התורה והמצוה ויקרא טז א-ב
ספרא | מלבי"ם על פרשת אחרי מות | מחבר:מלבי"ם
משנה תורה לרמב"ם | תלמוד בבלי
מפרשים על הספרא: קרבן אהרן | הראב"ד | הר"ש | רבינו הלל | חפץ חיים | עשירית האיפה | מלבי"ם | עזרת כהנים | דרך הקודש
סימן א
עריכה
ספרא (מלבי"ם) פרשת אחרי מות פרשה א:
[א] "וידבר ה' אל משה אחרי מות שני בני אהרן" מה תלמוד לומר? לפי שנאמר "ויקחו בני אהרן נדב ואביהוא איש מחתתו"-- "בני אהרן" לא נטלו עצה מאהרן, "נדב ואביהוא" לא נטלו עצה ממשה, "איש מחתתו" איש איש מעצמו עשה, לא נטלו עצה זה מזה.
מנין שכשם שעבירת שניהם שוה כך מיתת שניהם שוה? ת"ל "אחרי מות שני בני אהרן".
אחרי מות שני בני אהרן: מ"ש "שני בני אהרן", מספר "שני" מיותר שכבר ידענו (בפר' שמיני) ששני בניו מתו ולא יותר. והשיבו חז"ל לפי שנאמר "ויקחו בני אהרן נדב ואביהוא איש מחתתו" ושם נדרש בספרא מה שכתוב "בני אהרן" ומה שכתוב "נדב ואביהוא" ומה שכתוב "איש מחתתו" כפי מה שמובא פה, וכמו שהתבאר טעם הדרושים האלה ויסודם בלשון העברי בפירושינו (שם סימן לב) שהוסדו דרושיהם אלה על שלשה יסודות נאמנים עיי"ש.
אמנם מ"ש פה "שני בני אהרן", מספר "שְני" דרש על השיווי שיתבאר לקמן (סימן יז) בארוך שיש הבדל בין שְנֵי ובין שנים שכל מקום שאומר "שְנֵי" בצורת הסמיכות מורה על שיווי הנמנים כמו שנאמר "שני השעירים"-- שיהיו שווים, ואמר שם שאיש מעצמו עשה שהיו שוים בחטאם, ואמר פה "שני בני אהרן" שהיו שוים במיתתם.
סימן ב
עריכה
ספרא (מלבי"ם) פרשת אחרי מות פרשה א:
[ב] "בקרבתם לפני ה' וימותו"-- ר' יוסי הגלילי אומר, על הקְריבה מתו ולא מתו על ההקרבה. ר' עקיבא אומר, "בקרבתם לפני ה' וימותו", וכתוב אחד אומר "ויקריבו לפני ה' אש זרה" (ויקרא י)... הכריע "בהקריבם אש זרה לפני ה'" (במדבר ג, במדבר כו)-- הוי על ההקרבה מתו ולא מתו על הקריבה. ר' אלעזר בן עזריה אומר, כדאי הקרבה לעצמה וכדאי קריבה לעצמה.
בקרבתם לפני ה' וימותו: כבר הרחבנו הדיבור בסדר ויקרא (סימן ג) והודענו ההבדלים שבין לשון "דיבור" ובין לשון "אמירה" וכתבנו שם שני הבדלים בין דיבור ואמירה:
- שהדיבור הוא ענין כולל, וכשאמר "וידבר ה' אל משה" רצונו לומר שדבר עמו איזה דיבור. ובמ"ש "ויאמר אליו" בא לפרש פרטי הדברים מה שאמר
- יבא לפעמים על הדיבור האורך-- כדרך הדורש ומבאר טעמי הדברים באורך, ואמירה יציין אמירה פרטית.
