרבן אהרן | הראב"ד | הר"ש | רבינו הלל | חפץ חיים | עשירית האיפה | מלבי"ם | עזרת כהנים | דרך הקודש
סימן קלג
עריכה
ספרא (מלבי"ם) פרשת ויקרא נדבה פרשה יב:
[א] אילו אומר '..אשר תקריבו לשם לא תעשה חמץ', יכול אין לי בלא תעשה חמץ אלא הקומץ בלבד; ומנין לרבות את המנחה? תלמוד לומר 'מנחה'. [1]ומנין לרבות את כל המנחות? תלמוד לומר "כל המנחה...". [ב] אין לי אלא מנחות ששיריהן נאכלים; מנחות שאין שיריהם נאכלים מנין? תלמוד לומר "כל המנחה..".
"אשר תקריבו לה' לא תעשה חמץ"-- ר' יוסי הגלילי אומר להביא את לחם הפנים. ר' עקיבא אומר להביא מנחת נסכים.
[ הערה: איך דריש מן "כל המנחה" לרבות כל המנחות ולרבות מנחות שאין שיריהם נאכלים? ולמה צריך ריבוי ללחם הפנים ומנחת נסכים? וכבר האריכו התוס' בקושיא זו ועוד קושיות, עיי"ש ]
כל המנחה אשר תקריבו לה' לא תעשה חמץ: במנחות (דף נז.) העתיקו ברייתא דפה בזאת הלשון: שאר מנחות מנין? ת"ל "כל המנחה". "אשר תקריבו לשם"-- כשרה ולא פסולה. מכאן אמרו המחמץ את הכשרה חייב ואת הפסולה פטור.
וגירסא זו עיקרית. הנה מה שכתוב "אשר תקריבו לשם" אין לטעות בו שהפירוש רק החלק הקרב לגבוה אסור להחמיץ, לא כלל המנחה -- דהא אמר "המנחה אשר תקריבו..", הרי באר שכלל המנחה אסור להחמיץ. וזהו שאמר יכול אין לי בלא תעשה..ומנין לרבות את המנחה וכולי... ומה שכתב "אשר תקריבו לשם" הוא תנאי -- שרק המנחה הראויה להקריב שהוא הכשרה אסור להחמיצה, לא המנחה הפסולה. ומה שכתב "כל המנחה", שמלת "כל" מורה על הכללות, בא לרבות כל המנחות. ואף שכבר ידעינן זה ממה שכתוב בפר' צו "לא תאפה חמץ" שכולל כל המנחות -- מפרש מפני שיש לטעות שאין לי אלא מנחות ששיריהם נאכלים שבפר' צו מדבר מהם כמו שכתוב "והנותרת לאהרן ולבניו" ואמר "לא תאפה חמץ חלקם" שדרשו שאפילו חלקם לא תאפה חמץ (ועיין בתוס' מנחות שם ד"ה מנחה), לכן אמר פה "כל המנחה" לרבות גם מנחות שאין שיריהם נאכלים.
עתה באר מה שכתוב 'לא תקריבו' בלשון רבים, והלא כל הפרשה מדברת בלשון יחיד. ומשיב שאם היה כתוב בלשון יחיד הייתי אומר רק מנחה של יחיד אסורה בחימוץ, לא מנחה של רבים (והוא לחם הפנים לר' יוסי הגלילי שהוא של רבים או מנחת נסכים לר' עקיבא שהציבור מביאין אותה). לכן תפס לשון רבים להורות שגם אלה אסורים בחימוץ. (ועיין בתוס' שם ד"ה אשר וד"ה לרבות, ואין כאן מקום להאריך).
סימן קלד
עריכה
ספרא (מלבי"ם) פרשת ויקרא נדבה פרשה יב:
[ג] "לא תעשה חמץ" -- יכול לאו אחד לכולם? תלמוד לומר (ויקרא ו, י) "לא תאפה חמץ"; אפיה בכלל היתה, ולמה יצאת? להקיש אליה ולומר, מה אפיה מיוחדת שהיא מעשה יחידי וחייבים עליה בפני עצמה, אף אני ארבה לישתה ועריכתה וכל מעשה ומעשה שיש בה-- לחייב עליו בפני עצמו.
לא תעשה חמץ: עשיה כוללת כל המעשים שבה ואפיה בכלל. ובפר' צו אמר "לא תאפה חמץ". והרי זה דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל ללמד, לא ללמד על עצמו יצא שחייב על האפיה בפני עצמה אלא ללמד על הכלל כולו יצא שכן חייב על כל מעשה בפני עצמו. אם התרו בו "אל תעשינה חמץ" ולש וערך ואפה-- חייב על כל אחת ואחת.
ומה שכתב וכל מעשה ומעשה לאתויי קיטוף, כן פירשו במנחות (דף נז:). ועיין בתוס' (ד"ה אף) ועיין ברמב"ם (פי"ב מהל' מעה"ק הט"ו) שמשמע שפירש שלא כתוס', ואין כאן מקום להאריך.
סימן קלה
עריכה
ספרא (מלבי"ם) פרשת ויקרא נדבה פרשה יב:
• [ד] "..שאֹר..לא תקטירו" -- אין לי אלא המרובה; הממועט מנין? תלמוד לומר "כל שאֹר..".
• אין לי אלא הוא עצמו; עירובו מנין? תלמוד לומר "כי כל שאֹר".
• יכול מנחות שהן ב-מצה תהיה יהיו בבל תקטירו, מנחות שאינם ב-מצה תהיה לא יהיו בבל תקטירו?... תלמוד לומר "כי כל שאֹר וכל דבש".
• 'דבש לא תקטירו' -- אין לי אלא המרובה; הממועט מנין? תלמוד לומר 'כל דבש'.
