התורה והמצוה ויקרא טז ל-לד

ספרא | מלבי"ם על פרשת אחרי מות | מחבר:מלבי"ם
משנה תורה לרמב"ם | תלמוד בבלי
מפרשים על הספרא:   קרבן אהרן | הראב"ד | הר"ש | רבינו הלל | חפץ חיים | עשירית האיפה | מלבי"ם | עזרת כהנים | דרך הקודש

סימן עו

ויקרא טז ל:

כִּי בַיּוֹם הַזֶּה יְכַפֵּר עֲלֵיכֶם לְטַהֵר אֶתְכֶם מִכֹּל חַטֹּאתֵיכֶם לִפְנֵי יְהוָה תִּטְהָרוּ.

ספרא (מלבי"ם) פרשת אחרי מות פרק ח:

[א] "כי ביום הזה יכפר עליכם"-- בקרבנות. ומנין שאף על פי שאין קרבנות ואין שעיר היום מכפר? ת"ל "כי ביום הזה יכפר".

כי ביום הזה יכפר עליכם: לפי הפשט יכפר על ידי קרבנות היום, שכפרה בא תמיד עם הקרבנות. וב' "ביום" הוא ב' הזמן כמו "בבקר" "בערב" "בחדש" "בשנה" ודומיהם. אבל ממ"ש "ועניתם את נפשותיכם כי ביום הזה יכפר" ואיך תלוי העינוי בכפרת הקרבנות? מבואר ממלת "כי" שגם היום עצמו מכפר, שלכן יתענה ויכנע בו ביום וישוב בתשובה. ובצד זה, ב' של "ביום" הוא ב' הכלי-- מציין הדבר המכפר כמו "וכפר עליו באיל האשם", וכן בהיום יכפר-- שעל ידי היום עצמו יכפר.

סימן עז

ויקרא טז ל:

כִּי בַיּוֹם הַזֶּה יְכַפֵּר עֲלֵיכֶם לְטַהֵר אֶתְכֶם מִכֹּל חַטֹּאתֵיכֶם לִפְנֵי יְהוָה תִּטְהָרוּ.

ספרא (מלבי"ם) פרשת אחרי מות פרק ח:

עבירות שבין אדם למקום יום הכפורים מכפר. ושבין אדם לחבירו אין יום הכפורים מכפר עד שירצה את חבירו.   [ב] זו דרש ר' אלעזר בן עזריה "מכל חטאתכם לפני ה' תטהרו"-- דברים שבינך לבין המקום מוחלים לך, דברים שבינך לבין חברך אין מוחלים לך עד שתפייס את חבירך.

יכפר עליכם לטהר אתכם מכל חטאתיכם לפני ה': הלשון בלתי מסודר שראוי לאמר "יכפר עליכם לפני ה' לטהר אתכם מכל חטאתכם" דהא "לפני ה' " מוסב על הכפרה. ולכן דרש ר' אלעזר בן עזריה (פה ובמשנה דפרק בתרא דיומא) ש"לפני ה' " מוסב כל "מכל חטאתכם"-- החטאים שהם לפני ה', היינו שבין אדם למקום, לא חטאת האדם לאדם.

סימן עח

ויקרא טז לא:

שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן הִיא לָכֶם וְעִנִּיתֶם אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם חֻקַּת עוֹלָם.

ספרא (מלבי"ם) פרשת אחרי מות פרק ח:

[ג] ומנין שיום הכפורים אסור באכילה ובשתיה וברחיצה ובסיכה ובנעילת הסנדל ובתשמיש המטה? ת"ל "שבתון" שבות.

יכול תהיה שבת בראשית אסורה בכולם? ת"ל "הוא"^[1]-- הוא אסור בכולם ואין שבת בראשית אסור בכולם.

שבת שבתון היא לכם ועניתם את נפשותיכם: השביתה היא ההפסק והביטול מעסק שהתמיד בו, ויצויר שיפסוק ושיבות ממלאכתו ועסקיו שעסק בהם בחול, ויצויר שיפסק וישבות מעסקי הגוף-- אכילה ושתיה רחיצה תשמיש-- שהם עניני חול. וכשאמר "שבתון" אצל מלאכה הוא שביתה ממלאכה, וכשאמר זה אצל "עינוי" הוא השביתה מעסקי גופו וצרכיו.

