פתיחת התפריט הראשי

התורה והמצוה ויקרא יא מא-מז

סימן קסאעריכה

ויקרא יא מא:
וְכָל הַשֶּׁרֶץ הַשֹּׁרֵץ עַל הָאָרֶץ שֶׁקֶץ הוּא לֹא יֵאָכֵל.


ספרא (מלבי"ם) פרשת שמיני פרק יב:

[א] "וכל השרץ הַשֹּׁרֵץ על הארץ"-- להוציא את היתושין שבכליסין ואת הזיזים שבעדשים ואת התולעים שבתמרים ושבגרוגרות.


וכל השרץ השורץ על הארץ שקץ הוא:    מה שכתב "השורץ על הארץ" -- אי אפשר לומר דבא להוציא שרץ המים או שרץ העוף, שכבר אסר גם שרץ המים (פסוק י) ושרץ העוף (בפסוק יג). ופירשוהו חז"ל שבא להוציא את שלא שרץ ורחש על הארץ כגון תולעים שבפירות שלא פירשו.

ובמה שכתב שנית "לכל השרץ השורץ על הארץ" אמר בספרא [משנה ב'] להביא את התולעים שבעקרי זיתים. ופירשו בגמרא חולין (דף סז.) למסקנא דסיפא מיירי מה שהם באילן עצמו שדומה כאילו הם שורצים בארץ כי מהלכים באילן.

סימן קסבעריכה

ויקרא יא מא-מב:
וְכָל הַשֶּׁרֶץ הַשֹּׁרֵץ עַל הָאָרֶץ שֶׁקֶץ הוּא לֹא יֵאָכֵל. כֹּל הוֹלֵךְ עַל גָּחו‍ֹן וְכֹל הוֹלֵךְ עַל אַרְבַּע עַד כָּל מַרְבֵּה רַגְלַיִם לְכָל הַשֶּׁרֶץ הַשֹּׁרֵץ עַל הָאָרֶץ לֹא תֹאכְלוּם כִּי שֶׁקֶץ הֵם.


ספרא (מלבי"ם) פרשת שמיני פרק יב:

"לא יֵאָכֵל"-- לחייב את המאכילן כאוכל.

  • או "לא יאכל" לאסר בהנאה?
  • תלמוד לומר "לא תאכלום". הא כיצד? באכילה הם אסורים, בהנאה הם מותרים.
  • הא מה אני מקיים "לא יֵאָכֵל"?    לחייב את המאכיל כאוכל.


לא יֵאָכל:    בכל הפרשה דבר בקל ופה דבר בנפעל להזהיר שלא יאכלו אחרים על ידי כי הנפעל י"ל פועל בהכרח. ואין לפרש שבא "לא יאכל" על איסור הנאה דהא כתיב אחר כך "לא תאכלום" - בקל, שהוא דוקא אכילה. וכבר באה ברייתא זו למעלה (סימן פז) על מה שכתוב בעופות טמאים "לא יאכלו" בנפעל. ושם פרשתי יותר.

והנה בסוף [משנה ב'] סיים יכול יאכילו לקטנים? תלמוד לומר "לא יאכל". נראה פירושו כי למה כפל זה בעופות ובשרץ הארץ -- על כרחך דשם מזהיר בל יאכילו לגדולים ופה מזהיר בל יאכילו לקטנים. ומזה מבואר שהברייתא שהובאה בפרק חרש (דף קיד.) לא תאכלום - לא תאכילום - להזהיר גדולים על הקטנים -- נדפסה בטעות ובקיצור, כי צריך לומר שם כמו שהוא בספרא "לא תאכלום" יכול יאכילו לקטנים? תלמוד לומר "לא יאכל"-- להזהיר גדולים על הקטנים. וזה ברור אצלי. (ובזה אין צריך למה שפלפל בזה בקרבן אהרן למעלה פרק ה' משנא א').

סימן קסגעריכה

ויקרא יא מב:
כֹּל הוֹלֵךְ עַל גָּחו‍ֹן וְכֹל הוֹלֵךְ עַל אַרְבַּע עַד כָּל מַרְבֵּה רַגְלַיִם לְכָל הַשֶּׁרֶץ הַשֹּׁרֵץ עַל הָאָרֶץ לֹא תֹאכְלוּם כִּי שֶׁקֶץ הֵם.