ופה כתוב "וידבר ה' אל משה אחרי מות שני בני אהרן...ויאמר ה' אל משה", ודעת ר' יוסי הגלילי ששני בני אהרן מתו בשביל שקרבו לפני ולפנים והוא כדעת התוספתא בפר' שמיני (סימן כד) שלא הכניסו אש זרה, רק שקרבו בשמחה רבה יותר ממחיצתם. וזה הודיע ה' למשה ואמר לו שלכן ידבר אל אהרן שלא יבא בכל עת אל הקדש. ולפי זה מ"ש "וידבר ה' אל משה" הוא שדיבר עמו דיבור ארוך והודיע טעם (א"נ "טעות") מיתת בני אהרן שהיה בקרבתם לפני ה' ומזה "ויאמר ה' אל משה"-- האמירה הפרטיית שידבר אל אהרן ואל יבא בכל עת וכהבדל השני שבין דיבור ואמירה. ור' עקיבא הולך לשיטתו דסבירא ליה בספרא שם שנטלו אש מבין הכירים והיה אש זרה, ולדעתו מ"ש "בקרבתם לפני ה'" הב' הוא ב' הזמן ר"ל בעת קרבתם אז דיבר אליו הדיבור הזה. (והוא כמ"ש הרמב"ן שכל התורה נאמרה על הסדר ובמקומות שבהם יאמר המוקדם, יפרש בו כמו שנאמר בספר ויקרא "וידבר ה' אל משה בהר סיני" ובפר' במדבר "ויהי ביום כלות משה") וזה כהבדל הראשון שבין דיבור ואמירה שמ"ש "וידבר" מודיע שדיבר עמו איזה דיבור בעת פלוני, ובמ"ש "ויאמר" בא לבאר מה שאמר לו.
וראיית ר' עקיבא ממ"ש (במדבר ג) "בהקריבם אש זרה לפני ה'" וזה בנוי על היסוד המוסד אצלינו בכל הספר שדרך בעל הלשון להקדים את העיקר במאמר ולאחר את הטפל ולפי זה יש הבדל בין מ"ש בפ' שמיני "ויקריבו לפני ה' אש זרה", שהקדים מלות "לפני ה'", ומשמע שהוא העיקר-- מה שהקריבו לפני ה' דהיינו הקריבה. אבל במ"ש בפר' במדבר "בהקריבם אש זרה לפני ה'" שהקדים "אש זרה" במאמרו מבואר שזה היה עיקר החטא, לא הקריבה לפני ה', ולכן כתוב זה מכריע.
ודעת ר' אלעזר בן עזריה שעל כל אחד משני הענינים נתחייבו מיתה שכל אחד כדאי לעצמו, ולכן במקום אחד הקדים "לפני ה'" ל"אש זרה" ובמקום אחר הקדים "אש זרה" ל"לפני ה'" וכיוון שגם מפני הקריבה מתו הודיע לו כאן שמפני חטא זה מתו להזהיר את אהרן, וזה טעם הדיבור וכדברי ר' יוסי הגלילי.
ובילקוט גריס בדברי ר' עקיבא ולא מתו על הקריבה בעצמה ולפי זה ההכרעה היא שמתו מפני שתיהן, לא מפני הקריבה בעצמה, ולר' אלעזר בן עזריה נתחייבו מיתה על כל אחד בפני עצמו, והלך לשיטתו שכן דרש (בסימן שאחרי זה) שהזהירו על הקריבה שלא ימות כדרך שמתו בניו, והוא גירסא נכונה שלפי זה לר' עקיבא היא הכרעה גמורה כמו שבאר הזית רענן.
סימן ג
עריכה
ספרא (מלבי"ם) פרשת אחרי מות פרשה א:
[ג] "ויאמר ה' אל משה דבר אל אהרן אחיך ואל יבא בכל עת"-- ואין אנו יודעים מה נאמר לו בדיבור הראשון! היה ר' אלעזר בן עזריה משלו משל למה הדבר דומה, לחולה שנכנס אצל רופא. אומר לו "על תשתה צונן ואל תשכב בטחב". בא אחר ואומר לו "אל תשתה צונן ואל תשכב בטחב שלא תמות". בא אחר ואומר לו "אל תשתה צונן ואל תשכב בטחב שלא תמות כדרך שמת פלוני", וזה זרזו יותר מכולם. לכך נאמר "ויאמר ה' אל משה דבר אל אהרן אחיך ואל יבא בכל עת". [ד] ואם בא, מת הוא, שנאמר "ואל יבא...ולא ימות". הא אם בא, מת הוא כדרך שמתו בניו-- לכך נאמר "אחרי מות שני בני אהרן...ויאמר ה' אל משה דבר אל אהרן אחיך ואל יבא בכל עת".
