אילת השחר (מלבי"ם)/פרק נד
כלל תקפה
עריכהכל דברות ופרשיות המחוברות בוי"ו החיבור יש להם איזה יחוס זה לזה -- אף פרשה המתחלת במלת "כי". וכל שכן תנאי החלוקות המצוינות במלת "אם" (כמו שכתבנו למעלה פרק יא). ובזה אמרו וי"ו מוסיף על ענין ראשון (ויקרא ס' נט, וסימן רמ, וסימן שנט).
ולפעמים יחבר על ידי הוי"ו הנושאים שבראשי הפרשיות להשוותם זה לזה (ויקרא ס' צב . מצורע ס' קנח . קדושים ס' נא)
כלל תקפו
עריכהוכן כל מקום שכתוב וי"ו באמצע הפרשה יש להענינים איזה קישור ושייכות זה לזה. וחז"ל דקדקו בזה דברים רמים ונשגבים (תזריע סימן ט . מצורע ס' קכד . אמור ס' כא, וסימן קכח, וסימן קפט, וסימן ר)
כלל תקפז
עריכהוהנה מלת "או" מורה על החלוקה ומלת "יחדיו" מיוחד אל החיבור.
והוי"ו בא פעמים לחבר ופעמים לחלק. ופליגי ר' יאשיה ור' יונתן ב"מכה אביו ואמו". ובארתי הדבר באורך שבציוי פשוטה כולי עלמא לא פליגי שהוי"ו בא לחבר, ובאזהרה פשוטה כולי עלמא מודים שהוי"ו בא לחלק. ולא פליגי אלא במאמר תנאיי כמו "מכה אביו ואמו" (קדושים סימן קא)
כלל תקפח
עריכהוכל מקום שנדע מן הענין שהוי"ו בא לחלק -- ראוי לכתוב בוי"ו. וכשכתוב מלת "או" הוא מיותר ובא לדרשה תמיד (קדושים ס' קא . ויקרא ס' רצט, וסימן שיב . שמיני ס' קיז . תזריע ס' כג, וסימן לג, וסימן קיט, וסימן קכ, וסימן קמה, וסימן קפא . אחרי סימן קב, וסימן קג . אמור ס' קכה, וסימן קל)
כלל תקפט
עריכההמדקדקים כתבו שיש "או" שטעמו כטעם אם. וזה לא יכון לדעת חז"ל שיש לכל מלת גדר מיוחד בפני עצמו. ודרשוהו שטעמו כטעם "או אם" (ויקרא ס' רסב, וסימן שסב).
וכן במה שכתוב "או כי ישוב הבשר החי" -- שנדחקו בו הראב"ע והמפרשים -- פירשוהו חז"ל שבא להורות שאינו תנאי מוחלט רק אפשרי ורצונו לומר בכל עת שישוב. שזה גדר מלת "או" שבא להוראת החלוקה או האפשריות (תזריע סימן צג).
כלל תקצ
עריכהגדר מלת "גם" לתוספות בכל מקום. ועל כן אמרו גמין רבוים (ויקרא סימן קס).
ומלת "אף" מורה תמיד על דבר שהוא חידוש על הקודם (בחקותי סימן יט, וסימן מט)
כלל תקצא
עריכהמלת "אך" מורה מיעוט במשפט השני; רצה לומר במשפט שבא בו מלת "אך". ובזה מובדל מן מלת "רק" שמוציא דבר מן משפט הקודם (שמיני סימן סח, וסימן קמד . אמור ס' נט, וסימן קעט, וסימן קצא . בחקותי סימן קט, וסימן קי)
כלל תקצב
עריכההאזהרה התולדיית יציין לפעמים במלת "פן" ["ולא תגעו בו פן תמותון"], ולפעמים במלת "לא" ["ושמרתם..ולא יהיה קצת"]. ואחרי העיון, מלת "פן" יצדק לרוב באזהרה שוללת, ומלת "לא" יבא באזהרה מחייבת. ואם התולדה מחויבת מצד עצמה -- ישמש במלת "לא". ואם אינה מחויבת מעצמה -- ישמש במלת "פן" (שמיני סימן לא . אמור סימן ל)
כלל תקצג
עריכהמלת "לכם" מורה על ההנאה (כנ"ל סימן תנט) ועל הצורך בדבר. או בא למעט אחרים (שמיני סימן עה, וסימן פב, וסימן קח, וסימן קיב, וסימן קעב[1], וסימן קנג . מצורע סימן קמט. אחרי סימן עא, וסימן קט . קדושים סימן סג, וסימן קט[2] . בהר סימן יא)
כלל תקצד
עריכהבפעלים החוזרים שציין אותם במלת [ לו , לך , לכם , להם ] מורה שתהיה הפעולה לעצמו ולא לזולת (מצורע ס' קמט, וסימן קנג)
כלל תקצה
עריכהבכינוי הרבים יאמר "בם" או "בהם". ומלת "בהם" פורט יותר ממלת "בם" כי מורה שיתפשטו בכולו (אחרי ס' קמא).
