התורה והמצוה ויקרא יח ב-ז כד-ל
ספרא | מלבי"ם על פרשת אחרי מות | מחבר:מלבי"ם
משנה תורה לרמב"ם | תלמוד בבלי
מפרשים על הספרא: קרבן אהרן | הראב"ד | הר"ש | רבינו הלל | חפץ חיים | עשירית האיפה | מלבי"ם | עזרת כהנים | דרך הקודש
סימן קלה
עריכה
ספרא (מלבי"ם) פרשת אחרי מות פרק יג:
[א] "איש"-- מה תלמוד לומר "איש איש"? להביא את העכו"ם (ס"א הגוים) שיהיו מוזהרים על העריות כישראל.
איש איש: כפל השם יורה לרוב על הכללות כמו "ויהיו עושים גוי גוי אלהיו" (מלכים ב יז כט) ופירושו כל איש ואיש ובא לרבות העכו"ם. ומפרש בסנהדרין (דף נז) דאצטריך בעריות ישראל, כי בעריות דידהו יליף מדכתיב "ויצו ה' אלקים על האדם לאמר", עיי"ש.
סימן קלו
עריכה
ספרא (מלבי"ם) פרשת אחרי מות פרק יג:
"לא תקרבו" מה תלמוד לומר? לפי שנאמר "איש איש", שיכול אין לי אלא איש ממש שמוזהר על ידי אשה. אשה מוזהרת על ידי איש מנין? תלמוד לומר "לא תקרבו"-- הרי כאן שנים.
איש אל כל שאר בשרו לא תקרבו: הנה יתבאר זה בפר' קדושים (סימן ב) שכל מקום דכתיב "איש" יש לומר שהוא שם המין ופירושו איש ולא אשה. אמנם, על ידי שאמר אחר כך "לא תקרבו" בלשון רבים מבואר שאינו שם המין שאז היה לו לומר "לא יקרב", רק שם הכללות-- כל איש ואינו ממעט אשה, עיי"ש.
סימן קלז
עריכה
ספרא (מלבי"ם) פרשת אחרי מות פרק יג:
[מכאן ועד משנה טו' תוספת המדרש ילקוט על הפרשה, הובא בקרבן אהרן [1]]
תוספת הילקוט: "וידבר ה' אל משה לאמר דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם אני ה' אלקיכם". רבי שמעון בר יוחאי אומר, הוא שנאמר להלן "אנכי ה' אלקיך". אני ה' שקבלתם מלכותי עליכם במצרים? אמרו לו הין והין. קִבַלתם מלכותי, קַבְלו גזרותי!-- "לא יהיה לך אלהים אחרים על פני". הוא שנאמר כאן "אני ה' אלקיכם". אני הוא שקבלתם מלכותי בסיני? אמרו לו הין והין. קבלתם מלכותי, קבלו גזרותי!-- "כמעשה ארץ מצרים אשר ישבתם בה לא תעשו". ר' ישמעאל אומר, חמורות העריות שהוא פותח בהם ביו"ד ה"א וחותם בהם ביו"ד ה"א. שבתחלת הענין הוא אומר "איש איש אל כל שאר בשרו לא תקרבו לגלות ערוה אני ה'" ובסוף הענין הוא אומר "ושמרתם את משמרתי...אני ה' אלקיכם"-- הא חמורים העריות שהוא פותח בהן ביו"ד ה"א וחותם ביו"ד ה"א.
תוספת הילקוט:[ג] רבי אומר, גלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם שסופן לינתק בעריות, לכך בא עליהם בגזרה "אני ה' אלקיכם"-- דעו מי הגוזר עליכם. וכן מצינו שניתקו בעריות שנאמר (במדבר יא, י): "וישמע משה את העם בוכה למשפחותיו" . וכן מלאכי אומר להם (מלאכי ב, יג): "וזאת שנית תעשו כסות דמעה את מזבח יהוה בכי ואנקה". אמר להם אין זו תחלה לכם שכבר בכיתם בימי משה! אמרו לו, (מלאכי ב, טו): "ולא אחד עשה ושאר רוח לו?"-- לא מי שברא את ישראל הוא ברא את האומות? אמר להם, (מלאכי ב, טו): "ומה האחד מבקש זרע אלקים!". ענו כולם ואמרו (מלאכי ב, יב): "יכרת ה' לאיש אשר יעשנה ער ועונה מאהלי יעקב" -- לא יהא לו, לא ער בחכמים, ולא עונה בתלמידים. ואם כהן הוא לא יהיה לו בן מגיש מנחה לה' (מלאכי ב, יב). וכן הוא אומר (נחמיה יג, כח): "ומבני יוידע בן אלישיב הכהן הגדול חתן לסנבלט החרני ואבריחהו מעלי".
ור' שמעון בר יוחאי פירש מה שפתח כאן וכן במתן תורה "אנכי ה' אלקיך" שהוא מה שהזכיר להם כי הוא אלקיהם ושהם קבלו מלכותו ועל ידי כן מוכרחים המה לקבל גזרותיו. ושם זכר מה שקבלו מלכותו במצרים ופה זכר מה שקבלו מלכותו בסיני כי במצרים הוציאם מעבדות הגוף והשלימם בשלמות ראשון ובמתן תורה השלימם בשלימות האחרון שהוא שלמות הנפש ועל זה הגדיל תורה והאדיר להשלים את נפשם.
ור' ישמעאל אמר שלכן פתח וסיים בפרשה זו "אני ה' אלקיכם" מתוך שהעריות חמורים כי דבר היקר והחמור מניח עליו חותם צר מכל צדדיו לשמרו וכן הניח חותמו עליו שהוא שמו הגדול.
