פתיחת התפריט הראשי

סימן עאעריכה

ויקרא יא ד:
אַךְ אֶת זֶה לֹא תֹאכְלוּ מִמַּעֲלֵי הַגֵּרָה וּמִמַּפְרִיסֵי הַפַּרְסָה אֶת הַגָּמָל כִּי מַעֲלֵה גֵרָה הוּא וּפַרְסָה אֵינֶנּוּ מַפְרִיס טָמֵא הוּא לָכֶם.


ספרא (מלבי"ם) פרשת שמיני פרק ד:

  • [א] מנין לרבות חמש חטאות מתות?    תלמוד לומר "ממעלי הגרה..טמא..."‏[1]
  • מנין לרבות פסולי המוקדשים?    תלמוד לומר "וממפריסי הפרסה..טמא..."‏[2].
  • מנין לרבות חלב חמש חטאות מתות?    תלמוד לומר "ממעלי הגרה..טמא".
  • מנין לרבות חלב פסולי המוקדשין?    תלמוד לומר "וממפריסי הפרסה..טמא".

מנין לרבות חלב בהמה טמאה?

  • ודין הוא! אסר בהמה טמאה, אסר ענבים בנזיר. מה ענבים בנזיר -- עשה מה שיוצא מהם כמותם, אף בהמה טמאה -- נעשה את שיוצא מהם כמותם.
  • [ב] הין! אם עשה את היין כענבים -- שהוא כגופן! נעשה חלב בהמה כבהמה שאינה כגופה?!
  • רבן שמעון בן גמליאל אומר, אם עשה את היין כענבים בנזיר -- שאסור בפסולתם! נעשה חלב בהמה כבהמה שאין אסור בפסולתה?!
  • תרומה תוכיח! שאין אסור בפסולתה ועשה את שיוצא ממנה כמותה!
  • [ג] הין! אם החמיר בתרומה באיסור חמור נחמיר בבבהמה באיסור קל?!
  • תלמוד לומר "גמל" "גמל" שני פעמים -- אם אינו ענין לבשרה תנהו ענין לחלבה.


טמא הוא לכם:    מה שסיים בכל אחד "טמא הוא לכם" מיותר. וגם כבר בארנו באילת השחר (סימן קלה) שכל מקום שבא מלת "הוא" הוא למותר ונדרש תמיד למעט איזה דבר.

וזה נמצא בענין זה ששה פעמים. ד' פעמים פה -- בגמל ושפן וארנבת וחזיר -- וב' פעמים בפרשת ראה. ודריש בספרא (מובא בבכורות דף טז) לששה מעוטים. וכבר פירשו התוספות (שם ד"ה ת"ל) שדריש ממה שכתב "טמא הוא לכם" ור"ל רק הוא טמא על ידי שחסר בו סימן טהרה אבל יש דברים אחרים שטמאים אף שהם מעלי גרה ומפריסי פרסה והם חמש חטאות מתות ופסולי המוקדשים. ודריש ה' חטאות מה' פעמים "טמא הוא לכם" דכתיב במעלי הגרה (ר"ל כי רובן מעלי הגרה), ופסולי המוקדשין דרש ממה שכתוב "טמא הוא לכם" בחזיר שהוא מפריס פרסה.   [ובגמרא הגירסא הפוכה, והכל אחד, כי שם פירש מ"ש ת"ל במעלי הגרה "טמא" היינו ה' פעמים "טמא הוא לכם" דכתיב במינים שטמאים משום חסרון מעלי גרה].

ומאחר שהמינים הנזכרו פה שאמר עליהם "טמא הוא לכם" חלבם אסור כמו שיתבאר -- ממילא כן(?) מה שמרבה מן הוא שיש עוד טמאים בהכרח שהם דוגמתם שגם חלבם טמא. וזהו שאמר מנין לרבות חלב וכולי, דהיינו שגם חלב ידעינן מריבוי זה עצמו.

והשתא שואל מנא לן זה בעצמו דחלב בהמה טמאה טמא? (ורצה ללמדו במה מצינו מענבים בנזיר. ודחה שהיין הוא גופן של ענבים, לא כן החלב שבא מן הדם או מתמצית המזון. ורבן שמעון בן גמליאל דחה מטעם אחר דבנזיר שאני דגם פסולת הענבים אסור כמו שלמד במסכת נזיר (דף ?), אבל פסולת בהמה טמאה -- שהם צואה ומי רגלים שבה -- מותר. והגם שיש לומר תרומה תוכיח שפסולתה מותר ומשקה שלה אסור כמו שלמד בחולין (דף קכ.)).