ספרא (מלבי"ם) פרשת שמיני פרק יב:

[ב] "..הולך על גחון" -- זה נחש;  "כל הולך על גחון"-- להביא את השלשולים ואת הדומה לדומה.

"..הולך על ארבע" -- זה עקרב;  "וכל הולך.."-- להביא את החפושית ואת הדומה לדומה.

"..מרבה רגלים" -- זה נדל;  "עד כל מרבה.."-- להביא את הדומה ואת הדומה לדומה.


כל הולך על גחון:    מפרש כל מיני שרצים. בין ההולכים על בטנם שאין להם רגלים כלל כמו נחש. ומלת "כל" מרבה השלשול הדומה לנחש וכל הדומה לשלשול. וכן השרצים ההולכים על ד' רגלים עד כל השרצים שיש להם רגלים על כל בטנם. ובכולם אמר "כל" לרבות המינים הדומה לכל אחד כי מתנאי החלוקה שתהיה שלמה, ובודאי בחלוקה זו כלל כל השרצים שהם -- או בעל ד' רגלים או יותר או בלי רגלים. וכל יתר המינים נכנסים בגדרם וריבה אותם במלת "כל". וכמו שבארנו באורך בפרשת צו (סימן סז וסימן קיב).

סימן קסדעריכה

ויקרא יא מב:
כֹּל הוֹלֵךְ עַל גָּחו‍ֹן וְכֹל הוֹלֵךְ עַל אַרְבַּע עַד כָּל מַרְבֵּה רַגְלַיִם לְכָל הַשֶּׁרֶץ הַשֹּׁרֵץ עַל הָאָרֶץ לֹא תֹאכְלוּם כִּי שֶׁקֶץ הֵם.


ספרא (מלבי"ם) פרשת שמיני פרק יב:

"לכל השרץ הַשֹּׁרֵץ"-- להביא את התולעים שבעיקרי זיתים ושבעיקרי תאנים.

"לא תאכלום" -- יכול יאכילום לקטנים?    תלמוד לומר (שם, מא) "לא יֵאָכֵל".


לכל השרץ השורץ על הארץ:    אמר זה פעם שנית ופירש שבא להביא תולעים שבעקרי זיתים. וזה על פי החק המיוסד בלשון שאין מיעוט אחר מיעוט אלא לרבות. ומפורש אצלינו על פי חוקי ההגיון שהשם השני בא להגביל את השם הראשון, ואם נוסף שם שלישי בא להגביל את השני. שתחלה אמר רק "על הארץ" - לא בפירות, ובשני' אמר כל שהוא על הארץ - אף לא בארץ ממש כגון בעקרי האילנות שכבר דומה כאילו הוא על הארץ וכמו שאמרו בברכות (דף מ.) מאן תנא דעיקר אילן ארעא הוא.

ובפי' הדבר להלכה, אם הוא כמסקנא שהוא דלא כשמואל, פלפלו התוספות בחולין שם ובפסחים (דף קטו.). ויש מחלוקת בין הפוסקים. ועיין בתוספתא (פ"ז דתרומות). ולא פה המקום להאריך בזה.


ומה שאמר לא תאכלום יכול יאכילום לקטנים -- פרשתי (בסימן קסב).

סימן קסהעריכה

ויקרא יא מג:
אַל תְּשַׁקְּצוּ אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם בְּכָל הַשֶּׁרֶץ הַשֹּׁרֵץ וְלֹא תִטַּמְּאוּ בָּהֶם וְנִטְמֵתֶם בָּם.


ספרא (מלבי"ם) פרשת שמיני פרק יב:

[ג] "אל תשקצו את נפשֹׁתֵיכם בכל השרץ הַשֹּׁרֵץ [על הארץ]"-- להביא שפרשו לארץ וחזרו.


אל תשקצו וכו' בכל השרץ השורץ:    אמר זה פעם שלישית. ופה לא אמר "על הארץ" כמו בב' פעמים הקודמים. ופירשוהו חז"ל שבא לרבות שרצי הפירות שפירשו לארץ וחזרו. כי שרצי הפירות אחר גדולם יצאו מן הפירות וקצתם יתעטפו במעטפה ויתהוה מהם עוף כנף ואז יטילו ביציהם. ואז הם "השרץ השורץ", ר"ל ששרץ ופרה והטיל בצים. ובא לומר אף שאינם על הארץ (כיון שחזרו) -- כבר הם שרץ השורץ וראוי לפרות ואסור.