• אין לי אלא הוא עצמו; עירובו מנין? תלמוד לומר "...וכל דבש".
• אין לי אלא דברים שאין הדבש יפה להם; דברים שהדבש יפה להם מנין? שהפטמין אומרים יפה הדבש לקטורת מנין? תלמוד לומר "וכל דבש לא תקטירו".
[ה] מה תלמוד לומר "כל שאר" ומה תלמוד לומר "וכל דבש"? לפי שיש בשאור מה שאין בדבש ובדבש מה שאין בשאור:
- שאור הותר מכללו למקדש, ודבש לא הותר מכללו למקדש.
- דבש הותר בשירי מנחות ושאור לא הותר בשירי מנחות.
הא לפי שיש בשאור מה שאין בדבש ובדבש מה שאין בשאור צריך לומר "כל שאר" וצריך לומר "וכל דבש".
[ הערה: ( א ) למה דריש ר"א (דברייתא זו כוותיה כמ"ש בפסחים) "כל שאור" על חצי שיעור ו"כל מחמצת" דריש בפסחים על עירובו. ( ב ) איך מוכח עירובו מן מלת "כי"? ( ג ) וכן מ"ש עירובו מנין ת"ל וכל דבש שפירשו המפרשים דוא"ו של "וכל" מרבה עירובו, למה נדרוש וי"ו הזה שבא כדרכו לדרוש זר ומוזר? ( ד ) במ"ש דברים שהדבש יפה להם מנין? ת"ל וכל דבש פירש בקרבן אהרן דהוי"ו דריש. והלא כבר דריש הוי"ו לרבות עיריבו? ( ה ) מ"ש מה תלמוד לומר כל שאור ומה תלמוד לומר כל דבש אין לו ביאור כלל. וגם הלא כבר דרוש לה להקיש. וכל הדרושים כולם נשיאים על כנפי רוח, כמוץ גנבתו סופה ]
כי כל שאור וכל דבש לא תקטירו: מבואר אצלינו כי מלת "כל" כשבא במשפט מחייב היא מחייב כללי וכשבא במשפט שולל היא שולל כללי. והנה החיוב או השלילה הכללית תהיה בב' פנים:
- שאם השם שבא בו מלת "כל" הוא שם הסוג או המין שכולל תחתיו אישים נבדלים-- יחייב או ישלול במלת "כל" את הנשוא אל כל האישים אשר במין ההוא; כמו "כל שרץ העוף שקץ הוא" "כל הולך על גחון..לא תאכלום".
- ואם השם שם אישי ואינו מקיף על אישים נבדלים-- אז יחייב או ישלול כל חלקי האיש ההוא; כמו "ורחץ את כל בשרו" וכדומה.
והנה במה שכתב כאן "כי כל שאר" אי אפשר לפרש כל מין שאור -- כי השאור אין בו מינים רבים, רק מין אחד. ובהכרח פירושו אפילו מקצת מכמותו ושעורו (והוא חצי קומץ לרבא וחצי זית לאביי במנחות (דף נח.)). וזהו שאמר בספרא הממועט מנין? ת"ל כל שאור. [בזה תבין מדוע דריש ר"א (בפסחים (דף מג.)) עירובו בלאו מן "כל מחמצת לא תאכלו" ולמה לא פירש שמלת "כל" חצי שיעור כמו פה (דהא שם אומר שברייתא דפה ר"א הוא), אך ששֵם "מחמצת" שאני שהוא שם הסוג וכולל תחתיו שני מינים חמץ-- מעורב ובלתי מעורב, ובזה פרשינן השלילה הכללית אל כל אישי המין; מה שאין כן "שאור" אינו כולל המעורב].
והנה יש הבדל בין "שאור" ובין "חמץ"; שהשאור בו מחמצין את העיסה, והעיסה הנחמצת ממנו נקראת חמץ. ויש הבדל בין חָמֵץ ובין חוֹמֵץ; ש"חומץ" כולל כל שמחמצין טעמו כמו חומץ יין ובוסר וכדומה, אבל שם "חמץ" ו"מחמצת" הוא רק העיסה שנתחמצה. וזהו שכתב בספרא עירובו מנין? ת"ל כי כל שאר -- רצה לומר שאחר שאמר 'לא תעשה חמץ כי כל שאֹר..בל תקטירו', מבואר על ידי מלת "כי" שהוא מלת הטעם שמחבר שני המשפטים זה לזה בדרך סיבה ומסובב (שלכן לא תעשה חמץ מפני איסור הקרבת השאור); מבואר שאף שנתערב השאור עד שנקרא "חמץ" גם כן אסור בהקרבה, דאי לאו כן איך יהיה הוא סיבה לאסור עשייתה מחמץ.
וכן נראה לפרש מ"ש בפסחים (דף מג) ור' אליעזר אימא "כל" לרבות הנשים, "כי כל" לרבות עירובו! וכי תימא "כי כל" ר"א לא דריש והתניא 'שאור לא תקטירו' אין לי אלא כולו; מקצתו מנין? ת"ל "כל". עירובו מנין? ת"ל "כי כל". מאן שמעת ליה דדריש "כל"? ר' אליעזר (רצו לומר שדריש "כל מחמצת" על עירובו בלאו) ודריש "כי כל"! נראה פירושו, שאחר דכתיב "שבעת ימים שאֹר לא ימצא בבתיכם כי כל אוכל מחמצת ונכרתה" מבואר ששני המשפטים מחוברים שלכן לא ימצא שאור יען שחייב כרת בחמץ; מבואר שאף על עירוב השאור מחייב כי בחיבור המשפטים על ידי מלת "כי" אין הבדל בם בין המשפט הקודם והמתאחר כנודע, ואם כן נאמר ד"כי כל" מרבה עירובו. ואמר וכי תימא "כי כל" ר"א לא דריש, רצה לומר שאינו סובר הלימוד הזה מן חיבור שני המשפטים של שאור ושל חמץ על ידי מלת "כי", רק סבירא ליה שגם חמץ הוא רק בלא תערובות והוא אחר שנתחמץ (לא משעה שמערב בו השאור קודם שהוחמץ ממנו). על זה מביא הברייתא של שאור בל תקטירו ששם מפרש שחמץ הוא המתערב. וזהו שכתבו ומאן שמעית ליה דדריש "כל"? ר' אליעזר -- ר"ל ר"א שדרש "כל מחמצת" לחמץ שנתערב הרי סבירא ליה שמלת "חמץ" כולל המעורב גם כן, ובהכרח שגם הלימוד שנמשך ממנו על ידי מלת "כי" הוא גם כן לר"א שסבירא ליה שחמץ כולל המעורב גם כן.