ומשיב שלמדינן לה ממה שכפל "גמל" "גמל" בתורת כהנים ובמשנה תורה, שמה שנשנה במשנה תורה ללא צורך הוא לאסור גם חלבו היוצא ממנו.

ובבכורות (דף ו:) אומר דר' שמעון סבירא ליה שכפל "גמל" "גמל" -- אחד גמל הבא מן הגמלה והב' גמל הבא מן הטהורה. וחלבו דריש מ"את הגמל", ורבנן "את" לא דרשי.    נראה פירושו: שכל אחד הולך לשיטתו. כי יש פה זרות בלשון, מה שכתב (דברים יד, ז) "השסועה את הגמל", שהיה צריך לכתוב "את השסועה את הגמל", או שיאמר בשניהם בלא מלת "את", כי כלל בלשון שכל המלות הבאים ביחוד אחד צריכים לבא בשוה (כמ"ש באילת השחר כלל רח). ולכן דריש ר' שמעון מלת "את" שבא שלא כהלכה, שאחר שכתב "השסועה" בלא מלת "את" -- היה ראוי לכתוב גם "הגמל" בלא מלת "את".

וחכמים לשטתייהו שסבירא להו שטמא הבא מן הטהור -- טהור, ומה שכתב "את הגמל" מיירי בבא מן הגמלה -- לדידהו בא כהלכה. כי השסועה בן מן הטהור, ופירושו ממעלי הגרה השסועה, השסועה הבא ממעלי הגרה, ו"את הגמל" הוא ענין אחר. לכן אין דומים ביחוסם. ור' שמעון לשטתו שלדידיה גם הגמל בא ממעלי הגרה כמו השסועה, והיה צריך לכתוב שניהם בשוה, ומלת "את" בא שלא כהלכה לדרשה.

סימן עבעריכה

ויקרא יא ד:
אַךְ אֶת זֶה לֹא תֹאכְלוּ מִמַּעֲלֵי הַגֵּרָה וּמִמַּפְרִיסֵי הַפַּרְסָה אֶת הַגָּמָל כִּי מַעֲלֵה גֵרָה הוּא וּפַרְסָה אֵינֶנּוּ מַפְרִיס טָמֵא הוּא לָכֶם.


ספרא (מלבי"ם) פרשת שמיני פרק ד:

[ד] יכול אף בשר מהלכי שתים וחלב מהלכי שתים יהא בלא תעשה על אכילתן?

  • ודין הוא! ומה אם בהמה -- שהקלת במגעה -- החמרת בחלבה, מהלכי שתים -- שהחמיר במגען -- אינו דין שנחמיר בחלבם?!
  • תלמוד לומר "זה" -- זה טמא ואין חלב מהלכי שתים טמא.
  • אוציא את החלב שאינו נוהג בכל ולא אוציא את הבשר שנוהג בכל?...
  • תלמוד לומר "זה טמא הוא" -- זה בלא תעשה על אכילתו ואין בשר מהלכי שתים וחלב מהלכי שתים בלא תעשה על אכילתן.


אך את זה לא תאכלו:    ידוע שדעת הרמב"ם (פ"ב מהל' מאכלות אסורות) שבשר מהלכי שתים יש בו עשה, וזה לשונו: האדם אף על פי שנאמר בו "ויהי האדם לנפש חיה" -- אינו בכלל מיני חיה בעלת פרסה. לפיכך אינו בלא תעשה. והאוכל מבשר האדם או מחלבו, בין מן החי בין מן המת, אינו לוקה אבל אסור הוא בעשה שהרי הכתוב מונה שבעת מיני חיה ואמר בהן "זאת החיה אשר תאכלו", הא כל שהוא חוץ מהם לא תאכלו, ולאו הבא מכלל עשה עשה.    והרמב"ן והרשב"א והראב"ד חולקים עליו וסבירא להו דאין עשה בבשר האדם.

אבל פשטות הברייתא שמסיק שבשר האדם אין לא תעשה על אכילתו משמע אבל עשה יש בו, וכדעת הרמב"ם. מה שאין כן ברישא אמר ואין חלב מהלכי שתים טמא -- משמע שאין בו אפילו איסור עשה.