ורבי אומר הטעם שהוא מפני שידע שלא יעמדו בפני התאוה והיצר, לכן בא עליהם בגזירה שיראו ויחילו מפני שמו הגדול. ומביא ראיה שכן עברו על זה במדבר כמ"ש "וישמע את העם בוכה למשפחותיו" על עסקי משפחותיו כמ"ש בשבת (דף קל), יומא (דף עה). ועל זה אמר מלאכי "וזאת שנית תעשו", שכל מקום שאמר "שנית עשו" כבר פעם אחד דוגמתו כמו שבארנו בסדר תזריע (סימן סב). ואגב פירש הכתובים שם המוקשים מאד, ופירש שמה שכתוב "ולא אחד עשה" היא תשובת העם על שהוכיחם על נשים נכריות שהלא אל אחד ברא כל האנשים. והנביא השיבם שהשם מבקש "זרע אלקים" ובנך הנולד מהכותית קרוי בנה, ואז הסכימו לגזרת כרת כמ"ש "יכרת ה' " וכמו שדריש גם כן שבת (דף נה) וסנהדרין (דף פב). וכן הוא אומר "ומבני יוידע וכולי ואבריחהו מעלי" הרי הרחיקם מן הכהונה.
סימן קלח
עריכה
ספרא (מלבי"ם) פרשת אחרי מות פרק יג:
תוספת הילקוט:[ד] רבי אומר "דבר אל בני ישראל ואמרת אלהם אני ה' אלקיכם"-- אמור להם אף אני מוזהר!, כשם שאמרתי לך וקבלת כך אמור להם ויקבלו. "ואמרת אלהם"-- הרי זו אזהרה לבית דין. "אני ה' אלקיכם"-- אני דיין ליפרע ונאמן לשלם שכר.
תוספת הילקוט:[ה] "כמעשה ארץ מצרים אשר ישבתם בה לא תעשו"-- מגיד הכתוב שמעשיהם של מצרים מקולקלים מכל עממין, ואותו המקום שישבו בו ישראל מקולקל מכולם. [ו] "וכמעשה ארץ כנען אשר אני מביא אתכם שמה לא תעשו"-- והלא בידוע שבארץ כנען הם באים! ומה תלמוד לומר "וכמעשה ארץ כנען וכולי"? אלא מלמד שמעשיהם של כנענים מקולקלים מכל האומות ואותו המקום שנתישבו (ס"א שנתכונו) בו ישראל מקולקל מכולם.
תוספת הילקוט:[ז] "כמעשה ארץ מצרים...וכמעשה ארץ כנען.."-- הקיש מעשה מצרים למעשה כנענים ומעשה כנענים למעשה מצרים. מה מעשיהם של מצרים שטופים בעכו"ם ובגילוי עריות ובשפיכות דמים ובמשכב זכור ובהרבעת בהמה אף מעשיהם של כנענים כיוצא בהם. ואם כן למה קדמו מצריים לכנענים בארבעים שנה לפורענות? מפני שכבדו את אותו הצדיק-- "שמענו אדוני נשיא אלקים וכולי" ואומר "האדם הגדול בענקים וכולי" (יהושע יד, טו).
ואמרת אלהם אני ה': דרש רבי שצוה שיאמר להם הלשון שנאמר לו "אני ה' אלקיכם" שמזה הלשון מבואר שהגיע הציוי גם למשה שכללו עם הכלל במה שאמר לו "אני ה' אלקיכם" להורות שגם הוא מוזהר. בל יטעו שלפי מה שבארו המקובלים בענין העריות, שלמעלה הקרובים מתדבקים ולכן נשא יעקב שתי אחיות מפני שאמר לו ה' אני אלוק בעליונים וכולי כמו שאמרו על הפסוק "ויקרא לו אל" ושלכן אין דורשין בסתרי עריות, ולהוציא מזה אמר משה שגם הוא מוזהר הגם שהוא בעלה דמטרוניטא ויעקב מלבר ומשה מלגאו.
וכבר בארתי בסדר ויקרא (סימן ג?) שמה שכתוב "ואמרת" מוסב על האמירות הפרטיות עיי"ש, ובין האמירות הפרטיות בעריות יש עונש מיתה וזה רק אזהרה לבית דין.
ומ"ש "אני ה' וכולי" התבאר (סימן קל).
ומ"ש במשנה ה' ו' ז' כבר נשנה ונתבאר בפרטות (סימן קלא).
סימן קלט
עריכה
ספרא (מלבי"ם) פרשת אחרי מות פרק יג:
תוספת הילקוט:[ח] "ובחוקותיהם לא תלכו". וכי מה הניח הכתוב שלא אמרו? והלא כבר נאמר "לא ימצא בך מעביר בנו ובתו באש...וחובר חבר..", ומה תלמוד לומר "ובחוקותיהם לא תלכו"? שלא תלכו בנימוסות שלהם, בדברים החקוקים להם כגון תיטריות וקרקסאות והאסטריות. רבי מאיר אומר אלו דרכי האמורי שמנו חכמים. ר' יהודה בן בתירא אומר שלא תנחור ושלא תגדל ציצית ושלא תספור קומי שפה. ושמא תאמר להם חוקים ולנו אין חוקים?!, תלמוד לומר "את משפטי תעשו ואת חוקתי תשמרו ללכת בהם אני ה' אלקיכם". עדיין יש תקוה ליצר הרע להרהר ולומר שלהם נאים משלנו, תלמוד לומר "ושמרתם ועשיתם..כי היא חכמתכם ובינתכם...".