[ובזה מיושב מה שהקשו התוס' שר' עקיבא דרש גם כן "כל". וכן מה שהקשו דהלא רבנן דרשו "כל" בעלמא. לא קשיא. שלכן לא דרשו "כל מחמצת" דסבירא להו ש"מחמצת" אינו כולל המעורב ואי אפשר לרבותו על ידי מלת "כל" כי אינו שם המין כנ"ל. וכן מה שכתוב שם אחר כך: וזעירי אמר אף שאור בל תקטירו כמאן כר"א מובן בזה. וכפי שיטת התוס' שם ד"ה כמאן. ומש"ש ורבנן דלית להו עירוב, "כל" לא דרשו אלא נשים מנ"ל. "כל" לא דרשו, "כי כל" דרשו -- נראה פירושו "כל מחמצת" לא דרשו לעירובו דסבירא להו דשם "מחמצת" אינו כולל המעורב, "כי כל אוכל חמץ" דרשו לרבות הנשים כי שם "אוכל חמץ" הוא שם המין, כולל זכרים ונקבות, ולכן הוא מחייב כללי]
והנה הדבש הנאמר פה הוא שם כל דבר מתוק ואינו פורט מין או מינים ידועים, כי מצאנוהו על דבש דבורים (שופטים יד), על דבש הקנים (ש"א יד), על דבש תמרים "ארץ זית שמן ודבש". וכן פרש"י פה כל מתיקות פרי קרוי דבש וכמ"ש הרשב"ם בבא בתרא (דף עט.) ותוס' במעילה (דף יב.) ושבועות (דף יב.) הביאם המשנה למלך (פרק ה מהל' אסורי מזבח ה"א). וכן העלה באורך הרדב"ז בתשובה נדפסה בספר אגורה באהליך (דף ז', עיי"ש). ואם כן אי אפשר לפרש "כל דבש" כל מיני דבש -- כי המתיקות היא אחד, אינו חלוק למין מין. ובהכרח פירושו גם כן אף מקצת מן הדבש שר"ל אף חצי שיעור כמו "כל שאֹר" כנ"ל. וזהו שאמר בספרא דבש לא תקטירו אין לי אלא המרובה; הממועט מנין? ת"ל כל דבש.
ואחר שאמר "כל שאֹר וכל דבש" וכבר בארנו כי במה שכתוב "כל שאור" כולל גם התערובת, ממילא גם מה שכתוב "כל דבש" כולל גם התערובות. (כי כלל בלשון ששני שמות הבאים כאחד ואין שינוי ביחוסם ובמלות המחוברות עמהם אמרינן תמיד שבאו בענין אחד וזה אחד מיסודות ההיקש כמו שבארנו באילת השחר (כלל נט וכלל ס)) וזהו שאמר אין לי אלא עצמו; עירובו מנין? ת"ל "וכל דבש" -- ר"ל והוא דומה עם "כל שאֹר" שכולל התערובת.
אמנם הלא יש מקום לטעות אחר שתלה שני המאמרים זה בזה ביחוס הסבה והמסובב שלכן לא תעשה חמץ מפני שכל שאור לא תקטירו (כנ"ל) ואם כן יש לומר שמנחה הנעשית חמץ כגון שתי הלחם יהיה מותר גם להקטירה, שאם יהיה אסור להקטירה חמץ, איך מותר לעשותה חמץ. וזהו שאמר יכול מנחות שהם במצה תהיה יהיו בבל תקטירו; מנחות שאינם במצה תהיה לא יהיו בבל תקטירו... והתשובה לזה שהלא אמר "כל שאֹר וכל דבש לא תקטירו" ואיסור הקטרת דבש בלתי נתלה מהמשפט הקודם וכולל גם לשתי הלחם, וממילא ה"ה איסור הקטרת שאור הוא שלילה כללית. וזהו שכתב תלמוד לומר "כי כל שאֹר וכל דבש".
וכן יש מקום לטעות בהפך, שטעם איסור הדבש מפני שפוגם את המתערב עמו. ולפי זה נאמר שבקטורת (שהדבש יפה לה) מותר לתת דבש. וזהו שאמר אין לי אלא דברים שאין הדבש יפה להם.. והתשובה לזה, אחר שבא באזהרה אחת עם שאור שאיסורו כללי גם בקטורת, כן גם הדבש. וזהו שאמר תלמוד לומר "וכל דבש" פירוש: שהלא מחובר עם שאור בוי"ו החיבור, שזה מורה שבאו ביחוס אחד.