סימן קסועריכה

ויקרא יא מג:
אַל תְּשַׁקְּצוּ אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם בְּכָל הַשֶּׁרֶץ הַשֹּׁרֵץ וְלֹא תִטַּמְּאוּ בָּהֶם וְנִטְמֵתֶם בָּם.


ספרא (מלבי"ם) פרשת שמיני פרק יב:

  • יכול יטמאו טומאה חמורה?    תלמוד לומר "ולא תטמאו בהם".
  • יכול לא יהיו פוסלים את הגוף?    תלמוד לומר "וְנִטְמֵתֶם בם".
  • יכול אף דמה וחלבם כיוצא בם?    תלמוד לומר "בם"-- בם אתה מיטמא ואי אתה מיטמא בדמם וחלבם.


ולא תטמאו בהם ונטמתם בם:    כבר בארנו (ויקרא סימן שו ולמעלה סי' קו) שכל מקום שבא 'טומאה' הפך הטהרה בא בלא שימוש או בשימוש הלמ"ד. ובכל מקום שבא פעל 'טומאה' בקישור הב' אינו טומאה-הפך-הטהרה רק טומאה שהוא הפך הקדושה או מורה על השיקוץ והגיעול. כמו בעריות שכתוב "לטמאה בה" וכן "ויטמאו במעשיהם" - שיצאו מקדושתם או שנתגעלו ונתעבו. וזהו שאמר בספרא יכול יטמאו טומאה חמורה? ת"ל ולא תטמאו בהם -- ר"ל שאם הוא טומאה ממש (שזה קורא טומאה חמורה) לא יצדק עליה שימוש הב'.

והנה עדיין לא ידענו אם הוא רק הפך הקדושה או אם הוא מענין שיקוץ וגיעול, שעל שניהם בא 'טומאה' עם שימוש הב'. וזהו שאמר יכול לא יהיו פוסלים את הגוף? ת"ל ונטמתם בם -- שכפל לאמר שתדבק הטומאה בעצמכם כי המאכלים ההם ישקצו ויטמאו את הנפש. (וכבר העלה ביומא (דף פ) דטומאה גויה לאו דאורייתא, עיי"ש, ואם כן ענינו על השיקוץ והגיעול, לא טומאה).

ובכל זה לשון "בם" מורה בהם עצמם, לא בדמם וחלבם.

סימן קסזעריכה

ויקרא יא מג:
אַל תְּשַׁקְּצוּ אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם בְּכָל הַשֶּׁרֶץ הַשֹּׁרֵץ וְלֹא תִטַּמְּאוּ בָּהֶם וְנִטְמֵתֶם בָּם.


ספרא (מלבי"ם) פרשת שמיני פרק יב:

"ולא תטמאו בהם וְנִטְמֵתֶם בם" -- אם מטמאים אתם בהם סופכם ליטמא בם.


ולא תטמאו בהם ונטמתם בם:    ר"ל שזה יהיה סבה שנטמתם ממש כי הם ישקצו אתכם עד יטמטמו את הלב בל יראהבאור המצוה ובתורה אור. ואמרו חז"ל "ונטמתם" כתיב, חסר אל"ף, שהעבירה מטמטמה את הלב. והרב אברהם בן עזרא כתב שהם שני שרשים כמו (איוב יח, ג) "נטמינו בעיניכם", וטעמו כאדם שאין לו דעת.

סימן קסחעריכה

ויקרא יא מד:
כִּי אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם וְהִתְקַדִּשְׁתֶּם וִהְיִיתֶם קְדֹשִׁים כִּי קָדוֹשׁ אָנִי וְלֹא תְטַמְּאוּ אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם בְּכָל הַשֶּׁרֶץ הָרֹמֵשׂ עַל הָאָרֶץ.


ספרא (מלבי"ם) פרשת שמיני פרק יב:

"כי אני ה' אלהיכם והתקדשתם והייתם קדושים כי קדוש אני" -- כשם שאני קדוש כך אתם קדושים; כשם שאני פרוש כך אתם היו פרושים.


והתקדשתם והייתם קדושים:    הקדושה תאמר על שני פנים:

  • ( א ) על הפרישות, שהוא פורש ובודל עצמו מדברי חול וכובש את טבע יצר הלב
  • ( ב ) על שמתרומם מדרכי הטבע בכלל ומדמה את עצמו לקדושים המובדלים מן החומר והולך על דרך הפלא והניסיי.

