התורה והמצוה ויקרא ג ג-ה
ספרא | מלבי"ם על פרשת ויקרא | מחבר:מלבי"ם
משנה תורה לרמב"ם | תלמוד בבלי
מפרשים על הספרא: קרבן אהרן | הראב"ד | הר"ש | רבינו הלל | חפץ חיים | עשירית האיפה | מלבי"ם | עזרת כהנים | דרך הקודש
סימן קסה
עריכה
ספרא (מלבי"ם) פרשת ויקרא נדבה פרשה יד:
[א] "והקריב מזבח השלמים"[1](ויקרא ג, ג)-- אף על פי ששחטו שלא לשמו; "מזבח השלמים" (ויקרא ג, ט)-- אף על פי שלא סמך עליהם.
"אשה"-- לשם אישים; "לה' "-- לשם מי שעשה את העולם.
- [ב] מכאן אמרו לשם ששה דברים הזבח נזבח: ( א ) לשם זבח, ( ב ) לשם זובח, ( ג ) לשם השם, ( ד ) לשם אשים, ( ה ) לשם ריח, ( ו ) לשם נחוח. חטאת ואשם-- לשם חטא.
- אמר ר' יוסי אף (בס"א מי) שלא היה בלבו לשם אחד מכל אלו-- כשר, שהוא תנאי בית דין; ואין המחשבה הולכת אלא אחר העובד.
[הערה: איך דריש "מזבח" אף שלא לשמו? ובגמרא יליף דצריך לשמו מן "זבח שלמים". ואיך דרש ב' דרשות -- שלא לשמו ושלא סמך? ולמה נכפל זה שנית בשלמי כבש? (ויקרא נדבה פרק יט מ"א) ]
והקריב מזבח השלמים: כבר בארתי (בסימן ל) שאין דרך הלשון לחזור שם הפעול בכל פעם, כי די לומר "והקריב ממנו...אשה לה' " כמו שכתב בשלמי עז (ויקרא ג, יד) או "והקריב אשה לשם" כמו שכתב בחטאת נשיא "ואת כל חלבו יקטיר". וזולת זה כבר בארתי (בסימן קנו) שבכל מקום דכתיב "זבח שלמים" יש בו איזה דרוש כי די לאמר "והקריב מהשלמים", עיי"ש.
והנה זה כפול גם בשלמי כבש (ויקרא ג, ט), וכן דרושי הספרא דפה כפול על "מזבח השלמים" דשם (ויקרא נדבה פרק יט מ"א), ודריש מה שמובא פה "והקריב מזבח השלמים"-- אף על פי ששחטו שלא לשמו. כי ממה שכתוב "ואם מן הצאן קרבנו לזבח שלמים" דריש שיהיה הזביחה לשם שלמים (כנ"ל סימן קנו) שפירשו שֵם "זבח" כדמות פעל (כי שם "זבח" בא מצד זביחתם) ושם "שלמים" מבאר שיהיה הזבח לשלמים. אבל פה שכתוב "מזבח השלמים", בה' הידיעה, שם "זבח" מבאר שם השלמים -- כל שנזבחו השלמים באיזה אופן שיהיה יקריב אותם, אף שלא נזבחו לשמן. ומה שכתב שנית (ויקרא ג, ט) "והקריב מזבח השלמים"-- כל שנזבחו השלמים, אף שלא סמך עליהם.
ומה שאמר "אשה"-- לשם אשים כבר התבאר למעלה (סימן נח? , סימן צא?) גבי עולה. והנה שם כתוב "אשה" שני פעמים. וכן כתוב "ריח ניחח לה' " (שהוא לשם ריח, לשם ניחח, לשם ה'). ואמר בספרא (סוף פרק יז/ [פרשה יד]) שנכפל שם "אשה" לגזירה שוה ללמוד שגם בשלמי כבש ושלמי עז צריך ריח נחוח לה', עיי"ש. וכן ממה שכתוב "לזבח שלמים" דריש לשם זבח. וכן בזבחים שינוי בעלים, עיי"ש. לכן מכאן אמרו לשם ששה דברים הזבח נזבח וכולי.
ור' יוסי אמר שהוא תנאי בית דין שישחט סתם כמו שמפרש בריש זבחים דדלמא אתי למימר שלא לשמו, דאף על גב דבעלים יחשבו לשמו לא מהני כי אין המחשבה הולכת אלא אחר העובד כדכתיב "הקריב אותו לא יחשב" ולכן תקנו שישחט סתם. והוא משנה בזבחים (דף מו:).
סימן קסו
עריכה
ספרא (מלבי"ם) פרשת ויקרא נדבה פרשה יד:
[ג] 'את החלב המכסה את הקרב ואת כל החלב אשר על הקרב'(5) (ויקרא ג, ג) (ויקרא ג, ט) (ויקרא ג, יד) (ויקרא ד, ח - עיי"ש) (ויקרא ז, ג - עיי"ש) -- מה תלמוד לומר?
( לפי שנאמר "כל חלב לה' " (ויקרא ג, טז), "כל חלב וכל דם לא תאכלו" (ויקרא ג, יז), "כל חלב שור וכשב ועז לא תאכלו" (ויקרא ז, כג), "כי כל אוכל חלב מן הבהמה ונכרתה" (ויקרא ז, כה) )
- יכול אף חלב דפנות בכלל? תלמוד לומר(1) 'את החלב המכסה את הקרב'
- יכול לא יהיה בכלל עונש אבל יהיה בכלל אזהרה? תלמוד לומר(2) 'את החלב המכסה את הקרב'.
- אוציא את חלב החולין ולא אוציא את חלב המוקדשין? תלמוד לומר(3) 'את החלב המכסה את הקרב'.