וכבר אמרנו (בסימן עג) ששם "שבתון" בתוספת נו"ן מורה לחז"ל על שביתה גמורה ויתירה ודרש גם לענין עינוי שיהיה שביתה החלטית מכל עניני הגוף.

וכבר בארנו (באילת השחר כלל קלט) שמלת "הוא" שבא עם התואר הוא מיותר ונדרש תמיד למעט זולתו, ופה ממעט שבת בראשית שבו לא ישבות רק ממלאכה, לא מצרכי גופו.

ובמה שהוכפל מלת "הוא" בפרשת אמור דרש ר' יוסי הגלילי בחולין (דף קב) ששבת ויום הכפורים ועשה מלאכה חייב על שבת בפני עצמה ויום הכפורים בפני עצמה ר"ל שהוא "שבתון" בפני עצמה. ופסקא זו נשנית שנית בספרא אמור (פרק יג משנה ד) ואין שם מקומו.

סימן עט

ויקרא טז לב:

וְכִפֶּר הַכֹּהֵן אֲשֶׁר יִמְשַׁח אֹתוֹ וַאֲשֶׁר יְמַלֵּא אֶת יָדוֹ לְכַהֵן תַּחַת אָבִיו וְלָבַשׁ אֶת בִּגְדֵי הַבָּד בִּגְדֵי הַקֹּדֶשׁ.

ספרא (מלבי"ם) פרשת אחרי מות פרק ח:

[ד] "וכפר הכהן אשר ימשח אותו" מה תלמוד לומר? לפי שכל הפרשה אמורה באהרן, אין לי אלא אהרן עצמו. מנין לרבות כהן אחר? ת"ל "אשר ימשח אותו"   אין לי אלא משוח בשמן המשחה. מרובה בגדים מנין? ת"ל "ואשר ימלא את ידו".   מנין לרבות כהן אחר המתמנה? ת"ל "וכפר הכהן".

וכפר הכהן אשר ימשח אותו: אחר שגמר כל מצות היום שב לאמר בל תחשב שרק אהרן לבדו יעשה כן כל ימי חייו, אחר שכל הפרשה אמורה באהרן, כי המצוה הזאת נוהגת על ידי כל כהן גדול אשר יעמד תחתיו וז"ש "וכפר הכהן אשר ימשח אותו".

והוסיף "ואשר ימלא את ידו" שהמלואת יד הוא בבגדים כמ"ש "ובגדי הקדש אשר לאהרן יהיו לבניו אחריו...ולמלא בם את ידם" (שמות כט) ושעל זה אמר "ולבש את בגדי הבד" ר"ל שבזה ימלא את ידו.

וממה שכפל מלת "אשר"-- "אשר ימשח..ואשר ימלא" מבואר שהוי"ו הוא וי"ו המחלקת ופירושו או אשר ימלא (שאם היה וי"ו המחברת היה צריך לומר בלא מלת "אשר" כמו "לכל הבהמה אשר היא מפרסת פרסה ושסע איננה שוסעת" ולא יכפול מלת "אשר" רק אם בא בחלוקה כמו "אשר ישחט במחנה או אשר ישחט מחוץ למחנה" או אם מלת "אשר" השני מגביל את הראשון ונכתב בלא וי"ו כמו "אשר יגור בתוכם אשר יעלה עולה או זבח") ובא לומר שהכהנים הגדולים שיעמדו מימות יאשיה ואילך, שנגנז שמן המשחה, יכפרו גם כן.

והנה מה שכתב "וכפר הכהן...וכפר את מקדש הקדש" למה כפל פעל "וכפר"? שהיה לו לומר "וכפר הכהן...את מקדש הקדש"? או יאמר "והכהן אשר ימשח...יכפר את מקדש הקדש"?

