פתיחת התפריט הראשי

התורה והמצוה ויקרא כב יז-כב

סימן קדעריכה

ויקרא כב יח:
דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן וְאֶל בָּנָיו וְאֶל כָּל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם אִישׁ אִישׁ מִבֵּית יִשְׂרָאֵל וּמִן הַגֵּר בְּיִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יַקְרִיב קָרְבָּנוֹ לְכָל נִדְרֵיהֶם וּלְכָל נִדְבוֹתָם אֲשֶׁר יַקְרִיבוּ לַיהוָה לְעֹלָה.


ספרא (מלבי"ם) פרשת אמור פרשה ז:

[א] "ישראל"-- אלו ישראל. 'גר'-- אלו הגרים. "הַגֵר"-- לרבות נשי הגרים. "בישראל"-- לרבות נשים ועבדים.  [ב] אם כן למה נאמר "איש איש"? להביא את העכו"ם שהם נודרים בנדרים ובנדבות כישראל.


איש איש מבני ישראל: מבואר תמיד שכל מקום שכפל שם "איש איש" בא לרבות כל איש ואיש שיהיה. אמנם פה כבר ריבה כל מיני אנשים שבאומה, נשים וגרים ועבדים ממה שכתב "הגֵר בישראל". וכבר בארנו אופן למודים אלה על פי משפטי הלשון (בפר' אחרי סימן עה) לבד ששם ובכל מקום כתוב "הַגֵר הַגָר" וריבה נשים מן הפעל "הגָר", וכאן כבר סמך על שיווי הלשון בכל מקום. שכיון שבמה שכתוב תמיד "הגֵר בישראל" אינו שם זכר דוקא, דתמיד אמר "הגָר", הוא הדין פה אינו שם זכר. ולפי זה מה ירבה מ"איש איש"? משיב שמרבה עכו"ם ושיעורו איש (היינו כל איש) ואיש מבית ישראל ר"ל איש מן העכום ואיש מבית ישראל. ועיין מה שכתבנו בפר' קדושים (סימן פח).

סימן קהעריכה

ויקרא כב יח-כ:
דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן וְאֶל בָּנָיו וְאֶל כָּל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם אִישׁ אִישׁ מִבֵּית יִשְׂרָאֵל וּמִן הַגֵּר בְּיִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יַקְרִיב קָרְבָּנוֹ לְכָל נִדְרֵיהֶם וּלְכָל נִדְבוֹתָם אֲשֶׁר יַקְרִיבוּ לַיהוָה לְעֹלָה.

לִרְצֹנְכֶם תָּמִים זָכָר בַּבָּקָר בַּכְּשָׂבִים וּבָעִזִּים.

כֹּל אֲשֶׁר בּוֹ מוּם לֹא תַקְרִיבוּ כִּי לֹא לְרָצוֹן יִהְיֶה לָכֶם.
ויקרא כב כא:
וְאִישׁ כִּי יַקְרִיב זֶבַח שְׁלָמִים לַיהוָה לְפַלֵּא נֶדֶר אוֹ לִנְדָבָה בַּבָּקָר אוֹ בַצֹּאן תָּמִים יִהְיֶה לְרָצוֹן כָּל מוּם לֹא יִהְיֶה בּוֹ.


ספרא (מלבי"ם) פרשת אמור פרשה ז:

"אשר יקריב קרבנו לכל נדריהם ולכל נדבותם אשר יקריבו לה' לעולה"-- אין לי אלא עולה. מנין לרבות את השלמים? תלמוד לומר "נדריהם".   מנין לרבות את התודה? תלמוד לומר "נדבותם".   מנין לרבות את העופות והמנחות והיין והלבונה והעצים? תלמוד לומר 'נדריהם' "לכל נדריהם", 'נדבותם' "לכל נדבותם".  אם כן למה נאמר "אשר יקריבו לה' לעולה"? פרט לנזירות, דברי ר' עקיבא [גירס' הגמרא ריה"ג]. אמר לו ר' יוסי הגלילי [גירס' הגמרא ר"ע] אפילו אתה מרבה כל היום אין כאן אלא עולה בלבד.