על הראשון אמר "והתקדשתם כי קדוש אני" ומפרש בספרא כשם שאני פרוש כך אתם תהיו פרושים. ועל השני אמר "והייתם קדושים כי קדוש אני" ואמר כשם שאני קדוש וכולי.

סימן קסטעריכה

ויקרא יא מד:
כִּי אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם וְהִתְקַדִּשְׁתֶּם וִהְיִיתֶם קְדֹשִׁים כִּי קָדוֹשׁ אָנִי וְלֹא תְטַמְּאוּ אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם בְּכָל הַשֶּׁרֶץ הָרֹמֵשׂ עַל הָאָרֶץ.


ספרא (מלבי"ם) פרשת שמיני פרק יב:

[ד] "ולא תטמאו את נפשותיכם בכל השרץ הָרֹמֵשׂ על הארץ" -- אף על פי שאין פרה ורבה.


בכל השרץ הרומש על הארץ:    אמר זה פעם רביעית בענין זה. ופה שינה ולא אמר "השורץ" רק "הרומש". ומבואר אצלינו למעלה (סימן פ') שפעל 'שורץ' בא מצד ההפראה כמו "שרצו בארץ", וזה המבדיל בינו לבין פעל 'רומש' שבא על הריחוש לבד. ומה נעמו דברי חז"ל שאמרו "הרומש" -- אף על פי שאין פרה ורבה.

סימן קעעריכה

ויקרא יא מה:
כִּי אֲנִי יְהוָה הַמַּעֲלֶה אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לִהְיֹת לָכֶם לֵאלֹהִים וִהְיִיתֶם קְדֹשִׁים כִּי קָדוֹשׁ אָנִי.


ספרא (מלבי"ם) פרשת שמיני פרק יב:

"כי אני ה' המעלה אתכם מארץ מצרים" -- על מנת כן העליתי אתכם מארץ מצרים על תנאי שתקבלו עליכם עול מצות. שכל המודה בעול מצות - מודה ביציאת מצרים וכל הכופר בעול מצות - כופר ביציאת מצרים.

"להיות לכם לאלהים"-- בעל כרחכם.

"והייתם קדושים כי קדוש" -- כשם שאני קדוש כך אתם קדושים, כשם שאני פרוש כך אתם כמו כן פרושים.


כי אני ה' המעלה אתכם מארץ מצרים:    תחלה אמר "כי אני ה' אלקיכם והתקדשתם וכולי" -- כי יש הערת השכל והערת התורה; ותחלה הזכיר אותם מצד הערת השכל מצד שנפשכם חלק אלקי והוא אלקיכם יוצרם ובוראם וראוי שהנברא ישתדל להדמות לבוראו ולהתקדש כמוהו כמו שהאבות קיימו התורה מצד הערת השכל. ופה הזהיר אותם מצד הערת התורה, שזה נעשה בעת יציאת מצרים, שמאז נשתעבדו לו לעבדים והתחייבו לשמור מצותיו חקותיו ותורותיו, ויעד להם גמול ועונש. ועל זה אמר "כי אני ה' המעלה אתכם מארץ מצרים להיות לכם לאלקים" - בעל כרחם, מצד הערת התורה והעונשים. ועל ידי זה -- "והייתם קדושים" מצד ההכרח והמצוה.

סימן קעאעריכה

ויקרא יא מו:
זֹאת תּוֹרַת הַבְּהֵמָה וְהָעוֹף וְכֹל נֶפֶשׁ הַחַיָּה הָרֹמֶשֶׂת בַּמָּיִם וּלְכָל נֶפֶשׁ הַשֹּׁרֶצֶת עַל הָאָרֶץ.


ספרא (מלבי"ם) פרשת שמיני פרק יב:

[ה] "זאת תורת הבהמה והעוף" --

  • באיזה תורה שוותה בהמה לעוף ועוף לבהמה?! בהמה מטמא במגע ובמשא והעוף אינו מטמא במגע ובמשא! העוף מטמא בגדים אבית הבליעה והבהמה אינה מטמאה בגדים אבית הבליעה! באיזה תורה שוותה בהמה לעוף ועוף לבהמה?!
  • אלא לומר לך מה בהמה בשחיטה אף עוף בשחיטה.
  • אי מה בהמה בשנים אף עוף בשנים וברוב שנים?...
  • תלמוד לומר "זאת".

