פתיחת התפריט הראשי

סימן קמחעריכה

ויקרא ב יד:
וְאִם תַּקְרִיב מִנְחַת בִּכּוּרִים לַיהוָה אָבִיב קָלוּי בָּאֵשׁ גֶּרֶשׂ כַּרְמֶל תַּקְרִיב אֵת מִנְחַת בִּכּוּרֶיךָ.


ספרא (מלבי"ם) פרשת ויקרא נדבה פרשה יג:

[א] "ואם תקריב מנחת בכורים לשם"-- ר' יהודה אומר עתידה מנחת בכורים לפסק (ס"א לפסוק, וכן להלן) ולחזור. וכן הוא אומר (במדבר לו, ד): "ואם יהיה היבל לבני ישראל"-- עתיד היובל לפסק ולחזור.

[ב] ר' שמעון אומר "ואם תקריב מנחת בכורים לשם"-- זו מנחה באה חובה.  יכול נדבה? כשהוא אומר (ויקרא כג, י) "והבאתם את עמר ראשית קצירכם אל הכהן" למד שאינה באה אלא חובה.    [ג] ואם כן למה נאמר "ואם"?  לומר אם אתם מביאים אותה לרצון מעלה אני עליכם כאילו נדבה הבאתם אותה, ואם אין אתם מביאים אותה לרצון מעלה אני עליכם כאילו לא הבאתם אותה אלא לצורך עצמכם. [ד] וכן הוא אומר (ויקרא כג, יד) "ולחם וקלי וכרמל לא תאכלו עד עצם היום הזה עד הביאכם את קרבן אלהיכם".


[הערה: ( א ) מה קשה לו על מלת "אם", הלא כן אמר גם כן "ואם כבש יביא קרבנו" "אם זבח שלמים קרבנו" וכדומה? ( ב ) במ"ש שמנחת בכורים ויובל עתידים לפסק ולחזור תמהו המפרשים הלא כל הקרבנות בטלו בחורבן המקדש וחזרו. ודרשת ר' שמעון צריכה פירוש וכן מה שסיים במשנה ד' וכן הוא אומר ולחם וקלי וכולי אין מבין כוונתו]

ואם תקריב מנחת בכורים: דקדוק מלה זאת קשה מאד כי כבר בארנו (בסימן יב) שמלת "אם" הוא מלת החלוקה או מלת האפשריות. רצוני, שבמאמר שיש בו כמה חלוקות אז יציין תחלת המאמר במלת "כי" והחלוקות הפרטיות יציין במלת "אם", בין אם ידבר בחלוקות מדבר של רשות או של חובה, כי מצד שדבר בדרך החלוקה יצדק מלת "אם" -- אם כך ואם כך.... כמו "ואם כבש יביא קרבנו לחטאת"-- הגם שהחטאת חובה, בכל זאת החלוקה אם כבש יביא הוא רשות ואפשריות (כי יכול להביא שעירה). וכן יבא מלת "אם" בכל דבר אפשרי כמו "והיה אם נשך הנחש את איש", "אם כנים אתם" וכדומה.

ולפי זה אחר שפה מדבר במנחת העומר כקבלת חז"ל והוא חובה והוא מאמר בפני עצמו בלתי מחובר למאמרים שלפניו שמדבר ממנחת נדבה, היה לו לומר "וכי תקריב מנחת בכורים", לא מלת "אם" שלא יצדק פה, לא מצד שיהיה מלת החלוקה (כי מאמר זה אינו חלוקה מן המאמר הכולל הקודם) ולא מצד האפשריות (אחר שהבאת מנחת העומר חובה). ומפני קושיא זו פירש הראב"ע שיוכל להביא מנחת בכורי שדהו נדבה, ולפי דעתו הוא חלוקה מהמאמר הקודם-- "אם מנחה על המחבת..ואם מנחת מרחשת..ואם מנחת בכורים.." שכולם נדבה.

אבל מלבד שהוא נגד הקבלה המוסדת בהכרחיית הכתובים (כמו שיתבאר בסימן קנד), הוא נגד דקדוק הלשון ודרכיו, כי יש לנו כלל גדול במלת "אם" המורה על החלוקה שתמיד יסמוך אצלו את המלת שהיא יסוד החלוקה, בין אם יהיה שם או פעל או מלה.