אשר יקריב קרבנו לכל נדריהם וכולי לעולה: כפי המשמעות זכר תחלה עולה וצוה שיהיה תמים וזכר ובפסוק כ"א זכר שלמים וצוה שיהיה תמים לבד. אולם שאם כן האריך ללא צורך שהיה לו לכלול בקיצור "אשר יקריב עולה ושלמים תמים יהיה וכולי" כי מה שיהיה העולה זכר באר בדיני העולה עצמה ולא חדש כאן רק שיעבור על בעל מום בלא תעשה. וגם יתבאר (סימן קי) שמה שהזהיר בעולה כלל לכל הקרבנות וכן מה שהזהיר גם בשלמים כלל כולם, וכמ"ש "כי יקריב שלמים לפלא נדר או בנדבה" שלמדו מלשון זה כל מיני הקרבנות, עיי"ש. ומ"ש פה "לכל נדריהם ולכל נדבותם" היא מיותר שכבר אמר זה גבי שלמים.

פירש התנא קמא שמה שכתוב "לכל נדריהם" מוסב על הריבוי שריבה קדשי עכו"ם מן "איש איש" והזהיר שכל מה שיביאו בנדר ונדבה יהיו תמימים. וגבי שלמים מדבר מקדשי ישראל לבד. [ומ"ש שנדריהם שלמים ונדבותם תודה, כי השלמים באים לרוב על ידי נדר והתודה בא בנדבת לב על הנס שאירע לו כמ"ש (תהלים נד, ח) "בנדבה אזבחה לך אודה שמך...כי מכל צרה הצילני" וכן דריש (בסימן קי) מ"ש "לפלא נדר או בנדבה"]. והוסיף "אשר יקריבו לה' לעולה" שכבר נכללה בכלל "נדריהם" למעט נזירות ר"ל רק אם יקריבו בתורת עולה, לא המקריב בתורת נזירות.

ורבי עקיבא השיב לו שאין לנטות מן הפשט שתחלה דבר מעולה לבד, דהא אמר "תמים זכר" וזה רק בעולה ודוחק שיחלק המאמר שמה שכתוב "תמים זכר" קאי רק על סוף הכתוב. ולכן פירש שרצונו לומר כל נדרי העכו"ם אשר יקריבו יהיו רק לעולה. והדברים מובאים במנחות (דף עג) ועיי"ש מה שפלפלו בזה, וכן בתוס' שם ובחולין (דף יג) ובתמורה (דף ??).

סימן קועריכה

ויקרא כב יט:
לִרְצֹנְכֶם תָּמִים זָכָר בַּבָּקָר בַּכְּשָׂבִים וּבָעִזִּים.


ספרא (מלבי"ם) פרשת אמור פרשה ז:

"לרצנכם"-- אין כופים את הצבור על כרחו.

"תמים זכר בבקר בכשבים ובעזים"-- תמות וזכרות בבהמה ואין תמות וזכרות בעופות.  יכול שיבש גפה ושנחטט עינה ושנקטע רגלה? תלמוד לומר (ויקרא א, יד) "מן העוף"-- ולא כל העוף.


לרצונכם תמים זכר: כבר פרשנו (ויקרא סימן כו) שמה שכתוב "לרצונו" פירושו שיהיה לרצון המקריב. רק שביחיד אמר "יקריב לרצונו" שהוציאו מזה שאם חייב קרבן כופין אותו עד שיאמר "רוצה אני" ופה דכתב "לרצונכם" לבד מדבר בצבור, שכן מורה לשון הרבים, שאין כופין אותם.

ומה שכתוב "בבקר בכשבים וכולי" מיותר וגם שהיה יכול לומר "בקר וצאן". למדו(?) שפרט המינים בפרטות להודיע שעופות אינם צריכים זכר תמים, לבד מחוסר אבר אסור מדכתיב "מן העוף" ולא כל העוף, וכמו שפרשתי ויקרא (סימן ע).

סימן קזעריכה

ויקרא כב כ:
כֹּל אֲשֶׁר בּוֹ מוּם לֹא תַקְרִיבוּ כִּי לֹא לְרָצוֹן יִהְיֶה לָכֶם.


ספרא (מלבי"ם) פרשת אמור פרשה ז:

[ג] "...אשר בו מום"-- אין לי אלא מום קבוע. מום עובר מנין? תלמוד לומר "כל אשר בו מום".