- יכול לא יהיה בכלל עונש אבל יהיה בכלל אזהרה? תלמוד לומר(4) 'את החלב המכסה את הקרב'.
- יכול לא יהיה בכלל אזהרה אבל יהיה בכלל הַקְרֵב? תלמוד לומר(5) (ויקרא ג, ט , עיין במלבי"ם) 'את החלב המכסה את הקרב'.
[ איך דריש חמש מיעוטים ממה שכתוב "את החלב המכסה את הקרב"? ואם נפרש שדריש כן ממה שכתוב זה חמשה פעמים -- יקשה, הלא לקמן (ויקרא נדבה פרק יח משנה ד) דריש מה שכתוב גבי שלמי כבש "את החלב המכסה את הקרב" לדרשה אחריתא. ועוד יפלא מה שכתב יכול לא יהיה בכלל אזהרה אבל יהיה בכלל הקרב -- הא מה שממעט שאינו בכלל אזהרה הוא ממה שלמד שאינו קרב למזבח ואם כן איך נטעה שיהיה בעמוד והקרב? וכן קשה על מה שמובא בפסקא שאחרי זה יכול לא יהיו בכלל אזהרה אבל יהיה בכלל הקרב? -- ואיך דורש רק שלשה דרשות והלא גם חלב ושתי הכליות כתובים חמשה פעמים, והיה לו לדרוש גם כן חמש דרשות?! ]
את החלב המכסה את הקרב ואת כל החלב אשר על הקרב: אחר שאמר "את כל החלב אשר על הקרב" הלא נכלל בזה גם "החלב המכסה את הקרב", שהוא החלב שקורין טילא, שהוא גם כן "על הקרב"; ולמה כפל דבריו? אך שהייתי טועה שגם חלב הדפנות בכלל האיסור (שהוא גם כן תותב קרום ונקלף כמ"ש התוס' והרא"ש בפרק גיד הנשה (דף לג) והסמ"ג (לאוין קלח) והגהות מיימוניות (פ"ו מהל' מאכלות אסורות) בשם סה"מ (דלא כרא"ם סימן קמד)) כי מלת "על" אינו דוקא בסמוך כמו שבארנו במקום אחר. לכן אמר שאך המכסה את הקרב-- לא אשר עליו ולמעלה ממנו על הדפנות.
ויתור הזה נמצא חמש פעמים:
- ( א ) בשלמי בקר (ויקרא ג, ג)
- ( ב ) בשלמי כבש (ויקרא ג, ט)
- ( ג ) בשלמי עז (ויקרא ג, יד)
- ( ד ) בפר כהן משיח (ויקרא ד, ח , עיי"ש)
- ( ה ) בפרשת צו גבי אשם (ויקרא ז, ג , עיי"ש) (שהגם שבאשם לא כתב "את כל החלב אשר על הקרב" - יקשה, שהיה לו לומר "את כל החלב אשר על הקרב" ולא יכתב "המכסה את הקרב")
ודרשוהו לחמשה מיעוטים - כי בחלב חולין יש אזהרה ממה שכתוב "כל חלב שור וכשב ועז לא תאכלו", ויש עונש כרת "כי כל אוכל חלב ונכרתה"; ובחלב קדשים יש לאו מיוחד "חוקת עולם...כל חלב וכל דם לא תאכלו" (ודעת ר' יהודה סתמא דספרא דהאוכל חלב מן המוקדשין לוקה ג' לאוין-- חלב, ומעילה, וחלב קדשים כמו שמובא בתוספתא (פרק גיד הנשה) ובכריתות (דף ד). ויש עונש מעילה דיליף מן "חלב לה' " (כמ"ש בספרא פרק כ משנה ד). ולמאן דאמר הזיד במעילה במיתה יש גם עונש מיתה (ועל זה הביא בספרא אלו הארבעה פסוקים, והבן).
ובאו החמשה מיעוטים:
- ( א ) למעט חלב הדפנות מאזהרה בחולין
- ( ב ) למעט מעונש בחולין
- ( ג ) למעטו מאזהרה בקדשים
- ( ד ) למעטו מעונש בקדשים
- ( ה ) למעטו שאין קרב למזבח. [וצריך לומר דמה שכתוב גבי שלמי כבש "את החלב המכסה את הקרב" בא למעט שלא יקרב כמ"ש (ויקרא נדבה פרק יט משנה ד) דהוה טעינין עדיין שיתרבה להקרבה בחלב הדפנות כמו שנתרבה באליה והואיל שנתרבה באליה יתרבה בחלב הדפנות, עיין מה שבארנו שם.]
סימן קסז
עריכה
ספרא (מלבי"ם) פרשת ויקרא נדבה פרשה יד:
- [ד] אוציא את כולם ולא אוציא את חלב השליל המכסה את הקרב? תלמוד לומר 'חלב ושתי הכליות'.
- יכול לא יהיה בכלל עונש אבל יהיה בכלל אזהרה? תלמוד לומר 'חלב ושתי הכליות'.
- יכול לא יהיה בכלל אזהרה אבל יהיה בכלל הַקְרֵב? תלמוד לומר 'חלב ושתי הכליות' באשם שאין תלמוד לומר, שכבר קל וחומר הוא: [ה] מה אם השלמים --שאין כל מינם טעון אליה-- טעונים חלב ושתי הכליות, אשם --שכל מינו טעון אליה-- אינו דין שיטעון חלב ושתי הכליות?! ואם כן למה נאמר 'חלב ושתי הכליות' באשם? נלמד ממנו: מה חלב ושתי הכליות אמורים באשם-- מוצא מכלל [ה]שליל, אף חלב ושתי כליות אמורים כאן-- מוצא מכלל השליל.