ר' אלעזר אומר באיזה תורה שוותה בהמה לעוף ועוף לבהמה?  אלא לומר לך העוף הכשירו מן הצואר ובהמה הכשירו מן הצואר.

  • אי מה עוף ממול עורף אף בהמה ממול עורף?...
  • תלמוד לומר (ויקרא ה, ח) "ראשו.." -- ראשו של עוף ממול ערפו ואין ראשה של בהמה ממול עורפו.


זאת תורת הבהמה והעוף:    הנה בפרשה בא הסדר: חית הארץ, דגי הים, עוף, שרצים. ולמה שינה פה את הסדר והקדים עוף לדגים? ועל כרחך מפני שיש איזה דימוי לעוף עם בהמה. ועל זה מקשה באיזה תורה שוותה בהמה לעוף? וכבר בארנו (צו סימן כד) שבמלת "תורה" מכניס דברים תחת לימוד אחד וראוי שיסדר הדברים הדומים בתורה זאת. ומה דימוי לעוף עם בהמה יותר מדגים עם בהמה עד שעקר את הסדר?

פירשו חז"ל בספרא (מובא בחולין (דף כז)) שיש להם דימוי בשחיטה.

[ ולפי זה מה שסיים "להבדיל בין הטמא וכולי" היא עונה על מה שכתב "זאת תורת הבהמה והעוף" -- שהיא להבדיל בין הטמא ובין הטהור בשחיטה, וכמ"ש בספרא [משנה ז] בין הטמא ובין הטהור בין נשחט רובו של קנה לנשחט חציו. ומה שכתב "בין החיה הנאכלת" היא עונה על מה שכתב "וכל נפש החיה הרומשת במים ולכל נפש וכולי". ]

וכבר בארנו (בפרשת צו סימן כג) שמלת "זאת" תציין תמיד רק זאת לבד. ר"ל רק בתורה הנזכר פה שוו, שפה לא דבר משחיטה בפירוש ללמד שבאמת לא שוו בכל פרטי הלכות שחיטה; שזה בסימן אחד וכולי. וכבר תני בר קפרא בחולין שם שלכן הטילם בין בהמה ודגים שהם ממוצעים(?) ביניהם בענין השחיטה. דומים לבהמה שצריך שחיטה בסימן אחד ודומים לדגים בס'(?) אחד שאין צריך שחיטה כי די שחיטת סימן אחד.

ור' אלעזר אמר, שנדמו בתורה אחת -- דשחיטת שניהם מן הצואר, ולא נדמו -- דעוף כשר בעורף במליקה, לא בהמה דכתיב "ומלק את ראשו". ואם גם בהמה דרכה בכך לא היה צריך לבאר "את ראשו" רק "ומלק" כמו שכתב תמיד "ושחט" סתם ולא אמר "את צוארו" מפני שהשחיטה נוהגת ונודעת. ועיין בגמרא שם.

סימן קעבעריכה

ויקרא יא מו:
זֹאת תּוֹרַת הַבְּהֵמָה וְהָעוֹף וְכֹל נֶפֶשׁ הַחַיָּה הָרֹמֶשֶׂת בַּמָּיִם וּלְכָל נֶפֶשׁ הַשֹּׁרֶצֶת עַל הָאָרֶץ.


ספרא (מלבי"ם) פרשת שמיני פרק יב:

[ו] "וכל נפש החיה הָרֹמֶשֶׂת במים"-- להביא את הדגים.    "ולכל נפש הַשֹּׁרֶצֶת על הארץ"-- להביא את החגבים.
ולמה בא "להבדיל"?    לא בלבד השונה אלא היודע איזה טהור ואיזה טמא.


וכל נפש החיה וכולי:    כיון שאמר על זה "להבדיל בין הטמא ובין הטהור" וכפי הפשוט מוסב על כולם, כי גם בנפש החיה יש טמא וטהור בדגים הגם שבשרץ המים אין שם 'טהור' וכן בנפש החיה אשר במים שאמר בפסוק י' שקאי על חיות בעל ד' רגלים שבים כולם טמאים פה אמר "הרומשת במים" ואינו מענין חיה וחיית הים כמו שם רק מענין "ישרצו המים שרץ נפש חיה" שכולל הדגים גם כן ובהם יש טמא וטהור.