ויאמר ה' אל משה: כבר הזכרנו (בסימן הקודם) שיפלא מ"ש "וידבר אל משה" ולא ידענו מה היה הדיבור. וכבר אמר ר' אלעזר בן עזריה שבני אהרן מתו גם על הקריבה ושזה דיבר אליו באורך, וכנ"ל. ופה בא לבאר דבריו בפרטות על פי משל שהרופא המזהיר את החולה תצויר ההזהרה בג' אופנים ( א ) יזהיר סתם, ( ב ) יזהיר ויודיע המסובב אם לא ישמע לאזהרתו שימות, ( ג ) יזהיר ויברר דבריו על ידי בחינה ונסיון שדבר זה סבבה המות לחולה פלוני. [כן גרס הראב"ד והרא"מ שמצייר בג' רופאים וכן משמע ממה שאמר יותר מכולם שלשון "כולם" לא יצדק על שנים, וכן מה שהיה כתוב "לכך נאמר אחרי מות שני בני אהרן" מחקו הראב"ד]
וז"ש בספרא לכך נאמר "דבר אל אהרן...ואל יבא בכל עת"-- וזו אזהרת הרופא הראשון, ואם בא מת הוא שנאמר ואל יבא ולא ימות-- וזו אזהרת הרופא השני, הם אם בא מת הוא כאשר מתו בניו-- וזו אזהרת הרופא השלישי.
ומ"ש לכך נאמר אחרי מות שני בני אהרן ויאמר ה' אל משה ר"ל שזה מן ההזהרה שיזהירנו ומטעם זה בא גם כן כפל דיבור ואמירה כמ"ש בסימן הקודם לר' אלעזר בן עזריה.
סימן ד
עריכה
ספרא (מלבי"ם) פרשת אחרי מות פרשה א:
[ה] משום ר' ישמעאל אמרו, הואיל ונאמרו שני דברות זה בצד זה, אחד פתוח ואחד סתום, יְלַמד פתוח על הסתום. מה פתוח דיבר ביד משה שיאמר לאהרן על ביאת הקדש, אף סתום דבר ביד משה שיאמר לאהרן על ביאת הקדש, ואיזה? זה דיבור של יין ושל שכר שנאמר "ואחיכם כל בית ישראל יבכו את השריפה אשר שרף ה'...וידבר ה' אל אהרן לאמר יין ושכר אל תשת".
ור' ישמעאל בא גם כן לפרש מה שכפל "וידבר ה'...ויאמר ה'" והולך לשיטתו שסבירה ליה דשתויי יין נכנסו (כמ"ש במד' ויקרא בשם ר' ישמעאל) ולכן נסמך שם פרשה שתויי יין. ושם כתוב "וידבר ה' אל אהרן" וכבר בארנו (ויקרא סימן ד) שלשון "דיבור" לא נמצא אצל שום נביא רק אצל משה לבדו שהיה נביא תורה, ולכן כל מקום שכתב "וידבר ה' אל אהרן" פירושו שדיבר אליו על ידי משה, וכמו שבארנו שם, שיג' דברות נאמרו למשה ולאהרן וכנגדו יג' מיעוטים. ולכן הודיע פה שגם עוד דיבור כיוצא בו שדיבר אל אהרן אחרי מות בניו להזהירו על ביאת הקדש היה על ידי משה. וז"ש "וידבר ה' אל משה בקרבתם" והב' הוא ב' הזמן-- שבעת קרבתם, אז לא עם אהרן דיבר רק עם משה. וכבר בארנו (ויקרא סימן ג) שזה אחד מן ההבדלים בין "דיבור" ו"אמירה" שאם ירצה לומר שדיבור הנזכר כבר דיבר עם פלוני ולא פירש מהות הדיבור יציינו בלשון "דיבר" ובזה רמז גם כן שה' דיבר עם משה בעת קרבתם עוד דיבור, זולת זה שהיא פרשת שתויי יין. וגם א"ל אמירה דפה שיזהיר אותו על ביאת הקדש. וז"ש כיון ששני הדיבורים נאמרו זה בצד זה ר"ל בפעם אחד, נלמד מן הפתוח שגם הסתום מדבר באופן זה שדיבר אל אהרן באמצעות משה.
