התורה והמצוה ויקרא יז טו-טז
ספרא | מלבי"ם על פרשת אחרי מות | מחבר:מלבי"ם
משנה תורה לרמב"ם | תלמוד בבלי
מפרשים על הספרא: קרבן אהרן | הראב"ד | הר"ש | רבינו הלל | חפץ חיים | עשירית האיפה | מלבי"ם | עזרת כהנים | דרך הקודש
סימן קכב עריכה
ספרא (מלבי"ם) פרשת אחרי מות פרק יב:
[א] "וכל נפש"-- יכול אף העכו"ם (ס"א הנכרי וס"א הגוי)? תלמוד לומר "גר". אי "גר" יכול אף גר תושב? תלמוד לומר "אזרח". מה "אזרח" בן ברית, אף "גר" בן ברית.
וכל נפש אשר תאכל נבלה וטריפה באזרח ובגר: מפני שבכלל "כל נפש" הוא גם העכו"ם, לכן הוצרך לפרש "באזרח ובגר" ולא העכו"ם. [כי בלי זה לא היה צריך לומר שינהג בגר שכבר למדו במכלתא פר' בא ס"פטו, ובספרי בהעלותך פסקא עא, ושלח פסקא קט שכל המצות נוהגים בגר ולא צריך לרבות גרים רק במקום שכתוב "בני ישראל" וכמ"ש באורך בסדר ויקרא (סימן קצא)] ולכן פירש שהוצרך כדי למעט עכו"ם.
וכבר בארנו למעלה (סימן עה) ששם "גר" יבא לפעמים על הגר צדק ולפעמים על הגר תושב ונמלד מענינו תמיד. ופה כתוב "באזרח ובגר" מסתמא נאמרו בדרך אחד ומדבר מגר צדק שזה גדר ההיקש כמו שבארנו.
סימן קכג עריכה
ספרא (מלבי"ם) פרשת אחרי מות פרק יב:
[ב] "אשר תאכל"-- אין אכילה פחותה מכזית.
"נבלה"-- פרט לחרטום, ולצפרנים, ולכנפיים, ולנוצה, ולבצים.
אשר תאכל נבלה: כבר התבאר בסדר צו (סימן לב) שיש הבדל בין "אכילה" ובין "טעימה". שלא תקרא "אכילה" עד שיש בה כזית.
עוד התבאר (פרשת שמיני סימן קלח) ששם "נבלה" היא מענין כמישת הגוף המת ונבולו וחסרונו ולא יפול רק על הבשר הבלה, לא על חלקים הקשים והבלתי משתנים להפסד על ידי המות, וכמו שכתב בספרא (פרק י משנה ב) "מנבלתה"-- ולא מן העצמות והשנים והצפורן וכולי.
סימן קכד עריכה
ספרא (מלבי"ם) פרשת אחרי מות פרק יב:
[ג] יכול תהא מטמא בגדים בתוך המעיים? תלמוד לומר "וכבס בגדיו ורחץ במים וטמא עד הערב וטהר"-- אינו מטמא בגדים בתוך המעיים. יכול לא יטמא בגדים בתוך המעיים אבל תטמא בגדים תוך הפה?... תלמוד לומר "נפש"-- בבית נפש היא מטמאה, ולא בתוך המעיים ולא בתוך הפה.
[ד] יכול אם הקיאה תהא מטמאה בגדים דרך יציאתה? תלמוד לומר "אשר תאכל"-- בדרך אכילתה היא מטמאה ואינה מטמאה דרך יציאתה.
וטמא עד הערב וטהר: בכל מקום כתוב "וטמא עד הערב" לבד ומדוע הוסיף פה מלת "וטהר" שהוא למותר? פירשו חז"ל שבא ללמד שהגם שאכל סמוך לחשיכה שעדיין לא נתעכל המזון-- טהר בערב ואינה מטמא אותו בתוך המעיים הגם שמשונה טומאה זו שמטמאה בבית הבליעה.
והנה מ"ש "וכל נפש" [שעל ידי כן צריך מיעוט למעט עכו"ם כנ"ל סימן קכב] דרש שבא לומר דוקא הנפש שאכלה, והוא אם בלע מאכלו, לא הפה שאכל היינו, אם עדן לא בלע, שפיו הוא האוכל, לא נפשו. וכבר התבאר בפר' צו (סימן ??) הטעם שכתבה תורה שם "נפש" גבי דברים שנפשו של אדם קצה בהם דרש לרבות השותה, עיי"ש. ובחולין (דף קכ) דרש לה ר"ל בחלב חמץ ונבלת עוף טהור. ומדברי הספרא משמע שאחר שחדש שנוכל לגמור משרצים אין צריך לימוד לנבלת עוף טהור דנילוף ליה במה הצד מכולהו כקושיות התוס' שם ד"ה שכתב.