ואת שתי הכליות וכולי: גם זה נאמר חמשה פעמים: בג' מיני שלמים (ויקרא ג, ד) (ויקרא ג, י) (ויקרא ג, טו), ובפר כהן משיח (ויקרא ד, ט), ובאשם (ויקרא ז, ד). ושלשה מהן מיותרים.
- כי בשלמי עז צריך לכתוב הכל כמו שבאר הספרא (ויקרא נדבה פרק כ מש' ב-ג) שהייתי טועה שימתעט מכולם ולא יקריב רק חלב הקרב, לא הכליות וחלביהן דאי אפשר ללמוד משלמי כבש שנתרבה באליה, ולא משלמי בקר שנתרבה בנסכים, כנ"ל.
- אבל מה שכתוב זאת בשלמי בקר אחד מהם מיותר; דאם יכתב זה בכבש לבד נלמד שלמי בקר מכבש ועז, דיש קל וחומר-- מה שלמי כבש שנתמעט בנסכים אתרבי בכולם, קל וחומר לבן הבקר שנתברה בנסכים. ואם תאמר מה לשלמי כבש שנתרבה באליה, נשיב שלמי עז יוכיחו!. וכן אם יכתב בבקר לבד נלמד שלמי כבש מבקר ועז, דמה בן בקר שנתמעט באליה נתרבה בכולם, קל וחומר לכבש שנתרבה באליה. ואם תשיב מה לבן בקר שנתרבה בנסכים, נשיב שלמי עז יוכיחו!. ואם כן אחד מהשלשה שבשלמים מיותר.
- וכן מה שכתוב בפר כהן משיח "ואת שתי הכליות ואת החלב..." מיותר דהא אמר שם "כאשר יורם משור זבח השלמים". והרי ביתר מיני החטאת לא אמר רק "ואת החלב יקטיר כחלב זבח השלמים", ותו לא. ובאר בספרא (מכלתא דחטאת (ויקרא חובה פרק ט מ"ד) גבי חטאת נשיא, ושם (ויקרא חובה פרק י מ"ז) גבי חטאת שעירה, ושם (ויקרא חובה פרק יא מ"ד) גבי חטאת כשבה) מה שפירש בזבח השלמים-- חלב תותב קרום ונקלף שתי הכליות ויותרת, אף כאן וכולי...
- וכן מה שחשב שתי הכליות באשם מיותר גם כן שכבר קל וחומר הוא משלמים-- שאין כל מינם טעון אליה וטעון שתי כליות וחלבהן, וכל שכן אשם שכל מינו כבש ואיל כמו שמובא בספרא משנה ה.
ולמדו רבותינו דשלשה פעמים אלה באו ללמד על חלב השליל, כי הולד הנמצא בשלמים או בחטאת נאכל כדין קדשים (כמ"ש בתוספתא דחולין) וידעינן שמה שכתוב "שתי כליות" בא בדוקא --שתים ולא ארבע-- שאם יקריב גם כליות השליל יהיו ארבע כליות. ובתמורה (דף יא ודף כה) השוחט את החטאת ומצא בה בן ארבע חי-- הרי זה נאכל כבשר החטאת, שממעי אמן הם קדשים, ופסקה הרמב"ם (פ"ד מהל' תמורה ה"ג). ועתה תפול השאלה מה יעשה בחלב השליל, בין לענין אכילה בין לענין הקרבה? והנה על ידי שמיותר "שתי כליות" בשלמים ובחטאת כהן משיח ובאשם, בא לגזירה שוה ללמד שכמו ששתי הכליות האמורות באשם הם רק מהאשם עצמו, לא מהשליל הנמצא בתוכו (כי אשם אינו בא אלא מן הזכרים ואין בו שליל), כן שתי הכליות שבשלמים וחטאת הם רק מהקרבן, לא מהשליל. וידעינן שמה שכתוב "שתי כליות" בא בדוקא, שתים ולא ארבע; שאם יקריב גם כוליות השליל יהיו ארבע כליות. ומיניה למדינן שהוא הדין שחלב המכסה את הקרב שנאמר בו-- אינם נוהגים בשליל. ולמדינן ( א ) לענין עונש, ( ב ) לענין אזהרה, ( ג ) שאינו בעמוד והקרב. ורצוני לומר שאחר דכתב "כל חלב לה'..כל חלב וכל דם לא תאכלו" שפירושו שעל ידי שכל חלב לה' לכן כל חלב לא תאכלו, אם כן במה שלמד שאינו קרב ממעט גם כן מאיסור ומעונש לאכילה.
ובחולין (דף עה.) פלפלו מהך ברייתא. ויש לדבר בזה אבל ברית שמתי לקצר.
סימן קסח
עריכה
ספרא (מלבי"ם) פרשת ויקרא נדבה פרשה יד:
[ו] "ואת כל החלב אשר על הקרב"-- ר' ישמעאל אומר להביא את החלב שעל הקיבה. ר' עקיבא אומר להביא את החלב שעל הדקים.
ואת כל החלב אשר על הקרב: יש הבדל בין חלב ובין השומן (כמ"ש הרמב"ן) במה שהיא מובדל ונפרד מן הבשר, בין בטבעו בין בענינו; והשומן הוא המתבדק אל הבשר ונולד ממנו כמו "וישמן ישורון ויבעט", "ובשרו כחש משמן", "ושמן בשרו ירזה". טבעו חם ולח. אבל החלב טבעו קר ולח, גס ועב, קשה להתעכל באיצטומכא וממהר לכלות ומוליד ליחה לבנה. והוא נפרד מן הבשר, לא יתערב עמו. וכמו שגדרו ענינו (במשנה ז') שיהיו תותב קרום ונקלף לרבי עקיבא או על כל פנים קרום ונקלף לר' ישמעאל, עד שיהיה ענין אחר מן הבשר. ואמרו שלא יעשה לעולם באבר שהוא סמוך לעור ולא באבר שיניע(?) תמיד.