וכל אלה הדרושים בנוים על יסוד ההיקש שאחד מנתיבותיו שאם חבר הכתוב שני שמות לענין אחד לאזהרה או לציווי או דרך סיפור, בהכרח ששני השמות נאמרו בענין אחד, שאי לאו כן לא היה מחבר את הבלתי דומים; כמו שאמרו "על המשכן ועל המזבח"-- מקיש מזבח למשכן (שבת דף צב), "חפני ופנחס כהנים לה' "-- מקיש חפני לפנחס (שם דף נה:), "וברך את לחמך ואת מימיך"-- מה לחם שניקח בכסף מעשר אף מים (עירובין דף סה), "וישלחו מן המחנה כל צרוע וכל זב"-- בשעה שטמאי נפש משתלחין וכולי (פסחים דף סז:), וכמוהם למכביר. וכמ"ש באילת השחר (כלל קס). וכן פה אחר שכלל הכתוב אזהרת שאור ודבש בהכרח הם דומים בעניניהם.
והנה ראינו שלפעמים יבא מלת "כל" בכל שם ושם הנזכר במאמר כמו "וכל בגד וכל כלי עור וכל מעשה עזים וכל כלי עץ תתחטאו" (במדבר לא), "ואת כל בהמתם ואת כל מקניהם ואת כל חילם בזזו" (שם). ולפעמים לא יבא מלת "כל" רק בשם הראשון כמו "כל האדם והבהמה אשר ימצא בשדה" (שמות ט), "כל אלמנה ויתום לא תענון" (שם כב), "לשמור לעשות אל כל חוקותיו ומצותיו" (דברים ו). והכלל בזה שאם השמות מחולקים זה מזה יבא מלת "כל" כפול עם כל אחד ואחד, ואם השמות דומים וטפלים זה לזה לא יבא מלת "כל" רק עם הראשון. ולכן מפרש בברכות (דף סג.) "על כל ברכה ותהלה"-- על כל ברכה תן לו תהלה, רצה לומר שממה שאינו אומר "וכל תהלה" מבואר שהיא טפלה לברכה. וזה ששאל במשנה ה (הובא במנחות דף נח) מה תלמוד לומר כל שאור ומה תלמוד לומר וכל דבש -- רצה לומר שהיה לו לומר "כל שאֹר ודבש" או "כל דבש ושאֹר", ואחר שחלקם על ידי כפילת מלת "כל", על כרחך יש הבדל בין שניהם (שאי לאן כן יכתב הדבר השוה לחברו בסוף ולא יכפל מלת "כל", ויהיה מלת "כל" נמשך על שניהם ונדע גם כן שהשם השני אסור מקצתו ותערובתו).
ועל זה השיב לפי שהם מחולקים באמת ( א ) שיש בשאור מה שאין בדבש -- שהשאור הותר מכללו למקדש (בשתי הלחם שמקריבים אמרי כבשים שבאים עמהם לאשים. וכן הותר בלחמי תודה. מה שאין כן הדבש לא הותר מכללו, דאף שמביאין בכורים דבש, אין מהם למזבח כלום). ( ב ) ויש בדבש מה שאין בשאור -- שהדבש הותר בשירי מנחות, לא השאור כדכתיב "לא תאפה חמץ חלקם" כמ"ש במנחות (דף נה). ולכן הבדילם על ידי מלת "כל". ועיין באילת השחר (פרק כד).
סימן קלו
עריכה
ספרא (מלבי"ם) פרשת ויקרא נדבה פרשה יב:
[ו] ומנין המעלה מבשר חטאת ומבשר אשם ומבשר קדשי קדשים ומבשר קדשים קלים ומותר העומר ושתי הלחם ולחם הפנים ושירי מנחות, והקטירם מן השאור ומן הדבש, עובר בלא תעשה? תלמוד לומר "כי כל שאר וכל דבש לא תקטירו ממנו אשה לשם"-- הא כל שיש ממנו לאשים הרי הוא בבל תקטירו.
[ הערה: באיזה אופן דריש דרוש זה שאינו במשמעות הכתוב? פה משמע שדוקא אם הקטירם משאור ודבש ובגמרא אמר דאפילו בלא שאור ודבש אסור. ולמה חלק הרמב"ם דאם הקטיר בשאור ודבש לוקה ואם הקטיר מותר האישים לבדם אינו לוקה? ועוד כמה קושיות שתמהו המפרשים. ]
לא תקטירו ממנו אשה לה': מלת "ממנו" בא פה דרך זרות שמלבד שהיא מיותר --שהיה לו לומר "לא תקטירו אשה לה'"-- הוא בלתי צודק. (א) שראוי לדבר בלשון רבים, "מהם", כמו שכתב "תקריבו אותם" שמוסב על השאור ודבש (ב) שראוי לאמר "לא תקריבו אותם" ביחוס הפעול, לא ביחוס שממנו, כמו שכתב "תקריבו אותם" דהא אינו מקטיר מן השאור, רק את השאור. ומוכרח שכינוי ממנו מוסב על "קרבן ראשית" שיזכיר אחר כך, רוצה לומר לא תקטירו ממנו (מן קרבן ראשית) שאור ודבש על המזבח, רק קרבן ראשית תקריבו אותם (את השאור ודבש תקריבו להיות קרבן ראשית-- שתי הלחם ובכורים) אבל לא תקטירו מן הקרבן ראשית אשה למזבח. ופירוש זה מוכרח בעומק הלשון להסיר הזרות הנמצא במלת "ממנו". ואם כן עיקר האזהרה שלא יקריב שאור ודבש ותפס כינוי "ממנו" להזהיר שלא יקטירו שאור ודבש ,וגם מן קרבן ראשית (הגם שהוא מובא מן שאור ודבש).