ובחקותיהם לא תלכו: החוקים הם הנמוסים הקבועים להם והם תיטריות וכולי שהם מיני צחוק שלהם. ולר' מאיר הם דרכי האמורי שמנו בסוף פרק במה אשה יוצאה בגמרא ובתוספתא שם (וכפי גירסת המשנה בירושלמי שם שר' מאיר אוסר בשן שועל וכולי ר' מאיר מחמיר יותר מפני שהוא מפרש מה שכתוב "ובחוקותיהם לא תלכו"). ור' יהודה בן בתירא אמר על גידול בלורית וקיצוץ שער הראש מלפניהם כלפי המצח. ובאר שאין לומר שקאי על דרכי הכישוף והעכו"ם שזה כבר חשב בפסוק מיוחד כמו שכתוב "לא ימצא בך מעביר בנו ובתו וכולי"
ואמר להם שנגד זה יש לישראל חוקים נתונים להם מאת ה' לפי חכמתו הנשגבה כמו חוקי המועדים ושעטנז וכדומה. וכבר באר כי החוקים האלה שקולים במאזני החכמה והדעת מאת המחוקק העליון יתברך, ערוכים נגד חוקי העולם הכוללים. ולפי החוקים האלה יתנענעו מֵיתרי הכינור הגדול שהוא מהלך הטבע והעולם בכללו כמו שאמרו "אם בחוקותי תלכו"-- חוקים שבהם חקקתי שמים וארץ, חוקים שחקקתי על התהום וכולי כי חוקי התורה וחוקי סדר העולם ערוכים זה מול זה ובעת ישמר חוקי התורה יעוררו גם חוקי סדר העולם לטוב ולחסד עד שכל העמים יכירו כי יש חכמה נפלאה בסדר החוקים האלה הנקשרים בקשר אמיץ עם חוקי המציאות. וזה שכתוב "כי הוא חכמתכם ובינתכם" ומפרש כי "מי גוי גדול אשר לו חוקים ומשפטים צדיקים" ו"מי גוי גדול אשר לו אלהים קרובים אליו" כי ראו במופת שעל ידי שמירת החוקים יגיע עליהם שפע ההשגחה ויתעוררו לעומתם כל סדרי המערכה להריק שפע שובע רצון.
סימן קמ
עריכה
ספרא (מלבי"ם) פרשת אחרי מות פרק יג:
תוספת הילקוט:[ט] "את משפטי תעשו"-- אלו דברים הכתובים בתורה שאילו לא נכתבו בדין היה לכתבן כגון הגזילות והעריות והעכו"ם וקללת השם ושפיכות דמים שאילו לא נכתבו בדין היה לכתבן. "ואת חקותי"-- אלו שיצר הרע משיב עליהם ועכו"ם משיבין עליהם כגון אכילת חזיר ולבישת כלאים וחליצת יבמה וטהרת המצורע ופרה אדומה ושעיר המשתלח, שיצר הרע משיב עליהם ועכו"ם משיבין עליהם. תלמוד לומר "אני ה' "-- חקקתים! אין אתה רשאי להשיב עליהם.
את משפטי תעשו ואת חקותי תשמרו: פה בארו ההבדל בין חק ומשפט כפי שהסכימו גם כן בעלי הפשט. שחק הונח על חיוב דבר הבלתי נודע מעצמו מצד הטבע או המוסר או השכל רק שהמחוקק לבדו יודע טעמו של דבר. ושם משפט הונח על דבר שהשכל והמוסר מחייבו ובא לרוב על הדתות שבין אדם לאדם שהם משוערים לרוב על אדני השכל. וכן יקרא חוקי הטבע שגבל ה' בהמציאות חק עולם בשם "חוקים", ודרכי הנהגתו לפי ההשגחה וכפי דרכי יצוריו בשם "משפטים".
והנה על חוקי ה' שטעמם בלתי נודע היצר הרע ועכו"ם משיבים עליהם ולכן אמר "אני ה' " שטעמם ידוע אצלי ואני חקקתי כן. ועל כן תפס "עשייה" אצל משפטים ו"שמירה" אצל חוקים כי השמירה בלב קלה אצל המשפטים כי השכל מסכים עמהם רק עשייתם כבדה שהגם שיודע חיובם יחמוד ויגזול ויעשוק מצד תאות לבו. ובחוקים הוא בהפך, ששמירתם בלב קשה אחר שהם בלתי מיושבים בשכלו ובמדעו. ועיין מה שכתבתי בפירוש תהלות (סימן יח) בפסוק כי כל משפטיו לנגדי.
ומאמר זה מובא ביומא (דף סז).
סימן קמא
עריכה
ספרא (מלבי"ם) פרשת אחרי מות פרק יג:
תוספת הילקוט:[י] "ללכת בהם"-- עשם עיקר ואל תעשם טפלה. "ללכת בהם"-- שלא יהיה משאך ומתנך אלא בהם, שלא תערב בהם דברים אחרים בעולם. שלא תאמר למדתי חכמת ישראל, אלמוד חכמת אומות העולם, תלמוד לומר "ללכת בהם"-- אינך ראשי ליפטר מתוכן. וכן הוא אומר "יהיו לך לבדך ואין לזרים אתך" (משלי ה, יז). "בהתהלכך תנחה אותך" (משלי ו, כב)-- בעולם הזה. "בשכבך תשמור עליך"-- בשעת מיתה. "והקיצות היא תשיחך"-- לעולם הבא. ושמא תאמר אבד סברי ואבד סכויי, תלמוד לומר "אני ה' "-- אני בוראך ואני סכוייך ועלי בטחונך. וכן הוא אומר "ועד זקנה אני הוא" (ישעיהו מו, ד), ואומר "כה אמר ה' מלך ישראל וגואלו ה' צבאות וגומר" (ישעיהו מד, ו), ואומר "אני הוא אני ראשון אף אני אחרון" (ישעיהו מח, יב), ואומר "...אני יהוה ראשון ואת אחרנים אני הוא" (ישעיהו מא, ד).