כל אשר בו מום: מלת "כל" מרבה מום עובר, ושיעורו כל מום אשר בו. וכבר בארנו (למעלה סימן מה) גבי מומי אדם שאמר "אשר יהיה בו מום" על מום קבוע ו"אשר בו מום" על מום עובר, ופה שכתוב "כל אשר בו" הוא מום עובר.

סימן קחעריכה

ויקרא כב כ-כד:
כֹּל אֲשֶׁר בּוֹ מוּם לֹא תַקְרִיבוּ כִּי לֹא לְרָצוֹן יִהְיֶה לָכֶם.

וְאִישׁ כִּי יַקְרִיב זֶבַח שְׁלָמִים לַיהוָה לְפַלֵּא נֶדֶר אוֹ לִנְדָבָה בַּבָּקָר אוֹ בַצֹּאן תָּמִים יִהְיֶה לְרָצוֹן כָּל מוּם לֹא יִהְיֶה בּוֹ.

עַוֶּרֶת אוֹ שָׁבוּר אוֹ חָרוּץ אוֹ יַבֶּלֶת אוֹ גָרָב אוֹ יַלֶּפֶת לֹא תַקְרִיבוּ אֵלֶּה לַיהוָה וְאִשֶּׁה לֹא תִתְּנוּ מֵהֶם עַל הַמִּזְבֵּחַ לַיהוָה.

וְשׁוֹר וָשֶׂה שָׂרוּעַ וְקָלוּט נְדָבָה תַּעֲשֶׂה אֹתוֹ וּלְנֵדֶר לֹא יֵרָצֶה.

וּמָעוּךְ וְכָתוּת וְנָתוּק וְכָרוּת לֹא תַקְרִיבוּ לַיהוָה וּבְאַרְצְכֶם לֹא תַעֲשׂוּ.


ספרא (מלבי"ם) פרשת אמור פרשה ז:

[ד] "לא תקריבו"-- אם משום בל תשחט, הרי בל תשחט אמור למטה. הא אינו אומר "לא תקריבו" אלא משום בל תקדיש.  [ה] מכאן אמרו המקדיש בעל מום למזבח עובר משום חמשה דברים:

  • משום בל תקדיש
  • ומשום בל תשחט
  • ובל תזרק את הדם
  • ובל תקטיר את החלב
  • ובל תקטיר מקצתו

ר' יוסי בר' יהודה אומר אף משום בל תקבל את הדם.

"כי לא לרצון יהיה לכם"-- מלמד שאין מרצין.


מום לא תקריבו: בארו שבזה הזהיר על ההקדש [וכמו שבארנו ויקרא (סימן לז) שהקרבה תפול על ההקדש]. ובפסוק כ"ב הזהיר על השחיטה ועל ההקטרה כולו ומקצתו ובפסוק כ"ד הזהיר על הזריקה. ולדעת ר' יוסי בר' יהודה הזהיר גם על הקבלה ויתבאר (בסימן ??). וכל זה מובא בתמורה (דף ו:) ובתוספתא דמכות פרק ד.

ומ"ש "כי לא לרצון" שאין מרצין פרשתי בסדר ויקרא (סימן לא) שדקדק מה שכתב "לרצון לכם", שכל מקום שבא "רצון" עם מלת "לכם" משמעותו שאין מרצה לצרכיכם לעלות לבעלים לשם חובה. והלא בעל מום אינו מרצה כלל?! ודרשו שהציץ אין מרצה על עון דבעל מום כמ"ש במנחות (דף כה), עיי"ש באורך.

סימן קטעריכה

ויקרא כב כא:
וְאִישׁ כִּי יַקְרִיב זֶבַח שְׁלָמִים לַיהוָה לְפַלֵּא נֶדֶר אוֹ לִנְדָבָה בַּבָּקָר אוֹ בַצֹּאן תָּמִים יִהְיֶה לְרָצוֹן כָּל מוּם לֹא יִהְיֶה בּוֹ.


ספרא (מלבי"ם) פרשת אמור פרשה ז:

[ו] "ואיש" (ס"א איש)-- היחיד מביא שלמי נדבה ואין הצבור מביא שלמי נדבה.  [ז] או אינו אומר "ואיש" (ס"א איש) אלא להוציא את השותפים... כשהוא אומר 'איש' (ס"א ואיש), לרבות את השותפים. הא מה אני מקיים "ואיש" (ס"א איש)? --היחיד מביא שלמי נדבה ואין הצבור מביאים שלמי נדבה.