אמנם לענין מה אמר זה, הלא סיים "ואל המזבח לא יעלו" שמוסב על שתי הלחם והבכורים. ולמדו חז"ל שבא ללמד שכמו שאין להקטיר שאור ודבש משתי הלחם יען שכבר עלה מהם לאשים אימורי הכבשים שעל זה אמר שלא תקטירו ממנו אשה שיען שכבר עלה ממנו לאשים לא תקטירו ממנו מן השאור והדבש והוא הדין שכל דוגמתו שעלה ממנו לאשים מוזהר מלהקטיר שאור ודבש. וזה מבואר בתוספתא (פ"ג דמכות) וזה לשונו: המעלה כזית משתי הלחם לעבודה או בחוץ-- הרי זה חייב שנאמר "קרבן ראשית תקריבו" לכך המעלה מבשר החטאת מבשר אשם מבשר קדשי קדשים מבשר קדשים קלים ממותר העומר משתי הלחם ומלחם הפנים ומשירי מנחות, משאור ומדבש-- עובר בלא תעשה שנאמר "כי כל שאֹר וכל דבש לא תקטירו" מבואר ממה שכתב לכך המעלה מבשר החטאת וכולי שעיקר האזהרה בא על שתי הלחם ומהם אנו למדין לכל הדומה להם שכבר עלה ממנו לאשים שלא יקטירום בשאור ודבש. ולפי זה מה שכתוב בספרא מנין המעלה מבשר חטאת..והקטירם מן השאור ומן הדבש עובר בלא תעשה? הוא דוקא אם הקטירם מן השאור והדבש, ולא כהמפרשים שרצו למחוק מלות אלו, שכן בירושלמי (פרק כלל גדול) הובאו דברי הספרא האלה ככתבם וכלשונם.
אמנם בתלמודא דידן מנחות (דף נז:) הביא ברייתא זו ולא הזכיר התנאי שיקטירם מן השאור ומן הדבש. וכן סתמא דגמ' בכמה מקומות (יבמות דף ק, יומא דף מז:, סוטה דף כג) שגם בלא שאור ודבש אסור להקטיר כל שממנו לאשים.
אמנם מה יפו ומה נעמו דברי רבינו הגדול ז"ל שכתב (פ"ה מהל' איסורי מזבח ה"ג) וזה לשונו:
- אפילו הקטיר דבר שאינו ראוי להקטרה בדבש או בשאור, הואיל והוא מן הקרבן-- לוקה. (הלכה ד) כיצד? המעלה מבשר חטאת ואשם או מבשר ק"ק...המעלה כזית מאחת מכל אלו בחמץ או בדבש בין למזבח בין לכבש-- לוקה, אף על פי שאין כל אלו ראוים להקטרה הואיל והן קרוים קרבן חייב עליהם שנאמר "קרבן ראשית תקריבו אותם לה' ". (הלכה ה) וכן אסור להקטיר על המזבח דבר מכל דברים אלו שאין ראוים להקטרה כגון בשר חטאת ואשמות ושירי מנחות וכיוצא בהן. מפי השמועה למדו שכל דבר שמקצתו לאשים הרי שארותו בבל תקטירו.
מבואר כי מה שכתב בהלכה ד' שאם מקטיר מהם עם השאור והדבש לוקה זה הוא המיוסד בפשט הכתוב כמו שדרשו הספרא. ומה שכתב בהלכה ה' שאסור להקטיר דבר שממנו לאשים אף בלא שאור ודבש הוא דבר שלמדו מפי השמועה ואינו מיוסד בפשט הכתוב ולכן אינו לוקה עליו. וכן כתב הרדב"ז בלשונות הרמב"ם (ח"ב סימן פז) דמה דאמרינן כל שממנו לאשים הרי הוא בבל תקטירו לא הוה לאו מפורש אבל איסורו מן התורה ואינו לוקה עליו. ועיין שם שהאריך בדברי הרמב"ם אלה.
ולמה שכתבנו דברי הרמב"ם מיוסדים לתלפיות על פי דברי הספרא והתוספתא דמכות כמו שבארנו.
סימן קלז
עריכה
ספרא (מלבי"ם) פרשת ויקרא נדבה פרשה יב:
[ז] "קרבן ראשית"-- שיהיה ראשית לכל המנחות, וכך הוא אומר (ויקרא כג, טז) "והקרבתם מנחה חדשה לשם" שתהיה חדשה לכל המנחות.
- אין לי אלא מנחת חטין; למנחת שעורין מנין? כשהוא אומר (במדבר כח, כו) "וביום הבכורים בהקריבכם מנחה חדשה לה' בשבועותיכם"-- אם אינו ענין למנחת חטין תנהו ענין למנחת שעורים.
- [ח] ומנין שיקדימו לבכורים? תלמוד לומר (שמות לד, כב) "בכורי קציר חטים".
- אין לי אלא של חטין; לשל (ס"א של) שעורים מנין? תלמוד לומר (שמות כג, טז) "וחג הקציר בכורי מעשיך...".
- "אשר תזרע" (שמות כג, טז)-- אין לי אלא שיזרע; עלה מאליו מנין? תלמוד לומר "אשר בשדה".
- אין לי אלא שבשדה; שבגג ושבחצר ושבחורבה מנין? תלמוד לומר (במדבר יח, יג) "בכורי כל אשר בארצם".
- ומנין שיקדימו לנסכים ולפירות האילן? תלמוד לומר "בכורי מעשיך" ואומר (שמות כג, טז) "באספך את מעשיך מן השדה".
קרבן ראשית תקריבו: מפרש ש"קרבן ראשית" תוכל להביא מן השאור ומן הדבש, והם שתי הלחם מן השאור ובכורים מן הדבש. והנה הבכורים נקראים "ראשית" כמו שכתוב "ולקחת מראשית כל פרי האדמה", אבל למה קורא שתי הלחם בשם "ראשית" דהא אין מחויב להביא המבוכר ראשונה? וגם לא יקראו בשם "ראשית" על שהוא ראשית הקציר דהא כבר קדם לו קציר שעורים. והשיבו שתהיה ראשונה לכל המנחות, ר"ל שלא יביא מנחה מן החדש קודם לשתי הלחם שעל זה אמר (ויקרא כג, טז) "והקרבתם מנחה חדשה לשם".
