התורה והמצוה ויקרא כג לט

סימן קצא עריכה

ויקרא כג לט:

אַךְ בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בְּאָסְפְּכֶם אֶת תְּבוּאַת הָאָרֶץ תָּחֹגּוּ אֶת חַג יְהוָה שִׁבְעַת יָמִים בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן שַׁבָּתוֹן וּבַיּוֹם הַשְּׁמִינִי שַׁבָּתוֹן.

ספרא (מלבי"ם) פרשת אמור פרק טו:

[ה] בית שמאי אומרים יכול יחוג אדם ביום טוב? תלמוד לומר "אך"-- במועד אתה חוגג ואין אתה חוגג ביום טוב. בית הלל אומרים יכול יחוג אדם בשבת? תלמוד לומר "אך"-- ביום טוב אתה חוגג ואין אתה חוגג בשבת.

אך בחמשה עשר יום: כבר אמר "בחמשה עשר יום חג הסוכות". למעלה צוה על המועד וכאן צוה על החגיגה. ולדעת חז"ל שם "חג" ופעל "תחוגו" הונח על השלמים והזבחים שמקריבים כמו "אסרו חג בעבותים" "לא ילין חלג חגי" וכן פירשוהו תמיד. והגם שבחגיגה (דף י) אמרו ממאי דחגיגה זביחה? דלמא חוג חגא מכל מקום מסיק שבא על החגיגה. והנה בראש השנה ויום הכפורים לא נזכר לשון "חג" בשום מקום, רק בחג המצות ובחג השבועות ובחג הסוכות, כי רק בימים טובים האלה מצווים להביא שלמי שמחה. ובשמיני עצרת לא נזכר גם כן לשון "חג" ובכל זאת נשמע מכללו כי הכתוב כללו בחג הסוכות וכמו שיתבאר (בסימן רב) ושם יתבאר כי עיקר מצות החגיגה היא ביום הראשון והז' ימים הם לתשלומין.

וסבירא להו לבית שמאי דלכן אמר "אך בחמשה עשר". מלת "אך" מורה מיעוט, נגד שאמר למעלה שבחמשה עשר חג הסוכות ולענין מועד מתחיל מיום טו', אומר אך לענין החגיגה אינו כן, רק יחוגג שבעת ימים של כלל החג לתשלומין כי אין חגיגה קרבה ביום טוב. ובית הלל יסדו דבריהם על הכלל המבואר אצלי שיש הבדל בין במלת "אך" ובין מלת "רק". שמלת "אך" ממעט במשפט הזה עצמו. אמר בחמשה עשר אך שבעת ימים תחוגו, לא שמונת ימים, כי בהכרח יחול יום א' בשבת ואין חגיגה דוחה שבת. ועפ"י דברי הירושלמי (פ"א דחגיגה הלכה ו).

סימן קצב עריכה

ויקרא כג לט:

אַךְ בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בְּאָסְפְּכֶם אֶת תְּבוּאַת הָאָרֶץ תָּחֹגּוּ אֶת חַג יְהוָה שִׁבְעַת יָמִים בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן שַׁבָּתוֹן וּבַיּוֹם הַשְּׁמִינִי שַׁבָּתוֹן.

ספרא (מלבי"ם) פרשת אמור פרק טו:

[ו] "באספכם את תבואת הארץ"-- עַבֵּר את השנה שתיעשה החג באסיפת הפירות.

[ז] יכול באסיפת כל הפירות? תלמוד לומר (דברים טז, יג) "באספך מגרנך ומיקבך". "מגרנך"-- ולא כל גרנך. "מיקבך"-- ולא כל יקביך. אי "באספך מגרנך ומיקבך", יכול מקצתם? תלמוד לומר "באספכם את תבואת הארץ". כיצד? השתדל לעבר את השנה שתעשה את החג באסיפת רוב הפירות (בס"א ברוב אסיפת כל הפירות) .

[ח] "תחֹגו את חג ה' שבעת ימים"-- בתשלומין כל שבעה.

"ביום הראשון שבתון"-- שבות. "וביום השמיני שבתון"-- שבות.

באספכם את תבואת הארץ: ר"ל בזמן אסיפה, וכן כתב בכל מועד-- פסח אביב, ושבועות קציר חטים, וסוכות אסיף. להזהיר על העבור לקבוע השנים כתקנם שיבואו המועדים בזמנם, ופה הזהיר שישגיחו שיבוא סוכות בזמן האסיף, וכמ"ש בסנהדרין (דף ?).

ולהלן אמר "באספך מגרנך ומיקבך" שהם תבואת שדה וכרם וכבר כתבנו כמה פעמים שיש הבדל בין כשבא השימוש במלת "את" ובין כשבא במ"ם, שהמ"ם מורה הקצתית. וממה שכתב פה "את תבואת" ושם "מגרנך", במ"ם, ידענו שאין די אם נתבשלו מיעוט התבואות וגם אין צורך שיתבשלו כולם, רק רובם, שבזה היא זמן האסיף במובנו המדויק.

ומ"ש "תחוגו שבעת ימים" בתשלומין יתבאר לקמן (סימן ??).