והנה התנאים האלה - שיהיה ענין בלתי מתדבק עם הבשר - ידענו מצד השם לבד שנקרא "חלב" ולא "שומן". אמנם מה שהאריכה התורה בסימניו הוא כי לא כל הנקרא "חלב" היה קרב על גבי המזבח, שכבר יתקבץ חלב גם באבר אחר ויהיה תותב קרום ונקלף וימצא גם בדפנות.
והנה שם "קֶרֶב" לא יבוא רק על המעים שהמאכל מתקבץ ומתעכל שם שהם הכרס והקיבה, המסס ובית הכוסות והדקין. וכולם בחלק התחתון של הבטן, תחת הפריסה שאחר החזה שהיא יותרת הכבד המבדיל בין כלי הנשימה לכלי העיכול. שכן בעולה אמר "והקרב..ירחץ במים" והוא כולל כל בני המעים שנמצא פרש בתוכם (כי הלב והריאה והכבד והטחול היה מפריד עם הנתחים כמו שכתב הרמב"ם (פ"ה מהל' מעה"ק ה"ה)). כי שם "קֶרֶב" הונח בעברי על דבר הסוגר בתוכו כמה דברים הנצפנים בו כעצמים אשר בבטן המלאה; ויבוא - או על המקיף (כמו קרבי החי שסוגרים את המזון בחללם), או על הניקף (שמצד זה כל בני מעים הם "קרב הבטן", המקיף עליהם בכלל) כמו "ויתרוצצו הבנים בקרבה". ומזה הושאל אל כל דבר אשר תדמהו המליצה לחלקים המוסגרים יחד. [ויש הבדל בין "קרב" ובין "תוך" -- יתבאר בפרשת שמיני (סימן קכז)].
והנה במה שכתב "המכסה את הקרב", הנה פעל "כסה" יבא לפעמים בדיוק ולפעמים בשלוח. כשיבא בדיוק הוא משתתף עם "שַלְמה" "בגד" ו"יריעה" שפרושה על דבר אחר כמו "כסוי עור תחש", "מכסה אלים מאדמים", "ותכס בצעיף", "כנפות כסותך". וכשיבא בשלוח יכלול כל העוטה על דבר כמו "וכסתה הצרעת את עור הנגע", "וכסהו בעפר".
ובזה פליגי ר' ישמעאל ור' עקיבא (במשנה ז'). שר' עקיבא אומר מה חלב המכסה את הקרב תותב קרום ונקלף אף כל תותב קרום ונקלף ("הוא שמלתו" מתרגמינן הוא תותביה), שצריך להיות כשמלה פרושה כי סבירא ליה שבא בדרך הדיוק. ור' ישמעאל סבירא ליה קרום ונקלף ואין צריך תותב, כי סבירא ליה שבא בדרך השלוח. ובתוספתא (פרק ט דחולין) החלב המכסה את הקרב זה חלב החופה את הכרס שהוא הפרישה הנמצא על הכרס שקורין טילא שהוא עשוי ככסות הפרוסה על הקרב. ובחולין (דף צג.) "ואת כל החלב אשר על הקרב"-- הוא חלב של המסס ובית הכוסות.
ובמה שכתוב "ואת כל החלב", שמלת "כל" הוא מחייב כללי, בא לרבות חלב שעל הקיבה לר' ישמעאל וחלב שעל הדקין לר' עקיבא. וטעם פלוגתתן מפורש (במשנה ז') שר' ישמעאל סבירא ליה מה חלב המכסה קרום ונקלף אף כל וכולי; ורבי עקיבא סבירא ליה מה חלב המכסה על הקרב תותב קרום וכולי -- פירוש, דאחר שראינו שגבי אשם לא כתיב רק "את החלב המכסה את הקרב" -- הרי שמה שכתוב "כל החלב אשר על הקרב" נכלל במה שכתב "המכסה את הקרב", וכן בפר ואיל המלואים (פרשת תצוה כח) אמר "כל החלב המכסה את הקרב", ובעשייה (פרשת צו) "את כל החלב אשר על הקרב" - מבואר דשניהם אחד.
והשתא לר' עקיבא דסבירא ליה דמה שכתוב "המכסה" הוא שיהיה ככיסוי פרושה כנ"ל, כן מה שכתוב "החלב אשר על הקרב" הוא תותב קרום. לכן אי אפשר לרבות ממלת "כל חלב" הקיבה שאינה תותב, רק חלב הדקין שהם תותב קרום ונקלף. (כ"כ בשאלתות (פרשת ויקרא) ריש מעיא באמתא בעי גרירא. מאי טעמא? תותב קרום ונקלף הוא. וכן כתב רש"י חולין (דף מט:) תותב כשמלה פרוש על הקרב וכן על הדקין בראשם. ובמרדכי פא"ט [פרק אלו טרפות?] (סימן תרכג) לא משמע הכי. וכבר עמדו בזה בכו"פ ואחרונים, ואין כאן מקומו). ור' ישמעאל לשיטתו דסובר ד"המכסה" הוא בדרך השלוח ודי בקרום ונקלף, לכן מרבה אף חלב שעל הקיבה וכל שכן חלב שעל הדקין (כן פרש"י בחולין (דף מט). ומה שכתב שם (דף צג) על מה שאמרו "ריש מעיא באמתא בעי גרירה" וזה חלב שעל הדקין שנחלקו בו ר' ישמעאל ור' עקיבא - פירושו, שנחלקו אם מרבינן ליה מן "כל" או ידעינן ליה מכל שכן מן חלב שעל הקיבה, אבל לדינא לא נחלקו).