אמנם בטעם הדבר נראה לדעתי שלא כנראה משטחיות דברי הרמב"ם, כי לדעתי אין האדם נכנס בגדר שם 'חיה' אף שכתוב "ויהי האדם לנפש חיה" ותרגומו "לרוח ממללא", חיה לחוד ונפש לחוד. ולא מצאנו בשום מקום בתנ"ך או בדברי חז"ל שהאדם יכנס בגדר שם 'חיה'. ובכל זה יש עשה באכילת בשר האדם מטעם אחר, כי אדם הראשון נאסר לו אכילת בשר כמו שאמרו בסנהדרין (דף נט:), וכשבא נח הותר לו אכילת בשר במה שכתב "כל רמש אשר הוא חי לכם יהיה לאכלה". ואין בשר האדם בכלל היתר זה כי אינו "רמש", ונשאר באיסורו כמקדם, שבכלל איסור הבשר לאדם הראשון היה גם בשר האדם דלא הותר לו רק הצומח. ובמה שכתב "זאת החיה אשר תאכלו" שמוסב על מ"ש לנח "כל רמש אשר הוא חי לכם יהיה לאכלה" (כמ"ש בספרא למעלה (שמיני פרשה ב מ"ג) משמע מוציא מיד משמע וכולי, וכמו שפירשתי שם (סימן סג)) -- כל שכן שאכילת בשר האדם נשאר באיסורו הקודם שהיה אסור בעשה ממה שכתוב "כל רמש אשר הוא חי" ולא אדם, ולאו הבא מכלל עשה עשה.

וכבר התבאר למעלה (סימן סט) דעת ההמ"ג שכל שאיסורו בעשה ויש בו קל וחומר -- עונשים מן הדין, שמטעם זה בהמה טמאה בלא תעשה על ידי דין קל וחומר. וע"כ רצה תחלה לומר שבשר מהלכי שתים וחלב מהלכי שתים יהיה בלא תעשה על אכילתם, ור"ל אחר שיש דין קל וחומר לאדם [שהחמיר במגעו (והיינו שמטמא מחיים בזב וזבות לפרש"י בכתובות (דף ס) או שאם נוגע בו במותו מטמא לפירוש הקרבן אהרן) וכל שכן שראוי להחמיר בבשרו] -- ממילא הוא בלא תעשה כיון דיש בו עשה ודין קל וחומר. ואז נאמר גם כן שהחלב בלא תעשה כי נדון כמו שבטמאים החלב כבשר -- כן גם במהלכי שתים.

ולכן כתוב "את זה לא תאכלו" שהוא מיותר, כי אחר שתפס כל מין ומין מהטהורות והראה להם שעל זה אמר "את זה תאכלו" (כנ"ל ס' סב) לא הוצרך להראות הטמאות שחשב פה שיש להם סימן אחד כמו שלא הראה יתר הטמאות שאין להם שום סימן. וזה כפול בפר' שמיני ובפרשת ראה. ובא למעט בשר האדם וחלבו -- רק את זה לא תאכלו אבל בשר האדם אינו בלא תעשה.

ואחר שמה שכפל "גמל" "גמל" במשנה תורה בא לאסור חלב הטמאים (כמ"ש בסימן הקודם) -- ממילא ממה שכתב "את זה לא תאכלו" ר"ל חלב הטמאים ממעט שחלב האדם אינו בלא תעשה וממילא בשר האדם נשאר בעשה שהיה בו קודם מתן תורה וחלב האדם הותר לגמרי כי אין לדמותו לטמאים לאסור חלבו אחר שזה בלא תעשה וזה בעשה. ולכן בחלב תפס זה טמא ואין חלב מהלכי שתים טמא (ר"ל שהותר לגמרי), ובבשר תפס שאינו בלא תעשה.

(ובגמרא שאמר למעט חלב ודם -- היא דרשה אחרת. והספרא לשטתו שבפרשת צו (פרשה י מי"א) ממעט דם מהלכי שתים מ"לעוף ולבהמה", עיי"ש.

ומ"ש אוציא את החלב שאינו נוהג בכל -- פירוש, שמותר בטהורה והיא חידוש כמ"ש בבכורות (דף ו:), עיי"ש.

והמפרשים האריכו ונדחקו בפירוש הספרא הזה. ולמה שכתבנו הכל נכון תהילה לאל. וגם דעת הרמב"ם יש להסב אל כוונה הזאת למעיין.