וממ"ש "אשר תאכל" מבואר-- רק האוכל, לא המקיא.
סימן קכה עריכה
ספרא (מלבי"ם) פרשת אחרי מות פרק יב:
[ה] יכול תהא נבלת בהמה מטמאה בגדים בבית (ס"א אבית) הבליעה? תלמוד לומר "נבלה וטריפה לא יאכל לטמאה בה" (ויקרא כב ח)-- את שאין לה טומאה אלא אכילתה, יצאת נבלת בהמה שהיא מטמאה עד שלא יאכלנה.
[ו] יכול נבלת עוף תטמא מן הכתוב ונבלת בהמה מקל וחמר? תלמוד לומר "בה"-- בה אתה מטמא בגדים בבית הבליעה ואין אתה מטמא בנבלת בהמה בבית הבליעה.
אשר תאכל נבלה: אי אפשר לפרש שמדבר בנבלת בהמה וחיה שאם כן יהיו הדברים מיותרים שכבר אמר בפר' שמיני (יא לט) שהנוגע והאוכל והנושא טמא. ולמה נשנה פה? ולמה פרט רק "אשר תאכל נבלה" והלא גם הנוגע והנושא טמא?! ועל כרחך שמדבר מדבר שלא הוזכר בפר' שמיני שהוא העוף הטהור שנבלתו אינה מטמאה במגע ובמשא, ומלמד שמטמא בבית הבליעה.
ולפי זה מ"ש "אשר תאכל נבלה" נמשך למ"ש "אשר יצוד ציד חיה או עוף" ורצונו לומר נבלה מן העוף הנזכר. ובספרא למד זה ממה שכתוב בפר' אמור "נבלה וטריפה לא יאכל לטמאה בה", שמה שכתב "לטמאה" מיותר והלשון משמע שרק על ידי אכילה מטמא, לא על ידי מגע ומשא שנגע קודם שאכל. [שהשם המקור בלמ"ד שבא נדבק אל הפעל מורה מיעוט וגדר וכמ"ש (שבת דף עה, ראש השנה דף כד) ובכמה מקומות "לא תלמד לעשות"-- אבל אתה למד להבין ולהורות] ורצונו לומר רק על ידי האכילה תטמא, לא מקודם.
וכבר התבאר בסדר ויקרא (סימן שו) שפעל "טומאה" יבא תמיד בלא קישור הב', כי שימוש הב' לפעל "טומאה" מורה תמיד על טומאת הנפש, לא טומאת הגויה. וכשבא שימוש הב' בטומאת הגויה נדרש תמיד כמו שבארנו שם. ולכן מה שכתוב "לטמאה בה" פירושו שמלת "בה" לא ישמש לפעל "טומאה" רק לכלל המאמר --"יאכל לטמאה"-- ורצונו לומר מה שכתב שיטמא באכילה היא רק "בה", לא בזולתה, ובא להוציא בל נדרש קל וחמר שגם נבלת בהמה יטמא בבית הבליעה אחר שחמור שמיטמא במגע ומשא. והוא הדין שבא להוציא בל נפרש מה שנאמר בפר' שמיני "והאוכל מנבלתה" היא כפשוטה, רק שפירושו הנושא כשיעור אכילה כמו שבארנו שם (סימן קס).
ומאמר זה הוכפל בספרא שמיני פרשה י מ"ז, אמור (פ"ד משנה יב), ובגמ' נדה (דף מב:).
סימן קכו עריכה
ספרא (מלבי"ם) פרשת אחרי מות פרק יב:
[ז] יכול אף נבלת עוף הטמא תהא מטמא בגדים בבית הבליעה? תלמוד לומר "אשר תאכל נבלה וטריפה"--- את שאיסורו משום בל תאכל נבלה, יצא עוף טמא שאין איסורו משום בל תאכל נבלה, דברי ר' יהודה. וחכמים אומרים "נבלה וטריפה"-- נבלה שיש לה טריפה, יצא עוף טמא שאין לו טריפה.