פירשו חז"ל משום שהמלואת יד, שהוא החינוך בבגדים, היה כל שבעה כמ"ש "ובגדי הקדש אשר לאהרן יהיו לבניו אחריו..ולמלא בם את ידם שבעת ימים ילבשם הכהן..." ואם כן נאמר שרק כהן שנתרבה שבעה. ומנין לכהן המתמנה באותו היום אם אירע בו פסול בכהן גדול? לכן כפל פעל "וכפר" שמצד זה הכתוב נחלק לשני מאמרים-- (א) וכפר הכהן אשר ימשח או אשר ימלא את ידו לכהן תחת אביו, ומלת "אביו" מנוקד באתנח (ב) ומוסיף שגם ולבש את בגדי הבד וכפר את מקדש הקדש, שגם אם לא נתחנך במילוי יד כל שבעה, ילבש בגדי הבד ויכפר (ומה שכתב ת"ל וכפר הכהן כיון על מה שכפל "וכפר הכהן...וכפר)

סימן פ

ויקרא טז לב:

וְכִפֶּר הַכֹּהֵן אֲשֶׁר יִמְשַׁח אֹתוֹ וַאֲשֶׁר יְמַלֵּא אֶת יָדוֹ לְכַהֵן תַּחַת אָבִיו וְלָבַשׁ אֶת בִּגְדֵי הַבָּד בִּגְדֵי הַקֹּדֶשׁ.

ספרא (מלבי"ם) פרשת אחרי מות פרק ח:

[ה] "לכהן תחת אביו"-- מלמד שהבן קודם לכל אדם. יכול אף על פי שאין ממלא מקומו של אביו? ת"ל "ואשר ימלא את ידו"-- בזמן שהוא ממלא מקומו של אביו הוא קודם לכל אדם, ואם אינו ממלא מקומו של אביו יבא אחר וישמש תחתיו.

[ו] מנין כשם שמתקינים לו כהן אחר תחתיו שמא יארע בו פסול כך מקדשים לו אשה אחרת על תנאי שמא יארע דבר באשתו? ת"ל "וכפר בעדו ובעד ביתו"-- ביתו זו אשתו, דברי ר' יהודה. אמר לו ר' יוסי אם כן אין לדבר סוף.

ומלא את ידו לכהן תחת אביו: ממ"ש "לכהן תחת אביו" מבואר שראוי שבנו של הכהן גדול יעמד תחתיו. והנה אם היה המילוי יד בבגדים לבד היה לו לומר "ומלא את ידו ולבש את בגדי הבד לכהן תחת אביו", וכמו שאמר (אמור כא י) "ומלא את ידו ללבוש את הבגדים. ועל כרחנו שמילוי זה אינו בבגדים לבד רק שיהיה בו הכנה עצמיית שיהיה ראוי לכך כמו מ"ש (דה"ב כט) "ויהללו עד לשמחה ויאמר חזקיה אתם מלאתם ידכם לה' " ובדרך המליצה הוציאוהו גם כן על מילוי מקומו ומדרגתו שאחד משימושי מלת "יד" הוא על המקום-- "ויד תהיה לך מחוץ למחנה", "רחבת ידים", "ראו חלקת יואב אל ידי", "בלכתו להשיב ידו בנהר פרת" ותרגומו לאשואה תחומיה. וכן רבים כמ"ש הרד"ק בשרשו. ופירוש "מלא את ידו" את מקומו והיינו מדרגתו כמו שכתב במורה נבוכים (חלק א בשתופי שם "מקום").

ומה שכתב במשנה ו' מבואר במשנה ריש יומא ובגמ' שם.

סימן פא

ויקרא טז לב:

וְכִפֶּר הַכֹּהֵן אֲשֶׁר יִמְשַׁח אֹתוֹ וַאֲשֶׁר יְמַלֵּא אֶת יָדוֹ לְכַהֵן תַּחַת אָבִיו וְלָבַשׁ אֶת בִּגְדֵי הַבָּד בִּגְדֵי הַקֹּדֶשׁ.

ספרא (מלבי"ם) פרשת אחרי מות פרק ח:

[ז] מנין לרבות כלים אחרים בין הערבים? ת"ל "ולבש את בגדי הבד בגדי הקדש"-- בנין אב לכל בגדי בוץ שיהיו משל קדש.

