התורה והמצוה ויקרא טז כו-כח
ספרא | מלבי"ם על פרשת אחרי מות | מחבר:מלבי"ם
משנה תורה לרמב"ם | תלמוד בבלי
מפרשים על הספרא: קרבן אהרן | הראב"ד | הר"ש | רבינו הלל | חפץ חיים | עשירית האיפה | מלבי"ם | עזרת כהנים | דרך הקודש
סימן סה
עריכה
ספרא (מלבי"ם) פרשת אחרי מות פרשה ה:
[א] "והמשלח"-- לא המשלח את המשלח.
"והמשלח את השעיר לעזאזל יכבס בגדיו"-- יכול יטמא בגדים משיצא חוץ לחומת העזרה? ת"ל "לעזאזל יכבס בגדיו". אי לעזאזל יכבס בגדיו, יכול לא יטמא בגדים עד שיגיע לצוק? ת"ל "והמשלח את השעיר לעזאזל יכבס בגדיו". הא כיצד? כיון שיצא חוץ לחומת ירושלים מטמא בגדים, דברי ר' יהודה. [ב] ר' יוסי אומר "לעזאזל יכבס בגדיו"-- אינו מטמא בגדים עד שיגיע לצוק. ר' שמעון אומר "המשלח את השעיר לעזאזל יכבס בגדיו"-- הזורקו בבת ראש מטמא בגדים.
והמשלח את השעיר לעזאזל יכבס בגדיו: הנה תחלה יחס השליחות אל הכהן גדול כמו שכתוב "ושלח ביד איש עתי המדברה". אמנם מבואר שפה אי אפשר לפרש על הכהן גדול כי יש הבדל בין שָלַח בקל ובין שִלַח בכבד. שכל שליחות שתכליתו החזרה יבא בבנין הקל, וכל שאינו לחזרה יבא בבנין הכבד, ומהם לשון גירושין ומהם לשון לויה.
ולפי זה הכהן גדול ששולח את האיש עתי היה לו לומר "והשולח" בקל, כיאינו משלח את השעיר עצמו רק שולח את האיש, ואמר "ושלח ביד איש עתי" והאיש הוא המשלח! לא הכהן גדול! וזה שנאמר "והמשלח"-- לא המשלח את המשלח רצונו לומר שעל זה ראוי שיבא "והשולח" בקל. וכל לשון שליחות בכבד כשלא נזכר אחריו המקום שאליו משלח יהיה תיכף כשמוציא הדבר מרשותו, כמו "שלח תשלח את האם", "ושלחה מביתו", "וישלחהו ה' מגן עדן" וכן אם היה כתוב "והמשלח את השעיר" היה זה תיכף כשהוציא מחומת העזרה אבל כשאמר "לעזאזל" מציין המקום שאליו, ואם היה אומר "לעזאזל" לבד היה דוקא כשבא לשם אבל במ"ש "את השעיר" מציין שישלח את השעיר לשם. וזה יהיה כשיגיע לגבול ההוא אף שאינו שם ממש כמו "וישלחם מעל יצחק בנו קדמה", "ושלח אותו פדנה ארם".
ודעת ר' יהודה שדי כשהגיע חוץ לחומת ירושלים אבל ר' יוסי ור' שמעון סוברים דאחר שאמר לעזאזל צריך שיגיע לשם ממש והוא לר' יוסי בצוק שההר נקרא "עזאזל" על שם תקפו. ולר' שמעון הסטרא אחרי המקבלים אותו ומשברים עצמותיו נקרא "עזאזל" וכדתנא דבי ר' ישמעאל לכפר על מעשה עזה ועזאל, וברייתא זו מובא ביומא (דף סז:) בשינוי קצת, עיי"ש.
סימן סו
עריכה
ספרא (מלבי"ם) פרשת אחרי מות פרשה ה:
[ג] "יכבס בגדיו ורחץ בשרו במים"-- יכול יהא גזרת מלך? ת"ל "ואחר יבא אל המחנה", מה ל"אחר" האמור להלן מפני טומאה אף כאן מפני טומאה.
ואחר כן יבא אל המחנה: לא נזכר בכל טומאות שיבא אחר כך "אל המחנה", כי הוא דבר שאין צריך לומר, שכבר כתיב "וישלחו מן המחנה כל צרוע וכל זב וכל טמא לנפש". [לבד מצורע צריך לוומר שיוכל לבא תיכף אחר חלוטו הגם שהוא עדיין בימי ספרו].
אמנם במשלח לעזאזל ובשורף פרים ושעירים הנשרפים ובשורף את הפרה הוצרך לומר זה כי נוכל לטעות שאינו משום טומאה וכיבוס בגדים הוא חק וגזרת מלך, לכן הוצרך לבאר שלא יבוא אל המחנה עד אחר טהרתן.