[והנה מה שכתבנו שהריבוי הוא ממלת "כל" רש"י ז"ל בהוריות (דף ז.) כתב שהוא מוי"ו "ואת". והראב"ד כתב שהם תרין ריבויין-- וי"ו ומלת "כל". ולכאורה משמע כדבריו ממה שאמרו בהוריות (דף ג.) מעוט בחלב שעל גבי הקיבה ומעוט בחלב שעל גבי הדקין כיון דבתרי קראי קאתי וכולי. אולם בתוס' שם (ד"ה הורו בית דין) ומלשון רש"י שם משמע שהיה גרסתם בגמרא מעוט בחלב המכסה את הקרב ומעוט בחלב שעל גבי הדקין; וכן הוא בגמרא (דף ז) הוא בחלב המכסה את הקרב והן בחלב שעל גבי הדקין.]
[והנה הרב המגיד במשנה למלך (פי"ג מהל' שגגות הלכה ה) האריך להקשות על ברייתא דהכא, והמעיין היטב ימצא שעל פי מה שבארנו ישובו כל קושיותיו שמה. וכן מה שהאריך להוכיח על פי מה שהקשה, שְמַה שמרבה חלב הדקין והקבה הוא לענין הקרבה, לא לענין אכילה; וברייתא (דמשנה ז') הוא לענין אכילה; ויאמר דאיסור אכילה לא תליא בהקרבה -- הוא כדעת הרמב"ן, וכבר בארנו בסדר צו שאין העיקר כן. וסוגיא דפרק בהמה המקשה (דף עה) תיובתיה. וכן מסוגיא דהוריות (דף ג) הנ"ל מבואר שחייב כרת. וכבר בארו הבה"ג והשאלתות וגדולי הראשונים דכל הקרב אסור באכילה וחייב כרת, ומפני יראת האריכות עזבתי להשיב על דבריו בפרטות כי המצע קצר מלפלפל פה.]
והנה בכל המקומות כתיב "החלב המכסה את הקרב" לבד בפר כהן משיח כתיב "המכסה על הקרב". ונראה כי הקרום שתחת החלב אסור באכילה ואין ענוש כרת כמבואר בפוסקים. לפי זה בשלמים ואשם שהבשר נאכל בודאי היו מקטירים החלב עם הקרום שלא יבואו לידי נותר אחר שאינו נאכל והוא טפל עם החלב ושייך קצת אליו. כי ברמב"ם (פי"ח מהל' פסולי המוקדשין הכ"א) לא חשיב הקרומות האלה בין הדברים שאין חייבים עליהם משום נותר. ועל כן אמר "המכסה את הקרב" שגם הקרום בכלל. אבל פר כהן משיח שהיה נשרף -- בודאי היה הקרום נשרף עם הבשר כיון שהוא גם בכלל "בשר הפר", על כן אמר "המכסה על הקרב", מלמעלה, לא הקרום.
סימן קסט
עריכה
ספרא (מלבי"ם) פרשת ויקרא נדבה פרשה יד:
[ז] "ואת שתי הכליֹת"-- לא בעל כוליא אחת ולא בעל שלש.
ואת שתי הכליות: מלת "שתי" מיותר כי סתם לשון רבים הוא שתים. ומבואר אצלינו באורך (לקמן סימן שכח) שבכל מקום שיאמר מלת "שתי" במקום דליכא למטעי יש בו דרוש. ופירשוהו חז"ל בספרא (הובא בבכורות (דף לט.)) שאמר "שתי" מפני שיש מציאות לשלש או לאחת בחסר או יתיר שהוא אסורה למזבח, אף על פי שאינה מום. ופסקה הרמב"ם (פ"ה מהל' איסורי מזבח הי"א).
סימן קע
עריכה
ספרא (מלבי"ם) פרשת ויקרא נדבה פרשה יד:
"ואת החלב אשר עליהן"-- ולא הבשר שעליהן.
ואת החלב אשר עליהן: היה די לומר "ואשר עליהן" והיה נמשך לשם "חלב" שאמר תחלה, וכמו שכתב "אשר על הכסלים" שפירושו חלב שעל הכסלים. אך שאז נטעה שפירושו הבשר שעליהן שהוא הבשר שקורין לונביל. ובחולין (דף צ?) דריש ולא מה שבתוכן, להתיר לובן כוליא שבתוך החרוץ. זה דריש ממה שכתוב "אשר עליהן" ולא אמר "ואת חלביהן" כמו שכתוב במלואים (ויקרא ח, טז).
סימן קעא
עריכה
ספרא (מלבי"ם) פרשת ויקרא נדבה פרשה יד:
"אשר על הכסלים"-- זה החלב שבין הפקוקלות, דברי ר' יוסי הגלילי. ר' עקיבא אומר להביא את חלב שעל העוקץ.
ר' ישמעאל אומר מה חלב המכסה את הקרב קרום ונקלף-- אין לי אלא קרום ונקלף. ר' עקיבא אומר מה חלב המכסה את הקרב תותב קרום ונקלף-- אף אין לי אלא תותב קרום ונקלף.
אשר על הכסלים: בחולין (דף צג.) אמר שמואל האי תרבא דקלוביסתא אסור וענוש כרת וזה "חלב שעל הכסלים". ופרש"י עצם קטן הוא ומונח על עצם שקורין הנק"א ומחובר לחוליית האליה מלמעלה ועליו יש חלב תחת ראש המתן שקורין לונבי"ל.