ולבש את בגדי הבד בגדי הקדש: מה שכתוב "בגדי הקדש" מיותר שכבר אמר בתחלת הפרשה "בגדי קדש הם" וכבר בארנו (צו סימן יח ולמעלה סימן יב) שנמצאו בתורה שמונה פעמים שם "בד" וכולהו לדרשה (ממה שקראם בשם "בד", לא "שש" או "פשתים"), ועוד נמצא שני פעמים "בגדי הבד"-- מ"ש (פסוק כג) "ופשט את בגדי הבד אשר לבש בבואו אל הקדש" ומה שכתוב פה "ולבש את בגדי הבד".

ובא ללמד שיחליף כלים אחרים פחותים מהראשונים להוצאת כף ומחתה. ולכן אמר "ופשט את בגדי הבד אשר לבש בבואו אל הקדש" היינו בגדים השנים שלבש שנית בבואו שנית אף שהם פחותים מהראשונים בכל זאת יהיו של בד. ופה רמז שגם בגדי הבד האלה יהיו של קדש כי לא למדנו ממ"ש "בגדי קדש הם" רק לבגדים שלבש שחרית שבם מדבר שם [וביומא (דף לד) למד דכלים של שחרית עדיפי דאמר קרא בד בד מובחר שבבד אך הספרא לשיטתו שדרש ד' פעמים "בד" לדרשא אחרינא (למעלה סימן יב)]

סימן פב

ויקרא טז לג:

וְכִפֶּר אֶת מִקְדַּשׁ הַקֹּדֶשׁ וְאֶת אֹהֶל מוֹעֵד וְאֶת הַמִּזְבֵּחַ יְכַפֵּר וְעַל הַכֹּהֲנִים וְעַל כָּל עַם הַקָּהָל יְכַפֵּר.

ספרא (מלבי"ם) פרשת אחרי מות פרק ח:

[ח] "וכפר את מקדש הקדש"-- זה לפני ולפנים. "אהל מועד"-- זה ההיכל. "המזבח"-- זה מזבח. "יכפר"-- אף לעזרות.

וכפר את מקדש הקדש ואת אהל מועד ואת המזבח יכפר: מוסב למעלה שגם הכהן אשר יתרבה בבגדים לבד יכפר כל הכפרות שאהרן מכפר וחשבם בפרטות--   ( א ) "את מקדש הקדש", לדעתי שם "מקדש" סמוך אל שם "קדש" ורצונו לומר קדושת הקדש היינו, מה שמעל בקדושת קדש קדשים שנכנס שם בטומאה (כשיטת רש"י יומא דף סא, שבועות יג:, מנחות צב, חולין קלא:).   ( ב ) יכפר את אהל מועד   ( ג ) את המזבח.

אולם מה שכפל שנית פעל "יכפר" פירשו חז"ל משום דכל אלה נעשו כפרתם במקומם-- הזיית בין הבדים כִפְרה על לפני ולפנים, והזיית הפרוכת בהיכל כִפְרה על ההיכל. וממילא כִפְרה גם על טומאת מזבח הזהב שהיה בהיכל ולמה הזה שנית על מזבח הזהב? למדו שהזיה שעל מזבח הזהב היה לכפר על העזרות ובזה מ"ש "את אהל מועד ואת המזבח יכפר" נמשך לשתים-- (א) ואת אהל מועד ואת המזבח-- שעל ידי כפרת האהל מועד מכפר על המזבח (ב) ואת המזבח יכפר-- שעל ידי המזבח יכפר כפרה אחרת על העזרות, שזה גדר פעל הנכפל להוליד משפט בפני עצמו כמו שבארנו כמה פעמים (ובמה שכתבנו יתישבו קושיית התוס' מנחות צב ד"ה וכפר, שבועות יג ד"ה וכפר, עיין והבן)

סימן פג

ויקרא טז לג:

וְכִפֶּר אֶת מִקְדַּשׁ הַקֹּדֶשׁ וְאֶת אֹהֶל מוֹעֵד וְאֶת הַמִּזְבֵּחַ יְכַפֵּר וְעַל הַכֹּהֲנִים וְעַל כָּל עַם הַקָּהָל יְכַפֵּר.