ועדיין יש לחשוב שיוכל להביא מן השעורים (דהיינו מנחת קנאות) קודם להם כמו שהציבור הביאו מנחת העומר קודם לשתי הלחם. לכן אמר שנית "בהקריבכם מנחה חדשה" (במדבר כח, כו) (ומבואר אצלינו תמיד ששם הבא כפול בא בדיוק וכמ"ש באילת השחר כלל קמג) שתהיה חדשה לכל המנחות אף למנחת שעורים. וכן דריש בספרא אמור (אמור פרק יב מ"ט) ובספרי פנחס (פ' קמח).
והנה יש לשאול בכורים ושתי הלחם ששניהם נקראו בשם "ראשית" ובשם "בכורים" מי מהם קודם? ומשיב (במשנה ח') ממה שכתוב (בפר' תשא לד כב) "וחג השבועות תעשה לך בכורי קציר חטים" הרי הקפיד שנקרא בשם "בכור הקציר" מה שלא הקפיד בבכורים (שכל שבכרו קודם, אף שקצר דבר קודם להם, נקראים 'בכורי פירותיו'). ועדיין לא נדע שלא יביא בכורי שעורים קודם לשתי הלחם. משיב דהא אמר (בפר' משפטים כג טז) "וחג הקציר בכורי מעשיך אשר תזרע בשדה" ופירושו החג שבו תקצור בכורים כי קודם לו אין להביא בכורים. (ויותר נראה שגם מ"ש "בכורי קציר חטים" פירושו כאילו אמר "קציר בכורי חטים" כמו "רבים עמים" "משנה כסף" וכדומה).
עתה פירש מה שכתוב "אשר תזרע בשדה" שהשם "בשדה" מיותר. ומבואר אצלינו שלפעמים יוסיף שם לבאר שהפעל לא בא בדוקא. שאם יאמר "אשר תזרע" נוכל לאמר שמקפיד על שזרע בעצמו, לא אם עלה מאליו. וכשאמר "אשר תזרע בשדה" יכוין על שנמצא בשדהו (ואף שעלה מאליו נקרא "זורע" בדרך ההרחבה על שרוצה בקיומו כמו שבארנו בפר' קדושים (סימן ??) שמזה למד בספרא שמה שכתוב "שדך לא תזרע כלאים" הוא אף המקיים כלאים בשדהו, עיי"ש).
אמנם היה מקום לאמר שלכן תפס שם "בשדה" להוציא אם זרע בגג וחצר וחורבה. משיב דהא כתיב (בפר' קרח) "בכורי כל אשר בארצם".
ואומר דאין לומר שלכן אמר "אשר תזרע בשדה" להוציא פירות האילן והנסכים דהא אמר "בכורי מעשיך" ואמר אצלו "וחג האסיף באספך את מעשיך"; וכמו שמה שכתב "באספך את מעשיך" כולל כל מעשיו כן מה שכתב "בכורי מעשיך". וכל פסקא זו מובא במנחות (דף פד:) ועיי"ש מה שפלפלו בזה.
סימן קלח
עריכה
ספרא (מלבי"ם) פרשת ויקרא נדבה פרשה יב:
[ט] יכול אם קדמן דבר אחד לא יקרבו? תלמוד לומר "..תקריבו..".
[ הערה: איך דרש זה ממלת "תקריבו", והלא דריש כבר מלת זאת בסימן קכה. ומה שכתב הקרבן אהרן מדלא כתב "תקריבום" אינו צודק דהא אמר "תקריבו אותם" ומלת "אותם" דרש אחר כך, ואי אפשר לומר "תקריבום אותם". ]
קרבן ראשית תקריבו: יסוד מוסד ששני מאמרים הבאים זה אחרי זה שהאחד אזהרה והאחד ציווי הסותר אל האזהרה -- אז הציווי הזאת אינה מצוה רק רשות כמו "שלש שנים יהיה לכם ערלים לא יאכל...ובשנה החמישית תאכלו את פריו"-- פעל "תאכלו" אינו ציווי רק רשות שמותר לאכול. "לא תאכלו כל נבלה..לגר אשר בשעריך תתננה ואכלה"-- פעל "ואכלה" הוא רשות שמותר לאכול. "לא יגוש את רעהו..את הנכרי תגוש" (דברים טו), "לא תאכל עליו חמץ שבעת ימים תאכל מצות" (שם טז) -- רשות. [אם לא במקום שנכפל הפעל שלא לצורך והוא אם המשפט השני מצוין במלת "כי אם" כמו שבארתי זה בפר' אמור (סימן ח וסימן כו). ועיין באילת השחר (פרק כו)].
והנה גם פה מאמר "קרבן ראשית תקריבו" הוא ההיפוך של האזהרה "לא תקטירו ממנו אשה" הקודם לו, או ההיפוך של האזהרה "ואל המזבח לא יעלו" שאחריו; ואם כן אינו מדבר בחיוב, רק ברשות, שרוצה לומר שקרבן ראשית תוכלו להקריב מן השאור והדבש. ולפי זה אין להוכיח מכתוב זה ציווי פרטית שיקריב רק קרבן ראשית - רוצה לומר שלא יוקדם דבר אחר קודם לקרבן זה, כי אין בכתוב זה ציווי כלל, רק שלילת האזהרה הקודמת.