סימן עגעריכה

ויקרא יא ד:
אַךְ אֶת זֶה לֹא תֹאכְלוּ מִמַּעֲלֵי הַגֵּרָה וּמִמַּפְרִיסֵי הַפַּרְסָה אֶת הַגָּמָל כִּי מַעֲלֵה גֵרָה הוּא וּפַרְסָה אֵינֶנּוּ מַפְרִיס טָמֵא הוּא לָכֶם.


ספרא (מלבי"ם) פרשת שמיני פרק ד:

[ה] "את הגמל כי מעלה גרה הוא..ואת השפן כי מעלה גרה הוא..ואת הארנבת כי מעלה גרה היא" מה תלמוד לומר?   אם לתיקון המקרא הרי כבר נאמר 'הגמל והארנבת והשפן כי מעלה גרה המה', ולמה באו?     לרבות את הריבוי שאמרנו.


[ו] "את הגמל כי מעלה גרה הוא" מה תלמוד לומר?    שיכול יתירנו סימן אחד.

  • ודין הוא! ומה אם חזיר -- שמפריס פרסה -- טמא, גמל -- שאין מפריס פרסה -- אינו דין שיהא טמא?!
  • אילו כן הייתי אומר מי אוסר את החזיר? גרה! היא תתיר גמל!
  • תלמוד לומר "את הגמל כי מעלה גרה היא"
  • יאמר בגמל וקל וחומר לחזיר? ומה גמל שמעלה גרה טמא, חזיר -- שאינו מעלה גרה -- אינו דין שיהא טמא?!
  • [ז] אילו כן הייתי אומר מי אוסר את הגמל? פרסה! והוא תתיר את החזיר!
  • תלמוד לומר "ואת החזיר כי מפריס פרסה ולא גרה טמא הוא".


את הגמל כי מעלה גרה הוא וכולי:    הנה מ"ש בכל אחד בפני עצמו "כי מעלה גרה ופרסה איננו מפריס טמא הוא לכם", ולא כללם כולם בדיבור אחד כמו שעשה במשנה תורה שאמר "את הגמל ואת השפן..טמאים הם לכם" -- זה לענין הדרוש הנזכר (בסימן עא) שכתוב ששה פעמים "טמא הוא לכם" לדרוש שרק ששה אלה טמאים משום חסרון סימן טהרה אבל יש ששה אחרים (שהם ה' חטאות מתות ופסולי המוקדשים) שאסורים אף שלא חסר להם סימן טהרה.

וזהו שאמר [במשנה א] מה תלמוד לומר אם לתיקון המקרא (ר"ל אם תאמר שכן דרך הלשון לדבר על כל אחד בפני עצמו) הרי כבר נאמר "הגמל והארנבת וכולי" (ר"ל הלא במשנה תורה כללם ביחד), ולמה באו? לרבות את הריבוי שאמרנו.

עתה שואל [במשנה ו] "ואת הגמל וכולי" מה תלמוד לומר -- ר"ל הלא כלל הדיבור מיותר, שאחר שאמר שרק מפריס פרסה ומעלה גרה יאכלו -- ידעינן שאם חסר סימן אחד אסור.    ומשיב שהייתי טועה שמ"ש "מעלה גרה" פירושו או מעלה גרה; שאם מפריס פרסה לבד או מעלה גרה לבד מותר. וגם אם יכתב בו"יו -- "ומעלת גרה" -- נאמר שהוא וי"ו המחלקת.

ואין לומר שאם כן יכתב צד אחד שהחזיר טמא ונדע גמל בקל וחומר אחר שאומר שהחזיר הגם שמפריס פרסה טמא כל שכן הגמל שאין מפריס. משיב שאז נטעה שעיקר האיסור היא חסרון גרה והגמל שמעלה גרה טהור. וכן אם יכתב גמל ולא חזיר נטעה בהפך. ולכן היה צריך לכתב שני הצדדים. ואחר שגוף הדבר צריך לכתב, האריך בלשונו וכתב גמל ושפן וארנבת כל אחד בפני עצמו לרבות הריבוי הנזכר בסימן עא.

