התורה והמצוה ויקרא ז ז-ח
ספרא | מלבי"ם על פרשת צו | מחבר:מלבי"ם
משנה תורה לרמב"ם | תלמוד בבלי
מפרשים על הספרא: קרבן אהרן | הראב"ד | הר"ש | רבינו הלל | חפץ חיים | עשירית האיפה | מלבי"ם | עזרת כהנים | דרך הקודש
סימן פה עריכה
[א] "כחטאת כאשם"-- מה חטאת מן החולין, בידו הימנית, וביום - אף אשם מן החולין, ובידו הימנית, וביום.
"תורה אחת להם"-- לסמיכה.
כחטאת כאשם תורה אחת להם: כפי פשוטו מוסב על הנאמר אחריו: "הכהן אשר יכפר בו לו יהיה"; שבזה יהיה לאשם 'תורה אחת' עם החטאת. וכן פרש"י תורה אחת להם בדבר הזה. ואין כן דעת רבותינו. שאם כן מדוע תפס הדוגמא חטאת ואשם? הלא זה נוהג בכל הקרבנות כמו שכתב אחרי זה.
ועוד שאם כן הם דברי מותר. וכל מקום שמדמה דבר לדבר אחר - לא באר דין דבר הנדמה כמו "ושרף אותו כאשר שרף את הפר הראשון" (ויקרא ד, כא), "כאלה תעשו ליום שבעת ימים" (במדבר כח, כד). אבל במקום שבאר דין הדבר ההוא בפירוש יהיה זה שפת יתר אם יזכיר "שעשה בו כמו לדבר אחר". והעירו בו תמיד
- כמו שאמרו בספרא ויקרא דבורא דחובה (פרק ט מ"ד) ו(פרק י מ"ז) ו(פרק יא מ"ד) על מה שכתוב בחטאת נשיא ויחיד "כחלב זבח השלמים" -- ומה פירש בזבח השלמים.
- וכן (צו פרק ג מ"ג) על "קדש קדשים היא כחטאת וכאשם"
- תזריע (פרשה א מ"יב) על "כימי נדת דותה תטמא"
- פרשת נגעים (פרק יא מ"ו) על "כמראה צרעת עור בשר"
- אחרי (פרשה ג מ"ב ז) על "ועשה את דמו כאשר עשה"
בכל אלה בקשו חשבונות רבים למה ידמה דין מפורש בגופו לדבר אחר.
וכן במה שכתב פה "כחטאת כאשם" על כרחך ידמה אותם לענין אחר הבלתי מפורש באשם עצמו. והנה אין לפרש שיודיע שהאשם דומה בכל דיניו לחטאת כמו שכן דעת ר' אליעזר (כנ"ל סימן פג) -- דלחכמים אין שוים בדיניהם; שזה למעלה וזה למטה, זה בזריקה שתי מתנות וזה מתן ד' בנתינה, זה טעון כיבוס וזה אין טעון כיבוס, זה פסול שלא לשמו וזה כשר שלא לשמו, וכדומה. ועל כרחך שרק בענין אחד ידמה אותם.
ופירשוהו חז"ל שהוא, שכמו שחטאת מן החולין וביום ובידו הימנית - כך אשם. ולימוד זה כבר נזכר
- בספרא ויקרא דבורא דחובה (פרשה י מ"י)[1] לענין עולה
- ולמעלה (צו פרק ג מ"ג) לענין מנחה
- ומצורע (פרק ג מ"א) לענין אשם מצורע
וכבר הזכרתי (ויקרא סימן שלז) שבחולין (דף כב.) וזבחים (דף צח.) אמר ד"ביום" כדי נסבא. ובמנחות (דף פג.) אמר דגם "ידו ימנית" כדי נסבא.
והנה היה די שיאמר "כחטאת כאשם" ותו לא. למה הוסיף "תורה אחת להם"? וכבר הזכרתי למעלה (סימן כג) שבמלת "תורה" ידמה שני דברים לענין תורה כללית וחק כולל. ועל זה אמר שידמה גם לענין סמיכה שנוהג בכל החטאת וכל קרבנות יחיד. ואף שאינו מעכב ואם לא סמך כשר -- יאמר כי השוו בכל תורתם ומשפט הנהגתם ומצותם. וזהו שאמר תורה אחת להם לסמיכה. ובזבחים (דף יא.) אמר כחאטת כאשם לענין סמיכה -- שם קצר בדבר.
סימן פו עריכה
"הכהן[2] אשר יכפר בו לו יהיה"-- פרט לטבול יום ולמחוסר כפורים ולאונן.
