התורה והמצוה ויקרא ז יח (המשך)
ספרא | מלבי"ם על פרשת צו | מחבר:מלבי"ם
משנה תורה לרמב"ם | תלמוד בבלי
מפרשים על הספרא: קרבן אהרן | הראב"ד | הר"ש | רבינו הלל | חפץ חיים | עשירית האיפה | מלבי"ם | עזרת כהנים | דרך הקודש
סימן קכב
עריכה[א] יכול אין מחשבה פוסלת אלא בחוץ לזמנו; חוץ למקומו מנין?
- ודין הוא! זמן פוסל ומחיצה פוסלת. מה הזמן - מחשבה פוסלת בו, אף מחיצה -- מחשבה פוסלת בה.
- [ב] הין! אם פסלה מחשבה בזמן -- שהזמן נוהגת בבמה! תפסול מחשבה במחיצה שאין מחיצה נוהגת בבמה!
- תלמוד לומר בפרשת קדושים (ויקרא יט, ז) "ואם האכל יאכל ביום השלישי פגול הוא לא ירצה" - שאין תלמוד לומר - אלא אם אינו ענין לחוץ לזמנו תנהו ענין לחוץ למקומו.
- יכול יהיו חייבים עליו כרת?
- תלמוד לומר בנותר (ויקרא יט, ח) "עונו ישא"-- חוץ לזמנו בכרת ואין חוץ למקומו בכרת.
ואם האכל יאכל וכולי המקריב אותו לא יחשב: כבר בארנו פשט הכתוב שיאמר -- ( א ) שהמחשב לאכל ביום השלישי לא ירצה, ( ב ) שהמקריב אותו לא יחשב לו מחשבות אחרות, ואם חושב מחשבות אחרות - פגול יהיה.
ולא באר מה הן המחשבות המפגלות. ונוכל לאמר שכל שחשב לעשות אחר כך בדם או בבשר דבר שלא כהלכתו - מחשבתו מפגלת הזבח. לכן כפלה התורה דבריה שנית בפר' קדושים: (ויקרא י"ט, ה'-ז') "לרצונכם תזבחוהו ביום ההוא יאכל..ואם האכל יאכל ביום השלישי פגול הוא" -- כפל ודייק שאינו מוזהר רק ממחשבת חוץ לזמנו לבד.
אולם הלא זה סותר למה שכתוב בפר' צו שמוזהר גם ממחשבות אחרות שגם כן מפגלין. ומוכרחים אנו לומר שמה שכתוב בפר' קדושים שמוזהר על מחשבת חוץ לזמנו בא לדוגמא. דהיינו רק על המחשבה הדומה למחשבת חוץ לזמנו. וגלה בזה שמה שכתוב בפר' צו "המקריב אותו לא יחשב" רצונו לומר שלא יחשב מחשבה שדומה לחוץ לזמנו. והוא מחשבת חוץ למקומו. כי המקום והזמן דומים בעניניהם שהם המקיפים וגודרים בתוכם כל הנמצאים המוחשים, שכולם נמצאים בזמן ובמקום מיוחד בהכרח כנודע בפלוסופיא.
וזהו שאמר בספרא תלמוד לומר בפר' קדושים "אם האכל יאכל...שאין תלמוד לומר (רוצה לומר שהפסוק מיותר, כי חוץ לזמנו מבואר בפר' צו) אם אינו ענין לחוץ לזמנו תנהו ענין לחוץ למקומו -- רוצה לומר לכן בהכרח שבא לבאר ולהגביל מה שכתוב בפר' צו "לא יחשב" דהיינו רק שלא יחשב מחשבה הדומה כחוץ לזמנו והוא חוץ למקומו, ואינו כולל יתר המחשבות הבלתי דומים לחוץ לזמנו. וזה מוסד בחק הלשון וההגיון שכל שני כתובים שיש סתירה ביניהם ממצעים אותם שהאחד יבאר את השני באופן שישוו שניהם.
ולפי זה עיקר קרא דפר' קדושים אין צריך על חוץ לזמנו, רק לבאר שמה שכתוב "לא יחשב" היינו רק מחשבה הדומה למחשבת חוץ לזמנו (שהוא חוץ למקומו). ושם אומר (ויקרא יט, ח) "ואוכליו עונו ישא" שקאי על נותר ממש, וממה שכתוב "ואוכליו" בכינוי היחיד היינו רק אוכל נותר שמחלל קדשי ה', לא אוכל פיגול חוץ למקומו. דאין לפרש שממעט חוץ לזמנו דהא ביה כתיב בפר' צו "והנפש האוכלת ממנו עונו תשא". וזה כוונת הספרא.