ואיש כי יקריב: מלת "איש" מיותר ודרש למעט צבור. וכבר עוררתי (ויקרא סימן קנח) ששם מעט שלמים בצבור ממה שכתוב "אם מן הבקר הוא מקריב", ולמה לי תרי קראי? אמנם אחרי העיון שני הלימודים צריכים זה לזה כי מן הסברה הייתי אומר שמה שכתוב "הוא מקריב" ממעט שותפים, שכן בעולת העוף שאמר (בספרא פרק ח מ"א) ש"קרבנו" ממעט צבור, מקשה או אינו אלא להוציא שותפים?... . והנה מה שכתוב פה "ואיש" יש לפרשו שהוא שם יחיד ומוציא שותפים ויש לפרשו שהוא שם כללות ומוסב על מה שכתב תחלה "איש איש מבית ישראל" שפירושו כל איש ואיש ואינו מוציא רק ציבור שאין נכללים בשם "איש". והכריע הספרא שמה שכתב "ואיש" הוא שם הכללות ובא לרבות השותפים שפירושו כל איש ואיש ובזה לא תוכל להוציא רק צבור שאינם בכלל "איש איש" ונתמעטו כבר מש"ש "הוא מקריב" דא"ת שהוא שם היחיד וממעט שותפים הוא מיותר, שאם לא יכתב "איש" נמעטם ממ"ש "הוא מקריב" רק יחיד, לא שותפים. וע"כ שבא "איש" על הכללות לרבות השותפים ולא נוכל לקיים "ואיש" רק לא צבור, ומעתה נכון למה צריך תרי קראי כי מן "הוא מקריב" לבד וכן מן "איש" לבד נמעט שותפים.

ובילקוט יש פה גירסא אחרת, עיי"ש.

סימן קיעריכה

ויקרא כב כא:
וְאִישׁ כִּי יַקְרִיב זֶבַח שְׁלָמִים לַיהוָה לְפַלֵּא נֶדֶר אוֹ לִנְדָבָה בַּבָּקָר אוֹ בַצֹּאן תָּמִים יִהְיֶה לְרָצוֹן כָּל מוּם לֹא יִהְיֶה בּוֹ.


ספרא (מלבי"ם) פרשת אמור פרשה ז:

[ח] "כי יקריב..שלמים"-- מנין לרבות את העולה? תלמוד לומר "נדר".   מנין לרבות את התודה? תלמוד לומר "נדבה".   מנין לרבות את היולדות ואת הנזירות? תלמוד לומר "לפלא".   מנין לרבות חטאת ואשם? תלמוד לומר "זבח שלמים" [כן הגיה המלבי"ם].   מנין לרבות את המעשר? תלמוד לומר "בבקר" "בצאן".   מנין לרבות את הולדות ואת התמורות? תלמוד לומר "או בצאן".


זבח שלמים לפלא נדר וכולי: כבר כתבנו (בסימן קה) שלא בא בכאן דרך חלוקה בין עולה ושלמים כי דין זה שיהיו תמימים נוהג בכל הקרבנות ותפס עולה והוא הדין לכולם ושלמים והוא הדין לכולם. ולא חלקם אלא כדי לכפול האזהרות ללמוד חמשה לאוין (כמ"ש במשנה ה). ולכן האריך פה במה שכתב "זבח שלמים לפלא נדר או לנדבה" לרמוז על כל מיני הקרבנות. שבמה שכתב "נדר או לנדבה" כולל עולה שבאה על ידי נדר ותודה שבאה על ידי נדבת לב (כנ"ל סימן קה). וממה שכתב לשון "לפלא" כולל נזירות שכתוב בו "כי יפליא לנדור נדר נזיר", ששורש "פלא" מורה על שפיטת הרעיון בדבר מופלא וגבוה להזיר לה' כמו שבארנו במקום אחר. והוא הדין ליולדות ומצורע שדומה לנזירות שבאים להכשיר, לא לכפר, וכמ"ש בכריתות (דף ח: ושם דף כו), עיי"ש.