  • למשל, בחמשת מיני החטאת יסוד ועיקר החלוקה הוא בין החוטאים-- "אם הכהן המשיח יחטא..ואם כל עדת ישראל ישגו...ואשר נשיא יחטא...ואם נפש אחת תחטא..." -- הקדים תמיד את השם.
  • ובמה שכתוב "ואם תחתיה תעמוד הבהרת", "ואם לא מצאה ידו די השיב לו", "אם עוד רבות בשנים", "ואם מעט נשאר בשנים" -- בכל אלה המלה היא יסוד החלוקה.
  • ובמה שכתוב "ואם פשה תפשה המספחת", "ואם פרוח תפרח הצרעת", "ואם העלם יעלימו עם הארץ את עיניהם" -- בכל אלה עיקר החלוקה היא בין פעל ופעל ולכן הקדים את הפעל (ועיין באילת השחר פרק כב).

ואם תמצא שיכתב אחר מלת "אם" מלה שאינה עיקר בחלוקה תבין שהיא מאמר מוסגר כמו בפרשת נגעים: "ואם יראנה הכהן והנה אין בה שער לבן", מלת "יראנה הכהן" הוא מאמר מוסגר, והמופת לזה הוא כי בכל מקום שנסמך פעל עתיד אחר מלת "ואם" שבא על החלוקה כפל תמיד המקור עם הפעל והיה לו לאמר "אם ראו יראה" (ובארתי כלל זה במקום אחר).

ולפי זה לדבר הראב"ע שמלת "אם" שבכאן היא מלת החלוקה היה לו לאמר "ואם מנחת בכורים תקריב" כמו שאמר "ואם מנחה על המחבת קרבנך" אחר שהשם "מנחת בכורים" הוא יסוד החלוקה שמבדיל בין מנחת בכורים למנחות הקודמים לה; ואיך הקדים הפעל "ואם תקריב" שמורה שהוא חלוקה בין פעל ופעל? ובזה מוכרח שהוא מאמר בפני עצמו ומה שכתוב "ואם תקריב" דינו כאומר וכי תקריב.

אולם לפי זה צריך להבין איך אמר מלת "אם", הא מחויב להקריב? והיה לו לומר "וכי תקריב" או "בהקריבך מנחת בכורים", [כי כבר בארנו (בסימן יב) שכשירצה לציין דבר שמחויב להעשות, בין מצד המצוה בין מצד המציאות, יציין אותו לרוב במקור עם ב' כמו "בקוצרכם את קציר ארצכם", "בהקריבכם מנחה חדשה", "בבואכם אל הארץ", "באכלכם מלחם הארץ", "בהרימכם את חלבו". אולם לפעמים ישמש בזה במלת "כי" כמו "כי תבואו אל הארץ". ויש בזה הבדל בבחינת כוונת המדבר; שאם ישקיף מצד שהדבר מחויב ידבר בדרך המקור, ואם ישקיף מצד שזמן מציאותו לא חל עדיין ידבר במלת "כי". ועל זה אמר ר"י בספרי שלח משונה ביאה זו מכל ביאות שבתורה. בכולם כתב "כי תבואו" ובחלה כתיב "בבואכם" ללמד שנתחייבו בחלה מיד] אבל דבר שהוא אפשרי גם מצד עצמו, רצוני לומר שהוא רשות, ידבר בו במלת "אם". וכבר אמר במכלתא (יתרו פרשה יא, משפטים פרשה יט) ר' ישמעאל אומר כל "אם" שבתורה רשות חוץ מג'-- "אם מזבח אבנים תעשה", "אם כסף תלוה", "אם תקריב מנחת בכורים". ועל מה שכתוב "אם מזבח אבנים תעשה" הוכיח במכלתא שם שאם רצה לעשות של אדמה עושה ומצד זה יפול בו האפשריות כי רשות בידו לעשות אדמה או אבנים. וכן במה שכתב "אם כסף תלוה" יש דרוש בפר' משפטים, בארתי שם.    אמנם במה שכתב פה "אם תקריב מנחת בכורים" חדש ר' יהודה בספרא חק חדש שיפול מלת "אם" גם על דבר שהוא מחויב מצד עצמו והוא אפשרי מצד הזמן, והוא אם לא יוכל לעשותו בכל זמן שעל זה אומר "ואם תקריב", כי מציאות העומר אפשרי מצד שעתיד לפסוק ולחזור תמיד. ובאר שנמצא דוגמתו מה שכתוב "ואם יהיה היובל לבני ישראל" שגם שם יקשה שצריך לומר "וכי יהיה היובל" אחר שמציאות היובל מוכרח. רק שאמר מלת "אם" מצד האפשריות הדבוק תמיד במציאותו שגם אחר שיתחיל יפסוק ויחזור.