ובזה נמלטנו מן הזרות הגדול שיש בזה לפירוש המפרשים שחשבו שכוונת רבותינו שעקרו הכתוב מפשוטו. שתחת שכתוב "ואם האכל יאכל ביום השלישי" נפרש כאילו כתוב ואם יאכל חוץ למקומו - וזה דבר שאין הדעת מקבל כלל. אבל לפי מה שבארנו שכתוב מדבר באמת בחוץ לזמנו, רק אחר שבא כפול שלא לצורך הלא יש כלל בידינו שכל ציוי הבאה כפולה בא להורות שהציוי הוא בדוקא. [למשל דריש בספרא ויקרא (פרשה ג ) "זכר" ולא נקבה, וכשאומר למטה "זכר" ולא טומטום ואנדרוגנוס -- במה שכתב שנית "זכר" בא לבאר שבא בדיוק גדול שלא יהיה שום נקביות מעורב בו. וכן אמרו תמיד "שנה עליו הכתוב לעכב".]
וכן כשאמר שנית שהמחשבה המפגלת הוא רק חוץ לזמנו - נשים לב בהכרח במה שכתב "לא יחשב" שלא נקחהו כפשוטו שכולל כל מחשבה, ונעמוד על הטעם שאסרה תורה מחשבת הזמן, לא מחשבה זולתה. והוא, כי ידוע שגם אם נפשיט את מחשבותינו מכל הדברים נשאר אצלינו מחשבת הזמן והמקום; כי טרם נעלה שום דבר במחשבה כבר נדע שלא יצויר לחשבו בלתי שיהיה מקושר בזמן ובמקום. עד שמצד זה נשיג מחשבת הזמן והמקום מן הקודם אל המאוחר בהשגה הגיונית. רק הזמן כולל יותר מן המקום. כי ציורים הנפשיים נוכל לחשבם מופשטים מן המקום ולא מן הזמן. וכל זה מבואר בחכמת מה שאחר הטבע.
ובזה נבין שלכן הקפידה תורה ביותר על מחשבת הזמן שהיא ראש המחשבה ותנאי כל מחשבה וממילא נבין שמה שכתוב "המקריב אותו לא יחשב" שפירושו מחשבה הדומה לזמן והוא מחשבת המקום. שהגם שימצאו ציורים שיחשבו בלעדו (כמו ציורי הנפש והרוחנים) וכן הורד ממדרגתו שהזמן נוהג בבמה ולא המקום (שלכן לא נוכל ללמדו מן הדין) -- בכל זה הוא שוה אליו בכל ציורים המוחשים. ואם לא היתה הציוי מוכפלת בפר' קדושים היינו מפרשים שמה שכתוב "לא יחשב" כולל כל מחשבה; שתחלה אמר שלא יחשב לאכל ביום השלישי ומוסיף שלא יחשב שום מחשבה.
ועתה תשוב תראה כי גם הסוגיא דזבחים מתפרשת היטב על פי דרכינו ובנויה על אדני השכל הפשוט. צא ועיין בגמרא זבחים (דף כח.) מן פסקא "פסול ואין בו כרת" עד דף כט (דף כט.) פסקא "תנו רבנן". והא לך פירושו בקוצר נמרץ:
שעל מה שאמרו במשנה שחוץ לזמנו פגול ויש בו כרת וחוץ למקומו פגול ואין בו כרת שאלו "מנא הני מילי". ואמר שמואל "תרי קראי כתיבי". ולא באר דבריו. והתחילו לבאר דברי שמואל.
ופירש רבה שרצונו לומר שבפר' צו עצמו יש תרי קראי. אחד - "אם האכל יאכל ביום השלישי" שהוא חוץ לזמנו, ב' - "המקריב אותו לא יחשב" מחשבה אחרת, והוא חוץ למקומו. (כי סבירא ליה מן הסברה שי"ל שרק מחשבה הדומה כחוץ לזמנו שכתוב בפירוש. שאי לאן כן לא היה לו לומר רק "לא יחשב" לבד לכלול כל המחשבות וחוץ לזמנו בכלל). ומה שאמרו שחוץ למקומו אין בו כרת -- כי במה שכתוב (פסוק יח) "והנפש האוכלת ממנו עונה תשא" - מלת "ממנו" מורה אחד משני הנושאים הזנכר (שאי לאו כן המלה מיותרת) ומסתברא על חוץ לזמנו דפתח ביה קרא. ומקשה הלא יש לפרשו על חוץ למקומו דסמוך ליה. כי כלל בלשון שהכינוי מוסב תמיד על נושא הסמוך ליה, לא הקודם.