ללכת בהם: ההליכה מושאלת מן ההליכה הפעלית --שילך בדרך להגיע אל מחוז חפצו-- אל ההליכה המוסרית, שילך בדרך טובים וארחות צדיקים ישמור. ובלשון יש על זה הבדל במה שהלך בבנין הכבד יבא לרוב על הליכה הגיונית-- "אהלך באמתיך" (תהלות פו), "בחקותי יהלך" (יחזקאל יט). או על הליכה מליצית-- "בין הרים יהלכון", "שם אניות יהלכון", "לאור חציך יהלכו", "צדק לפניו יהלך" שאינו הליכה ברגלים. ויבא בבנין התפעל על הליכה הֵנה והֵנה כגון לטייל או להתהלך לפני או אצל נושא אחר כמו "הנה המלך מתהלך לפניכם", "את האלקים התהלך נח". ובמדרש "וישמעו את קול ה'..מתהלך בגן"-- מקפץ ועולה מקפץ ויורד שהיא הליכה טיולית הנה והנה. ואם בא בבנין הקל על הליכת הנפש בדרך התורה ירצה שילך בדרך זה בקביעות עד שהיא תהיה מחוז חפצו ומגמת פניו כהולך בדרך להגיע אל עיר וזה שאמר עשם עיקר ואל תעשם טפלה.
ואחרי העיון ראיתי כי בכינוי הרבים יאמר לפעמים בם ולפעמים בהם: "ונשא בם את השולחן", "ויקדש בם", "כי בם בחר ה' לשרתו", "ולא תתחתן בם". "והמותי את כל העם אשר תבא בהם", "ויפתח יוסף את כל אשר בהם".
ומבואר שמלת "בהם" פורט יותר ממלת "בם", ובא לרוב כשיתפשט בכל הדבר שבו. ואמר (במדבר ד ט) "ואת כל כלי שמנה אשר ישרתו לה בהם", ושם (פסוק יד) "ונתנו עליו את כל כליו אשר ישרתו עליו בהם". מה שאין כן (בפסוק יב) אמר "את כל כלי השרת אשר ישרתו בם בקדש". ואמרו ביומא (דף מח) הניח מזרק בתוך מזרק וקבל בהם את הדם מהו? תנא דבי ר' ישמעאל "אשר ישרתו בם בקדש"-- שני כלים ושירות אחד שמה שכתב "בם" משמע שאינו משמש בכל אחד בפרט וביחוד.
ועל כן ממה שכתב "ללכת בהם" הוציא שלא יהא משאך ומתנך אלא בהם. ומה שכתב וכן הוא אומר "יהיו לך לבדך ואין לזרים אתך" ר"ל שהוא המעיין המתמלא מעצמו ואין צריך לחכמות חצוניות למלאת מימיו וכן דרש בספרי "ואין לזרים אתך"--שלא תערב בהם דברים אחרים וכולי ככל דברי הספרא דפה.
והוסיף כי יתרון לחכמת התורה על חכמות אחרות שאין מועילים רק בעולם הזה והתורה תועיל בין בעולם הזה בעודו מתהלך ומתנענע אל השלמות, ועל זה אמר "בהתהלכך", ובין בעולם הנשמות ששם יתעדן במה שהשיג בחייו, וזה "בשכבך", ובין בעולם התחיה, ועל זה אמר "והקצות". כי האדם חי ומת וחי, והם שלשה הגבולים. ומוסיף כי עיקר שישוב לחיות בתחיה הוא על ידי התורה וז"ש "הקיצו ורננו שוכני עפר כי טל אורות טלך" וכמו שאמרו בכתובות (דף קיא) כל העוסק בטל התורה, טל תורה מחייהו.
ושמא תאמר אבד סברי שהלא הגוף יבלה וישוב העפר על הארץ והשתות יהרסון וצדיק מה פעל. משיב "אני ה' " כי הוא השכר המקוה שישיבו הנפשות אליו והוא שישוב להחיות הגוף בתחיה וז"ש "ועד זקנה אני הוא אף אני אחרון וכולי", ואין להאריך יותר.
סימן קמב
עריכה
ספרא (מלבי"ם) פרשת אחרי מות פרק יג:
תוספת הילקוט:[יא] "ושמרתם את חקתי ואת משפטי"-- שאין לי אלא מה שפרט הכתוב. שאר דקדוקי הפרשה מנין? תלמוד לומר "ושמרתם את חקותי ואת משפטי".
ושמרתם את חקותי: תחלה אמר "את משפטי תעשו..." נגד מה שכתב "ובחקותיהם לא תלכו", רק בחקותי ומשפטי שהם הפוכים לחוקות העכו"ם ועל זה הקדים השם את הפעל שמורה סתירה והפך להקודם כמבואר אצלי בכל מקום. וכבר חתר הרמב"ם במורה לתת טעם להרבה חוקי התורה כמו שעטנז והקפת פאת הראש והזקן וכדומה שהם להשמר מחוקי עכו"ם ופה הוסיף שישמרו כל חוקיו. וכן כל דקדוקיהם שדקדוקי החוקים ופרטיהם הרבים אינם להרחיק מעכו"ם לבד, שבזה די אם נמנע מלעשות מה שהם עושים, רק יש בהם טעמים נשגבים ועל כן צריך לשמרם בכל פרטיהם כי בהם יחיה האדם חיי עולם.