ובדקדוק כינוי [ אתהן , אתהם ] -- עיין קדושים (סימן קיב).
כלל תקצו
עריכהמלת "והיה" הבא במאמר תנאיי-עתידי יקשר לרוב את המאמר המאוחר אל המאמר הקודם אליו ביחוד הסבה והמסובב. ובמקום שלא בא על דרך זה פירשוהו חז"ל שמורה על התכיפות; שיעשה מיד (ויקרא ס' שיח, וסימן שעט)
כלל תקצז
עריכהשימוש הלמ"ד שאחר מלת "והיה" במקום שלא יורה התהפכות דבר לדבר יורה שהוקבע לדבר כך וכך (תזריע סימן מא)
כלל תקצח
עריכהמלת "ויהי" מורה שנעשה איזה פעל רשום (שמיני סימן טו)
כלל תקצט
עריכהכינוי "ההוא" בא תמיד לדיוק. ונדרש שלא יהיה אנוס שוגג ומוטעה; או למעט. (צו סימן קלב . אחרי סימן צה)
כלל תר
עריכהמלת [ יהיה . תהיה ] מורה על שהדבר מוכרח להעשות ועל הקיום . (ויקרא ס' צ"ו, וסימן קכג . צו סימן קכג . שמיני סימן פב . מצורע סימן א, וסימן קע, וסימן קעא, וסימן קפט . קדושים סימן סב . אמור סימן יג, וסימן יט, וסימן קעד, וסימן רכח)
כלל תרא
עריכהיש הבדל בין "ושלח אל השדה" ובין "ושלח על פני השדה". ש"על פני" מציין היותו בגבול הדבר ואינו מציין שישאר שם . ( מצורע סימן כט )
מלת "על פני" הוא לפעמים על גב הדבר ממש ולפעמים נגד גב הדבר . (אחרי סימן לז)
כלל תרב
עריכהויש הבדל בין "הפקיד בידו" ובין "הפקיד אתו". ש"הפקיד אתו" מורה שהיא עדיין ברשותו (ויקרא ס' שפא)
כלל תרג
עריכהוי"ו נוספת -- דעת הראב"ע והרד"ק שהיא כפ' רפה בלשון ישמעאל. ודעת אביו של הרד"ק בספר הגלוי שרומז על מלה חסרה. ויש בזה פלוגתא דתנאי על "ולקח באצבעו ונתן" שאמר במקרא נדרש לפניו ולאחריו קמפלגי (ויקרא סימן רעב). ודעת חז"ל שוי"ו כזה נדרש תמיד לפי הדרוש (צו סימן קטז).
כלל תרד
עריכה- ויש וי"ו הביאור (שמיני ס' לה . אחרי סימן מו)
- ויש וי"ו ההשואה -- "ומחית בשר חי" (תזריע ס' עג[1])
- ויש וי"ו חסרה (צו סימן מב)
כלל תרה
עריכהיש הבדל בין שימוש הלמ"ד ובין שימוש מלת "על". שלמ"ד מורה החלוקה, ומלת "על" מורה הצירוף. "עגלה על שני הנשיאים ושור לאחד" . (ויקרא ס' שצא . תזריע סימן כג . מצורע ס' מא)
כלל תרו
עריכהיש הבדל בין את ובין מ"ם השימוש. שהמ"ם מורה הקצתית (כנ"ל סימן שנ"ה , שס"ד , שצ"ג) . (צו סימן עג . שמיני ס' צו, וסימן צז, וסימן קטו, וסימן קטז, וסימן קלד . אמור סימן עח, וסימן צח, וסימן קטז . בחקותי סימן קיב, וסימן קיג)
כלל תרז
עריכהלדעת המדקדקים נמצא שימוש הב' תחת המ"ם. וחז"ל לא כן דעתם.