[ ורצתה התורה לרמז שהמקדש (שבו תלוי הבאת העומר) וישיבת ישראל על אדמתן (שבו תלוי מצות היובל (כמ"ש בערכין דף לב)) הוא דבר אפשרי שיוכל להתבטל בחטאם, ולא קשיא מידי מה שהקשו המפרשים שהיה לו לומר מלת "ואם" בכל הקרבנות שבטלו גם כן בחורבן - כי די בשרמז להם זה במקום אחד במה שתפס מלת "אם" במקום "כי" וביתר מקומות תפס מלת "כי" או ב' בכל"ם שזה עיקר השימוש בלשון ]


ור' שמעון בא גם כן לישב דקדוק מלת זאת והקדים (במשנה ב) בל תטעה שהוא נדבה (כפירוש הראב"ע) דהא כתיב "והבאתם את עומר" - מבואר שהוא חובה (וכמו שיתבאר עוד בסימן קנד). אך מה שכתב מלת "אם" פירשו (במשנה ג) כי יען שמשלמות המעשה הוא אם עושה אותה מצד הבחירה החפשית ובחפץ הלב, לא אם עושהו מצד ההכרח, ובמצות הבאת העומר נלוה עמו הכרח שאסור לאכול חדש קודם הבאת העומר, ואם יביא העומר רק מצד הכרח זה כי אכף עליו פיהו לאכול מן החדש - לא עשה המצוה לשם ה', רק לצורך עצמו. לכן למד אותנו במה שכתב מלת "אם" (המורה על הנדבה התלוי לבחירתו) שצריך שיוחשב בעיניו כאילו אינו מוכרח על המצוה רק עושהו מרצון לב ונדבה. וזהו שאמר אם אתם מביאים אותה לרצון..כאילו נדבה הבאתם... וכן הוא אומר "ולחם וקלי..לא תאכלו וכולי -- רצונו לומר ומצד זה יש הכרח, ולמדה תורה שלא יפעול הכרח זה בכוונתו במצוה זו לפנות לבו לפניה זו, רק יעשה מנחת המצוה בחפץ לבו.

סימן קמטעריכה

ויקרא ב יד:
וְאִם תַּקְרִיב מִנְחַת בִּכּוּרִים לַיהוָה אָבִיב קָלוּי בָּאֵשׁ גֶּרֶשׂ כַּרְמֶל תַּקְרִיב אֵת מִנְחַת בִּכּוּרֶיךָ.


ספרא (מלבי"ם) פרשת ויקרא נדבה פרשה יג:

"ואם תקריב מנחת בכורים לשם"-- זו מנחת העומר מנין היא באה מן השעורים; או יכול מן החטין?...

  • אמר ר' אליעזר נאמר כאן "אביב" ונאמר "אביב" (שמות ט, לא) במצרים: מה "אביב" במצרים-- שעורים, אף כאן-- שעורים.
  • ר' עקיבא אומר נאמר לציבור הָבֵא בכורים בפסח והָבֵא בכורים בעצרת: [מה - ס"א] מצינו שממין שהיחיד מביא חובתו, ממנו יהא הציבור מביא בכוריו בעצרת; אף ממין שהיחיד מביא חובתו, ממנו יהא הציבור מביא בכוריו בפסח. מאיזה מין היחיד מביא חובתו? מן השעורין; אף ציבור לא יביא אלא מן השעורין!   אם תאמר מן החטין -- אין שתי הלחם בכורים.


[ה] ר' ישמעאל בנו של ר' יוחנן בן ברוקה אומר יכול תבוא מן הכוסמין ושבולת שועל ושיפון?

  • ודין הוא! מה אם החטין --שכשרו לשאר כל המנחות-- לא כשרו למנחת העומר, כוסמין ושבולת שועל ושיפון --שלא כשרו לשאר כל המנחות-- אינו דין שלא יכשרו למנחת העומר?!
  • השעורין יוכיחו! שלא כשרו לשאר כל המנחות וכשרו למנחת העומר!
  • לא! אם אמרת בשעורין -- שמנחת סוטה באה מהן, תאמר בכוסמין ושבולת שועל ושיפון שאין [מנחת] סוטה באה מהן?!
  • יצאו חטין מן הכתוב וכוסמין ושבולת שועל ושיפון מקל וחומר.