והר"ן כתב כלשון רש"י רק במקום שכתב "ומחובר לחוליית האליה מלמעלה" כתב "ומחובר לכליות מלמעלה" ופירש שאף זה חלב שעל הכסלים. רצה לומר, כי שם אומר עוד אמר שמואל חלב שהבשר חופה אותו מותר - שעל הכסלים, לא שבתוך הכסלים. איני והאמר שמואל תרבא דתותי מתני אסור. אמר אביי בהמה בחייה אפרוקי מפרקא. ופרש"י "שעל הכסלים"-- שתחת הכליות ונראה בגובה הכסלים ואחר כך נבלע תחת הבשר אדום ודק וכולי. "תרבא דתותי מתני"-- זה עליונו וגובהו של אותו חלב קודם שיכסהו הבשר ואותו גובה מכוסה במתנים.
ורש"י בפירוש החומש כתב "הכסלים"-- פלאנקי"ן בלע"ז שהחלב שעל הכליות כשהבהמה חיה הוא בגובה הכסלים ["למטה וזהו" צ"ל] ולמטה מזה החלב שתחת המתנים שקורין בלעז לונביליש. לובן הנראה למעלה בגובה הכסלים ובתחתיתו הבשר חופהו. מבואר שהחלב שעל הכליות מתחבר עם תרבא דקלוביסתא שהוא בראש המתן, ולמטה מזה החלב שתחת המתנים הוא תרבא דתותי מתני והוא נגד אמצע הכוליא כמ"ש בחולין (דף נה) לקתה בכוליא עד דמטא לקותא למקום חריץ. והיכי מקום חריץ. לחוורא דתותי מתני. לפי זה כלל רש"י ז"ל בפירושו שני ענינים ששניהם בכלל כסלים ולכן אמר הכתוב "את החלב אשר עליהם אשר על הכסלים" כי חלב הכליות מתחבר עם חלב הכסלים.
אמנם בשאלתות (פרשת ויקרא) וברי"ף ובה"ג פירשו תרבא דקלוביסתא היכי דילפי אטמהתא, ר"ל מקום שהירכים מתחברים, וכן כתב הרמב"ם. ומזה בא שם "כסל" כמ"ש במומי בכור (בכורות דף מ) את הכסל שרגלו גבוה מחברתה. ויש לומר שמשם נטה אהלו על התקוה והמחשבה שממנו שורש תנועת הרגלים, כאילו הם יפקדו על התנועה ללכת או לחדל. ורמז לדבר "כי ה' יהיה בכסליך" (שרשי הרגלים והתחלת תנועותיהם) ועל ידי כן-- "ושמר רגלך מלכד".
ובזה פליגי ר' יוסי הגלילי ור' עקיבא בספרא. שר' יוסי הגלילי מפרש "על הכסלים" חלב שבין הפקוקלות (כן גרסינן בילקוט וכן הוא בתוספתא חולין פרק ח. ולא כגירסת ספרינו שהפכו דברי ר' עקיבא לר' יוסי הגלילי דהא בספרא (ויקרא חובה פרק ט מ"ב) "חלבו האליה"-- זה חלב שבין הפקוקלות דברי ר' עקיבא). והוא היכי דילפי אטמתא (פקוקלות לשון פקק, קוליות חיבור האטמהות, פקק לשון קשר). ודעת ר' עקיבא שהוא חלב שעל העוקץ כפרש"י על תרבא דקלוביסתא כי כן דיוק הכתוב -- "אשר עליהם אשר על הכסלים" שהוא מתחבר עם חלב הכליות כנ"ל. וחלב שבין הפקוקלות מרבה מן "חלבו האליה", ר"ל חלב הסמוך לאליה. ודברי הקרבן אהרן בזה כהים ומושבשים.
ופלוגתת ר' ישמעאל ור' עקיבא --אם קרום ונקלף אם תותב קרום ונקלף-- כבר בארתי למעלה (סימן קסח). ובפירוש "תותב" יש פלוגתא בין ר' יואל ור' אפרים. ועוד יש בזה ענינים, אין פה מקומו להאריך.
סימן קעב
עריכה
ספרא (מלבי"ם) פרשת ויקרא נדבה פרשה יד:
[ח] "ואת היתרת על הכבד"-- הדבר שקול: שיטול מן הכבד על היתרת או מן היתרת על הכבד?... כשהוא אומר (ויקרא ט, י) "ואת היתרת מן הכבד מן החטאת הקטיר המזבחה" -- שיטול מן הכבד על היותרת.
ואת היותרת מן הכבד על הכליות: היותרת הוא הקרום הפרוש המבדיל בין איברי הנשימה לבין איברי העיכול הנקרא "חצר הכבד" בלשון חז"ל, ו"טרפשא דכבדא" בלשון ארמי. וכן תרגם אונקלוס חצרא דכבדא. והכבד תלוי ומעורב בצד אחד עם חצר הכבד ובצד אחד עם כוליא משני הכליות (עד שנחלקו הפוסקים במה שאמרו כזית במקום חיותא אם הוא בצד שמעורה עם טרפש הכבד או בצד שמעורה עם הכליות). ויאמר שיטול היותרת כולו ומעט מן הכבד הדבוק עמו ויכוין לקחת מן הכבד עד מקום דבוקו בכליות עד שיקח גם הכליות עמם. ובזה לוקח את היותרת על הכבד ועל הכליות - כמו "עם" ("ויבואו האנשים על הנשים") או כמו "מלבד" (וזה שלא כדעת רשב"ם והרמב"ם בהקדמתו לסדר קדשים שהיותרת הוא אצבע הכבד כמו שהכריע הרא"ם בספר יראים).