- ובמה שכתוב "ושרף את הבגד...בצמר" פירשוהו שהוא ב' התוך (תזריע ס' קסז)
- ובמה שכתוב "וזה לכם הטמא בשרץ", שראוי לומר "משרץ", פירשוהו שהוא ב' התוך על דם הנמצא בשרץ (שמיני ס' קז).
כי לא יתחלף שימוש אות באות לדעתם.
כלל תרח
עריכהוכן נמצא מלת "את" תחת "עם" -- "ואת הנתק לא יגלח". ולדעת חז"ל יש בו גם הוראת מלת "את" (תזריע ס' קלג).
כלל תרט
עריכהיש הבדל בין "לא" ובין "אין". שמלת "לא" שולל את הפעולה ומלת "איננו" שולל התואר מן המתואר (שמיני ס' לא).
ועל כן יש הבדל בין "ושערה לא הפך לבן" ובין "ושער לבן אין בו". ש"אין בו" שולל שלא נמצא כלל, ו"לא הפך" שולל הפעולה לבד; יש שער רק לא הפך לבן . (תזריע סימן נח, וסימן קה)
כלל תרי
עריכהוכבר כתב הרד"ק שמלת "לא" נופל על אדם מיוחד ומלת "אין" נופל על הכלל. אולם מצאנו מלת "אין" גם על אדם מיוחד -- "אין יוסף בבור", "אין האיש בביתו". ובארנו שמלת "אין" יש לו שני גזירות -- אחד מגזרת הכפולים ואחד מנחי העין. וכל מקום שבא מלת "אין" על שלילת דבר מיוחד הוא מגזרת הכפולים.
וכן בכינוי היחיד 'אינני' 'איננו'. ולכן הנו"ן דגושה בו תמיד. אבל בכינוי הרבים אין שם דגש כי הוא מנחי העין ושולל את הכלל.
(וההבדל בין מלת "אין" מן הכפולים ובין מלת "לא" הוא כמו שכתבנו בסימן הקודם שמלת "אין" שוללת את נושא המאמר ותבוא סמוך אל הנושא והיא ההפך של "יש". ומלת "לא" שולל את הנשוא)
ובכל זה מלת "אין" שבא סתם היא לרוב מנחי העי"ן ושולל את הכלל (אמור סימן צ"ו)
כלל תריא
עריכהומן מלת "אין" נגזר פעל מאן לדעת חז"ל. כמו שמן 'הן' נגזר "ותהינו לעלות ההרה" (כנ"ל סימן ד).
ויש הבדל בין "מאן" ובין "לא אבה". הממאן הוא בפה שאומר "אין", והבלתי אובה הוא בלב ( אמור סימן צ"ו ).
כלל תריב
עריכהמלת "את" המורה על הפעול יחסר לרוב. וחז"ל דרשו כמה פעמים מלת "את" הכתוב. ואחרי העיון, בכ"מ שהפעול נודע על ידי אחד מאופני ההודעה (כגון בה' הידיעה או על ידי כינוי), וכן במקום שהפעול הוא שם העצם -- יבוא מלת "את" לרוב. ובמקום שאין הפעול נודע -- בא ברוב בלא מלת "את", וכשבא מלת "את" נדרש.
וכן במקום שהפעול נודע וחסר מלת "את" נדרש. ותמיד אמר "יכבס בגדיו" לבד בבית המנוגע אמר "יכבס את בגדיו", היינו מפני שכיבוס בגדים שבכל מקום אינו דוקא כלים שלובש רק כל כלים שנוגע בהם והכינוי "בגדיו" אינו בדוקא -- לכן חסר מלת "את". אבל בבית המנוגע אינו מטמא רק בגדים שלובש והכינוי בא בדוקא, לכן כתוב מלת "את" . (מצורע סימן קיב)
כלל תריג
עריכהובמקום שראוי שיבוא מלת "את" או כל מלות היחס והוא חסר -- יש לפרש כמו שנרצה. ועל כן במה שכתוב ג' פעמים "וסמך ידו" בלא מלת "את" דרשו ג' דרושים כאילו כתוב "וסמך בידו". והוא הדין כל כיוצא בזה . ( ויקרא סימן כח )
- ^ אות הסימן היה חסר בנוסחת הדפוס והשלמתי כראות עיני -- ויקיעורך