מנחת בכורים אביב: מה שכתוב "מנחת בכורים" פירשוהו חז"ל שהוא מנחת העומר שכתוב בו "והבאתם את עומר ראשית קצירכם" (דאין לומר שהם שתי הלחם דהא אמר שיקטיר הקומץ וזה אי אפשר בשתי הלחם שהיה מחמץ). ויען ששם סָתַם ולא פירש איך יביאוהו פירשו כאן פרטי הלכותיו. ולכן אמר "אביב" שיביא השבלים שהם קרובים לבשולם. ואחר שהעומר מובא בניסן, מבואר שהוא מן השעורים שהם מתבשלות בחדש ניסן בארץ ישראל ובסביבותיה, כי החטים אין מתבשלות עד סיון כמ"ש "וחג שבועות בכורי קציר חטים" (שמות לד) ועל שם זה נקרא ניסן "חדש האביב". וזהו שאמר זו מנחת העומר מנין הוא בא מן השעורים. וראיה ממה שכתוב "כי השעורה אביב" (שמות ט) ונאמר "והחטה והכוסמת לא נכו כי אפילות הנה", ומצרים וארץ ישראל זמן קציר תבואותיהם שוות. וזהו שאמר אמר ר"א נאמר כאן "אביב" ונאמר "אביב" במצרים וכולי (והובא במנחות (דף סח:) ו(דף פד.)).

ורבי עקיבא (שם ובספרא) הוסיף בטעם הדבר שכמו שהיחיד מביא חובתו מן השעורים ומן החטים, כן ניתן להצבור מנחת שעורים בפסח ומנחת חטין בעצרת. גם באר הכרח שהם משעורים, לא מחטים, שאי לאו כן למה קרא שתי הלחם בשם "בכורים" והלא כבר הביא עומר מן החטים בפסח? ועל כרחך שהעומר משעורים בא.     (ובגירסת הגמרא דבר אחר: אם אתה אומר עומר מן החטין אין שתי הלחם בכורים. ובירושלמי פרק ב דסוטה הלכה א מביא ברייתא זו כגי' דפה.)

ור' ישמעאל בנו של ר' יוחנן בן ברוקה סובר דכוסמין ושבולת שועל ושיפון הם מין שעורים ואם כן עדיין יש לומר שיוכל להביא מנחת העומר מהם. והשיב שזה נדע מקל וחומר מחטין שכשרו ליתר מנחות ולא כשרו למנחת העומר. ואין לומר שעורים יוכיחו כי השעורים כשרו למנחת סוטה. ויצאו חטין מן הכתוב (שכתוב "אביב") ומינים אלה מקל וחומר.   ור' אליעזר ור' עקיבא יסברו כסתם משנה דפרק א' דכלאים שכוסמין ושיפון הם מין בפני עצמם ויצאו גם כן מן הכתוב שכתוב "כי השעורה אביב". כן למדתי מדברי הירושלמי פרק א דחלה ששם הובאה ברייתא זאת.

סימן קנעריכה

ויקרא ב יד:
וְאִם תַּקְרִיב מִנְחַת בִּכּוּרִים לַיהוָה אָבִיב קָלוּי בָּאֵשׁ גֶּרֶשׂ כַּרְמֶל תַּקְרִיב אֵת מִנְחַת בִּכּוּרֶיךָ.


ספרא (מלבי"ם) פרשת ויקרא נדבה פרשה יג:

[ו] "אביב קלוי באש גרש כרמל"-- מלמד שמהבהבין אותו באור כדי לקיים בו מצות קלוי, דברי ר' מאיר.  וחכמים אומרים אין לשון "קלוי" אלא‏[1] בדבר אחר. אבוב של קלאים היה שם ומנוקב כמין נפה כדי שיהיה האור שולט בכולו.