ועוד לאלקי מלים גם בדרך הפשט בשינוי לשון הכתוב. שבגמל אמר "פרסה איננו מפריס" ובשפן אומר "פרסה לא יפריס" ובארנבת אמר "פרסה לא הפריסה". כי יש הבדלים. שהגמל פרסותיו מופרסות וחכמי הטבע חושבים אותו בין מפריסי פרסה. אמנם כיון שפרסתו אינה שסועה לשתים, כי מחובר בסופו, אינו בכלל מפריס פרסה האמור בתורה; שצריך שיהיה שסוע לשתים. ועל כן תפס הלשון "פרסה איננו מפריס", כי יש הבדל בין מלת לא ובין מלת איננו. שמלת "לא" שולל הפעולה ומלת "איננו" שולל התואר מן המתואר או הקנין מן העצם. ופירושו שהגם שנעשה בו פעולת ההפרסה ולא נוכל לומר בו "פרסה לא הפריס" -- בכל זה איננו מפריס, ר"ל אין בו תואר זה שיקרא "מפריס פרסה" לענין סימני טהרה.

והנה במין השפן נמצא מין אחד הנקרא ( וואווער ), משכנו בנקרת הסלעים אשר על הר סיני והוא מעלה גרה וברגליו האחרונות יש לו שלשה פרסות, רק רגליו הראשונות הם עבות אחוזות בארבע אצבעות ונוכל לחשבו למפריס פרסה מצד רגליו האחרונות. לזה אמר בו "ופרסה לא יפריס" בלשון עתיד, רוצה לומר הגם שהתחיל להפריס בצד אחד מגופו -- לא יפריס בעתיד, שלא יגמור בו הטבע פעולה זאת ברגליו הראשונות.

אבל בארנבת שלא נמצא במינו פרסה כלל אמר לשון הפשוט -- "ופרסה לא הפריסה". וכן במשנה תורה שכלל הכל כל אחד בקוצר אמר "ופרסה לא הפריסו".

ובספרי (ראה פסקא קב) "אך את זה לא תאכלו" אמר רבי עקיבא וכי משה קניגי ובלסתר היה? מכאן תשובה לאומרים אין תורה מן השמים. רוצה לומר שפה נמצא מופת שהתורה היא אלקית שנתן כלל שרק מפריס ומעלה גרה יאכל וחשב בפר' ראה עשרה מינים שיש להם ב' סימנים וג' מינים שהם מעלה גרה לבד ומין אחד שהוא מפריס פרסה. וחכמי דור דור חקרו ודרשו על כל מיני הבעלי חיים הנמצאים בכל חלקי עולם ולא מצאו אף מין אחד זולת אלה שיהיו לו ב' סימנים או סימן אחד. וזה מופת כי אלקים ראה ויספרה, הכינה וגם חקרה.

ודע כי חכמי הטבע הזכירו בעל חי אחד בין משפחת החזיר נקראת ( טאיאסו ), משכנו עדרים עדרים באמעריקא החמה הדרומית, והוא מפריס פרסה ולו ד' קיבות כמקרה כל בעל גרה באשר הוא גם מעלה גרה. והוא דומה בתוארו לחזיר היער וגדלו כחזית הבית. שערו קשה ושחור ועל צוארו כעמק ממראה לבן ובאמצע גבו ממעל שהוא שסוע כעובי אצבע ושם כיס קטן מלא מיץ מריח כביזאם. ולא נפלאת היא מ"ש רב חנין בר רבא (חולין ס, ב) השסועה בריה בפני עצמה שיש לה ב' גבין וב' שדראות וכי משה קניגי או בלסטרי היה מכאן תשובה לאומר אין תורה מן השמים. וזאת סגולת החי הזה השוכן באמעריקא אשר נעלמה אז מעין כל, רק בורא כל הוא לקצות הארץ יביט. וזה כשמואל שפירש בנדה (דף כד.) דבריה בעלמא איתא. וכפרש"י שם ולא כרבינו תם.

ולדעת רב דבריה בעלמא ליתא -- צריך לומר שהגם שיש לו עומק בגבו, לא נקרא ב' גבין כיון שמדובקות בפנים. והשתא לדעת רב יוכרח לומר שאם אמת כדברי הכותבים יהיה זה ממין משפחת הטהורים, כי לכל אחד מן הטהורים יש מינים רבים, כמו משפחת היעלים הם י"ז, משפחת האיל י"ד מינים.