סימן קמג
עריכה
ספרא (מלבי"ם) פרשת אחרי מות פרק יג:
תוספת הילקוט:[יב] "אשר יעשה אותם האדם"-- היה ר' ירמיה אומר, מנין אתה אומר אפילו נכרי ועושה את התורה הרי הוא ככהן גדול? תלמוד לומר "אשר יעשה אותם האדם וחי בהם". וכן הוא אומר "וזאת תורת האדם אדני יְהוִה" (שמואל ב ז, יט) -- "תורת הכהנים ולוים וישראל" לא נאמר אלא "תורת האדם". וכן הוא אומר "פתחו שערים..."(ישעיהו כו, ב) -- "ויבא כהנים לוים וישראל" לא נאמר אלא "ויבא גוי צדיק שומר אמונים". וכן הוא אומר "זה השער לה'..." (תהלים קיח, כ) -- "כהנים לוים וישראל" לא נאמר אלא "צדיקים יבואו בו". וכן הוא אומר "רננו..." (תהלים לג, א) -- "כהנים לוים וישראל" לא נאמר אלא "רננו צדיקים בה' ". וכן הוא אומר "הטיבה ה'..." (תהלים קכה, ד) -- "לכהנים לוים וישראל" לא נאמר אלא "הטיבה ה' לטובים"-- הא אפילו נכרי ועושה את התורה הרי הוא ככהן גדול.
אשר יעשה אותם האדם: יש הבדל בין שם אדם לשם האדם, בה"א. ששם הבא בה"א (אם אינו ה' הידיעה) מורה על כלל המין ועל כן אף למה שבארנו ויקרא (סימן י) ששם "אדם" הבא סתם היינו מי שהשלים נפשו הרוחנית שבה יבדל מן הבהמה, בכל זאת שם "האדם" מוסב על המין כולו וכולל כל מי שאינו בהמה [וכמ"ש התוס' שיש חילוק בין "אדם" ל"האדם"]. ובמה שכתב "אשר יעשה.. האדם" וכן "וזאת תורת האדם" היינו המין כולו, ואינו מדבר מישראל לבד. ומאמר זה מובא בסנהדרין (דף נט) ובכמה מקומות בשם ר' מאיר וגרס נכרי שעוסק בתורה.
וכן שם "צדיקים" ו"טובים" כולל כל מי שהולך בדרכי הצדק וכל מי שהוא טוב לשמים ולבריות אף שלא מבני ישראל הוא וכמו שכתוב במדרש ויקרא (פ"ה) נקראו ישראל צדיקים ונקראו העמים צדיקים וכולי.
סימן קמד
עריכה
ספרא (מלבי"ם) פרשת אחרי מות פרק יג:
תוספת הילקוט:[יג] "וחי בהם"-- לא שימות בהם. היה ר' ישמעאל אומר, מנין אתה אומר שאם אמרו לו לאדם בינו לבין עצמו עבוד עכו"ם ואל תֵהָרֵג!, יעבור ואל יֵהרג? תלמוד לומר "וחי בהם"-- ולא שימות בהם. או אפילו ברבים ישמע להם?... תלמוד לומר (ויקרא כב, לב) "ולא תחללו את שם קדשי ונקדשתי"-- אם מקדישים אתם את שמי אף אני אקדש את שמי על ידכם כשם שעשו חנניא מישאל ועזריה שהיו כל אומות העולם בזמן ההוא שטוחים לפני הצלם והם עומדים דומים לתמרים. עליהם מפורש בקבלה (שיר השירים ז, ח) "זאת קומתך דמתה לתמר אמרתי אעלה בתמר אוחזה בסנסיניו"-- היום אני מתעלה בהם לעיני אומות העולם מכחישי התורה. היום אני נפרע להם משונאיהם. היום אני מחיה להם את המתים. "אני ה' "-- אני דיין ליפרע ונאמן לשלם שכר.
וחי בהם: ר' ישמעאל מפרש זה על חיי העולם הזה והוציא מזה שגם בעכו"ם אם הוא בצנעה יעבור ואל יהרג, ואף לר' אליעזר שחולק אר' ישמעאל (בסנהדרין דף עד ועכו"ם דף כז) יפרש כן על שאר מצות שבתורה כמ"ש ביומא דף פה מנין לפקוח נפש שדוחה את השבת אמר שמואל "וחי בהם", וילמד גם בעכו"ם לענין שאין בה מיתה ולאו באונס רק עשה וכמו שנראה מדברי רבא בעכו"ם (דף נד) וכתירוץ השר מקוצי בתוס' (שם ד"ה הא).
וממה שכתוב בתרגום אונקלוס ויחי בהון לחיי עלמא ותרגומו נאמר מפי ר' אליעזר ור' יהושע כמ"ש במגילה (דף ג), מבואר שלדעת ר' אליעזר שחולק על ר' ישמעאל מה שכתוב "וחי בהם" היינו לעולם הבא.
ומה שדרש על "זאת קומתך דמתה לתמר" כן נדרש גם במדרש חזית. ועל "אעלה בתמר" דרש היום אני מתעלה ולשון "סנסיניו" דרש מ"שונאיהם". ובמדרש מפני שהתמר יש לו שלשה סנסינים כמו חנניה מישאל ועזריה שהיו שלשה.
ומ"ש היום אני מחיה להם את המתים הוא כמ"ש בסנהדרין דף צב שבאותה שעה שהפיל חנניה מישאל ועזריה לכבשן האש אמר לו השם ליחזקאל להחיות המתים בבקעת דורא. ומבואר אצלי בספרי שירי הנפש בהערה שבסוף הספר כי שיר החמישי הוסד על עולם התחיה שאז תתעלה מלכות שמים שעל זה אמר "זאת קומתך דמתה לתמר" ואז יתעלו העולמות כולם. ובעת שקדשו חנניה מישאל ועזריה את השם היה קצת התעוררות מעין דוגמא זו ולכן ירד אז טל התחיה בבקעת דורא. ולכן נדרש פסוק זה גם על עת זאת שהיה מעין דוגמא של זמן התחיה.