קלוי באש:    מצאנו על הקליות שני שמות נרדפים:

ודעת ר' מאיר שה"נקודים" הם היבשים לגמרי על ידי מוקד גדול של אש, מלשון "יקד יקוד כיקוד אש" (ישעיה י) שהוא המוקד הגדול. וה"קלוי" היא ההבהוב קצת עד שנשאר לח בפנימיותו. ולא במוקד, רק באור. וזהו שאמר שהבהבין אותו באור. וסבירא ליה שאין לחרכם על ידי כלי דהא כתיב "קלוי באש" ואם נקלה בכלי אינו "באש" כמ"ש בפסחים (דף עו.) "צלי אש"-- ולא צלי מחמת דבר אחר. ולדעתו היה חורך השבלים עצמן.

ודעת חכמים שההבדל שביניהם שהקלוי אינו מהובהב באש עצמו רק באמצעות הכלי, ומה שכתוב "קלוי באש" מפני ששם "קלוי" הונח בעצם על הכלי, לא על השעורים המהובהבים, שהכלי נקרא "קלל" ועל שם זה אמר "נחושת קלל", והמהובהב בו נקרא "קלוי" על שם הכלי כמו "ברבורים אבוסים" (מ"א ד) על שעמדו על האבוס, "עוללי טפוחים" (איכה ב) שנמדדו בטפח. ושפיר יצדק "קלוי באש" אם הכלי הוא באש.[ובזה תבין מה שאמרו בגמ' מנחות (דף סו:) ואין אור לשון קלוי אלא דבר אחר (ר"ל על ידי אמצעי), אין לשון "קלוי" אלא דבר קליל (בזה מפרש שאמר "קלוי באש" מפני שהכלי שנקרא "קלל" הוא באש)].    ומה שהוצרך לומר "באש" הוא להורות שהכלי מנוקב עד שישלוט האש בכולו. וזהו שאמר בספרא וגמרא שם ומנוקב...כדי שיהיה האור שולט בכולו. [ובמדרש רות "ויצבט לה קלי"-- קליל בשתי אצבעותיו -- מה שכתוב "קליל" היא פירוש "קלי" וכחכמים. ומה שאמרו בשתי אצבעותיו פירשו שפעל "ויצבט" נגזר משם "אצבע".]

ובכל זה גם לחכמים היה לח בפנימיותו; ובתרומות (פרק ה) יאכלו נקודים או קליות, פירושו -- אף קליות שאינו יבש לגמרי, לא חיישין שיוכשר לקבל טומאה, עיין תוי"ט שם. ובסנהדרין (דף צג) "אשר קלם מלך בבל באש"-- אשר שרפם לא נאמר אלא קלם. אר"י משום רשב"י שעשאם כקליות - ר"ל שלא נשרף גופם לאפר כי הוציאם בעת שהוציא את יהושוע הכהן גדול מן הכבשן כמש"ש.

סימן קנאעריכה

ויקרא ב יד:
וְאִם תַּקְרִיב מִנְחַת בִּכּוּרִים לַיהוָה אָבִיב קָלוּי בָּאֵשׁ גֶּרֶשׂ כַּרְמֶל תַּקְרִיב אֵת מִנְחַת בִּכּוּרֶיךָ.


ספרא (מלבי"ם) פרשת ויקרא נדבה פרשה יג:

[ז] "אביב": אילו נאמר "אביב קלוי גרש" הדבר שקול - אפשר יקלנו גרש...    כשהוא אומר "אביב קלוי באש גרש"-- "באש" הפסיק הענין [ויקלנו אביב].


אביב קלוי באש גרש: ידוע שלפעמים יקדים המתואר אל התואר ולפעמים יקדים התואר אל המתואר כמו "שני תולעת" - "תולעת שני", "עמים רבים" - "רבים עמים"; וכן "שופר תרועה", "בכורו שורו", "אחד קדוש", "אחד נפש", "משנה כסף". ולפי זה כשבאו שני שמות ותואר ביניהם לא נוכל להכריע אם התואר שייך אל השם הראשון או אל השני כמו פה שיש לפרש אביב קלוי ויש לפרש גם כן קלוי גרש (שיקלנו אחר שטחנם ונעשו גריסין). וזהו שאמר בספרא (הובא במנחות דף סז) הדבר שקול, אפשר יקלנו גרש.

