התורה והמצוה ויקרא טז ג-ד

ספרא | מלבי"ם על פרשת אחרי מות | מחבר:מלבי"ם
משנה תורה לרמב"ם | תלמוד בבלי
מפרשים על הספרא:   קרבן אהרן | הראב"ד | הר"ש | רבינו הלל | חפץ חיים | עשירית האיפה | מלבי"ם | עזרת כהנים | דרך הקודש

סימן י

ויקרא טז ב-ג:

וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן אָחִיךָ וְאַל יָבֹא בְכָל עֵת אֶל הַקֹּדֶשׁ מִבֵּית לַפָּרֹכֶת אֶל פְּנֵי הַכַּפֹּרֶת אֲשֶׁר עַל הָאָרֹן וְלֹא יָמוּת כִּי בֶּעָנָן אֵרָאֶה עַל הַכַּפֹּרֶת. בְּזֹאת יָבֹא אַהֲרֹן אֶל הַקֹּדֶשׁ בְּפַר בֶּן בָּקָר לְחַטָּאת וְאַיִל לְעֹלָה.

ספרא (מלבי"ם) פרשת אחרי מות פרק א:

[א] "בזאת יבא אהרן אל הקדש"-- מה תלמוד לומר? לפי שנאמר "אל הקדש...אל פני הכפרת אשר על הארון" יכול אין לי אלא קדש שיש בו ארון וכפורת, שאין בו ארון וכפורת מנין? ת"ל "בזאת יבא אהרן אל הקדש"-- לעשות קדש שאין בו ארון וכפורת כקדש שיש בו ארון וכפורת.  [ב] אתה אומר לכך נאמר "אל הקדש" לעשות קדש שאינו כזה בפר זה, או אינו אומר אלא לעשות פר שאינו כזה בקדש זה, ואיזה? זה פר הבא על כל המצות... [ג] הלא דין הוא: ומה פרו הבא על לא הודע-- דמו נכנס לפני ולפנים, פר הבא על כל המצות אינו דין שיכנס לפני ולפנים?! ת"ל "בזאת יבא אהרן אל הקדש"-- למעט פר הבא על כל המצות שלא יכנס בו לפני ולפנים.

בזאת יבא אהרן אל הקדש: בכל מקום שבא להטיל תנאי וגדר בשלילה הקודמת יבא התנאי במלת "כי אם"-- "לא אשלחך כי אם ברכתני", "ולא יאכל מן הקדשים כי אם רחץ בשרו במים", "ולא ידע אתו מאומה כי אם הלחם אשר הוא אוכל", "אל תאכלו ממנו נא...כי אם צלי אש" וכן היה לו לומר פה "אל יבא בכל עת אל הקדש כי אם בפר בן בקר לחטאת". זאת שנית שדרך הלשון בדיבור כזה שלא לשְנות הפעל שנית. למשל, אין מתפראת הלשון לומר "לא אשלחך כי אם ברכתני אשלחך". וכל מקום שחזר את הפעל שנית יש בו ציווי מיוחד כמ"ש "לא יטמא בעל בעמיו...כי אם לשארו וכולי ולאחותו וכולי לה יטמא" מצוה. שמה שחזר שנית פעל "לה יטמא" היא ציווי מיוחד וכמו שכתבנו בזה בסדר ויקרא (סימן קלח). ולפי זה גם אם היה צריך לכתוב פה מלת "בזאת" לאיזה דרשה, לא היה לו לומר שנית "יבא אל הקדש", רק היה לו לומר "ואל יבא בכל עת אל הקדש כי אם בזאת בפר בן בקר לחטאת.

השיבו חז"ל במשנה א' שלכן החזיר את הפעל ואמר שנית "יבא כי אם בפר בן בקר" יאמר שאין האזהרה רק בקדש שיש בו ארון וכפורת, לא בבית שני שלא היה שם ארון וכפורת. ועל כן אמר שנית "בזאת יבא אהרן אל הקדש" (שאמר "קדש" סתם אף שאיו בו כפורת).