סימן ה
עריכה
ספרא (מלבי"ם) פרשת אחרי מות פרשה א:
[ו] "אחיך" ב"אל יבא", ואין משה ב"אל יבא". או "אחיך" ב"אל יבא" ואין הבנים ב"לא יבא"?... אמר ר"א, ודין הוא! ומה מי שנצטוה לבא-- נצטוה שלא לבא, מי שלא נצטוה לבא אינו דין שנצטוה שלא לבא?! תמימים יוכיחו! שנצטוו לבא אל אהל מועד ונצטוו שלא לבא שתויי יין ושכר [ז] אבל בעלי מומין שלא נצטוו לבא, לא נצטוו שלא לבא שתויי יין ושכר, אף כאן המצווה נצטווה... ת"ל "דבר אל אהרן אחיך"-- שאין תלמור לומר "אחיך", ומה תלמוד לומר "אחיך"? לרבות את הבנים.
דבר אל אהרן אחיך: תואר "אחיך" מיותר. ופירשו חז"ל שאמר לו הגם שאהרן הוא אחיך ואתה בלתי מצווה בבל יבא, בכל זאת, הוא-- אל יבא. וכל שכן בני אהרן --שאין אתה אחיהם-- שמוזהרים בבל יבואו. ואם כן עיקר הכוונה לרבות את הבנים שלא יבואו. וז"ש אחיך בבל יבא ואין משה בבל יבא ר"ל הגם שאין משה בלא יבא, אחיך בבל יבא, וכל שכן בנים שלא יבואו. אמנם יש לפרש גם כן להיפך כי מצאנו לפעמים ששם "אהרן" לא בא בדוקא כמו "ונתתם ממנו תרומה ה' לאהרן הכהן" שפירושו לכל כהן, וכן מ"ש "והובא אל אהרן הכהן", וכל כהן רואה את הנגעים. ועל כן כדי שלא נטעה שמ"ש "דבר אל אהרן..ואל יבא" פירושו שכל כהן לא יבא (ומטעם שפירש ר"א שיש לומר קל וחמר, דמה מי שנצטוה לבא נצטוה שלא לבא כל שכן כהן אחר שלא נצטוה לבא שמצוה שלא יבא, ועל ידי סברא זאת יש לטעות שכל כהן לא יבא) ולכן אמר דבר אל אהרן אחיך ללמד שאזהרה זאת הוא רק לאהרן אחי משה, לא לבניו. ודוחה את הק"ו הזה דהא ראינו שבעלי מומין שלא נצטוו לבא לא הוזהרו גם כן על ביאת שתויי יין ואם כן מן הסברה נאמר בהיפך--- שכהן אחר אין מוזהר ואין צריך "אחיך" למעטם ועל כרחך מ"ש "אחיך" הוא כמ"ש תחלה שהגם שהוא אחי משה שהוא לא נצטוה בבל יבא בכל זאת לא יבא, וכל שכן בני אהרן שאינם אחי משה שלא יבואו ובא לרבות את הבנים.