אמנם זה כלל בלשון שצריך שיסמך התואר אל המתואר והמלות שבאו לבאר את התואר יבואו לבסוף תמיד כמו "גדול האיש מאד". וכן יצדק לאמר "רבים עמים מאד" ולא "רבים מאד עמים". ועיין עוד מזה לקמן צו (סימן קה). ולפי זה כשאומר "קלוי באש" אי אפשר לפרש שהוא תואר אל "גרש" שאם כן היה לו לומר "גרש קלוי באש" בסדרו. ומבואר שהוא תואר אל "אביב". וזהו שאמר תלמוד לומר "באש" הפסיק הענין, והוא שיקלה את האביב ואחר כך טוחנין אותו בריחיים של גרוסות (כי "גרס" טחון ושבור כמו "גרסה נפשי לתאבה") להוציא ממנו הסולת כמו ששנינו במנחות שם.

סימן קנבעריכה

ויקרא ב יד:
וְאִם תַּקְרִיב מִנְחַת בִּכּוּרִים לַיהוָה אָבִיב קָלוּי בָּאֵשׁ גֶּרֶשׂ כַּרְמֶל תַּקְרִיב אֵת מִנְחַת בִּכּוּרֶיךָ.


ספרא (מלבי"ם) פרשת ויקרא נדבה פרשה יג:

[ח] "כרמל"-- רך מל.

  • וכן הוא אומר (מלכים ב ד, מב): "וְאִישׁ בָּא מִבַּעַל שָׁלִשָׁה וַיָּבֵא לְאִישׁ הָאֱלֹהִים לֶחֶם בִּכּוּרִים עֶשְׂרִים לֶחֶם שְׂעֹרִים וְכַרְמֶל בְּצִקְלֹנוֹ" - "כרמל"-- רך מל; " בְּצִקְלֹנוֹ"-- בא ויצק לנו ואכלנו ונאוה היה.
  • [ט] וכן הוא אומר (איוב לט, יג): "כְּנַף רְנָנִים נֶעֱלָסָה"-- נושא ועולה ומתחטא.
  • וכן הוא אומר (משלי ז, יח): "נִתְעַלְּסָה בָּאֳהָבִים"-- נישא וניתן ונעלה ונתחטא באהבים.
  • וכן הוא אומר (במדבר כב, לב): "כי ירט הדרך לנגדי"-- יראה ראתה נטתה.


כרמל: מוסכם מחכמי הלשון שאין שורש בלשון הקדש יותר מג' אותיות. ועל המרובעים והמחומשים יאמר הבחור (מאמר ד' בסופו) שהם מלשונות אחרות. ורבים יאמרו שהם מורכבים וכמו שהביא הראב"ע (ספר צחות דף נא וספר מאזנים דף מב) דעת המפרשים שמלת "יכרסמנה" מורכבת-- ימלא כרסו ממנה; וכן כתב הרד"ק במכלול אות א' על "אחשדרפנים" שמורכב מן אחש דרי פנים, "אחשתרנים" אחשי תרין, ובשרש בל "בליעל" בל יעל, ובאות ז' בשם אביו על "זרזיף" "זרזיר", ובאות ע' "עבטיט" עב טיט, ובאות פ' בשם התרגום "פרשדנה" פרש שדונה, ובאות רי"ש "רטפש" רטוב פש. ועל רבים מהם כתב שהם מלשונות אחרות - ארמי או פרסי או מצרי. וקצת משמע שגם חז"ל דרשו מוצאם מלשונות אחרות כמ"ש בראש השנה (דף כו) לא הוה ידעי מה מטאטא. אר"ע כשהלכתי לכרכי הים היו קורין לנדה גלמודה.

ובכל זה לא הסכימו שתהיה לשונינו מעורבת מלשונות הלועז, רק פירשוהו כפי הדרך שהם מלות מורכבות כמו שאמרו (שם) מאי "גלמודה"? גמולה דא, "אלגביש" על גב איש (ברכות נד), "אברך" אב רך (ב"ב ג', ב"ר פר' צ), "גיהנם" גיא הנם (עירובין יט), "דמשק" דולה משקה (כמ"ש הרד"ק די משק) (יומא כח), "מחוספס" נמוח על פס יד (יומא עה), "חרצובות" חרד עצב (שבת לא), "חשמל" חש מל (חגיגה יג), "טפסר" טפש שר (בראשית רבה פ' צ'), "כדכד" כדין כדין (ב"ב דף עה), "כרפס" כרים של פסים (מגילה יב), "מכתם" מכתו תם (סוטה י), "מדהבה" מדוד הבה (שבת קנ), "מלקש" מל קש (תענית ו), "מלתחה" דבר הנמלל ונמתח (גיטין נט), "פרבר" כלפי בר (זבחים דף נה, תמיד דף כז), "פרשז" פרש זיו (שבת פח), "פתיגיל" פתי גיל (שבת דף ס), "צלמות" צל מות, "תלתלים" תילי תלים (עירובין כא), "תלפיות" תל שפיות פונים שם (ברכות לא).   וזה הוא המוסכם מן המדקדקים האחרונים כמ"ש ביסוד הנקוד (שער הפעלים ס' פ"א ושער השמות סי' נח), ובצוהר התיבה (שער השמות ס' מה).