ואמרו (במשנה ב') שלכן אמר מלת "בזאת" תחת מלות "כי אם" (שהיה לו לומר "כי אם בפר בן בקר יבא אל הקדש" כמו "אלמנה וגרושה...לא יקח כי אם בתולה מעמיו יקח") כי יש מקום לטעות שגם פר כהן משיח שמביא על כל המצות דמו נכנס לפנים (דהא פר זה מכפר יותר מפר יוהכ"פ שאינו מכפר רק על לא הודע כר' שמעון לקמן סימן נח) והייתי טועה שמטעם זה חזר את הפעל שנית ואמר "יבא אל הקדש" כי בפר כהן משיח נאמר (ויקרא ד) "והזה מן הדם את פני פרוכת הקדש" וחז"ל בזבחים דף (מא:) עמדו על זה מפני מה מצינו נאמר "פרוכת הקדש" בפר כהן משוח ולא בפר העדה ודרשוהו עיי"ש. והייתי טועה שלכן אמר שם "את פני פרוכת הקדש" מפני שצריך לכנס בדמו לפני ולפנים ושיזה בצד הקדש ושלכן חזר פה ואמר "יבא אהרן אל הקדש" ללמד זה שתמיד יכנס בפרו אל הקדש ולדמות קדש דפה למה שכתוב שם "את פני פרוכת הקדש".   ולהוציא מזה אמר מלת "בזאת" שכבר בארנו (צו סימן כג) שכינוי הרומז "זה" "זאת" מציין רק זאת הנזכר במקום הזה, לא זולתו ורצונו לומר רק בפר ובאיל יכנס, לא בפר לבד.

וביומא(דף ד) דריש "בזאת" במה דכתיב בענינא דמלואים ושואל הא מיבעיא ליה לגופיה בפר בן בקר לחטאת ואיל לעולה. לכתוב "בזה" או "באלה" מאי "בזאת", שמע מינה תרתי. רצונו לומר הלא מבעיא ליה לגופיה שצריך דוקא פר ואיל, ולמעט פרו הבא על כל המצוות שהוא פר לבד וכדרשת הספרא. ומשיב שעל זה היה לו לומר "בזה" כי פר ואיל לשון זכר, או "באלה" כי הם לשון רבים, ולמה אמר "בזאת"? על כרחך מציין גם כן ענין סתמי שהוא הפרשה שיצדק עליו לשון נקבה.

סימן יא

ויקרא טז ג:

בְּזֹאת יָבֹא אַהֲרֹן אֶל הַקֹּדֶשׁ בְּפַר בֶּן בָּקָר לְחַטָּאת וְאַיִל לְעֹלָה.

ספרא (מלבי"ם) פרשת אחרי מות פרק א:

[ד] "בפר בן בקר לחטאת ואיל לעולה"-- יכול מקום מתן דמו של פר, שם מתן דמו של איל? אמר ר' יוסי, מה תלמוד לומר "לא תעלו עליו קטרת זרה עולה ומנחה"? איזהו עולה שצריך הכתוב למעטה? זו איל העולה, לכך נאמר "בפר בן בקר לחטאת ואיל לעולה".

בפר בן בקר לחטאת ואיל לעולה: כלל בלשון כי אות היחוס הבא בשמות שהם צדדי המשפט העומדים ביחוס אחד צריך להיות כפול עם כל אחד ואחד-- "וישע ה' אל הבל ואל מנחתו", "לך לעבדך לאמתך לשכירך ולתושבך", "ויזכור אלקים את נח ואת כל החיה ואת כל הבהמה", "בדם הצפור השחוטה ובמים החיים", "ובעץ הארז ובאזב ובשני התולעת". וכן היה לו לומר פה "בפר בן בקר לחטאת ובאיל לעולה".

מזה הוכיחו חז"ל שעם האיל אינו נכנס לפנים, רק עם הפר ולא יכול לאמור "ובאיל" כי לא נכנס עם האיל. (ור"י פירש שלא צריך למעט רק עולהזו שיש לטעות שדומה להפר אבל עולת העם נתמעט מן "לא תעלו עליו וכולי").