ומ"ש מנין לרבות חטאת ואשם ת"ל "בצאן" יש בילקוט גירסות משונות בזה ולכן הגהתי ת"ל זבח שלמים [כי בכל הספר שכתוב "זבח שלמים" "זבח תודה" דריש מלת "זבח" ופה חסר הדרוש. ועוד כי כן ריבה גם בפ' צו חטאת ואשם מן "זבח"] ורצונו לומר ה"ה זבח אחר הדומה לשלמים. ומעשר למד ממה שכתוב "בבקר או בצאן" שמיותר שכבר נאמר "בבקר בכשבים ובעזים" רק רמז להלשון שנאמר "וכל מעשר בקר וצאן". ובילקוט גריס בכור מעשר ופסח והוא הוא, כי דין שלשתן שוה בכל מקום.

וממ"ש "או בצאן" מרבה ולדות ותמורות שכבר בארתי בפ' קדושים (סימן קא) באורך שמלת "או" מיותר תמיד ומורה על חלוקה המינית, גם הדומה לזה. ויותר לנכון שלמד גם כן ממ"ש "או לנדבה" שני פעמים "או" ריבה ולדות ותמורות כמו שבספרא ויקרא (סימן קנט) מצריך שני ריבוים לולדות ותמורות.

אולם כל אלה הדרושים לא היו מוכרחים כפי הפשט, רק שכבר התבאר בכל הקרבנות שצריך שיהיו תמימים כמו שכתוב בחמשת מיני החטאת ובמיני האשמות בקרבן נזיר ומצורע "תמים" או "תמימה" [לבד בחטאת עולה ויורד ואשם שפחה חרופה ואשם נזיר טמא ובעולת יולדת לא נזכר "תמים" ונלמד מחבריו, חטאת מחטאת ואשם מאשם]. וכן בבכור כתוב "פסח או עור..לא תזבחנו" ומעשר יליף לענין זה העברה העברה מבכור כמ"ש בבכורות (דף יד:) ובפסח כתיב "שם תמים". וולדות ותמורות למד ר' ישמעאל מן "רק קדשיך אשר יהיו לך" כמ"ש בבכורות (שם) ובכמה מקומות. ולכן לא תתפלא שכלשון הנאמר פה נאמר גם גבי נסכים-- "ועשיתם אשה עולה או זבח לפלא נדר או בנדבה" ושם מיעט בספרי ובמנחות (דף ??) בכור ומעשר ופסח וחטאת ואשם שאינם נדר ונדבה כי כן מורה פשטות הלשון. רק פה לא יכול למעט אחר שבכולם באר שיהיו תמימים הוכרחו לפרש בהפך שבא לרבות וכמ"ש רבא ביומא (דף סג) ובתמורה (דף ז) ובבבא קמא (דף עז:) הכא מענינא דקרא והכא מענינא דקרא וממילא למד שכל האזהרות שנאמרו פה נוהגים בכל הזבחים.

סימן קיאעריכה

ויקרא כב כא:
וְאִישׁ כִּי יַקְרִיב זֶבַח שְׁלָמִים לַיהוָה לְפַלֵּא נֶדֶר אוֹ לִנְדָבָה בַּבָּקָר אוֹ בַצֹּאן תָּמִים יִהְיֶה לְרָצוֹן כָּל מוּם לֹא יִהְיֶה בּוֹ.


ספרא (מלבי"ם) פרשת אמור פרשה ז:

[ט] "תמים יהיה לרצון"-- מצות עשה. מצות לא תעשה מנין? תלמוד לומר "כל מום לא יהיה בו".

נפל מן הגג ונשתבר, יכול יהא עובר עליו? תלמוד לומר "כל מום לא יהיה בו"-- אל תתן בו מום.  מכאן אמרו בכור שאחזו דם, אפילו מת -- אין מקיזין בו את הדם, דברי ר' יהודה.   וחכמים אומרים יקיז ובלבד שלא יעשה בו מום. ואם עשה בו מום הרי זה לא ישחט אליו.   ר' שמעון אומר, אף על פי שעושה בו מום.