הכהן[3] אשר יכפר בו: זה כתוב ג' פעמים: ( א ) בחטאת (ויקרא ו, יט) "הכהן המחטא אותה יאכלנה", ( ב ) באשם פה, ( ג ) בפסוק שאחרי זה "עור העולה אשר הקריב לכהן לו יהיה" (כי מה שכתב זאת בפסוק ט' גבי מנחה צריך לדרוש שיתבאר בסימן צב).
ואי אפשר לפרש שיהיה לכהן המחטא והמכפר והמקריב -- דהא בחטאת ובאשם באר שכל זכר בבני אהרן יאכלנה. רק שכבר גלה זאת במנחה שמה שכתוב שם "לכהן המקריב אותה לו תהיה" היינו כל הבית אב העובדים באותו יום, שכולם נקראים 'כהן המכפר והמקריב', כי כולם עוסקים בעבודה שנעשית על ידי כהנים רבים כמו שכתוב "וזרקו..וערכו..והקריבו.." בלשון רבים [כמ"ש בפר' ויקרא (סימן נא)].
אולם למה יאמר זאת? הלא כבר גלה זאת במנחה ומשם נלמד בקל וחומר ליתר קרבנות? רק שרצונו לומר רק לכהן הראוי להקריב ולכפר, לא הבלתי ראוי. ולכן כפל הכינוי עם השם -- "לכהן..לו יהיה"-- שזה זר ונדרש תמיד כמו שבארנו באילת השחר (סימן רי). ובא ללמד רק לכהן המכפר, לא הבלתי ראוי. וכמו שתראה בזבחים (דף קג:) שעיקר הדרוש מכפילת הכינוי "לו יהיה", עיי"ש.
וע"כ שלש בספרא למעלה (צו פרשה ד מ"ג) בחטאת ופה באשם ובסוף הפרק בעולה -- למעט טבול יום ומחוסר כפורים ואונן. ונראה שלכן כתב ג' פעמים. חד לטבול יום, וחד למחוסר כפורים דקיל יותר שאין צריך הערב שמש וכמ"ש התוספות בזבחים שגיאת לואה: (בקריאה לתבנית:הפניה-גמ) אות עברית לא מתאימה/: ?.(דף ?) ובכמה מקומות, וחד לאונן דקיל יותר דנוגע ואינו מקריב. אולם מדברי הספרא סוף הפרק משמע שצריך פסוק מיוחד לעור העולה דאינה לאכילה. ונראה לפרש דטבול יום ומחוסר כפורים מחד קרא גמיר.
סימן פז עריכה
"והכהן המקריב את עֹלַת איש"-- פרט לעולת הקדש, דברי ר' יהודה. ר' יוסי בר' יהודה אומר: אף עולת הגר.
"עֹלַת איש" -- אין לי אלא עולת איש; עולת נשים ועבדים מנין? תלמוד לומר "עור העֹלה"-- ריבה.
אם כן למה נאמר "עולת איש"? - עולה שעלתה לאיש; פרט לשנשחטה חוץ למקומה.
[ב] יכול שאני מרבה אף אם נשחטה שלא לשמה? הואיל ולא עלתה לבעלים לשם חובה - לא יהיו הכהנים זכאים בעורה?... תלמוד לומר "עור העֹלה"-- ריבה.
והכהן המקריב את עולת איש: כבר בארתי בסדר ויקרא (סימן י) שיש שמונה הבדלים בין שם אדם ובין שם איש. ומהם, ששם "איש" בא לפעמים לסימן המין אל שם אשה ולפעמים בא ליחס הקנין אל הקונה כמו "עבד איש" "אשת איש" וכדומה. ובשניהם לא יתכן שם "אדם".
אמנם במקום שיש להסתפק אם בא שם 'איש' על בעל הדבר וסמיכת הקונה או שבא על שם המין (איש ולא אשה) -- הנה אז צריך לברר שבא על יחס הקנין והקונה, ובסתמא יש לפרש שבא על שם המין וממעט אשה. שכן תראה (ביבמות מח, קידושין עב, גיטין לח, נזיר סב) אמר שמואל המפקיר עבדו יצא לחירות שנאמר "וכל עבד איש מקנת כסף" -- עבד איש ולא עבד אשה?! אלא עבד שיש רשות לרבו עליו קרוי עבד ושאין רשות לרבו עליו אין קרוי עבד. בארו שמה שכתוב "עבד איש" היא סמיכת הקנין אל הקונה בשיש לו בעלים וממילא אינו שם המין וגם אשה בכלל. כי שָם לא יתכן לפרשו שהוא שֵם המין כמו שאמרו במכלתא (בא פרק טו) "וכל עבד איש" - אשה וקטן מנין? תלמוד לומר "מקנת כסף" מכל מקום. רוצה לומר שהלא באר הטעם מצד שהוא מקנת כסף באין הבדל מי הקונה, כי שם "איש" בא על הקונה, לא על הזכר.