סימן קמה
עריכה
ספרא (מלבי"ם) פרשת אחרי מות פרק יג:
תוספת הילקוט:[יד] "איש איש אל כל שאר בשרו לא תקרבו לגלות ערוה"-- כלל. "ערות אביך וערות אמך לא תגלה"-- פרט. כלל ופרט, אין בכלל אלא מה שבפרט. הואיל ומותר בבת אחי אביו ואחי אביו מותר בבתו. אם למדתי שהוא אסור באשת אחי אביו אף אחי אביו יהא אסור באשתו! הואיל ומותר באשת חורגו וחורגו מותר באשתו. אם למדתי שהוא אסור בבת חורגו אף חורגו יהא אסור בבתו! אי אמרת כן הבאת עריות מן הדין! לכך נאמר "איש איש אל כל שאר בשרו לא תקרבו לגלות ערוה"-- כלל. "ערות אביך וערות אמך לא תגלה"-- פרט. כלל ופרט, אין בכלל אלא מה שבפרט. "אני ה' "-- אני דיין ליפרע ונאמן לשלם שכר.
[עד כאן נוסף על הספרא]
איש איש אל כל שאר בשרו: פירשו חז"ל שהוא כלל ומה שחשב אחר כך כל העריות בפרטות היא פרט המפרש את הכלל. כלל ופרט אין בכלל אלא מה שבפרט ללמד שלא נמסר הדבר לשיקול הדעת לאסור עריות אחרות מסברה, שהייתי דן מסברה שכמו שההיתר מתהפך --שהוא מותר בבת אחי אביו ואחי אביו מותר בבתו-- כן יתהפך גם האיסור ויהיה אחי אביו אסור באשתו כיון שהוא אסור באשת אחי אביו. וכן נדון שחורגו יהא אסור בבתו אחר שהוא אסור בבת חורגו. לכן כתבה התורה בזה כלל ופרט-- רק אלו שחשב הם "שאר בשר" האסורים. יש שהם "שאר בשר" בעצמן, ויש שאסורות משום בעליהן שהם "שאר בשרו" כמו כלתו ואשת אחיו, ויש שאסורות מפני שהנקבות שאר בשר זה לזה כמו אשה ובתה ושתי אחיות. והפרט הזה נמשך עד פסוק יט כי אלה שחשב מפסוק יט ואילך: נדה, ואשת איש, וזכר, ובהמה אינם "שאר בשר".
סימן קמו
עריכה
ספרא (מלבי"ם) פרשת אחרי מות פרק יג:
[טו] (ויקרא יח, יט) "ואל אשה בנדת טומאתה לא תקרב לגלות ערותה"-- אין לי אלא שלא יגלה, מנין שלא יקרב? תלמוד לומר "לא תקרב". אין לי אלא נדה בל תקרב בל תגלה, מנין לכל העריות בל תקרבו בל תגלו? תלמוד לומר (ויקרא יח, ו) "לא תקרבו לגלות". "אני ה' "-- אני נאמן לשלם שכר.
לא תקרבו לגלות ערותה: המקור הנקשר אל הפעל הקודם בלמ"ד יורה לרוב על המחשבה ולפעמים בא במקום המחשבה והמעשה כמו "להרגו בערמה" (שמות כא) והרגו, "תקחנו למות" (שמות כא) וימות, "לשכב את בת יעקב" (בראשית לד) ושכב, וכמ"ש הרד"ק במכלול דף לו. ומזה צמחה הפלוגתא בין ר' אליעזר ור' שמעון (ספרא צו פרק ח) במה שכתוב "אשר יובא דמה אל אהל מועד לכפר" אם פירושו שכפר ממש או פירושו שרצה לכפר כמו שבארנו שם (סימן עה). וכן במ"ש "לא תקרבו לגלות" דעת ר' פדת (שבת דף יג) דוקא אם גלה, וקריבה לא אסרה התורה. ודעת הספרא שפירושו אף הקורבה לגלות אסור.
והנה זה נזכר שנית בנדה והטעם מבואר במה שאמרנו בסימן הקודם שפסוק זה הוא כלל ופרטיו מתפרשים עד פסוק יט, ולכן אחר שהודיע בהכלל שגם קורבה אסור לא הוצרך לשנות בכל פעם. אמנם בפסוק יט שאינו שייך אל דיני עריות של "שאר" הוצרך להודיע זה שנית בנדה שאינה בכלל עריות של "שאר" ומזה נלמד גם לאשת איש בפרט שבאשת איש אין צריך לומר זאת כי גם יחוד אסור וכמ"ש בשבת שם.
סימן קמז
עריכה
ספרא (מלבי"ם) פרשת אחרי מות פרק יג:
[טז] "אל תטמאו בכל אלה"-- בין בכולן בין במקצתן.
אל תטמאו בכל אלה: ידוע שמלת "כל" כשבא במשפט מחייב היא מחייב כללי וכשבא במשפט שולל הוא שולל כללי וכולל הכלל והקצת, ועל זה אמר בין בכולם בין במקצתם.
ומבואר שאם היה כתוב "אל תטמאו באלה" היה נוטה יותר לפרש בכולם, ובמלת "בכל" הוסיף אף כל שהוא. ובמאמר המחייב יהיה בהפך-- שמלת "אלה" נוטה יותר על הקצת ובמלת "כל" שהוא מחייב כללי הוסיף חיוב כללי, כי מלת "כל" מתהפך תמיד אל הכוונה שהיינו מפרשים בלא מלת "כל". ובזה תבין היטב מה שאמרו במכות (דף כד) וסנהדרין (דף פא) רבן גמליאל כי מטי להאי קרא בכי "עושה אלה לא ימוט". עושה כולה הוא דלא ימוט, הא חדא מינייהו ימוט! אמר לו ר' עקיבא מי כתיב "עושה כל אלה"?! "עושה אלה" כתיב-- אפילו בחד מינייהו, דאי לא תימא הכי כתיב קרא אחרינא "אל תטמאו בכל אלה". התם נמי "בכל אלה" הוא דמטמא, בחדא מינייהו לא?! אלא לאו באחד מכל אלה! והפליאה מבוארת שהשיב מי כתיב "עושה כל אלה", הרי שאם היה כתוב "כל אלה" פירושו בכולהו ואיך הביא הכתוב "אל תטמאו בכל אלה"? ועם דברינו נכון כי ידע שמשמעות הלשון יתהפך במאמר מחייב ממה שהוא במאמר שולל וכיון שבמאמר שולל "כל אלה" פירושו מקצת, ועל כרחנו ש"אלה" פירושו כולהו, ועל כן במאמר המחייב יהיה בהפך-- ש"כל אלה" פירושו כולהו ו"אלה" פירושו מקצת. וזה שאמר מי כתיב "עושה כל אלה"?!, והבן.