[ח] "אשר תאכל נבלה"-- מה תלמוד לומר "טריפה"? אמר ר' יהודה, אם טריפה חיה והלא כבר נאמר "נבלה"! ואם טריפה מתה הרי היא בכלל נבלה! ואם כן מה תלמוד לומר "נבלה"? פרט לשחוטה.
[ט] אמר ר' מאיר ומה אם נבלת בהמה --שהיא מטמאה במגע ובמשא-- שחיטתה מטהרת טריפתה מטומאתה, נבלת העוף --שאינה מטמאה במגע ובמשא-- אינו דין ששחיטתה מטהרת טריפתה מטומאתה?! ומה מצינו בשחיטתה שהיא מכשרתה לאכילה-- מטהרת טריפתה מטומאתה, אף מליקתה שהיא מכשרתה לאכילה-- תטהר טריפתה מטומאתה! ר' יוסי אומר, דיה כנבלת בהמה!-- שחיטתה מטהרתה ולא מליקתה.
[י] יכול המלוקה שבפנים תהא מטמא בגדים בבית הבליעה? תלמוד לומר "נבלה וטריפה"-- מה נבלה שאינה מתרת את האסור אף טריפה שאינה מתרת את האסור, יצאה המלוקה שבפנים שהיא מתרת את האסור, ובא (גי' גר"א ולהביא) המולק קדשים בחוץ וחולין בין בפנים בין בחוץ שאינם מתירים את האסור.
אשר תאכל נבלה וטריפה: כבר נכתב זה פר' אמור שכתוב "נבלה וטריפה לא יאכל לטמאה בה" שמשם ידעינן שנבלת העוף מטמא בבית הבליעה כנ"ל (סימן הקודם) ופירש ר' יהודה שלכן כפל הדברים להורות ששם "נבלה" בא בדוקא (כפי הכלל שהשם הנשנה בא בדיוק) ומלמד שרק מי שיש בו איסור נבלה, יצא עוף טמא שאין בו איסור נבלה דסבירא ליה לר' יהודה שאין איסור חל על איסור (וכמ"ש בחולין דף ק וזבחים דף סט:). ודעת חכמים, שהוא ר' מאיר, שאיסור חל על איסור וממעט עוף טמא ממה דכתיב "נבלה וטריפה" ואחר שהטריפה לא תטמא אלא אם כן היתה עם זה נבלה ואם כן פי' נבלה וטריפה יחד והלא הטריפה אינה סבת הטומאה כי גם בהיותה נבלה לבד מטמאה. על כרחנו זכרה התורה כי מדברת במין מן העוף שיצויר בה נבלה וטריפה יחד דהיינו עוף טהור, יצא עוף טמא שאין לו טריפה.
(ביאור משנה ח) והנה לר' יהודה מיותר טריפה ואמר ר' יהודה אם טריפה חיה הלא כבר נאמר נבלה וכולי. ורש"י ותוס' בזבחים שם פירשו בו פירושים שונים. והקרוב אלי כי אחר שבאר בספרא (שמיני פרשה ד משנה א) שבמה שכתוב "ולאלה תטמאו לכל הבהמה אשר היא מפרסת פרסה" (שמדבר מטומאת אבר מן החי) שמ"ש "פרסה" ממעט עוף שאין אבר מן החי ממנו מטמא. ומזה מבואר שמ"ש בעוף "נבלה לא יאכל" דוקא נבלה ממש, לא אבר מן החי. ועל זה אמר אם טריפה חיה היינו שתלש ממנה אבר והלא כבר נאמר "נבלה" דוקא. (וסמך על מה שלמד כבר בפר' שמיני למעט אבן מן החי של עוף) ואם טריפה מתה הרי הוא בכלל נבלה ואם כן למה הוסיף "טריפה"? ומשיב מפני שהנבלה היא רק אם מתה, לא אם שחטה. והטריפה הוא אף שנשחטה שהשחיטה אין מטהרת בטריפת העוף. וז"ש מה תלמוד לומר נבלה פרט לשחוטה. ובגמ' הלשון אלא להביא טריפה ששחטה ושניהם טעם אחד, והבן. ועיין בירושלמי פרק ג מינים הלכה א.
(ביאור משנה ט) ור' מאיר חולק וסבירא ליה מדין קל וחמר ששחיטה מועיל גם לעוף טריפה [מכל שכן מבהמה שחמורה שמטמאה במגע ובמשא ושחיטה מועיל לטריפתה כמו שלמד בספרא שמיני (ריש פרשה י) וסבירא ליה שהוא הדין שמליקה מועיל ואין לומר דיו [ומפרש בגמ' שם דקרא אשכח ודרש "זאת תורת הבהמה והעוף"-- באיזה תורה שוותה בהמה לעוף ועוף לבהמה? מה בהמה דבר המכשיר בה מטהר טריפתה, אף עוף.