ובזה אמר אביי סמוך אדתני תני, שמ"ש תרי קראי כתיבי כיון על השנת בפר' צו ובפר' קדושים, וכדברי הספרא שבארנו. וממ"ש בנותר "ואוכליו עונו ישא" בכינוי היחיד ממעט חוץ למקומו.
על פי זה נחתו לדקדק בדברי הספרא הלז. והקשו מנא לן שפסוק "ואוכליו עונו ישא" קאי על אוכל נותר? הלא יש לומר שהכינוי מוסב להקודם האוכל פיגול שהא חוץ למקומו[1] וכינוי היחיד ממעט נותר מכרת.
ומתרץ דאחר שבפר' צו לא נזכר כרת בפירוש רק "עונה תשא" כדי שנלמד מן "עונו ישא" שבקדושים שהיא כרת -- מבואר שמה שכתוב בפר' צו ובפר' קדושים יש להם דימוי, ונותר יש לו דמיון לחוץ לזמנו בז"ב. ועל זה מקשה הלא חוץ למקומו יש לו דימוי יותר עם חוץ לזמנו!
ובא ר' יוחנן והשיב בדרך יותר פשוט. זה ידעינן מפשט הכתוב "ואוכליו עונו ישא כי את קדש ה' חלל" שמדבר בנותר. כי הפיגול אינו קדש ואינו מתחלל על ידי אכילתו שיאמר ש'חלל קדש'; כי כבר נתחלל מקודם. מה שאין כן הנותר קרוי עדיין 'קדש' כמו שכתוב "ושרפת את הנותר באש כי קדש הוא".
עתה הקשו קושיא אחרת. מנא לן שקרא אריכא דפר' צו בחוץ לזמנו וקרא דפ' קדושים בחוץ למקומו? דלמא בהפך? -- ר"ל נאמר שעיקר הציוי שלא ישחט חוץ לזמנו נאמר בפר' קדושים ומה שהוכפל בפר' צו הוא משום דשם רצה להודיע שלא ישחט גם חוץ למקומו כמ"ש "המקריב לא יחשב", ועל ידי זה חזר שנית גם חוץ לזמנו כדי שנדע שמה שכתוב "לא יחשב" הוא דוקא מחשבה הדומה לחוץ לזמנו שנזכר באותו פסוק. ולפי זה מה שכתוב "והנפש האוכלת עונה תשא" מדבר בחוץ למקומו שנזכר שם והמיעוט שגבי נותר "ואוכליו" ממעט חוץ לזמנו שבו דבר תחלה.
ועל זה רצה לתרץ משום דאחר שסתם "עונה תשא" ללמד כרת מפר' קדושים - מסתברא שהוא חוץ לזמנו שדומה לנותר.
ועל זה השיב שי"ל שבקדושים מדבר בחוץ לזמנו שלכן הוצרך למעטו מכרת על ידי כינוי "ואוכליו" משום דדמי ליה סמכיה וקאי ממעט לי' לפ"ז נשאר הקושיא שנאמר דפר' קדושים בחוץ לזמנו ופר' צו בחוץ למקומו וחוץ למקומו חייב כרת ולא חוץ לזמנו.
על פי זה חזר רבא לדברי רבה שהכל נלמד מפר' צו וכמו שבארנו תחלה. ומה שהקשה -- אימא והנפש האוכלת ממנו זה חוץ למקומו דסמיך ליה -- על זה השיב דאחר שפה כתיב "עונה תשא" ולא פרט כרת ללמדה מנותר - מסתברא שדבר החייב פה כרת הוא דומה לנותר, וזה חוץ לזמנו. והבן.
סימן קכג
עריכהיכול אף השוחט לעכו"ם ולטמאים יהיה ב'בל ירצה'? תלמוד לומר "אֹתוֹ"-- אותו ב'בל ירצה' ואין השוחט לעכו"ם ולטמאים ב'בל ירצה'.