וכן במה שכתב "לכל נפש השורצת על הארץ" כולל שרץ העוף שהם החגבים שבדרך ההרחבה נכללו בשם זה כי משריצים ביציהם על הארץ לא באויר.

ויש הבדל בין להבדיל ובין להורות או לדעת. שאם היה הכוונה הבדלה עיונית היה לו לכתוב "לדעת" או "להורות בין טמא", וכשאמר "להבדיל" הוא על ידי ההכרה בחושים בתאר' ותבניתם. וזהו שאמר:  ולמה בה להבדיל לא לבד השינה וכולי.

סימן קעגעריכה

ויקרא יא מז:
לְהַבְדִּיל בֵּין הַטָּמֵא וּבֵין הַטָּהֹר וּבֵין הַחַיָּה הַנֶּאֱכֶלֶת וּבֵין הַחַיָּה אֲשֶׁר לֹא תֵאָכֵל.


ספרא (מלבי"ם) פרשת שמיני פרק יב:

[ז] "להבדיל בין הטמא ובין הַטָּהֹר"‏[1] -- צריך לומר בין פרה לחמור?! והלא מפורשים הם! אם כן למה נאמר "להבדיל בין הטמא ובין הטהור"?    בין טמאה לך לטהורה לך. בין שנשחט רובו של קנה לנשחט חציו. וכמה היא בין רובו לחציו? מלא שערה.


להבדיל בין הטמא:    לשון 'הבדלה' נופל בעצם על דברים השוים והיא מבדיל ביניהם. אם על ידי צורתם ומעלתם כמו "בין קדש לחול", "בין הקדש ובין קדש הקדשים". אם על ידי מחיצה דקה מבדלת. לא כן דברים נפרדים לגמרי כמו בין חמור לערוד - מה שייך הבדלה?  ועל כן דריש בין נשחט חציו של סימן לנשחט רובו שאין ביניהם אלא הבדל דק כחוט השערה.

ויותר נראה שצריך לומר פה "והבדלתם בין הבהמה הטהורה לטמאה ובין העוף הטמא לטהור" שכתוב בפר' קדושים (ויקרא כ, כה), כי שם נמצא דרוש זה בספרא ושם מקומו, שלכן לא אמר שם רק בהמה ועוף לבד שהם צריכים שחיטה והפסוק שם מיותר (שכבר אמר פה "להבדיל בין הטמא ובין הטהור) לדרשה זו.

סימן קעדעריכה

ויקרא יא מז:
לְהַבְדִּיל בֵּין הַטָּמֵא וּבֵין הַטָּהֹר וּבֵין הַחַיָּה הַנֶּאֱכֶלֶת וּבֵין הַחַיָּה אֲשֶׁר לֹא תֵאָכֵל.


ספרא (מלבי"ם) פרשת שמיני פרק יב:

[ח] "בין החיה הנאכלת ובין החיה אשר לא תֵאָכֵל" -- אין צריך לומר בין צבי לערוד, והלא הם כבר מפורשים! אם כן למה נאמר "בין החיה הנאכלת ובין החיה אשר לא תאכל"?    בין טרפה כשרה לטריפה פסולה.


ובין החיה הנאכלת:    גם בזה יש הבדל דק במיני טריפיות מה המותר ומה האסור שתלוי לפעמים כחוט השערה. ומימרא זו מובא בחולין (דף מב.) בשם תנא דבי ר' ישמעאל ואמר דאתיא כמאן דאמר טריפה חיה, ואחרים סבירא להו דבא לתת אזהרה לחיה, כי כבר אמר בספרא למעלה "אין לי אלא בעשה; בלא תעשה מנין?, ולמד לא תעשה של חיות ובהמות טמאות שאינם מפריס ומעלה גרה מקל וחומר. ואחרים סבירא להו דאין עונשין מן הדין אף שיש שם עשה דלא כסברת ההמ"ג, רק שממה שכתב פה "בין החיה אשר לא תאכל" יש לא תעשה. ומכאן תשובה לכל המון הקושיות שהקשו על דברי ההמ"ג מסוגיא בתלמוד דיש להשיב דאתיא כדעת אחרים.


  1. ^ נראה שצריך לומר פה "והבדלתם בין הבהמה הטהורה לטמאה ובין העוף הטמא לטהור" שכתוב בפר' קדושים (ויקרא כ, כה) - מלבי"ם