סימן ו
עריכה
ספרא (מלבי"ם) פרשת אחרי מות פרשה א:
[ח] "ואל יבא בכל עת"-- זה יום הכפורים, "אל הקדש"-- לרבות שאר ימות השנה. אמר ר"א, ודין הוא! ומה על יום שנצטוה לבא-- נצטוה שלא לבא, על יום שלא נצטוה לבא אינו דין שנצטוה שלא לבא?! ישראל יוכיחו! שנצטוו לבא ברגלים ונצטוו לבא שלא ריקנים [ט] אבל בשאר ימות השנה שלא נצטוו לבא, לא נצטוו לבא שלא ריקנים. אף כאן על יום שנצטוה נצטוה... ת"ל "אל הקדש"-- לרבות שאר ימות השנה.
ואל יבא בכל עת אל הקודש: אם היה הכוונה שלא יבא בכל ימות השנה היה לו לומר "ואל יבא בכל יום" כי יש הבדל בין "עת" ובין "יום". שמלת "עת" נאמר על כל חלק מן הזמן וכמ"ש במ"ד (אמר המגיה: ?, ומצאתיה במדרש תהלים מזמור י) יש עת לשעה, יש עת ליום, יש עת לשנה, יש עת לשתים עשרה שנה, יש עת לשבעים שנה, ויש עת לעולם כי מצאנו כמה עתים ביום אחד-- "לעת ערב" (בראשית ח), "לעת בוא השמש" (יהושע י), "מהבקר עד עת מועד" (ש"ב כד), "בעת צהרים" (ירמיה כ), "בעת מנחת ערב" (דניאל ט). ומצאנוהו על עתי השנה-- "עת הזמיר" (שיר ב), "העת קציר" (ירמיה נ), "בעת מלקוש" (זכריה י), "לעת תשובת השנה לעת צאת המלכים" (דה"א כ). ומצאנוהו על הזמן הכולל-- "עת קץ" (דניאל יא), "בעת אביא אתכם ובעת קבצי אתכם" (צפניה ג). וברבה ואתחנן (פ"ב) יענך ה' ביום צרה-- משל למלך וכולי דוד אמר יעשה לו כבלים של יב' ליטרין שנאמר יענך ה' ביום צרה, כשם שהיום יב' שעות, אמר ירמי' אין בם כח לסבול יב' שעות אלא יעשה להם כבלים של ליטרא אחת שנאמר ועת צרה היא ליעקב.
ואם כן, אם היה האזהרה שלא יבא בכל יום מימי השנה היה לו לומר "ואל יבא בכל יום" כמו "בכל יום אברכך", "לשלמי נדרי יום יום", "בכל יום ויום מרדכי מתהלך". ומוכרח שכולל גם העתים המיוחדים ביום ההוא שהותר לו דהיינו שגם ביום הכפורים לא יבא בכל עת ועת מעתי היום, רק בעתים הפרטים שיבאר בפרשה. וז"ש "ואל יבא בכל עת"-- זה יוהכ"פ.
והנה אם לא היה אומר רק "ואל יבא בכל עת מבית לפרוכת" היה מדבר רק ביום הכפורים לבד, כי עתות של שאר ימות השנה אין צריך לשלול אחר שלא ימצא בהם שום עת שהותר ליכנס מבית לפרכת, ומפורש אמר בסוף הפרשה שמדבר מיום הכפורים דוקא כמ"ש "והיתה זאת לכם לחוקת עולם בחדש השביעי בעשור לחדש" אבל אחר שאמר "ואל יבא בכל עת אל הקדש", שהוא ההיכל, ולהיכל יש עת מוגבל שמותר ליכנס בכל ימות השנה כגון לעבודה ולהשתחוות, ועת שאסור ליכנס כגון שלא לעבודה והשתחויה כמ"ש הרמב"ם (פ"ג מהל' ביאת מקדש), אם כן במ"ש "ואל יבא בכל עת" כולל גם עתי שאר ימות השנה גם כן שלא יכנס בהם בכל עת אל ההיכל ולפנים. וז"ש אל הקדש לרבות שאר ימות השנה ר"ל שאחר שאמר "אל הקדש" מבואר שכולל במ"ש "ואל יבא בכל עת" בין בכל עתי יוהכ"פ הבלתי מוגבלין, בין בכל עתי שאר ימות השנה הבלתי מוגבלים.