[ג] יכול אין לי ב-'לא ירצה' אלא שנשחט חוץ לזמנו וחוץ למקומו; מנין לנשחט בלילה, ושנשפך דמה, ושיצא דמה [חוץ לקלעים]? הלן, והיוצא, ושקבלו פסולים, וזרקו את דמן? והניתנים למטה שנתנם למעלה, והניתנים למעלה שנתנם למטה, והניתנים בפנים שנתנם בחוץ, והניתנים בחוץ שנתנם בפנים? והפסח והחטאת ששחטן שלא לשמה? תלמוד לומר (שמות כט, לד) "לֹא יֵאָכֵל כִּי קֹדֶשׁ הוּא" "לא ירצה..ולא יחשב..לאוכל".[2]
יכול יהיו חייבים עליו כרת? תלמוד לומר (ויקרא ז, יח) "אֹתו", (ויקרא יט, ז) "הוא", (שם, ח) "ואוכליו" בהכרת, ואין הללו בהכרת.[3]
[ד] אתה אומר לכך נאמרו מעוטים הללו או לא נאמרו אלא ללמד שאין עליו כרת אלא לשלמים לבד; מנין לרבות כל הקדשים? תלמוד לומר (ויקרא כב, ב) "וְיִנָּזְרוּ מקדשי בני ישראל...".
או אינו מביא אלא כיוצא כשלמים. מה שלמים מיוחדים שנאכלים לשני ימים אף כל הנאכלים לשני ימים. הנאכלים ליום אחד מנין? תלמוד לומר (ויקרא ז, יח) 'בשר'.
אין לי אלא כששיריו נאכלים; עולה שאין שיריה נאכלים מנין? תלמוד לומר (שם,) "זבח"-- מיני זבחים.
העופות והמנחות שאין מיני זבחים עד שאתה מרבה להביא לוג שמן של מצורע מנין? תלמוד לומר (ויקרא כב, ב) "אשר הם מקדישים לי אני השם"[4] -- לרבות את כולם.
[ה] אחר שריבינו דברים שהם כשלמים ודברים שאינם כשלמים למה נאמרו שלמים מעתה?
- אלא מה שלמים מיוחדים שיש להם מתירים - בין לאדם בין למזבח, אף איני מרבה אלא את שיש לו מתירין - בין לאדם בין למזבח.
- כגון חטאת העוף -- שיש לו מתירין לאדם ואין לו מתירים למזבח
- וכגון עולת העוף -- שיש לו מתירין למזבח ואין לה מתירין לאדם
- וכגון פרים הנשרפין ושעירים הנשרפין -- שיש להם מתירין למזבח ואין להם מתירין לאדם.
- את מה אני מוציא? את הקומץ והלבונה והקטורת ומנחת כהנים ומנחת כהן משיח ומנחת נסכים והדם -- שאין להם מתירים, לא לאדם ולא למזבח.
ר' שמעון אומר מה שלמים מיוחדים שהם על מזבח החיצון -- יצאו פרים הנשרפים ושעירים הנשרפין שאינם על מזבח החיצון.
[ו] ר' אלעזר אומר בשם ר' יוסי:
- פיגל הנעשה (ס"א בנעשה) בהם בחוץ -- פיגל.
- בנעשה בהם בפנים -- לא פיגל.
- שחט וקבל על מנת לזרוק הדם למחר -- לא פיגל; שמחשבה בחוץ בדבר הנעשה בפנים.
- [ז] זרק את הדם על מנת להקטיר אימוריו למחר -- לא פיגל; שמחשבה בפנים בדבר הנעשה בחוץ.
- [ח] אבל שחט וקבל על מנת לשפוך שירי הדם ולהקטיר אימורים למחר -- פיגל; שמחשבה בחוץ בדבר הנעשה בחוץ.
המקריב אותו לא יחשב: כבר כתבנו למעלה (סימן קיח) שמלת "אותו" מיותר ודריש לה בן עזאי שם. ופה באר הדרוש ליתר תנאי דשם שבא למעט שאם שוחט על מנת שיאכלוה עכו"ם וטמאים בזמנו - אינו בלא ירצה.
[באור משנה ג'] ועוד יש שני מעוטים. מה שכתוב בפר' קדושים (ויקרא יט, ז) "פגול הוא", שכבר בארנו (ויקרא סימן סט) שמלת "הוא" מיותר תמיד; שמצאנו כמה פעמים שלא נכתב. ובא למעט. וכן מה שכתוב "ואוכליו עונו ישא" - 'אוכליו' בכינוי ולא "והאוכל" - אמר שבא למעט, שאם נעשה פסול אחר (כגון נשחט בלילה ונשפך דמה וכל הני דחשיב) -- אף על פי שהבשר פסול -- בכל זה אין חייבים כרת על אכילתו. וז"ש רק 'פגול הוא', רק 'ואוכליו' - לא פסולים זולתו - אינם בכרת.