ועל פי זה אמר בספרא "כרמל" רך מל, רוצה לומר כר מל, והפך מלת "כר" כמו "כבש" "כשב" וכמ"ש התוס' במנחות (דף סד). וכן הוא בירושלמי פ"א דשבת. וכן דרש "וכרמל בצקלונו" שם "צקלן" נחלק לשתים-- צק לנו. ומה שאמר ואכלנו ונאוה היה הוא לפאר מליצתו. וכל זה כפי דרך הכבושה לכל גדולי הלשון אשר ידענו.

אמנם להבין מה שאמרו (במשנה ט) וכן הוא אומר כנף רננים נעלסה ולהבין גם מאמרים כמוהם הנמצאים בתלמוד ומדרשים אין ספורות למו אשר ישתוממו עליהם המעיינים -- תדע כי אשר הסכימו האחרונים שאין שורש בלשון הקדש פחות מג' אותיות הוא דבר אשר נחלקו בו גדולי הלשון בימי קדם, ודעת גדוליהם שיש פעלים שנים. ובארתי במקום אחר שכן היה גם דעת רבותינו ז"ל שהנחים והכפולים והחסרים כולם שורש אחד להם. ובזה יובנו מדרשים רבים שונים. וכן דעת רש"י ז"ל בפירושו במקומות הרבה, עיין מה שכתבנו למעלה (סימן סד? וסימן פב).

[ אולם חוקרי הלשון מקרוב ובראשם בעל יריעות שלמה האריך להוכיח כי יסודי הלשון בכלל נבנה משתי אותיות ואותיות האמ"נתיו הנמצאים בין ג' אותיות, השורש מלפניו ומאחריו וגם באמצע הם נוספות.
  • ויאמר בספרו (ח"א דף ב) כי שם ראש ירש רשסה רשת מקורם רש. (ובדף ג) כי חלה חלל מחול נחל חלא חיל חלף חלון חלילה-- מקורם חל. (ובדף ה) כי סוף שפה סף ספה מספוא ספן אסף(?) יסף סופה-- שרשם סף. וכן רבים.
  • ויאמר גם כן כי הפעלים השלישיים של(?) נמצא בם אות האמנתי"ו הם מורכבים משתי תיבות: זרק-- זר רק (דף פח), גרש-- גר רש (דף צ).
  • ויאמר עוד כי שרשים רבים מקורם רק אות אחד כמש"ש (דף ע) שמן אות עי"ן נבנה שם עת ומלת עם ושם עי יע ען ענה מעון ענן עון ענין מע תעה. (ובדף עב) מן הד' נבנה שם דד דוד אד אוד אודות מאד מד מדה תמיד יד הוד תודה דת דין דא דאה, עיי"ש. וכן כתב (בדף עו) ששורש "נמג" רק הגימי"ל לבד וממנו יגון גיא גת; וכן שורש "נמק" הקוף לבד. וכמוהו רבים נפוצים על פני ספרו. ]

והנה לא לבד שלא תתפלא על דברי הספרא אלה במה שכתב על "נתעלסה" ועל "נעלסה", שדבריו מבוארים כי חקק על צור מחצבת פעל "עלס" שלא נמצא רק ג' פעמים בתנ"ך (ואין דעת חז"ל כהאומרים שהסמ"ך והצד"י מתחלפים כאשר מאן בזה הראב"ע וכפי שהעירותי על זה במקום אחר) ויאמרו שהוא מורכב מן עלה נשא, שכפי סברת בעלי השניים שורש "עלה" על ושורש "נשא" היא השי"ן לבד, כי הה'(?) מן "עלה" ונו"ן אלף מן "נשא" יפלו בנופלים. ועל זה אמר נושא ועולה.