סימן סז
עריכה
ספרא (מלבי"ם) פרשת אחרי מות פרשה ה:
[ד] "ואת פר החטאת ואת שעיר החטאת אשר הובא את דמם לכפר בקדש יוציא...והשורף אותם יכבס בגדיו" מה תלמוד לומר? שיכול אין לי מטמאים בגדים ונשרפים בבית הדשן אלא אלו בלבד, ומנין לרבות פר כהן משיח ופר העלם דבר של צבור ושעירי עכו"ם? ת"ל חטאת חטאת, דברי ר' יהודה. רבי אומר ממקומו הוא מוכרע! "אשר הובא את דמם לכפר בקדש" זה בנין אב-- כל שדמו נכנס לפנים השורפו מטמא בגדים.
"לכפר בקדש". אם כפרו כמצותם-- נשרפים בבית הדשן ומטמאים בגדים. אם לא כפרו כמצותם-- נשרפים בבירה ואינם מטמאים בגדים.
ואת פר החטאת ואת שעיר החטאת אשר הובא את דמם לכפר: מ"ש "פר החטאת" "שעיר החטאת" הוא למותר כיון שאמר "אשר הובא את דמם" ידעינן שמן החטאת מדבר. וז"ש ואת פרק החטאת ואת שעיר החטאת וכולי מה תלמוד לומר.
ומשיב שבא ללמד שמה שמטמאים בגדים הוא מצד שהם "חטאת". והוא הדין פר כהן משוח ופר העדה ושעירי עבודה זרה שגם כן "חטאת" שדמן מובא לפנים מטמאים בגדים. [וכבר פרש"י בזבחים (דף פג) (ששם מובא ברייתא זו) שמה שנזכר ונשרפין בבית הדשן כדי נסבא שזה כתוב במקומו בפר כהן משיח. ושעירי עבודה זרה למד (שם סימן רנו) ממה שכתוב "חטאת הקהל הוא"]
ורבי (ובגמרא גרס ר' מאיר) אומר שזה נלמד ממ"ש "אשר הובא את דמם לכפר" שהוא מיותר, שאין שם רק פר חטאת ושעיר חטאת אחד, ומפורש שמַזה מדמן לפנים. ובא ללמד שמטעם שהובא דמו לפנים-- מטמא בגדים, והוא הדין כל שדמן מובא בפנים. ומפרש בגמרא שר"י יסבור כר"ש (בספרא צו סימן עה) וצריך מלת "לכפר" לגזירה שוה דשם. ורבי יסבור כר"א שם עיי"ש.
וממ"ש "לכפר בקדש" ולא אמר "אשר הובא את דמם בקדש" למד שרק אם כפרו כמצותן, וכמו שנזכר בזבחים (דף קד), עיי"ש.
סימן סח
עריכה
ספרא (מלבי"ם) פרשת אחרי מות פרשה ה:
[ה] "יוציא אל מחוץ למחנה". מה להלן אתה נותן שלש מחנות וכאן אתה נותן מחנה אחת?! אם כן למה נאמר "יוציא אל מחוץ למחנה"? אלא כיון שיצא חוץ למחנה אחת השורפו מטמא בגדים.
[ו] מכאן אמרו: היו סובלים אותם במוטות. יצאו הראשונים לחומת עזרה והאחרונים לא יצאו-- הראשונים מטמאים בגדים והאחרונים אין מטמאים בגדים עד שיצאו.
יוציא אל מחוץ למחנה ושרפו: אי אפשר לפרש שישרוף חוץ למחנה אחת שהוא מחנה שכינה, והלא התבאר בפר כהן משוח ופר העדה שישרוף חוץ לג' מחנות, ושני אלה נלמדים זה מזה לכל דבר כנזכר בסימן הקודם ובסדר ויקרא שם. ועל כן פירשו חוץ לג' מחנות, ותפס "חוץ למחנה" שכיון שיצא חוץ למחנה אחת מטמא בגדים. (כן פירשו בספרא ומובא ביומא דף סח וזבחים דף קה).
ולפי זה צריך לומר שמה שכתוב "והשורף אותם יכבס בגדיו"-- כשהוא עוסק לשרוף, הגם שאינו שורף עדיין, כי מצאנו פעמים רבות שייחס הפעולה אל הפועל תיכף כשמוכן לעשות הפעולה אף שאינו עושה עדיין-- "וישמע ראובן ויצילהו מידם", "וילך פדנה ארם ויצא יעקב מבאר שבע" שפירוש "וילך" שהכין את עצמו לילך, וכן "ויעבר את המעבר יבק ויקחם ויעבירם את הנחל", "יין ושכר אל תשת בבואכם אל אהל מועד" רצונו לומר כשתרצו לבא. וכן השתמשו מטעם זה בפעלים הרבה על מחשבת הפועל לבד-- "וישכב את בלהה פלגש אביו", "אשר ישכבון את הנשים הצובאות", "אז יבנה שלמה" כמו שאמרו חז"ל בשבת (דף נו). וכן פירוש "הכהן המחטא אותה יאכלנה"-- יחלקנה (זבחים צט.) פירוש שיהיה מוכן לאכלה. "ואם האכל יאכל מבשר זבח שלמיו"-- שחשב לאכול. וגם בלשון חז"ל כמ"ש בשבת (דף פו) נתינה קאמרת או ראויה קאמרת?. וכבר כתבתי הרבה כיוצא בו בסדר ויקרא (סימן פא) על "והקטיר המזבחה".