אמנם בכתוב הזה היה מקום ספק. שיש לומר שעיקר לקיחתו הוא היותרת כולו ועמו לוקח מעט מן הכבד הדבוק, ועל זה אמר "על הכבד"-- עם הכבד הדבוק בו; ויש לומר שעיקר לוקח את הכבד ועמו לוקח את היותרת הדבוק בו כי לשון "על" שבא במקום "מלבד" יורה לרוב שהשם שרמז עליו במלת "על" הוא עיקר כמו "על עולת התמיד" וכדומה (וכמ"ש באילת השחר כלל תקעה). ולפי זה צריך ליקח כל הכבד ומעט מן היותרת. וזהו שאמר בספרא הדבר שקול: שיטול מן הכבד על היותרת או מן היותרת על הכבד.
אמנם הדבר מתפרש ממקום אחר. שאמר (שמיני ט י) "ואת היותרת מן הכבד" שמשמע ולא הכבד עצמו, רק היותרת הנפרד מן הכבד, שזה הוראת מלת "מן". ובזה ידעינן שאינו לוקח רק מעט מן הכבד עם היותרת. ובזה יצדק "על הכבד" בבחינת החלק שלוקח עם היותרת ויצדק "מן הכבד" בבחינת החלק שנשאר. ואונקלוס תרגם חצרא דעל כבדא על כוליתא להורות שעיקר לוקח את היותרת שעל הכבד. ומזה שלא אמר "אשר על הכבד" ידעינן שלוקח גם מעט מן הכבד.
סימן קעג
עריכה
ספרא (מלבי"ם) פרשת ויקרא נדבה פרשה יד:
[ט] 'יסיר'-- יותרת אף על פי שאין כליות. 'יסיר'-- כליות אף על פי שאין יותרת. "יסירנה"-- אפילו כוליא אחת.
[ הערה: באיזה אופן דורש מן מלת "יסיר" אף על פי שאין כליות, אף על פי שאין יותרת? ומן "יסירנה" אפילו כוליא אחת? ]
על הכליות יסירנה: מלת "יסירנה" מיותר, שטוב יותר להמשיך כל המאמר אל פעל "והקריב"-- "והקריב מזבח השלמים את החלב..ואת שתי הכליות..ואת היותרת..". ולמה עשה מן "ואת היותרת" מאמר בפני עמצו, נמשך אל פעל "יסירנה"?
והשיבו חז"ל שאז נאמר שהיותרת והכליות מעכבים זה את זה, דהא כתוב "והקריב את היותרת על הכבד על הכליות" ויבואר שתנאי ההקרבה שיהיו יותרת וכליות שכן אומר במנחות (דף כז.) הקומץ והלבונה מעכבים זה את זה דכתיב "על כל לבונתה" -- הרי מצאנו לשון "על" שמשמש "מלבד" שמורה שמעכבים זה את זה (בפרט שפה א"ל אחת מן ההוראות שמלה זו מורה עליהם כמו "על" שהאחד עיקר או שהאחד בסבת השני כמו שבארתי במקום אחר גדר מלה זו). ולכן הוסיף פעל "יסירנה" להורות שמה שכתוב "ואת היותרת.." נמשך לפעל "יסירנה", לא לפעל "והקריב" (שיסיר היותרת על הכליות). וזהו שאמר "יסיר"-- יותרת אף על פי שאין כליות; "יסיר"-- כליות אף על פי שאין יותרת - רוצה לומר זה מוכח מפעל 'יסיר' שמיותר. ועיין עוד דרשות כיוצא בזה באילת השחר (כלל קנח).
אמנם עוד יפלא מדוע אמר "יסירנה "בכינוי היחיד, ולא אמר "יסירם" ויהיה מוסב על היותרת והכליות. דהא בארנו (בסימן הקודם) שפירושו שיקח היותרת עם מעט מן הכבד הדבוק עמו עד מקום דבוקו בכליות באופן שיקח גם הכליות הדבוקים בכבד; ואם כן, הגם שלענין הכבד נכון מה שכתב "יסירנה" (כי אינו לוקח את הכבד רק מעט ממנו, הטפל אל היתרת כמ"ש "היותרת מן הכבד" כנ"ל), אבל אחר שאת הכליות מסיר כולם היה לו לומר "יסירם" שיסוב להיותרת והכליות? והשיבו חז"ל מפני שגם בכליות אינו מקפיד שיהיה דוקא שתי הכליות (כמ"ש שתי הכליות ולא אחת), רק קודם קבלת הדם דצריך שיהיה תמים. אבל אחר קבלת הדם, אף שמסיר כוליא אחת-- די. ואם כן עיקר פעל "יסירנה" מוסב על היותרת, לא על הכליות; שדי בדיעבד אם לקח מעט מהם שלכן לא אמר פה "שתי הכליות" (כן הוא מסקנת הגמ' בכורות (דף לט.) בישוב ברייתות אלה כפי ההלכה ברמב"ם (פ"ב מהל' איסורי מזבח) כתירוץ ר' יוחנן). וזהו שאמר "יסירנה"-- אפילו כוליא אחת, שעל ידי שלא אמר "יסירם" מבואר שאפילו כוליא אחת.
סימן קעד
עריכה
ספרא (מלבי"ם) פרשת ויקרא נדבה פרשה יד:
[י] "וְהִקְטִירוּ אֹתוֹ" (ויקרא ג, ה), "וְהִקְטִירוֹ" (ויקרא ג, יא), "והקטירם" (ויקרא ג, טז) מה תלמוד לומר?
- "וְהִקְטִירוּ אֹתוֹ"-- כשר ולא הפסול.
- "וְהִקְטִירוֹ"-- שלא יערב חלבים בחלבים.
- "והקטירם"-- כולם כאחת.
