התורה והמצוה ויקרא ה טו
ספרא | מלבי"ם על פרשת ויקרא | מחבר:מלבי"ם
משנה תורה לרמב"ם | תלמוד בבלי
מפרשים על הספרא: קרבן אהרן | הראב"ד | הר"ש | רבינו הלל | חפץ חיים | עשירית האיפה | מלבי"ם | עזרת כהנים | דרך הקודש
סימן שמה
עריכה
ספרא (מלבי"ם) פרשת ויקרא חובה פרשה יא:
[א] "נפש"-- לרבות כהן משיח למעילה.
נפש כי תמעול: שם 'נפש' כולל לכל הנפשות מבלי הבדל על מדרגותיהם ומעלותיהן, כי כל הנפשות לה' הנה. ואמרו תמיד ’נפש' - אחד הנשיא ואחד המשיח. וסתמא דספרא ר' יהודה לשיטתו דסבירא ליה בכריתות (דף ו:) שהנותן משמן המשחה על גבי מלך וכהן גדול פטור דכתיב "אשר יתן ממנו על זר" והני לאו זרים אצלו מעיקרא. כן פירשוהו במעילה (דף יט.)
סימן שמו
עריכה
ספרא (מלבי"ם) פרשת ויקרא חובה פרשה יא:
"כִּי תִמְעֹל מַעַל" -- אין מעילה אלא שינוי. וכן הוא אומר 'וימעלו בה' אלהי אבותם ויזנו אחרי הבעלים' (דה"א ה, כה עיי"ש). וכן הוא אומר בסוטה (במדבר ה, יב) "איש..כי תשטה אשתו ומעלה בו מעל".
כי תמעול מעל: הר' אברהם בן עזרא כתב דבר שנתכסה עליו, מגזרת 'מעיל'. ודבריו טובים מאד. כי 'מעילה' ו'בגידה' הם פעלים נרדפים ושניהם משותפים ללבושי האדם שיקראו גם כן בשם 'מעיל' ו'בגד'. וזה מבואר כי השמות המשותפים ימצא יחוס ביניהם בצד מה, וכמו שכתב הראב"ע בספר מאזנים (דף מא). ולכן הדרוש יהפך האחד לחברו לפעמים, כמו שאמרו "בבגדו בה"-- כיון שבגד בה. "בבגדו בה"-- כיון שפירש טליתו עליה (קידושין דף ?). כי פעל 'בגד' משותף לבגידה וללבוש.
וטעם השיתוף הזה כי כמו שהבגד יתכסה בו האדם עד שלא יתראה עצמו ובשרו, כן יעטיף הבוגד בגידתו ומכסהו מחברו; יתראה כאוהב ותחתיו איבה, כאיש מכסה ערותו על ידי בגדו. וכבר השתמשה המליצה על כזה בפעל 'כיסוי' -- מכסה שנאה, כוסה דעת, כוסה קלון, כסוי חטאה, מכסה פשעיו, מכסה דבר על כל פשעים, תכסה אהבה, וכסה חמס על לבושו.
ובזה העמדנו על ההבדל שבין בגידה ומעילה, שהוא כהבדל שבין בגד ומעיל. שכמו שהבגד הוא הלבוש הפנימי והמעיל הוא הלבוש החצוני שיתעטף בו על בגדיו למעלה; על הבגד ישמש בפעל 'לבש' ועל המעיל בפעל 'עטה' כמו שכתבנו בפירוש ישעיה (סימן ?)[1] -- כן הבגידה היא אשר ישקר בחברו בנסתר בלתי נגלה כל כך והמעילה היא השיקור והשינוי המפורסמת. ולכן בא על עכו"ם בפרהסיא ועל מעילת אשה תחת בעלה. ובספרא נשא (פסקא ז) אין מעילה אלא לשון שקור, עיי"ש.
סימן שמז
עריכה
ספרא (מלבי"ם) פרשת ויקרא חובה פרשה יא:
[ב] "כִּי תִמְעֹל מַעַל..מִקָּדְשֵׁי יהוה" -- יכול נהנה ולא פגם או פגם ולא נהנה? במחובר לקרקע ובשליח שעשה שליחותו[2] ?
תלמוד לומר "וְחָטְאָה". נאמר כאן 'חטא' ונאמר בתרומה (ויקרא כב, ט) 'חטא'. [ג] מה 'חטא' האמור בתרומה -- פגם ונהנה, מי שפגם נהנה, בדבר שפגם בו נהנה, פגמו והנאתו כאחד, בתלוש מן הקרקע, ובשליח שעשה שליחותו. [ד] אף 'חטא' האמור כאן -- פגם ונהנה, מי שפגם הוא נהנה, ובדבר שפגם בו נהנה, ופגמו והנאתו כאחד, בתלוש מן הקרקע, ובשליח שעשה שליחותו.