וכן פעל "ירט" שלא נמצא לו חבר רק "ועל ידי רשעים ירטיני" (איוב טז) ובכפולים "ורטט החזיקה" (ירמיה מט) יאמרו כי מורכב מן ירא נטה או ראה נטה. ששורש ירא הוא הרי"ש ושורש "נטה" הוא הט', כי הקצוות הם מן הנופלים, ומשמש על החרדה הגדולה הפתאומית שעל ידו יטה מדרכו וירתע לאחוריו. ויתר המלות שהוסיפו "ניתן ונתחטא" הוא לביאור הכוונה.

וי"ל בשם "צקלון" שמורכב מג' תיבות צק לנו נאה. שורש יצק-- "צק", ושורש לנו הוא הלמ"ד (שממנו נגזר לי לו להם לנו), ושורש נאה הוא הנו"ן.

[וכגירסת הספרא מובא במנחות (דף סז:). ובספרי גירסא אחרת כמ"ש התוס' שם. ועיין בבכורות (דף נז:) וברש"י, ויש לפרשו עם דברינו.]

ואם כן נוכל לפרש דברי הספרא הזה גם אם לא נגע בצנור החדש שגם אותיות האמנתי"ו הם נוספות על השרשים. אולם מדברי מאמרים אחרים התבאר לי כי כן היה דעת חז"ל שכל שרשי לשון הקדש הסתעפו מאות אחד או שני אותיות, וכן הורכבו ונתרבו. והגם כי הדרכים שדרכו האחרונים רחוקים המה מן השכל והאמת בפרטיהם. כי מי יוכל לנבאות איך ובאיזה אופן הורכבו?! ודומים בזה כחולמים ברוח המדמה בכל זה היסוד בכללו. אמת שהם מורכבים ואנחנו לא נדע איך. אבל חז"ל שהיו קרובים אל המקור וידעו את הלשון ומבועו ידעו איך השתלשל והשתמשו בזה באגדותיהם.

למשל, הנה תראה להרב שלמה פאפנהיים בספרו (ח"א דף מא עמוד ד) יאמר כי שם סלף מורכב מן סף אף. וכן חלף חרף טרף שלף חנף מורכבים מן חל אף, חר אף, טר אף, של אף, חן אף. וראית במדרש במדבר (פ"ח) "הדם הוא יחניף את הארץ"-- יתן אף על הארץ. ושם (פ"י) "לא תנאף"-- אל תתן אף. ידענו שם ז"ל ידעו ששורש פעל "חנף"-- חן אף (ר"ל חנה אף) ושורש פעל "נאף"-- נתן אף. והנו"ן שורש לפעל נתן. ובבראשית רבה (פ' נ) "ויפצר"-- אף צרה. למדו שפעל "פצר" שרשו אף צר (והלא אמר ביריעות שלמה (ח"א דף צא) ששורש "פגע"-- "פה גע" ושורש "פגש"-- "פה גש", ולמה לא אמר "אף גע" "אף גש" שזה קרוב יותר?). ובמדרש (שה"ש פסוק כאהלי קדר) "בל יצען"-- יצא ינוע. "צען" שרשו "יצא נע". שורש "יצא" הוא הצד"י ושורש "נע" הוא הע'. והנו"ן נוספת. וכן "בפרך"-- "פה רך" (סוטה יא), "תרצדון"-- רצים מדיינים "רץ דין" (שורש "דין" הוא הד' כנ"ל); "ושחט"-- "שח חט", "וזבח"-- "זב חט" (חולין כז); ודומיהם הרבה שהשכילו באור השורש על ידי שירדו אל המקור שממנו נובע. אבל רק המה ידעו מקור הלשון ושרשו, ולא לנו לעשות כן לעוף על כנפי רוח לבנות בזה בנינים על קורי עכביש. לבד זאת נדע כי דברי חכמים אמת ועמהם מתה חכמה. ודי בהערה זו כי אין פה המקום להאריך יותר. ועיין באילת השחר (פרק א).


  1. ^ הגהתי כפי הגהת מאיר איש-שלום, היות שגירסת הספרא כפי שמופיע בדפוס המלבי"ם משובשת בעליל. גירסת הדפוס הינה: "וחכמים אומרים אין לשון קלוי אלא לשון אבוב של קלאים היה שם..."- ויקיעורך