(ור"א הקשה הלא זה נדע מקל וחמר מיום הכפורים שנצטוו לבא ואעפ"כ הוזהרו על יתר עתי היום, וכל שכן בשאר ימות השנה שאין חיוב לבא שנזהרו. ומשיב ישראל יוכיחו, שרק ברגלים שנצטוו לבא הוזהרו בלאו דלא יראו פני ריקם ואין לאו זה נוהג בשאר ימות השנה.)
סימן ז
עריכה
ספרא (מלבי"ם) פרשת אחרי מות פרשה א:
[י] "מבית לפרכת"-- להזהיר על כל הבית. יכול על כל הבית במיתה? ת"ל "אל פני הכפרת אשר על הארן ולא ימות", הא כיצד? "אל פני הכפרת"-- במיתה, ושאר כל הבית-- באזהרה.
אל הקדש מבית לפרוכת אל פני הכפורת: "אל הקדש" כולל כל ההיכל, ו"בית לפרכת" היא הדביר, ו"פני הכפורת" הוא לפני הארון. הנה אם הזהיר על כולם במיתה היה די לאמור "אל הקדש".
על כן אמרו רבנן (במנחות דף כז) שמ"ש "אל יבא אל הקדש" הוא אזהרה לבד, ו"מבית לפרוכת" ו"אל פני הכפורת" בלא ימות. ודעת ר' יהודה שם שמבית לפרוכת מוסב למעלה וגם הוא רק באזהרה ו"אל פני הכפורת" בלבד הוא בלא ימות. (ובעל הטעמים שנקד האתנח על מלת "לפרוכת" נראה שהיה דעתו כר' יהודה). ושם אומר דרבנן ישיבו על שיטת ר' יהודה שאם כן לכתוב "אל הקדש" לבד, ולא צריך "מבית לפרוכת" שהוא כל שכן מן ההיכל. ור' יהודה משיב דאז נטעה שפירוש "אל הקדש" הוא בדביר. לכן כתב "מבית לפרוכת" לגלות ש"אל הקדש" הוא כל ההיכל. וזה כוונת הספרא שסתמא כר' יהודה-- "מבית לפרוכת" להזהיר על כל הבית רצונו לומר שהלא "מבית לפרוכת" מיותר שהוא כל שכן מן "אל הקדש", ומשיב שמה שכתוב "מבית לפרוכת" בא ללמד שפירוש "אל הקדש" הוא כל הבית, ר"ל ההיכל. שאם לא יכתב "מבית לפרוכת" נאמר ש"אל הקדש" היא הדביר, וכן פירש בסמ"ג (לאוין שג).
והנה דעת רבנן מיוסד על הכלל המבואר אצלינו תמיד שדרך הכתובים לדבר בדרך לא זו אף זו, שדבר שהוא חידוש יותר יכתב מאוחר, וכמ"ש (סדרר ויקרא סימן שיב בכלל הא') ואם כן אם איתא כדברי ר' יהודה היה צריך לומר בהיפך-- "ואל יבא מבית לפרוכת אל הקדש" ובזה יוסיף רבותא שגם "אל הקדש" שהוא ההיכל, לא יבא. ומוכיח שהראשון רק באזהרה. (ודוגמא לזה לקמן סימן קכט על "ואם לא יכבס ובשרו לא ירחץ", עיי"ש). אך זה לרבנן דכל ההיכל אקרי "קדש", אבל ר' יהודה שמשיב דאם לא יכתב "מבית לפרוכת" נטעה מאי "קדש"-- מבית לפרוכת, ואם כן לדידיה כתוב "מבית לפרוכת" ללמד פירושו של שם "קדש" שהוא כל ההיכל, היה לו כלל אחר-- שכל מקום שכתוב קל וחמור משום בא זה ולימד על זה, יכתב השם המלמד מאוחר כמו "תושב ושכיר לא יאכל בו" שבא "שכיר" ללמד על "תושב" (כמו שנזכר ביבמות דף ע, וקדושין דף ד), וכן "ויצאה חנם אין כסף" שבא "אין כסף" שמורה לימי בגרות ללמד על "ויצאה חנם", וכן "אל הקדש פנימה" שבא "פנינה" ללמד על "אל הקדש" כמ"ש בזבחים (דף פב:). בכל אלה כתוב המלמד מאוחר אף על גב שהשם הקודם הוא חידוש יותר והשם המלמד הוא כל שכן משם הקדם, והוא הדין שמטעם זה הוצרך לכתוב "מבית לפרוכת" מאוחר לשיטתו.