ודע שהיו לחז"ל בזה יסוד קיים שכל מקום שכפל שם היחוס מורה שכל אחד הוא ענין בפני עצמו ובמקום שלא נמצא שם היחוס על שם אחד, מורה שהוא טפל כמ"ש בספרי (תבוא פסקא שג) "ונתת ללוי לגר ליתום ולאלמנה"-- תן לכל אחד ואחד את חלקו ר"ל לכן בא הלמ"ד כפול בכל אחד. ושם (ברכה סימן שנז) "לפרעה ולכל עבדיו ולכל עם ארצו"-- למצרים בפני עצמה, לפרעה בפני עצמו, לעבדיו בפני עצמן. ובספרי (דברים פסקא ח) "לאברהם ליצחק וליעקב"-- כדאי אברהם לעצמו, כדאי יצחק לעצמו וכולי, ושם (ברכה שנז) "ואת כל ארץ אפרים ומנשה" לפי שהיה גדעון צעיר סמכו הכתוב שנאמר "הנה אלפי הגל במנשה" רצונו לומר לכן לא כתוב "את מנשה" כי היה טפל ונסמך לאפרים.   ובמועד קטן דף כו נשיא ואב בית דין ושמועות רעות מנא לן? דכתיב "על שאול ועל יהונתן ועל עם ה' וכולי". אימא עד דאיתא כולהו. אמר ליה "על" הפסיק הענין. ובמגילה (דף ב:) ואימא פרזים ביד' מוקפים ביד' ובטו'?! מדכתיב "להיות עושים את יום ארבעה עשר ואת יום חמשה עשר"-- אי הוה כתיב "את יום ארבעה עשר וחמשה עשר, כדאמרת, השתא דכתיב "את יום..ואת יום" אתא "את" ופסק, הני בארבעה עשר והני בחמשה עשר ר"ל שאם טו' הוא טפל ועיקר הוא יד' לפרזים ולמוקפים היה לו לומר "ביום חמשה עשר" בלא מלת "את".

ובזה תבין מ"ש במכילתא (פר' בא סוף פרשה יב) "ויעשו בני ישראל כאשר צוה ה' את משה ואהרן כן עשו" להודיעך שִבְחן שכשם שאמרו להם משה ואהרן כן עשו. דבר אחר, אף משה ואהרן כן עשו ר"ל שעוד קשה שכפי כללי הלשון היה לו לומר "את משה ואת אהרן" כמ"ש בכמה מקומות ולמה אמר "ואהרן" בלא "את". על זה דרשו שנית שהשמיט מלת "את" למען נדרוש "משה ואהרן כן עשו", שגם משה ואהרן עשו כן.

ולכן דריש ברכות (לו:) "וערלתם ערלתו את פריו"-- את הטפל לפריו, כי אחר שאמר "ערלתו" בלא מלת "את" היה לו לומר "פריו" גם כן בלא אות היחוס.

סימן יב

ויקרא טז ד:

כְּתֹנֶת בַּד קֹדֶשׁ יִלְבָּשׁ וּמִכְנְסֵי בַד יִהְיוּ עַל בְּשָׂרוֹ וּבְאַבְנֵט בַּד יַחְגֹּר וּבְמִצְנֶפֶת בַּד יִצְנֹף בִּגְדֵי קֹדֶשׁ הֵם וְרָחַץ בַּמַּיִם אֶת בְּשָׂרוֹ וּלְבֵשָׁם.

ספרא (מלבי"ם) פרשת אחרי מות פרק א:

[ה] "בד"-- שיהיו של בוץ. "בד"-- שיהיו חדשים. "בד" שיהיו כפולים. "בד" שלא ילבש עמהם בגדים אחרים. יכול לא ילבש עמהם בגדי פשתן אבל ילבש עמהם בגדי צמר? ת"ל "בד". יכול לא ילבש עמהם בגדי חול אבל ילבש עמהם בגדי קדש? ת"ל "בד".

ומה תלמוד לומר "בד" "בד" ארבעה פעמים? למעט ארבעה כלים שנאמר בהם "לפני ה'":

• [ו] מתוך שנאמר בחשן "ונשא אהרן את חשן המשפט על לבו בבואו אל הקדש לזכרון לפני ה' תמיד" יכול יכנס בו לפני ולפנים? ת"ל "בד"-- ולא בחשן.
• [ז] מתוך שנאמר באפוד "ונשא אהרן את שמותם לפני ה' על שתי כתפיו לזכרון" יכול יכנס בו לפני ולפנים? ת"ל "בד"-- ולא באפוד.
• [ח] מתוך שנאמר במעיל "והיה על אהרן לשרת ונשמע קולו בבואו אל הקדש לפני ה'" יכול יכנס בו לפני ולפנים? ת"ל "בד"-- ולא במעיל.
• [ט] מתוך שנאמר בציץ "והיה על מצחו תמיד לרצון לפני ה'" יכול יכנס בו לפני ולפנים? ת"ל "בד"-- ולא בציץ.