סימן קמח
עריכה
ספרא (מלבי"ם) פרשת אחרי מות פרק יג:
"כי בכל אלה נטמאו הגוים"-- אלו המצריים. "אשר אני משלח מפניכם"-- אלו הכנענים. "ותטמא הארץ"-- מלמד שהארץ מטמאה על ידי דברים האלו. "ואפקד עונה עליה"-- כיון שאני פותח הפנקס מיד אני גובה את הכל. "ותקיא הארץ את יושביה"-- כאדם שמקיא את מזונו.
בכל אלה נטמאו הגוים אשר אני משלח מפניכם: אם היה אומר "בכל אלה נטמאו הגוים" הייתי מפרש על המצריים כי גם הם נטמאו בכל הטומאות האלה. לכן הוסיף "אשר אני משלח מפניכם" להודיע שמדבר מן הכנענים כי ארץ מצרים לא קאה את יושביו, רק ארץ כנען לבד שעל זה אמר "ותטמא הארץ". כי יען שהיא ארץ קדושה מקבלת טומאה מדברים האלה, מה שאין כן ארץ מצרים שהוא ארץ טמאה ואין דברים אלה מזיקים לה כי הוא ערות הארץ כידוע.
ומ"ש "ואפקוד עונה עליה" הנה ר' יהודה סתמא דספרא סבירא ליה בראש השנה (דף לב) שיש הבדל בין פקידה ובין זכירה. וחולק עם ר' יוסי שסבירא ליה ש"זכירה" ו"פקידה" אחד הוא. ורצונו לומר כי הפוקד הוא על ידי בקרת המעשים ובזה משתתף עם ענין הפקדון וכמ"ש בבראשית רבה (פרשה נג) אמר הקב"ה בעל פקדונות אני. עמלק הפקיד אצלי חבילה של קוצים ואחזיר לו חבילה של קוצים-- "פקד פקדתי את אשר עשה עמלק". שרה הפקידה חבילה של מצות ומעשים טובים-- "וה' פקד את שרה". ובזה משתתף עם הוראות אחרות שיש לפעל זה על החשבון ועל הפקדון ועל ההנחה במקום כמ"ש בפסיקתא דרב כהנא (פ' מב) ובתנחומא מובא בילקוט ש"א (סימן פח) באורך יש פקידה לבכורות ויש פקידה לבנים וכולי שכיון על שתוף ההוראות של שורש זה עיי"ש. וז"ש כיון שאני פותח הפנקס וזה מענין פקידה וחשבון, מיד אני גובה וזה מענין ציוי לגבות ומענין מינוי העון לחבל ולהשחית ומענין החזרת הפקדון, דכולהו איתנהו בלשון זה בהבדלו מן "זכירה". הפוקד זוכר על ידי מעשים טובים או רעים ומונה המעשים וסופרם בחשבון ומוציא הפקדון שאצלו ר"ל שמשלם גמול כפי שפקדו בידו.
ומה שאמר לשון הקאה, הושאל אל הארץ מהאדם שמקיא דבר הבלתי נאות אל טבעו כך תשלך הארץ הבלתי נאות אל טבע קדושתה ורוחניותה.
סימן קמט
עריכה
ספרא (מלבי"ם) פרשת אחרי מות פרק יג:
[יז] "ושמרתם אתם"-- אתם נאים שומרים אותם שאתם פתחתם אותם. וכן הוא אומר "גן נעול אחותי כלה גל נעול מעין חתום".
[יח] "ולא תעשו מכל התועבות האלה"-- בין מכולם בין ממקצתם.
'אזרח'-- זה אזרח, "האזרח"-- לרבות נשי אזרחים. 'גר'-- זה גר, "הַגָר"-- לרבות נשי הגרים, "בתוככם"-- לרבות נשים ועבדים.
ושמרתם אתם: כבר התבאר (באילת השחר כלל רט רי) שכל מקום שכפל הכינוי עם גוף הפעל הוא זרות בלשון כמו שחשבם הרד"ק במכלול (דף כט) עם הזרים. וחז"ל דרשום תמיד ופירשו שר"ל שהלא אתם כבר שמרתם, רצונו לומר אתם בעצמכם גם בלא הציווי הלא שמרתם במצרים כמו שכתוב "גן נעול" שנדרש על שנשמרו מעריות (כמ"ש במכלתא פרשת בא, ויקרא פרשה לב, במדבר רבה פג, ומדרש חזית פסוק גן נעול).
ומ"ש (במשנה יח) מכל התועבות בין מכולם בין ממקצתם התבאר (בסימן קמז).
ומ"ש אזרח זה אזרח וכולי התבאר למעלה (סימן עד).
סימן קנ
עריכהוְלֹא תָקִיא הָאָרֶץ אֶתְכֶם בְּטַמַּאֲכֶם אֹתָהּ כַּאֲשֶׁר קָאָה אֶת הַגּוֹי אֲשֶׁר לִפְנֵיכֶם.