ספרא (מלבי"ם) פרשת אחרי מות פרק ח:

"הכהנים"-- אלו הכהנים. "עם הקהל"-- אלו ישראל. "יכפר"-- אף ללוים. השוו כולם בכפרה אחת, מלמד שהם מתכפרים בשעיר המשתלח דברי ר' יהודה. ר' שמעון אומר, כשם שדם השעיר הנעשה בפנים מכפר על ישראל כך דם הפר מכפר על הכהנים. כשם שוידוייו של שעיר המשתלח מכפר על ישראל כך וידוייו של פר מכפר על הכהנים.

על הכהנים ועל כל עם הקהל יכפר: מ"ש "עם הקהל" ולא אמר "ועל הקהל" משום דשם "קהל" בא מגביל נגד שם "הכהנים" ובאמת גם הכהנים בכלל קהל, דאף למ"ש רבא בהוריות (דף ו:) דרק שבט לוי אקרי קהל, לא כהנים הוא רק לענין שיביאו פר בהוראה, וכמו שאמר רבא בעצמו בקדושין (דף עג) דגר נושא ממזרת כר' יוסי דחד קהל ממעט כהנים (וכמו שהאריך בזה ובקיום ג"י הישינה שהיה בלשון רש"י בדברי רבא שגרס וכהנים אקרי קהל בספר הורה גבר עיי"ש באורך) ולכן הוצרך לומר "עם הקהל", שהכהנים לא אקרי בשם "עם הקהל", והוא מגביל היטב נגד שם "כהנים". כי שם "עם", הגם שמובנו הרחב כולל כולם כמו שבארנו (ויקרא סימן רפ, ושמיני סימן ח), בכ"מ [נ"ל צ"ל בכל זאת- דניאל המעתיק] בהבנה המדויקת מוציא כהנים ולויים. וכיון שאמר "עם הקהל" הרי בא שם "עם" לתאר שם "קהל" ובזה בא בהבנה המדויקת.

[ובזה תבין מ"ש רב יוסף בהוריות שם שאני כהנים דאקרי קהל דכתיב "ועל הכהנים ועל כם עם הקהל יכפר" וכבר תמה בזה בתוספי הרא"ש דאדרבה ממה שהוציא הכהנים מכלל "עם הקהל" מבואר דכהנים לא אקרי קהל. ולמה שכתבנו מוכיח זה ממה שכתב "עם הקהל" כי שם "קהל" לבד כולל גם הכהנים ולכן הוצרך להוסיף שם "עם" שכהנים אינם בכלל עם]

אולם גם הלוים (הגם שהם בכלל שם "קהל" כמ"ש רבא בהוריות שם) אינם בכלל שם "עם" לדעת הספרא (כמ"ש בחולין דף קלא:). ומנין לנו כפרה ללוים? פירשו חז"ל בספרא, מובא בש"ס שם, שלכן הוסיף פעל "יכפר" זה שלישית בכתוב זה להורות שכפר על כולם.

ודעת ר' יהודה אחר שאמר "על הכהנים ועל עם הקהל יכפר" מבואר שהשוו כולם בכפרה אחת, והלא על טומאת מקדש יש לכל אחד כפרה בפני עצמו-- הכהנים בדם הפר, וישראל בדם השעיר?! והיה לו לחלק ולומר "ועל הכהנים יכפר ועל כל עם הקהל יכפר". ועל כרחך שיש לפרשה כפרה כוללת והוא על ידי שעיר המשתלח שמכפר על כולם בשאר עבירות.

ור' שמעון סבירא ליה שגם בשאר עבירות הם חלוקים בכפרותיהם. ודמו של פר מכפר על הכהנים בשאר עבירות ווידוי של שעיר המשתלח מכפר על ישראל (וכשיטתו הנ"ל סימן ?? דוידוי שעיר מעכב). ובכל זאת יצדק מ"ש כפרה אחת לכולם כי השוו בכפרה עצמה, הגם שכל אחד מכפר על ידי דבר אחר.

סימן פד

שמות ל י:

וְכִפֶּר אַהֲרֹן עַל קַרְנֹתָיו אַחַת בַּשָּׁנָה מִדַּם חַטַּאת הַכִּפֻּרִים אַחַת בַּשָּׁנָה יְכַפֵּר עָלָיו לְדֹרֹתֵיכֶם קֹדֶשׁ קָדָשִׁים הוּא לַיהוָה.