והבחינה על זה הוא מסידור המלות. שאם היה כוונתו על ציווי בפני עצמו היה לו לאמר "והקרבתם קרבן ראשית לשם" ואז היה מאמר בפני עצמו, בלתי נתלה במאמר הקודם. כי מבואר לחוקרי הלשון שהמשפט הנאמר רק בדרך הפוך וסתירה של משפט שלפניו אז אם יסוד הסתירה (של החיוב והשלילה) הוא בין השמות-- יקדים את השם אל הפעל כי השם עיקר במאמר, כמו "לנכרי תשיך ולאחיך לא תשיך" "וימת כל מקנה מצרים וממקנה בני ישראל לא מת אחד" "ועלית אתה ואהרן עמך והכהנים והעם אל יהרסו לעלות" וכדומה. וכמו שהבאנו באילת השחר (פרק יב). וכן ממה שהקדים פה את השם אל הפעל "קרבן ראשית תקריבו" מבואר שלא בא בדרך ציווי בפני עצמו רק בדרך סתירה ושלילה של המשפט הקודם ורצונו לומר קרבן ראשית תוכלו להקריב. וזהו שכתב בספרא יכול אם קדמו דבר אחר לא יקרבו? תלמוד לומר "תקריבו" -- רוצה לומר ולא אמר "והקרבתם קרבן ראשית".
סימן קלט
עריכה
ספרא (מלבי"ם) פרשת ויקרא נדבה פרשה יב:
יכול אם לא קרבו בעצרת יקרבו לאחר עצרת? תלמוד לומר "אותם".
[ הערה: איך מוכח ממלת "אותם" שיקרבו[2] לאחר עצרת? ועוד הלא מלת "אותם" דרש (בסימן קמא) לדרשה אחרינא ]
קרבן ראשית תקריבו: לפעמים ייחד הציווי או האזהרה אל האדם ולפעמים ייחסם אל הדבר. "וערלתם ערלתו", "שלש שנים יהיו לכם ערלים לא יאכל", "לא יֹאכל", "לא יֵאָכל" וכדומה. וכל יודע סגולת הלשון ומעגלותיו יודע שיש הבדל גדול בין אם ידבר בתכונת הפעל או הנפעל. ועל כל פנים, דרך הלשון שכל מאמר ידבר בדרך אחד, ואחר שאמר "ואל המזבח לא יעלו" (שתפס האזהרה על הדבר) -- כן היה לו לומר "קרבן ראשית יוקרבו", שיהיה הציווי על הדבר; ובזה היה מרויח שלא יצטרך למלת "אותם" ולא לכינוי. ועל ידי שאמר "תקריבו" (שבא הציווי אל הפועל) נגרע הדרת הלשון, גם ניתן לה שפת יתר.
והשיבו חז"ל שיש הבדל בין אם ידבר בתכונת הנפעל --"קרבן ראשית יוקרבו"-- שאז מוכרח שתעשה הפעולה בכל אופן כמ"ש במנחות (דף מט:) על "מחבת בשמן תֵעָשה" תנא דבר"י אף בשבת אף בטומאה. (שאם יאמר "תַעַשה" יביט אל הפועל שפעולתו קשורה בזמן ובמקום ועת לכל חפץ, כי אין לעשות בשבת ובטומאה; לא כן כשאמר "תֵעָשה" לא יביט אל שום תנאי.) ואמר אביי בבא קמא (דף ז.) מי כתיב "ישולם"? "ישלם" כתיב, מדעתו משמע (שאם היה כתוב "ישולם" לא היה תלוי בדעת הפועל ובתנאיו, רק היה פירושו שישולם בכל אופן).
וכן אם היה אומר "קרבן ראשית יוקרבו" היה פירושו שיוקרבו בכל אופן, שאם לא קרבו בזמנו יוקרבו אחר כך. ועל ידי שכתוב "תקריבו אותם" היינו בזמן המיוחד אל הפועל להקריב שהוא בעצרת כמבואר בפר' אמור. (ותפס בספרא תלמוד לומר "אותם" כי רוב הדיוק ממה שעל ידי שתפס הציווי אל הפועל הוצרך להאריך בלשון ולכתוב הכינוי "אותם", מה שהיה מקצר אם היה אומר "יוקרבו" שלא היה צריך מלת "אותם".)
סימן קמ
עריכה
ספרא (מלבי"ם) פרשת ויקרא נדבה פרשה יב:
יכול יביא היחיד כיוצא בהם נדבה? תלמוד לומר "תקריבו".
קרבן ראשית תקריבו: הכתוב מדבר בלשון רבים ולפעמים בלשון יחיד. ודברי אלקים חיים אינם כפי ההזדמן, רק בכל מקום שידבר בלשון רבים בא הציווי אל הרבים כמו שדרש (ויקרא נדבה פרק ג מ"א ומ"י) "תקריבו את קרבנכם", וכן על "וערכו בני אהרן" (ויקרא נדבה פרק ו מ"א) -- שקאי על הרבים. וכן (ויקרא נדבה פרשה יב מ"א) מה שכתוב "אשר תקריבו" להביא לחם הפנים שהיא מנחה של רבים. וכן במקומות לא חקר. וכמ"ש באילת השחר (כלל קסא). ואחר שאמר פה "תקריבו" בלשון רבים מבואר שאין היחיד יכול להקריב.
(בגירסת הספרא כתוב תלמוד לומר "אותם" והוא טעות סופר וצריך לומר תלמוד לומר "תקריבו" וכן הוא במנחות (דף נח).
סימן קמא
עריכה
ספרא (מלבי"ם) פרשת ויקרא נדבה פרשה יב:
יכול לא יביא היחיד כיוצא בהן נדבה -- שכן אינו מביא כיוצא בהן חובה, אבל יביא הציבור כיוצא בהן נדבה שכן הוא מביא כיוצא בהן חובה... תלמוד לומר "אותם".