- וצריך לומר והפסח והחטאת ששחטן שלא לשמן מנין? תלמוד לומר "לא יאכל כי קדש הוא" כי מפסוק זה למד (בפסחים דף כד, ובמכות דף יא, ובמעילה דף יז:) שכל שבקדש פסול בא הכתוב ליתן לא תעשה על אכילתו. וזה ממה שכתוב (שמות כט, לד) "ושרפת את הנותר באש לא יאכל כי קדש הוא" שהוא מיותר; שכבר באר במקומו שהנותר לא יאכל. וגם למה אמר הטעם "כי קדש הם"? רק שבא ללמד שמצד שהיה פסול בקדש - לכן לא יאכל, ומזה למד דהוא הדין כל שהיה פסולו בקדש. וכן תמצא מבואר לקמן (צו פרשה ט מ"ד) כדברי.
- (ובספרים כתוב "תלמוד לומר לא ירצה ולא יחשב לאוכל" - ואין לזה הבנה כלל. ועוד דלפי זה בכל אלה לא נרצה לבעלים, והרי בניתנים למעלה שנתנם למטה נתכפרו בעלים כשמואל בזבחים (דף כז.) וכמ"ש הרמב"ם (פ"ב מהל' פה"מ). ובפרט לר' יהודה סתמא דספרא שלא במקומו כמקומו כמ"ש בזבחים (דף לה.)).
ואחר שידעינן שאסורים באכילה כמו בנותר יש לטעות שהוא הדין שחייב כרת עליהם כמו על נותר. לכן אמר מעוט "ואוכליו עונו ישא" -- רק אוכל נותר בכרת.[5]
[באור משנה ד'] שואל הלא יש לומר שהמעוטים הללו נאמרו ללמד שאין חייב כרת אלא לשלמים בלבד. (וברייתא זו עד סוף הסימן מובאת בזבחים דף מד). על זה השיב כי גם לענין טומאה שאמר (בפסוק כ') 'והנפש אשר תאכל בשר מזבח השלמים וטומאתו עליו ונכרתה' - יש לטעות כן; שרק על שלמים חייב. אבל התורה פרשה זאת בפר' אמור (סימן כב) "דבר אל אהרן..וינזרו מקדשי בני ישראל ולא יחללו וכולי" -- שבאר שם שחייב כרת על טומאה בכל הקדשים. ודין זה נלמד גם לפיגול ונותר בגזירה שוה חילול חילול כמו שיתבאר שם.
אולם עדיין י"ל שדינו כדין דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל ללמד. שאחר ששלמים היה לענין טומאה ופיגול בכלל הקדשים ופרט הכתוב בהם כרת בפני עצמם -- בא ללמד על הכלל כולו שאינו חייב רק על כיוצא בשלמים שהם הנאכלים ליום אחד[6]. והוא בכור כמו שאמרו בגמרא שם.
ועל זה אמר גבי פיגול "ואם האכל יאכל מבשר זבח שלמיו", שמה שכתב "מבשר" מיותר (כנ"ל סימן ?) וכן מה שכתב "זבח" מיותר (כמ"ש באילת השחר כלל צה), ובא לרבות שדין טומאה אינו דוקא מפני שהוא שלמים רק מפני שאכל בשר קדש ומרבינן הוא הדין כל בשר קדש אף הנאכל ליום אחד. והוא הדרוש הנזכר למעלה (סימן קכא), ופה גמר את הדרוש. וממה שכתב "זבח" מוסיף שדין זה נוהג מצד שהוא זבח אף בעולה שאין הבשר נאכל.
ועדיין לא נדע עופות ומנחות שאינם בכלל זבח. על זה אמר בפר' אמור (שם,) "אשר הם מקדישים" -- עד שנרבה אף לוג שמן של מצורע. (ומפרש בגמרא דמיירי בלוג הבא עם האשם; שהאשם מפגלו).
[באור משנה ה'] ואם כן למה נאמר שלמים? מפרש שבא ללמד שצריך שיהיו כיוצא בשלמים שיהיה לו מתירין. או לאדם - כגון חטאת העוף שדומה כבשר שלמים שיש לו מתירין לאדם, או למזבח - כגון עולת העוף ופרים ושעירים הנשרפין שדומה כאימורי שלמים שיש להם מתירין למזבח. ומוציא הקומץ והלבונה וכולי שאין להם מתירין כלל.