והקטירו אותו בני אהרן: כינוי "אותו" שב אל שם "אשה" (שבפסוק ג'); וכן בשלמי כבש אמר "והקטירו הכהן", רצה לומר האשה. אבל בשלמי עז אמר "והקטירם הכהן" הכינוי הרבים ומוסב על החלבים והכליות שזכר שהם רבים. אמנם כבר בארנו (באילת השחר כלל קנא) שמחוקי הלשון שאם יבואו שני פעלים זה אחרי זה באופן שהפעל השני משלים וגומר פעולת הפעול הראשון וגוף הפעול מוזכר אחר הפעל הראשון-- יבוא הפעל השני בלא כינוי כמו "והקריב הכהן את הכל..והקטיר" (ויקרא א יג), "והרים הכהן מן המנחה את אזכרתה..והקטיר המזבחה" (שם ב ט), "ואת כל חלבו ירים ממנו והקטיר המזבחה" (שם ד יט). ובכל מקום שנלוז מן החק הזה יש בו דרוש. ואם כן, מה שבא פעל "והקטיר" בג' מיני השלמים בכינוי - זר לפי כללי הלשון. וגם יפלא מדוע שינה וכתב בשנים מהם כינוי היחיד ובשלמי עז תפס כינוי הרבים. וגם כבר בארנו (בסימן מז) ובאילת השחר (כלל קנ) שבכל מקום שבא מלת "אותו" תחת כינוי הוי"ו יש בו דרוש ומורה לרוב הדיוק-- רק אותו הנזכר, לא זולתו.
ואמרו רבותינו בספרא (מובא בפסחים (דף סד:))
- שמה שכתוב בשלמי בקר "והקטירו אותו" בא לדייק בדיוק גמור-- רק האשה המוזכר בפרשה שהוא כשר, לא הפסול.
- ומה שכתוב בשלמי כבש "והקטירו" בכינוי היחיד שמוסב אל האשה בא ללמד שיקטיר האשה ביחוד, שלא יתערב עם אשה אחר, רוצה לומר שלא יערב חלבים של אשה זו בחלבים של אשה זולתו.
- ומה שכתוב בשלמי עז "והקטירם" בכינוי הרבים שמוסב על החלבים הפרטים של האשה מלמד שיוכל להקריב החלבים של קרבן אחד כאחד, ואין צריך להקטירם אחד אחד כאיברי עולה דתנן בהו (פרק ז דתמיד) הושיט לו הראשון הראש..הושיט השני וכולי.
וראיתי בירושלמי (סוף פרק תמיד נשחט) מביא ברייתא זאת ומקשה הכא את אמר שלא יערב חלבים בחלבים והכא את אמר הקטירם כולם כאחד! א"ר לא כאן במגס, וכאן על גבי המזבח. נראה שמקשה על מה שכתוב בתוספתא (פרק ד דפסחים) אפילו של ד' וה' נותן במגס ומקטירן וזה סותר למה שאמרו שלא יערב חלבים בחלבים (ופירוש "והכא את אמר הקטירם כולם כאחד" היינו בתוספתא). ומשיב שהלא בתוספתא מיירי שנותן במגס, שכל אחד ניכר בפני עצמו.
סימן קעה
עריכה
ספרא (מלבי"ם) פרשת ויקרא נדבה פרשה יד:
- נאמר כאן (ויקרא ג', א'-ה', בפר' שלמי בקר) "אשה", ולא נאמר "לחם";
- נאמר למטה (ויקרא ג', ו'-י"א, בפר' שלמי כבש) "לחם", ולא נאמר "ריח ניחח";
- נאמר למטה (ויקרא ג', י"ב-ט"ז, בפר' שלמי עז) "ריח ניחח", ולא נאמר "לה' ".
ומנין ליתן את האמור בכולן בכל אחד ואחד? תלמוד לומר "אשה..אשה..אשה" לגזירה שוה.
אשה ריח ניחח לה':
- בשלמי בקר ובשלמי עז כתוב מלת "אשה" שני פעמים בכל אחד[2];
- ו"ריח ניחח" נאמר בבקר ובעז ולא בכבש;
- ו"לה' " נאמר בבקר ובכשב ולא בעז[3];
- ו"לחם" נאמר בכבש ובעז ולא בבקר.
ולמד מגזירה שוה ממלת "אשה" שמיותר בכל אחד ליתן את האמור בכולן בכל אחד ואחד, שכולם קרוין "לחם". ונפקא מינה לענין שבעל מום מוזהר עליהם כמו שיתבאר בפרשת אמור. ושכולם צריך להקריבן לשם ריח ניחח ולשם מי שאמר והיה העולם. וכבר כתבתי למעלה (סימן עט) שאחד מדרכי ההיקש שלפעמים כפל שם או פעל ב' פעמים למען נקיש שני המשפטים זה לזה.
- ^ הגהתי כאן על פי פירוש המלבי"ם, עיי"ש. אולם גירסת טקסט הספרא של דפוס המלבי"ם עצמו: "והקריב מזבח"-- אף על פי ששחטו שלא לשמו. "השלמים"-- אף על פי...
- ^ נ"ל דנפל כאן טעות סופר וצריך להגיה ולהוסיף "ובשלמי כבש.." שכן כתוב שני פעמים "אשה" בשלשת מיני השלמים - ויקיעורך
- ^ נ"ל הכונה שלא מצינו "לה' " שמוסב על פעל הקרבה או הקטרה, למעוטי פסוק (ויקרא ג, יד) שמשמש כשם תואר למלת "אשה" ולמעוטי פסוק (ויקרא ג, טז) ד"כל חלב" הפסיק הענין, עי"ש - ויקיעורך