כִּי כָּל אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה מִכֹּל הַתּוֹעֵבוֹת הָאֵלֶּה וְנִכְרְתוּ הַנְּפָשׁוֹת הָעֹשֹׂת מִקֶּרֶב עַמָּם.
ספרא (מלבי"ם) פרשת אחרי מות פרק יג:
[יט] "כי את כל התועבות האל עשו אנשי הארץ אשר לפניכם"-- מלמד שהארץ מיטמאה על ידי הדברים האלו. "ולא תקיא הארץ אתכם כאשר קאה את הגוי אשר לפניכם"-- מלמד שהארץ חייבת גלות על ידי הדברים האלה.
[כ] "כי כל אשר יעשה מכל התועבות האלה"-- בין מכולם בין ממקצתם.
"ונכרתו הנפשות" מה תלמוד לומר? לפי שנאמר "איש איש" שיכול אין לי אלא איש שהוא ענוש כרת על ידי אשה. אשה ענושה כרת על ידי האיש מנין? תלמוד לומר "הנפשות"-- הרי כאן שנים.
[כא] "העושות" מה תלמוד לומר? לפי שנאמר "לא תקרבו" יכול יהיו חייבים כרת על הקריבה? תלמוד לומר "העושות"-- ולא הקריבות.
"מקרב עמם"-- ועמם שלם.
כי כל התועבות האל וכולי: כבר אמר זה (בפסוק כה) רק שם דבר מעונש השגחיי כמ"ש "ואפקד עונה עליה" ופה הוסיף כי העונש ההשגחיי לישראל הוא דבר יותר גדול שהוא כריתת הנפש ומה שתקיא הארץ אותם יהיה עונש טבעי ועל זה אמר שנית "ותטמא הארץ" מעצמה והיא הקיאה העמים האלה מצד טבעה שהיא בלתי סובלת הטומאות האלה והיא בעצמה חייבת גלות על ידי הדברים האלה חוץ מהעונש שיגיע לכם מצד שנפשיכם קדושה שהיא עונש כרת שלא יצויר באנשי הארץ אשר לפניכם.
ומ"ש במשנה כ' מכל התועבות בין מכולם היא כי דומה כמו מה שכתוב "ולא תעשו מכל התועבות וכולי שהיא אף מקצתם כנ"ל.
ומ"ש "ונכרתו הנפשות העושות" לכלול גם האשה ששם "נפש" כולל זכרים ונקבות ומובא בבבא קמא (דף לב).
ומ"ש "העושות" שהיא מיותר שכבר אמר "אשר יעשה", לבאר שאין חייב כרת על קריבה דעריות רק העושה מעשה.
סימן קנא
עריכה
ספרא (מלבי"ם) פרשת אחרי מות פרק יג:
[כב] "ושמרתם את משמרתי"-- שמרו לי משמרת. "ושמרתם...משמרתי"-- להזהיר בית דין על כך.
"לבלתי עשות מחקות התועבות אשר נעשו לפניכם ולא תטמאו בהם"-- מלמד שכל העריות קרוים טומאה. "ולא תטמאו בהם ונטמתם בם" (ויקרא יא, מג) --אם מיטמאים אתם בהם נפסלים אתם מאחרי. מה הנייה יש לי בכם ואתם מתחייבים לי כליה?! לכך נאמר "אני ה' אלקיכם" (ויקרא יח, ל).
[כג] וכן עזרא אומר (עזרא ט, יד): "הנשוב להפר מצותיך ולהתחתן בעמי התעבות האלה הלוא תאנף בנו עד כלה לאין שארית ופליטה יהוה אלהי ישראל צדיק אתה"
ושמרתם את משמרתי: כבר התבאר (ויקרא סימן יג) שכל מקום שבא שם הפעולה מוסף על הפעל יש בו דרוש ודרשו שישמרו גם המשמרת דהיינו הסייגים שיעשו לזה, כגון שניות לעריות. וכן אמרו ביבמות (דף כ). ועל זה אמרו שבא להזהיר הבית דין כי הם העושים הסייגים והגדרים שעל ידי כן ישמרו העם בל יפגעו בחוקי התועבות עצמם.
ומ"ש "ולא תטמאו בהם" וכבר התבאר (ויקרא סימן שו) שכל לשון טומאה שבא אחריו שימוש הב' אינה טומאת גויה רק טומאת הנפש. וז"ש מלמד שכל העריות קרוים טומאה. והנה כבר אמר "אל תטמאו בכל אלה", רק שכיון שלא נזכר טומאה רק בנדה ואשת איש ובהמה הייתי אומר שתפס לשון טומאה מפני אלה לבד דסליק מינייהו, לא בעריות "שאר בשר". לכן אמר שנית "ולא תטמאו בהם" שכולם קרוים טומאה, והביא דוגמא לזה ממ"ש בסוף שמיני "ולא תטמאו בהם" שהיא גם כן טומאה הפך הקדושה שלכן בא שימוש הב' כמו שבארנו שם (סימן קסו) ושם אומר "ונטמתם בם" שדריש שסופם ליטמא בם ולהתרחק מה' כי יטמטמו את הלב כמש"ש (סימן קסז).
ונגד זה אמר "אני ה' אלקיכם", ששם "אלקים" בכינוי מורה על הקשר שיש לו עם ישראל, ואיך תתרחקו ממני על ידי טומאת נפשותיכם ותתחייבו כליה, וכמו שאמר עזרא "הנשוב להפר וכולי הלא תאנף וכולי", הזכיר גם כן שם "ה' אלקי ישראל" שהוא הדיבוק שיש לו עמהם.
- ^ וראו חגיגה ב, א: "אין דורשין בעריות בשלושה..." - ויקיעורך