(שמות ל,י)

ויקרא טז לד:

וְהָיְתָה זֹּאת לָכֶם לְחֻקַּת עוֹלָם לְכַפֵּר עַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִכָּל חַטֹּאתָם אַחַת בַּשָּׁנָה וַיַּעַשׂ כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה אֶת מֹשֶׁה.

ספרא (מלבי"ם) פרשת אחרי מות פרק ח:

[ט] "והיתה זאת לכם לחוקת עולם לכפר על בני ישראל מכל חטאתם אחת בשנה" מה תלמוד לומר? לפי שמצינו שזה מכפר עליו שלא בשעיריו, יכול אף שאר הימים כך מכפרים שלא בשעיריהם? ת"ל "אחת בשנה". אוציא את הפסח ואת החג שהם שבעת ימים ולא אוציא את העצרת שהוא יום אחד? ת"ל "אחת בשנה". אוציא את העצרת שהוא רגל כרגלים ולא אוציא את ראש השנה שהוא יום טוב כיום הכיפורים? תלמוד לומר "אחת בשנה"-- זה מכפר שלא בשעיריו ואין שאר ימים מכפרים שלא בשעיריהם.

לכפר על בני ישראל מכל חטאתם אחת בשנה: ובפר' תצוה אמר "וכפר אהרן על קרנותיו אחת בשנה מדם חטאת הכפורים אחת בשנה יכפר" ונמצא על מ"ש ג' פעמים "אחת בשנה" ג' דרושים בש"ס:

• (א) בשבועות (דף ח) דריש מן "וכפר על קרנותיו אחת בשנה" כפרה אחת מכפר ואינו מכפר שתי כפרות ר"ל שדם שעיר הפנימי אינו מכפר על מה שדם שעיר המשתלח מכפר
• (ב) ממ"ש שנית "אחת בשנה" דריש (שם) כפרה זו לא תהיה אלא אחת בשנה ר"ל שכפרת הפנימי אינו מתכפר על ידי שעיר המשתלח (כפרש"י שם שהוא עיקר)
• (ג) מה שכתוב פה "והיתה זאת לכם לחוקת עולם וכולי אחת בשנה" דרש ביומא (דף ס) ר' יהודה סבר כתיב "זאת" וכתיב "אחת". חד למעוטי בגדי זהב וחד למעוטי בגדי לבן בחוץ. ור' נחמיה סבר חד למעוטי בגדי זהב וחד למעוטי שירים דלא מעכבים.

ובספרא פה דרש ג' דרשות אחרות, למעט שמה שעצם היום מכפר אף שלא הביא את השעירים הוא רק ביום הכפורים, וממעט מג' פעמים "אחת בשנה"-- ( א ) פסח וסוכות, ( ב ) עצרת, ( ג ) ראש השנה.

ואין פלוגתא בין הש"ס והספרא כי שני מיני הדרשות מוכרחים בלשון, כי מ"ש "אחת בשנה" חסר הנסמך והיה ראוי לומר "פעם אחת". וכשתבקר בתנ"ך תראה שאין מדרך הלשון לומר "אחת" בלא המתואר. למשל-- "הקף את העיר פעם אחת" (יהושע ו), "לכד יהושע פעם אחת" (שם י). אם לא במקום שהמתואר נודע על ידי השם או הפעל הבא עמו כמו "בעשותה אחת ממצות ה' ", "אל אחת הערים", "אל אחת הכהונות" שפירושו מצוה ממצות, עיר מערים, כהונה מכהונות. וכן "לא יעננו אחת מני אלף" (איוב ט), "מענה אחת", "אחת דברתי" (שם לט), "אחת שאלתי" (תהלות ) פירושו דבר אחד דברתי, שאלה אחת שאלתי. ומה שכתוב "אחת היא" (איוב ט), "אחת היא יונתי" (שיר ו) מלת "היא" הוא המתואר רצונו לומר היא אחת.

רק שני זרים יוצאים מן הכלל-- "אחת לשלש שנים תבא אני תרשיש" (מלכים א י כב), וג' פעמים "אחת בשנה" גבי יום הכפורים. ואחר שחסר המתואר שהוא מלת "פעם" דרשו חז"ל שפעל "וכפר" הוא המתואר, ופירושו וכפר אחת, אחת יכפר, לכפר אחת ר"ל כפרת אחת. ועל יסוד זה הונחו דרושי הש"ס.