אבל הנראה מדברי חכמי הטבע שבריה זו יש לה שיניים בלחי העליון כחזיר ולועסות המאכל הגם שיש לו ד' קיבות כבעלי הגרה. ולכן חשבה החכם לינעע[3] למשפחת החזיר. וכבר גדרו חז"ל שבעלי הגרה אין להם שיניים בלחי העליון. וי"ל שלכן אמר בחזיר "והוא גרה לא יגר" בלשון עתיד, ר"ל שגם המין ממנו שהתחיל קצת ענין גרה על ידי ד' קיבות -- לא תשלם בו הטבע פעולה זאת כי לועס בשיניו. וכמו שאמר בשפן "פרסה לא יפריס" כנ"ל.

צא וראה כי במקום שהציבה לה תורת הכתב אות ומופת שהיא מן השמים כנזכר גם אחותה תורה שבעל פה נתנה לה מופת כי היא אלקית. אמרו חז"ל (חולין נט, א) כל שאין לה שינים למעלה בידוע שהוא מעלה גרה ומפריס פרסה. ומאין נודע זאת להם שלא נמצא מין אחד בעולם שהיא טמא וחסר שינים העליונים?

ואמר ר"ח היה מהלך במדבר ומצא בהמה שפיה גמום ופרכותיה חתוכות בודק בבשרה אם מהלך שתי וערב בידוע שהיא טהורה ואם לאו בידוע שהיא טמאה ובלבד שיכיר ערוד. ומקשה דלמא איכא נמי מינא אחרינא דדומה לערוד. גמירי דליכא. והיכי בודק? אמר אביי ואיתימא ר"ח בכנפי העוקץ.     מי בכל חכמי הטבע מעולם ועד עולם יגיד זאת?!

סימן עדעריכה

ויקרא יא ח:
מִבְּשָׂרָם לֹא תֹאכֵלוּ וּבְנִבְלָתָם לֹא תִגָּעוּ טְמֵאִים הֵם לָכֶם.


ספרא (מלבי"ם) פרשת שמיני פרק ד:

[ח] "מבשרם"-- ולא מן העצמות ולא מן הגידים ולא מן הטלפים שלהם.

"ובנבלתם לא תגעו" -- יכול יהיו ישראל מוזהרים על מגע נבילות?

  • תלמוד לומר "אמור אל הכהנים בני אהרן ואמרת אליהם לנפש לא יטמא בעמיו"-- הכהנים אין מטמאים למתים, ישראל מטמאים למתים.  [ט] קל וחומר! אם מטמאים למתים חמורים -- לא יטמא לנבלות הקלות?! הא מה אני מקיים "ובנבלתם לא תגעו"?    ברגל.

[י] אחרים אומרים:

  • "ובנבלתם לא תגעו" -- יכול אם נוגע אדם בנבלה ילקה את הארבעים?  תלמוד לומר (ויקרא יא, כד) "ולאלה תטמאו".
  • יכול אם ראה אדם את הנבלה ילך ויטמא בה?  תלמוד לומר "ובנבלתם לא תגעו".
  • הא כיצד?    הוי אומר רשות.


מבשרם לא תאכל ובנבלתם לא תגעו:    כבר התבאר בפרשת צו (סי' קיז) שכל מקום שיחד הבשר בפירוש בא למעט עצמות וגידים, דאי לאו כן הוה ליה לומר "לא תאכלו מהם", עיי"ש.

ומה שכתב "ובנבלתם לא תגעו" -- אי אפשר לפרש שהוא אזהרה, דהא אין ישראל מוזהרים על טומאת מת החמור וכל שכן על טומאת נבילות הקלים. רק פירוש "בנבלתם לא תגעו" -- אם תרצו להיות טהורים, כגון ברגל שמחויב לטהר את עצמו. וזה פירוש [משניות ח' ט'] מובא בראש השנה (דף טז.).

[ ובטורי אבן שם מקשה דלמא גם ישראל מוזהרים על טומאת מת, ומזהיר את הכהנים לענין שגם אם הם טמאים כבר מנבלה או טומאת זב וזבה -- שבהאי גוונא ישראל מותר לטמא -- וכהן אסור, עיי"ש.    ולא קשיא מידי, דהלימוד הוא ממה שלא הוזהרו ישראל על טומאת מת וממילא אין מוזהרים כלל. דאין לומר דיזהרו מקל וחומר מטומאת נבלה -- דאין מזהירים מן הדין. והשתא אין סברא שיהיו מוזהרים מטומאה קלה בלאו ולא מטומאה חמורה. ]