כתנת בד: מ"ש בספרא משנה ה' כבר נשנה בפר' צו (פרק ב נשנה ח) ושם בארנו כי נמצא בתורה שבעה פעמים שכתוב אצל בגדי כהונה שם "בד". והשלשה פעמים נדרש במשנה ה' והוא: "ועשה להם מכנסי בד" (שמות כח מב), "מדו בד... ומכנסי בד" (צו ו ג)

ודריש ג' דרשות ( א ) שתהיה לבישתן לבד בלא בגדים אחרים, ( ב ) שלא ילבש עמהם אף בגדי צמר, ( ג ) שלא ילבש אף בגדי קדש.

(ומ"ש בד שיהיו של בוץ וחדשים וכפולים זה ממ"ש "ויעשו כתנות שש...ואת מכנסי הבד שש משזר" כמו שמפרש ביומא דף עא, וכמ"ש בזבחים דף יח: שהספרא למד זה ממ"ש שם חמשה קראי, וכמו שבארנו בפר' צו סימן ח באורך).

ומ"ש כאן שם "בד" ארבעה פעמים ממעט ארבעה כלים דכתיב בהו "לפני ה'" והוה אמינא שיכנס בהם לפני ולפנים (וכפי שכתב הראב"ע שלא הזכיר האפוד והחושן ומעיל האפוד שכבר הזכיר "ונשמע קולם בבואו אל הקדש") לזה מיעט ד' פעמים רק בד, לא כלים זולתם וזה פירוש משניות ו' ז' ח' ט'.

סימן יג

ויקרא טז ד:

כְּתֹנֶת בַּד קֹדֶשׁ יִלְבָּשׁ וּמִכְנְסֵי בַד יִהְיוּ עַל בְּשָׂרוֹ וּבְאַבְנֵט בַּד יַחְגֹּר וּבְמִצְנֶפֶת בַּד יִצְנֹף בִּגְדֵי קֹדֶשׁ הֵם וְרָחַץ בַּמַּיִם אֶת בְּשָׂרוֹ וּלְבֵשָׁם.

ספרא (מלבי"ם) פרשת אחרי מות פרק א:

[י] "קדש ילבש"-- שיהיו משל קדש. אין לי אלא אלו בלבד, מנין לרבות שאר בגדי כהונה גדולה ובגדי אחיו הכהנים? ת"ל "בגדי קדש"-- בנין אב לכל הבגדים שיהיו משל קדש.

בגדי קדש הם: הוא מוסב למטה שיען שהם בגדי קדש לכן ירחץ בשרו בעת לבישתן. וכן היה דעת בעל הטעמים ששם האתנח כל מלת "יצנוף". אמנם כבר כללתי (בפר' תזריע סימן [נג]^[1]) שכל מקום שאמר נתינת טעם הדין יבוא הטעם מאוחר-- ולא יתן עליו לבונה כי חטאת בוא", "פתות אותה פתים מנחה היא", "וטהרו הכהן מספחת היא" וכדומה, וכל מקום שהקדים הטעם אל הדין נדרש תמיד. ועל כן דרשו שמה שלא אמר "ורחץ במים את בשרו בגדי קדש הם" כי בצד אחד מ"ש "בגדי קדש" נמשך גם למעלה שבא ללמד שיעשו משל קדש.

ובאשר לא אמר רק "כתונת בד קדש" הוסיף שכל הבגדים-- בין של כהן גדול, בין של כהן הדיוט, יהיו משל קדש.

סימן יד

ויקרא טז ד:

כְּתֹנֶת בַּד קֹדֶשׁ יִלְבָּשׁ וּמִכְנְסֵי בַד יִהְיוּ עַל בְּשָׂרוֹ וּבְאַבְנֵט בַּד יַחְגֹּר וּבְמִצְנֶפֶת בַּד יִצְנֹף בִּגְדֵי קֹדֶשׁ הֵם וְרָחַץ בַּמַּיִם אֶת בְּשָׂרוֹ וּלְבֵשָׁם.

ספרא (מלבי"ם) פרשת אחרי מות פרק א:

[יא] מנין שהוא טעון טבילה? שנאמר "ורחץ במים את בשרו ולבשם".