[ואף על גב שדרש בחולין (דף כז) שהשוה עוף לבהמה לענין שחיטה (כן הקשו התוס') ור' מאיר על כרחך סבר יש שחוטה לעוף מן התורה כמו שמוכח ממה שהקשה בגמ' שם (דף כח) ת"ש מלק בסכין וכולי שכתבו התוס' ד"ה תיהני דלר' מאיר פריך עיי"ש. יש לומר ר' מאיר לשיטתו בחולין (דף פה:) דיליף שפיכה שפיכה משחוטי חוץ ולדידיה ידעינן שחיטה לעוף ממ"ש "ושפך" וכמו שכן למד הרמב"ם (פרק א מהל' שחיטה) שחיטת העוף מן "ושפך" ועי' בכסף משנה שם. ולא כמ"ש התוס' חולין (כז: ד"ה בשפיכה)]
ור' יוסי סבירא ליה גם כן הקל וחמר מבהמה רק לא סבירא ליה ההיקש מתורת הבהמה והעוף דיסבור שצריך ההיקש מה בהמה בשחיטה אף עוף וסובר שמ"ש נבלה וטריפה בא למעט עוף טמא שאין לו טריפה. ופלוגתתן מובאת במשנה זבחים (שם:).
(ביאור משנה י) אמנם במ"ש "נבלה וטריפה" שתי פעמים, מה שכפל שם "נבלה" סבירא ליה לר' יהודה שבא למעט עוף טמא (כנ"ל במשנה ז) ור' מאיר סבירא ליה שאחד בא להורות ששיעור אכילת נבלה בכזית (כמ"ש בפי"ב משנה ב) והשני בא ללמד שצריך שיהיה כזית בכדי אכילת פרס, כן פירשו בגמ' זבחים (דף ע). ומה שכפל שם "טריפה" (בין לר' מאיר בין לר' יהודה) מדריש מה טריפה שאינה מתרת את האיסור אף נבלה שאינה מתרת את האיסור לאפוקי נבילות הבא על ידי מליקת פנים בהכשר הואיל שבמליקה זו מתירה לגבוה. (מה שאין כן המולק שלא בהכשר כגון חולין בפנים וקדשים בחוץ מטמאה) ומובא ומפורש בזבחים (דף סט.). ועיין לקמן משנה יב.
סימן קכז עריכה
ספרא (מלבי"ם) פרשת אחרי מות פרק יב:
[יא] אחרים אומרים "באזרח ובגר"-- את שאיסורו שוה באזרח ובגר, יצא מליקה שבפנים שאין איסורו שוה באזרח ובגר.
[יב] יכול השוחט חולין בפנים וקדשים בין בפנים בין בחוץ יהיו מטמאים בגדים אבית הבליעה? תלמוד לומר "נבלה וטריפה"-- מה נבילה ששוה בפנים כבחוץ אף טריפה ששוה בפנים כבחוץ, יצא השוחט חולין בפנים וקדשים בין בפנים בין בחוץ שלא שוו בפנים כבחוץ.
אשר תאכל נבלה וטריפה באזרח ובגר: הכתוב מסורס שהיה לו לומר "וכל נפש באזרח ובגר אשר תאכל נבלה וטריפה" וכבר אספתי רכסים וסרוסים כאלה בפר' ויקרא (סימן יא) והראיתי שחז"ל השיבום על מכונם במה שפירשו תמיד-- שהשם הבא שלא במקומו הוא נשוא המאמר בכללו. ועל כן פירשו אחרים שמה שכתוב "באזרח ובגר" הוא תואר ל"נבלה וטריפה" ורצונו לומר נבלה וטריפה השוים באזרח ובגר, לאפוקי מליקת פנים שאינה שוה בכולם שהרי הכהנים מותרים בה. ולדידהו מיותר נבלה וטריפה הכפול ובא להקיש שבמשנה יב.
ולפי זה ר' מאיר בעצמו (כי אחרים הם ר' מאיר) חזר מדרוש שבמשנה י ודרש שבא להקיש נבלה לטריפה מה טריפה ששוה בפנים כבחוץ, שבב' המקומות היא אסורה, אף נבלה וכולי. לאפוקי שוחט חולין בפנים שלא שוה בפנים כבחוץ שהרי חולין שחוטין בחוץ אין מטמאין ואפילו שלא בהכשרו כגון עוף טריפה ששחטה. דכן הוא לר' מאיר.