ומ"ש "מנחת נסכים" פירשוהו בגמרא שם באינם באים עם הזבח. דאי לאו הכי הזבח מתירם כמו לוג שמן של מצורע. והוא הדין לוג שמן הבלתי בא עם הזבח - אינו מפגל.
וכל זה בנוי על הלימוד שלמדינן פיגול ונותר בגזירה שוה 'חילול' 'חילול' מטומאה.
ור' שמעון סובר שצריך שידמה לשלמים שהם על מזבח החיצון, מה שאין כן פרים ושעירים הנשרפין שאינם על מזבח החיצון.
[באור משנה ו'-ח'] ור' אלעזר משום ר' יוסי מחלק בפרים ושעירים הנשרפין. שאם העבודה אשר בה חשב והמחשבה שחשב - שניהם בדברים הנעשים בחוץ כגון ששחט וקבל על מנת לשפוך שירים ולהקטיר אימורים למחר -- פיגול.
ואם אחד מהם -- העבודה או המחשבה -- בדבר הנעשה בפנים, כגון ששחט וקבל על מנת לזרק למחר (שהעבודה בפנים), או זרק על מנת להקטיר אימורים למחר (שהמחשבה בפנים) -- לא פיגל.
ומובא בגמרא (מנחות יד, א) (זבחים מה, ב). ושם למד לה מקרא, עיי"ש.
סימן קכד
עריכה[ט] 'הנפש'-- ולא הצבור.
"הָאֹכֶלֶת "-- ולא המאכלת. 'אוכלת'-- אכילה כזית.
"עֲוֹנָהּ תִּשָּׂא" (ויקרא ז, יח) "עונו ישא" (ויקרא יט, ח) -- לגזירה שוה. מה "עונו ישא" האמור להלן - כרת, אף "עונה תשא" האמור כאן - כרת.
והנפש האוכלת ממנה עונה תשא: בכל מקום שאמר "הנפש" ממעט הצבור, ועל כן תפס לשון זה לרוב גבי כרת, שאין הצבור נכרתים. ויתבאר לקמן (סימן קלב).
ובמה שכתב "האוכלת" ממעט המאכיל לחברו.
וכן סתם אכילה בכל מקום הוא כזית (כנ"ל סימן לא). וכן הוכפל זה (צו פרשה י מ"י).
ומ"ש "עונה תשא" למד גזירה שוה מנותר שפירש בו שהוא כרת. וכבר בארתי למעלה (סימן קכב) מדברי הגמרא ופלפולם, מדוע רמז זה בגזירה שוה ולא כתב בביאור, כדי שלא נטעה שממעט חוץ לזמנו מכרת. עיי"ש. ואין להאריך.
- ^ הקלדתי כמו שמופיע בדפוס. ולי נראה להגיה הלשון "יש לומר שהכינוי מוסב על הקודם על האוכל פיגול שהוא חוץ למקומו" - ויקיעורך
- ^ נמחק ע"פ פירוש המלבי"ם - ויקיעורך
- ^ ערכתי כאן כמיטב הבנתי מתוך פירוש המלבי"ם אבל באמת לא הבנתי מתוך פירושו איך בדיוק גורסים ושונים פסקא זו. עיי"ש וצ"ע. -- ויקיעורך
- ^ הגהתי ציטוט הפסוקים כפי (ויקרא כב:ב) שהמלבי"ם מציין בפירושו. אמנם בדפוס הספרא של פירוש המלבי"ם כתוב אל הקדשים אשר הם מקדישים לי אני השם - ואין כזה פסוק, לא בפר' אמור ולא במקרא. ולכן הגהתי. -- ויקיעורך
- ^ הקלדתי וערכתי כאן כמיטב הבנתי אבל אני חייב לציין שלא בדיוק הבנתי איך דברי המלבי"ם מתפרשים יפה תוך דברי הספרא כפי שמוצגים בדפוס של פירוש המלבי"ם. ואולי שגיתי באיזה הבנה או משהו.. וצע"ע -- ויקיעורך
- ^ לכאורה נפל כאן טעות דפוס ונראה להגיה שהם הנאכלים לשני ימים והוא בכור כמו שאמרו וכולי -- ויקיעורך