תמים יהיה: הוא מצות עשה. ו"כל מום לא יהיה בו" הוא מצות לא תעשה. ופירשו חז"ל שהוא מצות עשה ולא תעשה על שישאר תמים אחר ההקדש כי יש פעלים רבים המשמשים על התחלת הפעולה ועל המשכתה כמו "קם" "עמד" "שכב" "חיה" "היה". ופה אין לפרש "לא יהיה בו" על המציאות, שלא ימצא בו מום, שכבר אמר "כל אשר בו מום לא תקריבו" שהוא על ההקדש (כנ"ל סימן קח). וע"כ פירשוהו על ההתהות והתחדשות המום אחר ההקדש כמו "ויהי אור" "יהי רקיע" "כי הוא אמר ויהי" שפירושו שנתהוה. [וא"צ למה שאמרו המפרשים שמפרשים "יהיה"[1] פעל יוצא, שלא מצאנו פעל יוצא משורש "היה" בשום מקום].

ובכל זאת אי אפשר לפרש שמזהיר גם אם קרה המום מעצמו כמו נפל ונשבר שעל זה היה לו לומר "כל מום לא ימצא בו", שלשון זה מיוחד על דבר הבלתי תלוי בבחירת האדם-- "שאור לא ימצא בבתיכם", "לא ימצא בך מעביר בנו ובתו באש"-- להזהיר בית דין על כך (ספרי שופטים קעא). ועל המציאה בבחירה אמר "איש או אשה כי יהיה בהם אוב או ידעוני". וז"ש נפל מן הגג וכולי ת"ל "לא יהיה בו"-- אל תתן בו מום.

ודעת ר' מאיר במנחות (דף נו) ובכורות (דף לג:) שאסור להטיל מום אף בבעלי מום דסבירא ליה שמה שכתוב "כל מום לא יהיה" מלת "כל" מורה על כללות המומים שבפ' שמוזהר על כולם, שאם הטיל בו כל המומים עובר על כל אחד ואחד. ולכן סבירא ליה שלא יקיז במקום שעושה בו מום, אף שימות, אסור לעשות בו מום. וכן דעת ר' יהודה והחמיר יותר אף במקום שאין עושה מום משום גזירה דלמא יעשה במקום שעושה מום כמ"ש בפסחים (דף יא:). וחכמים סבירא להו שרק בתמים מוזהר כמ"ש "תמים יהיה לרצון" ואז "כל מום יהיה בו", לא בבעלי מום. ומה שכתוב "כל מום" רצונו לומר כל אופן הגורם למום שאסור לגרום בו מום. ולכן הקילו שיקיז כיון שבלא זה ימות. וכולהו סבירא להו דבר שאינו מתכוין אסור, ולכן לא ישחט עליו. ור' שמעון סבירא ליה דבר שאינו מתכוין מותר.

סימן קיבעריכה

ויקרא כב כב:
עַוֶּרֶת אוֹ שָׁבוּר אוֹ חָרוּץ אוֹ יַבֶּלֶת אוֹ גָרָב אוֹ יַלֶּפֶת לֹא תַקְרִיבוּ אֵלֶּה לַיהוָה וְאִשֶּׁה לֹא תִתְּנוּ מֵהֶם עַל הַמִּזְבֵּחַ לַיהוָה.


ספרא (מלבי"ם) פרשת אמור פרשה ז:

[יא] "עורת"-- בין סומא בשתי עיניו, בין סומא אפילו בעינו אחת.

"שבור" מה תלמוד לומר? לפי שנאמר (ויקרא כא, יט) "שבר רגל או שבר יד", שיכול אין לי אלא שנשברה ידו או נשברה רגלו, מנין לרבות שבר זנב? תלמוד לומר "או שבור".  יכול שאני מרבה שבר צלע? תלמוד לומר "שבר יד או שבר רגל"-- מה אלו מיוחדים שמומם בגלוי ואין חוזרים, יצא שבר צלע שאין מומו בגלוי.


עורת: אין לפרשו שם תואר להבהמה שהיה לו לומר "עִוֶרֶת", העין בחריק. ועל כן פרש"י שהוא שם דבר של מום עורון בלשון נקבה. וחז"ל לא כן דעתם כמו שנראה ממה שאמרו (במשנה יג) "יבלת" זה בעל יבלת ולא פירשו כן על "עורת". רק פירשו כפירוש הראב"ע שהיא שם התואר לעין וכן מורה שם "שבור" שאצלו כמו שיתבאר. וז"ש בין סומא אפילו בעינו אחת דהא "עורת" שם יחיד. וכן שם "שבור" פירושו אבר שבור.