וגם ר' יהודה השיב על שיטת חכמים דלכתוב "מבית לפרוכת" ולא בעי "אל פני הכפורת". ותשובתו מכוננה גם כן על היסוד הנזכר שדבר שהוא חידוש יותר צריך לאמרו מאוחר ולא מוקדם. וחכמים השיבו שמ"ש "אל פני הכפורת" בא להורות מקום הביאה המוזהרת שהוא אם נכנס "אל פני הכפרת" היינו בפתח שבמזרח, לא אם נכנס מן הצד. ועי' ברמב"ם (פ"ג מהל' ביאת המקדש) והארכתי בזה בחידושי.
סימן ח
עריכה
ספרא (מלבי"ם) פרשת אחרי מות פרשה א:
[יא] "אל פני הכפרת אשר על הארן" מה ת"ל? לפי שנאמר "כפורת", יכול יהי כיסוי לארון? ת"ל "כפורת אשר על הארון"-- כפורת לארון ואין כיסוי לארון. [יב] יכול לא יהא כיסוי לארון אבל יהיה דבר חוצץ בין כפורת לעדות? תלמוד לומר (ויקרא טז יג) "וכסה ענן הקטורת את הכפורת אשר על העדות"-- הא אין דבר חוצץ בין כפורת לעדות.
אל הכפורת אשר על הארון: הנה הכתוב יזכיר תמיד את הכפורת בסתם, ולמה הוסיף פה "אשר על הארון" וכן לקמן הוסיף "אשר על העדות" וכלל מוסד אצלינו שהשם הנודע בעצמו לא יזכיר אצלו סימן אחר להכירו.
פירשו חז"ל מפני שדרך ארונות להיות להם כיסוי של עץ ועליו כפורת טוו וארוג. וכן דרך לפרוס איזה מפה על דברים יקרים הנתונים בארון כמו שפורסים על הספר תורה, והוה אמינא שכן היה בארון. לכן אמר פה "הכפורת אשר על הארון" להורות שלא היה כיסוי של עץ עליו רק הכפורת לבד. ואמר אחר כך "את הכפורת אשר על עדות" להורות שלא היה מפה פרוסה על העדות בפנים.
סימן ט
עריכה
ספרא (מלבי"ם) פרשת אחרי מות פרשה א:
[יג] "ולא ימות"-- הרי זה עונש. "כי בענן אראה על הכפורת"-- הרי זו אזהרה.
ואמר ר"א יכול עונש ואזהרה נאמרו קודם למיתת שני בני אהרן? ת"ל "אחרי מות שני בני אהרן". יכול שניהם נאמרו לאחר מיתת בני אהרן? ת"ל "כי בענן אראה על הכפורת". הא כיצד? אזהרה נאמר קודם למיתת שני בני אהרן, ועונש נאמר לאחר מות שני בני אהרן.
כי בענן אראה על הכפורת: פרש"י לפי שאני נראה שם עם עמוד ענני ולפי שגילוי שכינתי שם יזהר שלא ירגיל לבא, זה פשוטו. ומדרשו שלא יבא כי אם בענן הקטורת ביום הכפורים.