ואחרים [במשנה י'] מביאין ראיה מלשון הכתוב (פסוק כד) "ולאלה תטמאו וכולי לכל הבהמה וכולי", ואם מוזהרים על נגיעתם היה לו לכתוב "ולאלה לא תטמאו" כמו שכתב "לנפש לא יטמא בעמיו", ותפס בלשון חיוב -- אלה מטמאים אתכם -- מזה מבואר דאין אזהרה בנגיעת נבלה. אולם אם היה תופס גם כן לשון כזה "ולנבלתם תטמאו" היה מקום טעות שהיא ציוי. לכן תפס כאן לשון שלילה, ר"ל לא תגעו אם תרצו להיות טהורים.

סימן עהעריכה

ויקרא יא ח:
מִבְּשָׂרָם לֹא תֹאכֵלוּ וּבְנִבְלָתָם לֹא תִגָּעוּ טְמֵאִים הֵם לָכֶם.


ספרא (מלבי"ם) פרשת שמיני פרק ד:

[יא] "טמאים"-- מלמד שמצטרפין זה עם זה; בשר ובשר, חלב וחלב, בשר וחלב - בין בחייהן בין במיתתם.

[יב] "טמאים"-- לאסור צירן ורוטבן וקיפה שלהם.

"הם"-- פרט לשאין בהם בנותן טעם.

"לכם"-- מותרים הם בהנאה.


טמאים הם לכם:    כבר אמר "את זה לא תאכלו" ואמר בכל אחד "טמא הוא לכם", ולמה חזר שנית "מבשרם לא תאכלו טמאים הם לכם"?

פירשוהו חז"ל מפני שכל האיסורים המחולקים באזהרתן כמו דם וחלב פיגול ונותר וטמא אין מצטרפין זה עם זה. וכמו שכתב הרמב"ם בהלכות מאכלות אסורות (פרק ד ופרק יד). ואחר שיחד את כל אחד בפני עצמו ואמר בו "טמא הוא לכם" -- הוה אמינא שאין מצטרפין. לכן חזר וכלל אותם כאחד ללמד שהם באזהרה אחד ומצטרפין זה עם זה. ומבואר כי החלב הוא כבשר שכל הראוי לאכילה היא בכלל בשר (רק בטהורה שחלק הכתוב בפירוש בין חלב לבשר, וכמ"ש הרמב"ם (פ"ב מהל' מאכלות אסורות ה"ב)). לכן אמר דחלבם ובשרם של כולם מצטרפין.

אמנם שעל זה היה די במה שכללם במה שכתב "מבשרם לא תאכלו", ולמה אמר "טמאים הם"? דאם לענין טומאה -- הלא עתה אינו מדבר מטומאה, שזה יבוא בפסוק כד "ולאלה תטמאו וכולי" שסיים "טמאים הם לכם", ופה מדבר מאיסור אכילה.

אמרו משום דבלשון אכילה אין במשמע הדבר הנמחה ממנו או הרוטב היוצא. מה שאין כן בלשון 'טומאה' כולל גם צירן ורוטבם וקיפה שלהם כמו שדרוש גם כן בלשון 'שקץ' (שמיני פרשה ג מ"ח ומשנה יב). ועיין מה שכתבנו לקמן (סי' פא).

ובכל זה במה שכתב מלת "הם", שכבר בארנו באילת השחר (כלל קלה) דכל מקום בא לדרשה -- מורה רק הם, ר"ל אם מורגש טעמם שאז יש מציאותם במאכל, לא אם אין בם בנותן טעם.

ובמה שכתב מלת "לכם" משמע שהם טמאים לצרכיכם לאכילה אבל אם אינו לכם רק לאחרים כגון למכרם לעכו"ם -- מותר. ועיין באילת השחר (כלל תקצד).


  1. ^ עי' בפי' המלבי"ם שהכוונה אל חמשה מתוך ששה פעמים שכתוב בתורה את המילים "טמא הוא לכם"/ ולא הגהתי כך בתוך הספרא עצמו היות שגם המלבי"ם לא הגיה בטקסט הספרא שלו -- ויקיעורך
  2. ^ כהערה הנ"ל, עפ"פ המלבי"ם דריש כאן מפעם הששית שכתוב "טמא הוא לכם", עיי"ש -- ויקיעורך
  3. ^ דהיינו w:קארולוס ליניאוס -- ויקיעורך