[ה] אי מה 'חטא' האמור בתרומה לא צירף שתי אכילות כאחד, אף כאן לא יצרף שתי אכילות כאחד; מנין --אכל היום ואכל למחר, נהנה היום ונהנה למחר, נהנה היום ואכל למחר, אכל היום ונהנה למחר-- אפילו לאחר שלש שנים בהעלם אחד, מצטרפין זה עם זה? תלמוד לומר "תִמְעֹל מַעַל"-- ריבה.
[ו] אי מה 'חטא' האמור בתרומה אוכל ונהנה, אף אין לי אלא אוכל ונהנה; מנין --אכילתו ואכילת חברו, הנאתו והנאת חברו, הנאתו ואכילת חברו, אכילתו והנאת חברו-- מצטרפין זה עם זה ואפילו לזמן מרובה? תלמוד לומר "תִמְעֹל מַעַל"-- ריבה.[3]
[ז] אי מה 'חטא' האמור בתרומה - המוציא מהקודש לחול, אף כאן המוציא מהקודש לחול; מנין המוציא מהקודש לקודש? (כגון לקח קיני זבים וזבות וקיני יולדות, הביא חטאתו ואשמו ופסחו מן ההקדש, והשוקל שקלו מן ההקדש -- כיון שהוציא מעל דברי ר' שמעון. וחכמים אומרים לא מעל עד שיזרקו דמם)? תלמוד לומר "תִמְעֹל מַעַל"-- ריבה.
כי תמעל מעל וחטאה: מלת "וחטאה" מיותר דהוה ליה למימר "כי תמעול מקדשי השם", כי מושג המעילה הוא יותר מן מושג החטא, ואחר שהזכיר 'מעל' אין צריך להזכיר החטא אחריו.
אמרו חז"ל כי המעילה שמצאה דוגמתו בעכו"ם ובסוטה הנה יצויר בהקדש שהוציאו מרשות לרשות (כגון נטל פרוטה של הקדש לגזלה) ועוד לא נהנה ממנה. וזה דומה כעכו"ם שיוצא מרשות המקום אל רשות נכר. ויצויר שנהנה מן ההקדש בשוה פרוטה ולא הוציא מן רשות ההקדש ולא שינה בה דבר כגון גזבר שנתן אבן של הקדש על פי ארובה ודר תחתיו בשוה פרוטה, וזה דומה לסוטה שנהנה ואינו פוגם (כי היא בעולה) ואין מוציא מרשות בעלה.
ולכן הוסיף "וחטאה" לדמותה לתרומה שגם בה כתוב 'חטא' --"ולא ישאו עליו חטא" (ויקרא כב, ט)-- לגזירה שוה,
- דבדבר השייך בו פגם צריך פגם ונהנה כמו בתרומה.
- וכן צריך שמי שפגם נהנה - לאפוקי פגימתו והנאת חברו.
- ובדבר שפגם בו נהנה - לאפוקי פגם ד"ז ונהנה בד"א.
- ושיהיה פגמו והנאתו כאחד, רוצה לומר שעל ידי פגמו באה הנאתו.
- ושיהיה בתלוש מן הקרקע כתרומה דלא משכחת במחובר - לאפוקי דר במערת הקדש.
- ושהשליח שעשה שליחותו מחייב שלחו כמו בתרומה דכתיב "גם אתם" לרבות שלוחכם.
וזה כוונת משניות ב' - ד'. ומתבאר באורך במעילה (דף יח:) עיי"ש.
וכבר הזכרנו למעלה (סימן יג) שכל מקום שבא שם הפעל נוסף על הפעל יש בו דרוש בכל מקום. וכן דרשו מה שכתוב "תמעל מעל" ששם 'מעל' בא לרבות כל מעל שיהיה, וריבה ג' דברים:
- ( א ) אף שאכל ונהנה בזמנים מחולפים - מצטרפים לכשיעור (אף שבתרומה אינו כן) וזה כוונה [משנה ה']
- ( ב ) אף שהיה בבני אדם מחולפים, אכילתו ואכילת חברו וכולי. וזה כוונת [משנה ו']
- ( ג ) אף שהוציא מקדש לקדש (ובזה דעת חכמים שלא מעל עד שיזרקו דמם, דאכתי ברשות הקדש קאי). וזה כוונה [משנה ז']
וכל זה מובא במעילה שם. ומתרבי מן שם הפעל 'מעל'.