[יב] ומנין המשנה מבגדי לבן לבגדי זהב, מבגדי זהב לבגדי לבן, שהוא טעון טבילה? ת"ל "בגדי קדש הם ורחץ במים את בשרו ולבשם".

[יג] יכול המשנה מבגדי זהב לבגדי זהב, מבגדי לבן לבגדי לבן, יטעון טבילה? ת"ל "הם".

יכול יטעון טבילה בין מכנסים לכתונת, בין כתונת לאבנט, ובין אבנט למצנפת? ת"ל "ולבשם"-- כולם כאחת.

בגדי קדש הם ורחץ במים את בשרו: היינו שיטבול קודם לבישה. ויש לומר שרק לבישה זו הראשונה טעונה טבילה, ומנין שבכל עת שמשנה מבגדי לבן לבגדי זהב ומזהב ללבן שצריך טבילה? לכן אמר שטעם הטבילה אינו מפני לבישה זו הראשונה רק מצד שהם "בגדי קדש" וכל שמחליפם צריך טבילה. והוא לימוד של רבי (לקמן פרק ?? משנה ד) והגם שסתם ספרא ר' יהודה, והוא למד שם ממ"ש "ופשט ורחץ" וכמ"ש ביומא דף לב באורך, יתבאר זה לקמן סי' ?? דכיון שר' יהודה צריך לדרבי מייתי ברייתא דרבי כצורתו.

ומבואר אצלינו תמיד שדיבור המציאות-- "הוא" "הם" מיותר ונדרש לדייק איזה דבר ורצונו לומר הם הם בגדי קדש ואין צריך טבילה אם שינה במינם מלבן ללבן או מזהב לזהב כי הם כולם קדושה שוה.

וכלל בלשון שכל מקום שבא הפעל על פעולים רבים בלשון רבים תעשה הפעולה בהם בפעם אחד כמו ששנאמר "והקטירם"-- כולם כאחד, וכדומה. וכן ממ"ש "ולְבֵשם" בלשון רבים מבואר שילבשם כאחד ואין צריך שיטבול בין כל בגד ובגד.

ובמ"ש שיטבול בין כל בגד פירש הראב"ד דהוה אמינא שילבש המכנסים ויפשיטם ויטבול וילבוש המכנסים והכתונת, ויפשיטם ויטבול וכולי. ואין צריך לדוחק הזה דהר כבר למדו הפוסקים ממימרא דרב ביצה (דף יח) דנדה טובלת בבגדיה והוא הדין כהן גדול ביום הכפורים.

סימן טו

ויקרא טז ד:

כְּתֹנֶת בַּד קֹדֶשׁ יִלְבָּשׁ וּמִכְנְסֵי בַד יִהְיוּ עַל בְּשָׂרוֹ וּבְאַבְנֵט בַּד יַחְגֹּר וּבְמִצְנֶפֶת בַּד יִצְנֹף בִּגְדֵי קֹדֶשׁ הֵם וְרָחַץ בַּמַּיִם אֶת בְּשָׂרוֹ וּלְבֵשָׁם.

ספרא (מלבי"ם) פרשת אחרי מות פרק א:

[יד] ומה ת"ל "ילבש...יחגור...יצנוף"? לפי שסופנו לרבות לו כלים אחרים בין הערבים. אין לו, יכול לא ילבש של שחרית?... ת"ל ילבש יחגור ויצנוף.

ולבשם: כבר הזכיר לבישה בכל אחד בלשונו-- "כתונת ילבש" "אבנט יחגר" "מצנפת יצנוף", ולמה כפל הפעל שנית? (וכפי הנראה זה היה מקום דרשת ר"י (זבחים יח) שדריש "ולבשם" לבישה מעכבת ולא דבר אחר רק ששם דחה דרשה זו)

ופירשו חז"ל שמלמד שילבשם בכל אופן אף שדריש לקמן שצריך כלים אחרים בין הערבים, אם אין לו, אין מעכב וילבש של שחרית, בין בשחרית, בין בבין הערבים. כי כבר שמנו חוק שכפילת הפעל מורה שתעשה הפעולה בכל אופן (בגירסת הקרבן אהרן היה לא ילבש בשחרית, אבל הרמב"ן והראב"ד גרסו לא ילבש של שחרית)

1. כאן השלמתי כאות עיני. ובדפוס היה חסר. ועיין (באילת השחר כלל רב) ליתר דוגמאות -- ויקיעורך