והנה יקשה אחר שלא הוזהרו על ביאת הקדש עד אחר מיתת בני אהרן איך מתו בלא אזהרה בפרט להאומרים שחיסרו מעלה עשן. וכבר בארנו (בסימן ג) שבכתובים האלה קשה מה שכפל "וידבר ה' אל משה..ויאמר ה' אל משה" ונאמרו בו כמה פירושים כנ"ל. ועתה חדש ר"א פירוש חדש-- שמה שכתוב "ויאמר ה' אל משה" הוא מאמר מוסגר ושיעור הכתובים: וידבר ה' אל משה אחרי מות שני בני אהרן, שאז דיבר אליו מן "בזאת יבא אהרן אל הקדש" עד לסוף הפרשה, "ויאמר ה' אל משה" פירוש-- וכבר אמר ה' אל משה קודם לכן שידבר אל אהרן ויזהיר בל יבא בכל עת אל הקדש, וזה הזהיר קודם מיתת בני אהרן. ועל זה אמר "כי בענן אראה" שהבטיח שיראה אליהם כבוד ה' בענן כמש"ש "וירא אליכם כבוד ה' (שמיני ט), ושם (פרק כג) ויבא משה ואהרן אל אהל מועד וירא כבוד ה' אל כל העם". ומבואר בספרא שזה היה בעת שנכנסו משה ואהרן להקטיר קטורת שאז נכנסו בפעם הראשון כמו שכתבנו שם. ודיבור זה היה קודם מיתת בני אהרן.
ואחר שדרשו חז"ל שמ"ש "כי בענן אראה" הוא אזהרה שישים בקטורת עשב מעלה עשן כמו שיתבאר (בסימן לה) אם כן לא היה אז רק אזהרה. ומ"ש אחר כך "וכסה אנן הקטורת..ולא ימות" שקאי גם כן על מעלה עשן היא עונש. וז"ש "ולא ימות"-- הרי זה עונש היינו מ"ש "וכסה ענן הקטורת..ולא ימות" ומ"ש פה "כי בענן אראה" הוא אזהרה, כן פירש רבא ביומא (דף נג) וכן פרש"י ביומא שם, ולא כראב"ד שמפרש על "ולא ימות" דהכא שהוא עונש על ביאה ריקנית כמ"ש ביומא שם ובירושלמי (פרק א דיומא). ועל זה בא ר"א ופירש שפסוק זה של "כי בענן אראה" נאמר קודם מיתת בני אהרן, ושהוא מאמר מוסגר ולכן אמר בפני עצמו "ויאמר ה' אל משה" ופירושו וכבר אמר (עבר שכבר נשלם כמ"ש כיוצא בו כמה פעמים).
ומה שכתוב לקמן "וכסה..ולא ימות" נאמר אחרי מיתת בני אהרן ובני אהרן לא נענשו על זה לבדם רק מפני שהורו גם כן הלכה בפני רבם כמ"ש ר' אליעזר בתוספתא דמלואים (משנה לב) וכפי מה שפירשתי שם.
ובזה יש לפרש מ"ש במדרש רבה "ואל יבא בכל עת" אמר ר"י צער גדול היה לו למשה בדבר זה, אמר שמא נדחף אהרן ממחיצתו. אמר לו הקב"ה למשה לא כמו שאתה סבור אלא בכל עת שהוא רוצה יכנס ובלבד כסדר הזה והוא תמוה! (א) איך סבור שנדחף אהרן ושם באר במדרש משום דסבור מ"ש "ואל יבא בכל עת" היינו עת של שבעים שנה וכדומה, הלא באר לו שיכנס בכל שנה ביום הכפורים. (ב) איך אמר שבכל עת שהוא רוצה יכנס, והוא פלאי. ולפי מה שבארנו זה היה במאמר הא' שאמר לו קודם מיתת בני אהרן שלא אמר לו רק פסוק זה, ולא ידע משה באיזה עת יכנס ונתירא שנדחף אהרן בל יכנס לעולם, והשיב ה' בכל עת שהוא רוצה כי אז היה יכול לכנס תמיד ובלבד כסדר הזה היינו בענן הקטורת, לשא נאסר לו לכנס בכל השנה עד שנאמרה פרשה זאת.