ודע כי דרך רבותינו תמיד שמן ריבוי אחד לא יוציא רק דרוש אחד, כמבואר בכל הספר. ואיך ריבה פה מן "תמעל מעל" כל הרבויים והדרושים הרבים האלה שלא כדרך הקבלה בלימודיה? אמנם כבר השקיפו על זה בחכמתם ואמרו בחגיגה (דף י.) הלכות מעילות הם כהררים התלוים בשערה שהם מקרא מועט והלכות מרובות. ופרש"י שיש בו הלכות מרובות התלויות ברמז דבר מועט, כהר התלוי בשיער הראש. [ומה שאמרו בגמרא שם (דף י:) מעילות מכתב כתבין, רוצה לומר גוף דיני מעילה). ובתוספתא (פ"א דחגיגה וסוף עירובין) אומר עוד מכאן אמר ר' יהושע צבתא בצבתא מתעבדא צבתא קמייתא מאן עבד, לאיי בריה הוה. באור הדבר שמן הכתוב למדנו דבר אחד (למשל שאכילתו היום ומחר מצטרפין) ואחר כך מדמים דבר השני לדבר הראשון שלמדנו מן הכתוב, והשלישי אל השני (שהוא הדין בבני אדם מחולפים וכיוצא).
ולפי זה, הגם שהלמודים תלוים אחד בחברו וחברו בחברו כהררים התלוים בשערה, בכל זה הלימוד הראשון יוצא מן הכתוב והוא יצור כפיו של הקב"ה כמו שהצבתא הראשון היתה מעשי ידי היוצר ובאמצעיתה נעשו צבתים אחרים בידי אדם. וכן הוא בירושלמי סוף עירובין (פ"י ה"יד) על ברייתא זו -- אמר ר' חנינא קומי ר' מנא מה את אמר לה מצבתא אחד למדו כמה צבותות וכא משבות אחד למדו כמה שביתות.
סימן שמח
עריכה
ספרא (מלבי"ם) פרשת ויקרא חובה פרשה יא:
[ח] "בשגגה"-- פרט למזיד.
- והלא דין הוא! ומה אם שאר מצות --שזדונם כרת-- פטר בהן את המזיד, מעילה --שאין זדונה כרת-- אינו דין שיפטר בה את המזיד?!
- לא! אם אמרת בשאר מצות - שאינם בעון מיתה, תאמר במעילה שהיא בעון מיתה! הואיל והוא בעון מיתה -- לא יפטר בה את המזיד!
- תלמוד לומר "בשגגה"-- פרט למזיד.
[ט] אמר ר' אלעזר,
- זה בא על חטא וחטאת בא על חטא. מה חטאת אינה בא על הזדון כשגגה, אף זה לא יבא על הזדון כשגגה.
- [י] או כלך לדרך זה: זה קרוי 'אשם' ושאר אשמות קרוים 'אשם'. מה שאר אשמות באים על הזדון כשגגה, אף זה יבא על זדון כשגגה.
- [יא] נראה למי דומה: דנים דבר שהוא עון מיתה מדבר שהוא עון מיתה ואל יוכיחו שאר אשמות שאין בהם עון מיתה...
- או כלך לדרך זו: דנים אשם קשה בן שתי שנים מאשם קשה בן שתי שנים ואל תוכיח חטאת נקבה בת שנתה...
- תלמוד לומר "בשגגה"-- פרט למזיד.
בשגגה: כבר בארנו (סימן קצב) שפעל 'חטא' כולל אף המזיד, לכן באר "בשגגה" פרט למזיד. ושאל בספרא הלא נלמדנו מקל וחומר משאר מצות דחמירי, דזדונם כרת, ופטר בהם את המזיד? ומתרץ די"ל דמעילה שהוא עון מיתה. ומאמר זה הובא בפסחים (דף לב:). והקשו שסותר את עצמו. שתחלה אלימא ליה כרת ולבסוף אלימא ליה מיתה. ושבשו את המאמר והאריכו בו. והרוצה יעיין בגמרא שם.
ור' אליעזר אמר כי יש מקום לדמוה לאשמות שחייב בהם את המזיד כשוגג. והגם שמצד אחד דומה לחטאת שזה כרת וזה מיתה, מה שאין כן האשמות באים על חייבי לאוין -- בצד אחר דומה לאשמות מצד הקרבן שמביא איל בין שתי שנים. מה שאין כן חטאת היא נקבה בת שנתה, ולכן צריך לומר "בשגגה".
- ^ בדפוס בוקרשט חסר. ואולי הכוונה לישעיהו נט יז - ויקיעורך
- ^ צ"ל שלא עשה - גר"א
- ^ סדר משנה ה' ומשנה ו' הפוך במהדורת בוקרשט לעומת שאר הדפוסים של הספרא. לא ידעתי אם השינוי אכן נעשתה בכוונה על ידי המלבי"ם או אינו אלא סתם שגיאת הוצאה בלבד. צע"ע - ויקיעורך