על פי זה תבין ברייתא דספרא (המובאת בזבחים דף קג) שתחלה החליט שמה שכתוב "עולת איש" בא על סמיכות הקנין אל הקונה, רוצה לומר עולה שיש לה בעלים. ופירש ר' יהודה שממעט עולת הקדש. ומפרש בגמרא במקדיש נכסיו שסבירא ליה לר' יהודה דזכרים יקרבו עולות דכל הראוי למזבח בודאי הקדיש למזבח ומכל מקום העור דחזי לבדק הבית נתפס לבדק הבית כשאר נכסיו שהם לבדק הבית דאדם חולק הקדשו. ור' יוסי בר' יהודה מצייר זה אף בעולת גרים דהיינו גר שמת ואין לו יורשים שאינו עולת איש שאין לו בעלים.
ועל זה שואל מנא לן שמה שכתוב "עולת איש" היא סמיכת הקנין על הקונה? נאמר ששם 'איש' בא לסימן המין וממעט אשה? וזהו שאמר אין לי אלא עולת איש, עולת נשים ועבדים מנין (כן גרס רש"י שם). ומשיב תלמוד לומר 'עור העולה' - ריבה. וזה יתבאר על פי היסוד אשר הנחנו באילת השחר (פרק טו) שמדרכי הלשון שלא להחזיר את השם שהזכיר כבר, רק ירמזוהו על ידי כינוי. וכן היה לו לומר "עורה אשר הקריב" בכינוי, ולמה אמר "עור העולה"? ואחד מדרכי חז"ל בזה שהשם הנשנה אינו דוקא השם הראשון. שאם יאמר בכינוי מוסב רק על הנזכר כבר, אבל אם אומר "עור העולה" היא אף עולה שאינה 'עולת איש' כתנאי הראשון [כמו שבארנו שם כלל קלח קלט].
ולפי זה מוכח שמה שכתוב "עולת איש" היא סמיכת הקנין -- עולה שיש לו בעלים -- ובזה יצויר הדרוש הזה. כי בכלל עולה שאין לו בעלים היא עולה שנשחטה חוץ לזמנה וחוץ למקומה שאינה עולת איש כי אחר שפסולה אינה לבעליה.
ובזה היה עולה על הדעת שגם עולה שנשחטה שלא לשמה, שהגם שכשרה, כיון שלא עלתה לבעלים לשם חובה גם כן אינה 'עולת איש'. לזה אמר עור העולה ריבה -- אף עולה אחרת שאינה לגמרי עולת איש בענין שיצא בה ידי חובתו, כיון שמכל מקום יש לו בעלים קצת, שכשרה. (כי בארנו שם שכיון שחזר השם בה' הידיעה צריך שידמה קצת על כל פנים לשם הראשון, כמו שאמרו שם הדם שנתקבל בכלי, עיי"ש היטב).
ודרוש הזה צודק אם פירוש "עולת איש" - בעלים. אבל אם נדרש עולת איש ולא אשה - מה ירבה במה שכתוב "עור העולה"? וזהו שאמר תלמוד לומר "עור העולה" ריבה, ומזה מוכח אם כן למה נאמר "עולת איש" וכולי יכול שאני מרבה וכולי תלמוד לומר "עור העולה". שזה היא הריבוי. והבן היטב.
סימן פח עריכה
אין לי אלא עור העולה; עורות קדשי קדשים מנין? תלמוד לומר "אשר הקריב".
יכול שאני מרבה אף עורות קדשים קלים? תלמוד לומר "העֹלה" -- מה עולה מיוחדת קדשי קדשים - יצאו קדשים קלים.
[ג] ר' ישמעאל אומר: "עור העֹלה" - אין לי אלא עור העולה; עורות קדשי קדשים מנין?
- ודין הוא! ומה אם במקום שלא זכו כהנים בבשר - זכו בעורות, כאן שזכו בבשר -- אינו דין שיזכו בעורות?!
- מזבח יוכיח! שזכה בבשר ולא זכה בעורות!
- [ד] לא! אם אמרת במזבח -- שלא זכה במקצתם, תאמר בכהנים שזכו במקצתם?! הואיל וזכו במקצתם - יזכו בכולם!
רבי אומר כל עצמינו לא הוצרכנו אלא לעור העולה בלבד; שבכל מקום העור מהלך אחר הבשר:
- פרים הנשרפים ושעירים הנשרפין -- עורותיהן נשרפין עמהם שנאמר (ויקרא טז, כז) "ושרפו באש את עֹרֹתם ואת בשרם ואת פִּרשם"
- [ה] חטאת ואשם וזבחי שלמי צבור ניתנים מתנה לכהן; רצו להפשיט - מפשיטין, רצו לאוכלן - אוכלים אותם ואת עורותיהם.