ומ"ש מכאן אמרו וכולי הוא משנה בזבחים שם.
סימן סט
עריכה
ספרא (מלבי"ם) פרשת אחרי מות פרשה ה:
[ז] "ושרפו באש את עורותם ואת בשרם ואת פרשם". נאמר כאן עור ובשר ופרש ונאמר להלן עור ובשר ופרש, מה עור ובשר ופרש האמור להלן על ידי ניתוח אף כאן על ידי ניתוח.
ושרפו באש את עורותם: ינתחנו אחר הוצאה קודם שריפה כמו בפר כהן משוח ופר העדה כיון שלמד זה מזה לכ דבר כנ"ל, הוא הדין לענין זה.
ושם מבואר שינתח אחר שריפה, כן פירשו בספרא (מובא ביומא דף סח וזבחים דף נ) ופרשתי דרך הלימוד (סדר ויקרא סימן רלג) שלפי מה שבארנו שם לא קשיא קושיית התוס' שם דהוה למד מלמד, עיי"ש והבן.
סימן ע
עריכה
ספרא (מלבי"ם) פרשת אחרי מות פרשה ה:
[ח] "והשורף"-- לא המצית את האור ולא המסדר את המערכה.
איזהו השורף? המסייע בשעת שריפה. יכול יטמא בגדים משיעשה אפר? ת"ל "אותם"-- אותם מטמאים בגדים ואין השורף משיעשה אפר מטמא, דברי ר' יהודה. ר' שמעון אומר אינם מטמאים בגדים עד שיוצת האור ברובם.
"אותם"-- ניתך הבשר אין השורף מטמא בגדים.
והשורף אותם: מבואר אצלי בגדרי שמות הנרדפים דלק בער יצת מציינים איכות ההדלקה וההבערה שמאחיז האור ומדליקו או מאחז האור בעצים ומבעירם ובאו על זה כמה לשונות. אבל פעל שרף מציין שריפת הדבר עצמו ובא גם על דברים שאין האור נאחז בהם עצמם רק נשרפים על ידי עצים ודומיהם.
ויש הבדל פרטי בין "שרף" ובין "אכל" שפעל "אכל" מציין פעולת האש עצמו שאוכל ומכלה את הגשם, ופעל "שרף" מציין פעולת האדם המסבב שריפת העצם. וזה שנאמר בספרא (מובא ביומא דף סח וזבחים דף קו) השורף-- ולא המצית את האור, כי על זה הונחו לשונות "מבעיר" "מדליק" "מצית". ולא המסדר את המערכה שעל זה הונח פעל "ערך" וכדומה.
וכבר התבאר (באילת השחר כלל קל) שבכל מקום שאמר מלת "אותם" מציין גוף הפעול ביחוד כי היה לו לומר "ושרפם" בכינוי וסבירא ליה לר' יהודה שבא למעט השורף משנעשה אפר שלא יקרא "השורף אותם" רק שורף אפרם, כמ"ש "ואסף את אפר הפרה".
ור' שמעון חולק על מה שהתבאר (בסימן סח) לשיטאת ר' יהודה שמ"ש "והשורף אותם" היינו המכין את עצמו לשרוף, שר' יהודה הכריח זה ממ"ש "מחוץ למחנה" שהוא מחנה אחת, ור' שמעון דעתו שמ"ש "מחוץ למחנה" פירושו חוץ לג' מחנות שלמד לה מפר כהן משיח. ותפס לשון "חוץ למחנה" ללמוד גזירה שוה מפה לפרה אדומה (כמ"ש בזבחים קה וביומא דף סח). וסבירא ליה דאין מטמא בגדים עד ששורף ממש, וזה משיצית האור ברובם.
וגם במ"ש מלת "אותם" סבירא ליה שמשניתך הבשר אינו קרוי "שורף אותם" שאז הגם שלא נקרא בשם "אפר", נקרא בשם "דשן" כמו שבארנו בפר' צו (סימן יא), עיי"ש, ולא קרוי "אותם".
ובגמ' יש גורסים ר' אלעזר בר' שמעון.