ובאדם אמר "שבר רגל או שבר יד" ויש לפרש רק שבר יד ורגל. לכן אמר פה "שבור" שאי אפשר לפרשו יד או רגל שבור כי "יד" ו"רגל" נקבה, והיה לו להכתב "שבורה". ועל כרחך פירושו עצם שבור. והוא עצם הזנב, לא עצם הצלע כי לכן אמר שם רגל ויד ללמוד שידמה לשבר רגל ויד שבגלוי ואינו חוזר, כי אדם ובהמה נלמדים זה מזה כמו שיתבאר.

סימן קיגעריכה

ויקרא כב כב:
עַוֶּרֶת אוֹ שָׁבוּר אוֹ חָרוּץ אוֹ יַבֶּלֶת אוֹ גָרָב אוֹ יַלֶּפֶת לֹא תַקְרִיבוּ אֵלֶּה לַיהוָה וְאִשֶּׁה לֹא תִתְּנוּ מֵהֶם עַל הַמִּזְבֵּחַ לַיהוָה.


ספרא (מלבי"ם) פרשת אמור פרשה ז:

[יב] "חרוץ"-- ריס של עיניו שניקב, שנפגם, ושנסדק. שפתו שניקבה, ושנפגמה, ושנסדקה. חיטיו: החצונות שנפגמו ושנגממו ופנימיות שנעקרו. ר' חנניה בן אנטיגנוס אומר אין בודקין מן המתאימות ולפנים, אף לא המתאימות.


או חרוץ: מענין "חריצי הברזל", "מורג חרוץ". בעל מום של אבר חרוץ וסדוק והוא חריץ הנמצא באבר גלוי בשפתו, בריסי העין, בחוטם, ובשפה. והקרבן אהרן הגיה חוטם. וכל זה מועתק ממשנה דבכורות (פרק ו משנה ד) וכמ"ש הרמב"ם (סוף פרק ז מהל' ביאת המקדש), עיי"ש.

ושפתו פירושו שורה החיצונה של הפשה. וחיטיו החצונית פרש"י שינים שבאמצע פה. והפנימית הם שינים הגולות. ורמב"ם פירש בדרך אחר.

ודעת ר' חנניה שאין בודקין מן השינים הגדולות שנראות כתואמות כי שם ומשם ולפנים אין מום נראה ואין הלכה כן.

סימן קידעריכה

ויקרא כב כב:
עַוֶּרֶת אוֹ שָׁבוּר אוֹ חָרוּץ אוֹ יַבֶּלֶת אוֹ גָרָב אוֹ יַלֶּפֶת לֹא תַקְרִיבוּ אֵלֶּה לַיהוָה וְאִשֶּׁה לֹא תִתְּנוּ מֵהֶם עַל הַמִּזְבֵּחַ לַיהוָה.


ספרא (מלבי"ם) פרשת אמור פרשה ז:

[יג] "יבלת"-- זה בעל יבלת.

"גרב"-- זה החרס.

"ילפת"-- זה חזזית מצרית.

כאן לא נאמר "דק ותבלול" ולהלן לא נאמר "יבלת". מנין ליתן את האמור בבהמה באדם ואת האמור באדם בבהמה? תלמוד לומר "גרב" "גרב" לגזירה שוה. "ילפת" "ילפת" לגזירה שוה.


או יבלת: כבר פרשנו כי "עורת" ו"שבור" תואר לאבר שיש בו מום אבל "יבלת" שם המום בעצמו. לכן הוסיף הספרא בעל יבלת ופי' יבלת בעין [כי יבלת שבגוף מצוי בכל אדם].

ובאדם חשב "דק ותבלול בעינו" ולמדין זה מזה, שלכן כפל "גרב וילפת" בשני המקומות, ו"גרב" מיותר בשניהם שהוא כל שכן מ"ילפת" דלא מאיס כל כך, ללמוד זה מזה. וכן למידין כל המומים שכתוב באחד לחבירו כמו חרוץ ונתוך וכרות דלא כתיב באדם, וגבן [למ"ד ששדרתו עקומה] דלא כתיב בבהמה. ובבכורות (דף מג) פלפלו בזה, עיי"ש.

  1. ^ כצ"ל במלבי"ם - דניאל המעתיק