- אבל העולה -- לפי שנאמר בה "והפשיט את העֹלָה" -- צריך הכתוב לומר "עור העֹלָה אשר הקריב לכהן לו יהיה".
עור העולה אשר הקריב: מלת "אשר הקריב" מיותר, שכבר אמר "והכהן המקריב" [וידוע שמלת "אשר" הנקרא 'כינוי המיחד' בא לציין את השם שהיא מצרף עמו בהודעה חדשה, שעל ידו יהיה השם נודע לנו. כמו "איש אשר ישחט שור או כשב", "וכי ימות מן הבהמה אשר היא לכם לאכלה". לא לתאר את השם בדבר שכבר נזכר ונודע].
ועל כן פירשוהו חז"ל שמלת "אשר" פה היא מלת הטעם; שבאר הטעם; שעל ידי שהקריב -- על ידי זה עור העולה לכהן. ומלמד שהוא הדין כל דבר שמקריב -- העור לכהן.
ובכל זאת אחר שאמר "העולה אשר הקריב" ולא תפס בסתם -- שכל שיקריב העור אל המקריב -- מורה שצריך שיהיה דומה לעולה שהיא קדשי קדשים, לא קדשים קלים שהעור לבעלים כמו הבשר. וזהו שאמר בספרא (מובא בזבחים דף קג כל הפסקא) עורות קדשי קדשים מנין? תלמוד לומר "אשר הקריב", יכול וכולי תלמוד לומר "העולה".
ור' ישמעאל אומר שזה נדע מדין קל וחומר. שאם בעולה שלא זכו בבשר - זכו בעור, כל שכן ביתר קדשי קדשים שזכו בבשר שיזכו בעור. ואין להשיב ממזבח -- שהגם שזכה בבשר לא זכה בעור -- דשאני מזבח שלא מצאנו שום קרבן שיזכה בעורו. [ובאר בגמרא דתנא קמא סובר מלתא דאתיא בקל וחומר טרח וכתב לה קרא. ולר"י צריך "אשר הקריב" לדרשא אחריתי, עיי"ש]
ורבי אומר שתפס עור העולה לרבותא. כי בכמה מקומות ידעינן שהעור מהלך אחר הבשר -- בחטאת הפנימית שניהם נשרפין, ובקדשים קלים שניהם לבעלים. והוא הדין בקדשי קדשים שניהם לכהן. רק בעולה שהבשר כליל והעור בהשפט צריך ללמד למי יתן העור. (וגירסת הגמרא "חטאת ואשם וכולי רצו לאוכלן אוכלים אותם ואת עורותיהם קדשים קלים לבעלים רצו מפשיטין אותם רצו אוכלים אותם ואת עורותיהם אבל עולה וכולי") ולפי זה לרבי מה שכתוב בחטאת "הכהן אשר יכפר בו לו יהיה" -- היינו העור והבשר, ומוסיף שגם בעולה שאין הבשר לכהן, העור 'לו יהיה'.
סימן פט עריכה
"לכהן לו יהיה"-- פרט לטבול יום ולמחוסר כפורים ולאונן.
יכול לא יחלקו בבשר שהוא לאכילה אבל יחלקו בעורות שאינם לאכילה?... תלמוד לומר "עור העֹלָה אשר הקריב לכהן לו יהיה"-- פרט לטבול יום ולמחוסר כפורים ולאונן.
לכהן לו יהיה: כבר בארנו שמה שכפל הכינוי עם הפעול בא לדייק רק לו יהיה, דהיינו לכהן הראוי להקריב, לא לטבול יום וכולי. אולם כבר למד זה במנחה ובחטאת, ולמה שלש זאת בעולה? משיב מפני שיש לומר שאחר שהעור אינו לאכילה - יחלקו בה. לכן הודיע זה גם בעור העולה.
ומבואר בגמרא (זבחים קג, ב). ושם לר' ישמעאל דרוש אחר. ואין כאן מקום להאריך.
- ^ אצלינו נמצא כאן: (ויקרא חובה פרק יח מ"י) -- ויקיעורך
- ^ כאן הגהתי. ובדפוס המלבי"ם כתוב "לכהן" גם בתוך טקסט הספרא וגם בדיבור המתחיל של פירושו, וכנראה דהוי שגיאת המחבר ולא דק - ויקיעורך
- ^ כאן הגהתי. ובדפוס כתוב "לכהן" וטעות הוא - ויקיעורך