ובגמרא (זבחים דף סט) מפרש שהיקש זה רק לענין חולין בפנים אבל קדשים (ששוים בפנים ובחוץ דאידי ואידי פסולים נינהו) ממילא ידעינן דלא מטמאי עופות קדשים שחוטים בחוץ דאם הועילה שחיטת חוץ לחייב עליו כרת משום שחוטי חוץ, כל שכן שמועיל לטהר מידי נבלה. ופריך אשכחן חוץ. פנים מנא לן? ומשני הואיל ולא שוו בפנים כבחוץ דהא אוקימנא דבחוץ לא יטמאו ואף על גב דשוון באיסור אכילה לא שוון בטומאה
סימן קכח עריכה
ספרא (מלבי"ם) פרשת אחרי מות פרק יב:
"וכבס"-- יכול אף הציפה? תלמוד לומר 'בגד'. אי בגד, יכול בגד גדול לבן המטמא במת ומטמא בנגעים... מנין גדול צבוע? קטן לבן? קטן צבוע? עד שתהא מרבה להביא את שביס של סבכא וגינגלין מנין? תלמוד לומר בגד "בגדיו" ריבה.
מנין לעשות שאר כלים כבגדים? תלמוד לומר 'טמא'. יכול יטמא אדם וכלי חרש? תלמוד לומר 'בגד'-- בגד הוא מטמא ואינו מטמא לא אדם ולא כלי חרש. [יג] נמצאת אתה אומר: היה אוכל בנבלת עוף טהור וידו אחת על גבי התנור וידו אחת על גבי חבירו-- שניהם טהורים.
וכבס בגדיו: כבר התבארו הדרשים האלה בפ' שמיני (סימן צט) מן מה שכתוב שם "יכבס בגדיו" ובפ' מצורע (סימן קלג) ממה שכתוב שם ששה פעמים "יכבס בגדיו", עיי"ש, ולמד פה משם.
ומ"ש תלמוד לומר טמא התבאר שם בסימנים הנ"ל.
ומ"ש נמצאת אתה אומר מבואר מפני שאינו מטמא לא אדם ולא כלי חרש.
סימן קכט עריכה
ספרא (מלבי"ם) פרשת אחרי מות פרק יב:
"ואם לא יכבס...ונשא עונו"-- יכול על כיבוס בגדים יהיה ענוש כרת? תלמוד לומר "ובשרו לא ירחץ ונשא עונו". הא כיצד? על רחיצת גופו ענוש כרת ועל כיבוס בגדים בארבעים.
[יד] מנין שאינו מדבר אלא בטומאת מקדש וקדשיו? הזהיר וענש על ידי טומאה, וחייב קרבן על ידי טומאה. מה קרבן שחייב להלן-- על ידי טומאה בטומאת מקדש וקדשיו, אף עונש ואזהרה אמורים כאן-- על ידי טומאה בטומאה מקדש וקדשיו. [טו] אחרים אומרים "ונשא עונו" "ונשא עונו" לגזירה שוה. מה נשיאת עון אמור להלן בכרת אף כאן בכרת.
ואם לא יכבס ובשרו לא ירחץ: כבר התבאר (ויקרא סימן שיב) שמדרך הלשון שהדבר שיש בו חידוש יותר יבא לבסוף ולא יאמר בשום פעם זו ואין צריך לומר זו. ואם כן היה ראוי לומר בהפך-- "ואם בשרו לא ירחץ ולא יכבס" שזה רבותא יותר שגם על כיבוס בגדים ענוש כרת. ומדאמר בהפך הכריחו שעל כיבוס בגדים אינו ענוש כרת ופירושו ואם לא יכבס וגם לא רחץ אז ישא עונו, מה שאין כן אם לא כיבס לבד הוא רק בלאו. ודוגמא לזה למעלה (סימן ז).
ועי' ברמב"ם פרק ג מהל' ביאת המקדש הלכה יז ובמשנה למלך שם ולכן הוסיף שם "בשרו" להבדיל בין בשרו לכליו וכמ"ש בסדר מצורע (סימן קנא).
ומ"ש ומנין שאינו מדבר נשנה גם כן בפר' ויקרא סימן שח ושם התבאר.