(ובמ"ש כאן "לכפר אחת" דרשו שהחוקה הוא הכפרה האחת ר"ל המיוחדת שאין דוגמתה והיא כפרה של בגדי לבן. ובמ"ש "זאת" שגדרו רק זאת חוקה לא זולתה, כמו שבארנו בפר' צו (סימן כג) באורך, יש שני מיעוטים וממעט ר' יהודה כדאיתא ליה ור' נחמיה כדאיתא ליה)

אולם דרוש הספרא נשענים על הפשט שכפי הפשט יפורש בהכרח שחסר מלת "פעם" וכאילו כתוב "פעם אחת בשנה" [כי אם פירושו כפרה אחת היה לו לסמוך מלת "אחת" על "קרנותיו בשנה" וכן פה היה לו לומר "לכפר אחת על בני ישראל"]. ובזה דריש ג' פעמים למעט שרק פעם אחת בשנה, לא פעמיים. ובכל זאת אחר שחסר מלת "פעם" והוא יוצא מדרך הדקדוק על כן בא למען נדרש בו גם כוונה שנית דרושיית שפירושו כפרה אחת, כפי דרושי הגמרא כמו שיסדנו בכל החיבור הלז.

סימן פה

ויקרא טז לד:

וְהָיְתָה זֹּאת לָכֶם לְחֻקַּת עוֹלָם לְכַפֵּר עַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִכָּל חַטֹּאתָם אַחַת בַּשָּׁנָה וַיַּעַשׂ כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה אֶת מֹשֶׁה.

ספרא (מלבי"ם) פרשת אחרי מות פרק ח:

[י] מנין שכל הפרשה אמורה על הסדר? ת"ל "ויעש כאשר צוה ה' את משה".

מנין שאין אהרן לובש בגדים לגדולתו אלא כמקיים גזרת מלך? ת"ל "ויעש כאשר צוה ה' את משה".

מנין שאף אהרן שומע מפי משה כשומע מפי הקדש? ת"ל "ויעש כאשר צוה ה' את משה". וכן הכתוב משבחו בקבלה "בריתי היתה אתו...תורת אמת היתה בפיהו ועולה לא נמצא בשפתיו, בשלום ובמישור הלך אתי ורבים השיב מעון".

ויעש כאשר צוה ה' את משה: בא ללמד שעשה כפי הסדר שנצטוה ולא שינה דבר. אולם על זה היה די לומר "ויעש כן" (כמו שכתוב בראשית מב כ, שמות ח יג יד), ואמר "כאשר צוה" כי יש הבדל בין ה"ציווי" ובין יתר לשונות כמו "אמירה" "דיבור". שהציווי יבא במקום שלא יעשהו מעצמו אם לא על ידי הכרח של המצוה (כמו שבארנו בפר' צו סימן אל"ף באורך) עד שלא יצדק ציווי על דברים שיעשם האדם מפני תועלתו כמו לאכול ולשתות ור"ל שהגם שלבישת הבגדים יש בהם תועלת כבוד וגדולה, לא לבשם אהרן לצורך עצמו רק מפני ציווי ה' כמקיים גזרת מלך.

ועדיין היה יכול לאמר "כאשר צוהו משה", ודרש ששמע מפי משה כשומע מפי הקדש. וכמו שדרש בבראשית רבה (פרשה א) ובירושלמי (פרק ט דפאה). ושם נדרש יתר הפסוק שמובא כאן, עיי"ש.

1. מה שכתוב במשנה ג' ת"ל "הוא"-- הוא אסור בכולם ואין שבת בראשית אסור בכולם, הנה מפשטות לשון הזכר של אסור בכולם משמע דדריש מלת "הוּא" שכתוב אצל פרשת אמור- "שבת שבתון הוּא", ולא קאי על פר' אחרי מות שכתוב בלשון נקבה-- "שבת שבתון הִיא", ועי' במלבי"ם שמשמע להיפך, וצע"ע - ויקיעורך