תקריבו אותם לה': כבר בארנו באילת השחר (כלל קנ) שהעברי יציין גוף הפעול לפעמים על ידי כינוי ולפעמים על ידי הכינוי הדבוק אל מלת "את". ושכל מקום שיציינהו על ידי כינוי הדבוק אל מלת "את" יכוין לדקדק רק אותם, ולמעט מה שהוא זולת הפעול. ודרשוהו חז"ל תמיד.
וכן פה הגם שצריך לבוא בכינוי, היה די שיאמר "תקריבום לשם", ולמה אמר "תקריבו אותם"? דרשו חז"ל שבא ללמד רק אותם, רוצה לומר שאור ודבש הבא להיות קרבן ראשית יקריבו, לא זולתם; והם שאור ודבש שיתנדבו הציבור שזה כבר לא יקרא בשם ראשית, הוא לא יוקרב.
סימן קמב
עריכה
ספרא (מלבי"ם) פרשת ויקרא נדבה פרשה יב:
"המזבח"-- אין לי אלא המזבח; ומנין לרבות את הכבש? תלמוד לומר "ואל המזבח לא יעלו".
יכול לעבודה ושלא לעבודה? תלמוד לומר "...לריח ניחח"-- לא אמרתי אלא לעבודה.
[ הערה: למה בכאן מרבה הכבש ממה שכתוב "אל המזבח" ובכל מקום אמר שאין הכבש בכלל מזבח? ומה שכתב הקרבן אהרן שדרש וי"ו של "ואל" אין טעם לו ]
ואל המזבח לא יעלו לריח נחוח: הנה בדרך ההרחבה גם הכבש בכלל "מזבח". דעל מה שאמר בזבחים (דף כו.) נתנה על גבי הכבש פסול אמר שמואל דבעלים נתכפרו דכתיב "ואני נתתיו לכם על המזבח לכפר"-- כיון שהגיע דם למזבח נתכפרו בעלים. [והגם שהתוספות (שם ד"ה אמר ומנחות דף נז: ד"ה אין) צדדו ששמואל לא קאי על נתנם על גבי הכבש הנה הרמב"ם (פ"ב מהל' פסולי המוקדשין ה"י)[3] לא סבירא ליה כן.] אמנם בדרך הדיוק כשידבר על מקום פרטי מן המזבח - אין הכבש בכלל, כמו כשאומר "על קיר המזבח" דריש בספרא (למעלה (ויקרא נדבה פרשה ז מ"ז) ובמכלתא דחובה (ויקרא חובה פרק יח מ"ש) ובזבחים (דף סד ודף סה)) ולא על קיר הכבש -- כי כשציין "קיר המזבח" מדבר בחלקיו, ואין הכבש בכלל; מה שאין כן במה שכתוב "על המזבח" שכיון על כללות המזבח, כי הדם יהיה לפעמים למעלה כמו בחטאת ולפעמים למטה כמו בעולה ואשם ושלמים, ואם כן מדבר מכולו ואז גם הכבש בכלל.
אולם פה הכריחו שכיון גם על הכבש ממה שכתוב "אל המזבח" תחת שהיה לו לומר "על המזבח" כמו שכתוב בכ"מ[4] "והקטירם על מזבח העולה" "והקטיר עליה חלבי השלמים". לא כן מלת "אל" מורה הגבול שאליו עולים אל המזבח כמו שאמר בהגשה "והגישה אל המזבח" שהוא אל הקרן למטה. וכן במה שכתוב בפר' אמור אצל בעלי מומים "ואל המזבח לא יגש" סבירא ליה להרמב"ם במנין המצות (לאוין סח) ובחיבורו (פ"ו מהל' ביאת המקדש ה"א) שאם נכנס מן המזבח ולפנים אף על פי שלא עבד-- לוקה. וכן במה שכתוב בפר' קרח "ואל המזבח לא יקרבו" הוא לדעת הרמב"ם אפילו בלא עבודה (עיין בדבריו (פ"א מהל' ביאת המקדש הט"ו) ובמשנה למלך שם פרק ט הלכה טו). וכן משמע ממה שכתוב בספרא (למעלה (ויקרא נדבה פרק ה מ"ח) וביומא דף כד ודף מה) לגבי הצתת אליתא, ושם ((ויקרא נדבה פרשה ז מ"ג) ובזבחים (דף סה)) לגבי מליקה, ובמנחות (דף כ) גבי מליחה וכי עלתה על דעתך שהזר קרב לגבי המזבח [ויש לנו דברים עם הרמב"ן החולק על הרמב"ם בזה. אין כאן מקומו].
וכל זה ממלת "אל" שמורה הקריבה אליו אף שאינו על גביו עובד עבודה. ושפיר הוכיח הספרא ממה שכתוב "ואל המזבח לא יעלו" שאף הכבש אסור. וכן הוכיח בספרא (צו פרק א מי"א) שמה שכתוב "כל הנוגע במזבח יקדש" אף הנוגע בכבש , דהא אמר פה "אל המזבח לא יעלו", הרי שמקטירם על הכבש. (וגירסת הגמ' בזבחים דף פו תלמוד לומר "את המזבח" משובשת כמש"ש במקומו ובירושלמי פרק ז דשבת הלכה ב כגירסת הספרא). ומבואר שדבר בדרך ההרחבה וכולל אף הכבש, ובזה מסולקים כל קושיות התוספות במנחות ((דף נז:) ד"ה אין לי).
ומה שאמר "יכול לעבודה ושלא לעבודה" מובא בזבחים (דף עז) ובכמה מקומות בש"ס. ודייק ממה שכתוב "לא יעלו לריח ניחח"-- אבל יכול להעלותם לשם עצים.