התורה והמצוה ויקרא יא יג-כג

סימן פז

ויקרא יא יג:

וְאֶת אֵלֶּה תְּשַׁקְּצוּ מִן הָעוֹף לֹא יֵאָכְלוּ שֶׁקֶץ הֵם אֶת הַנֶּשֶׁר וְאֶת הַפֶּרֶס וְאֵת הָעָזְנִיָּה.

דברים יד יב:

וְזֶה אֲשֶׁר לֹא תֹאכְלוּ מֵהֶם הַנֶּשֶׁר וְהַפֶּרֶס וְהָעָזְנִיָּה.

ספרא (מלבי"ם) פרשת שמיני פרק ה:

[א] "לא יאכלו"-- לחייב את המאכיל כאוכל.

או - "לא יאכלו" לאוסרם בהנאה?...
תלמוד לומר (דברים יד, יב) "לא תאכלו". הא כיצד? בהנאה מותרים, באכילה אסורים. הא מה אני מקיים "לא יאכלו" לחייב את המאכיל כאוכל.

[ב] "את הנשר ואת הפרס ואת העזניה" -- ר' ישמעאל אומר נאמר כן 'נשר' ונאמר להלן 'נשר'. מה נשר האמור כאן עשה את כל האמורים עם הנשר בל תאכיל כבל תאכל, אף נשר האמור להלן נעשה את כל האמורים עם הנשר בל תאכיל כבל תאכל.

לא יֵאָכְלו: בא בנפעל, ובכל הפרשה דבר בקל. ופירשו שבא בנפעל להזהיר בל יאכלו על ידיכם על ידי שתאכילו אותם לאחרים, כי הנפעל יש לו פועל בהכרח.

ומצאנו בכ"מ שבא אכילה בנפעל להורות שאסור גם בהנאה [והוא כדעת חזקיה בפסחים (דף כא) וזה מוכרח, דלשיטת ר' אבוה מוכרח לומר לר' יהודה דחולין שנשחטו בעזרה לאו דאורייתא ובספרא מבואר (צו פרשה ט מ"ה) דסבירא ליה לר' יהודה דחולין שנשחטו בעזרה דאורייתא וכמ"ש התוספות שם (שם דף כב ד"ה חולין) מבואר שדעתו כחזקיה ודו"ק.] והלא יש לומר שגם פה בא על כוונה זו. אך הלא במשנה תורה אמר "לא תאכלו" בקל, ומשנה תורה בא לפרש ולהוסיף, ולמה לא אמר שם בנפעל? ועל כרחך שבא להזהיר על המאכיל.

ועיין בקרבן אהרן האריך בזה אם כיון על המאכיל לקטנים (ולפי זה יש להקשות על זה מסוגיא ד"פ חרש (דף קי"ד)) או על המאכיל לגדולים, וכ"מ מדקתני שחייב מלקות. אמנם דרשה זו הוכפלה לקמן (שמיני פרק יב משני' א'-ב') ובררנו שם, דמכאן למדנו על המאכיל לגדולים ושם הוכפל שנית -- לא יֵאָכְל בנפעל אף לקטנים, עיי"ש.

ומ"ש [במשנה ב'] מובא בספרי (ראה פסקא קג). ושם גריס "רבי עקיבא אומר". ופירושו דנשר מיותר, דהשתא כל האימורים שיש להם קצת סימני טהרה אסורים, כל שכן נשר שאין לו שום סימן טהרה. וגם למ"ש [משנה ו'] דצריך נשר ללמוד ממנו סימני טומאה למה כפול במשנה תורה אחר שאין צריך לגופיה?

לזה אמר משום דבתורת כהנים כתוב "יאכלו" בנפעל לחייב את המאכיל כאוכל ובמשנה תורה כתיב "תאכלו" בקל ושם הוסיף "הראה והדיה" ונוכל לטעות שלכן כתב מינים אלה במשנה תורה ולא בתורת כהנים משום דעל ראה ודיה אינו חייב רק האוכל, לא המאכיל; ולא יכול לכתוב בתורת כהנים ששם חייב את מאכיל. לכן כפל לכתוב שם 'נשר' להראות שאין שינוי בין הכתובים בתורת כהנים ובמשנה תורה כי כל מ"ש כאן שנה שם אף הבלתי צורך כמו נשר, כי שניהם שוים בדיניהם ובפרטיהם.

סימן פח

ויקרא יא יד:

וְאֶת הַדָּאָה וְאֶת הָאַיָּה לְמִינָהּ.

דברים יד יג:

וְהָרָאָה וְאֶת הָאַיָּה וְהַדַּיָּה לְמִינָהּ.

ספרא (מלבי"ם) פרשת שמיני פרק ה:

[ג] רבי עקיבא אומר נאמר כאן 'איה' ונאמר להלן 'איה'. מה איה האמור להלן עשה את הדאה מין איה, אף איה האמור כאן עשה את הדאה מין איה.

ואת הדאה ואת האיה למינה: ובמשנה תורה כתיב "והראה והאיה ואת הדיה למינה". ודעת ר' אבוה בחולין (דף סג.) דראה מין איה, ונקראת 'ראה' על שם שרואה מרחוק. וזה כברייתא דספרא וכן הוא בספרי (שם) בשם ר' שמעון. ושם אמר דהוא הדין דראה ודאה אחת, וכן איה ודיה. ולפי זה 'ראה' ו'דאה' ו'איה' ו'דיה' הם מין אחד, עיי"ש.

סימן פט

ויקרא יא טו-טז:

אֵת כָּל עֹרֵב לְמִינוֹ. וְאֵת בַּת הַיַּעֲנָה וְאֶת הַתַּחְמָס וְאֶת הַשָּׁחַף וְאֶת הַנֵּץ לְמִינֵהוּ.

ספרא (מלבי"ם) פרשת שמיני פרק ה:

[ד] "...עורב" -- זה עורב, "כל עורב"-- להביא עורב העמקי ועורב הבא בראשי יונים,
"למינו"-- להביא את הזרזורים, "למינו"-- להביא את הסנונית.

[ה] "נץ" -- זה הנץ, "למינהו" -- להביא בר חריא.

את כל עורב למינו: מלת "כל" מרבה כל הנקרא בשם 'עורב', דסתם עורב הוא השחור כמו שכתוב "קווצותיו תלתלים שחורות כעורב". ומלת "כל" מרבה הלבן שנקרא העמקי (כי מראה הלבן עמוקה נגד מראה שחור) ועורב שראשו דומה ליונה (כן פירשו בחולין דף סג).

וכל מקום שאמר "למינו" "למינה" יש באותו מין מה שאין דומה לו בשמו ולא במראהו ואף על פי כן שייך למין זה. ובעורב הוא זרזור וסנונית לראב"י כמ"ש בחולין (דף סב.). ובנץ הוא בר חריא. ומפרש בגמרא (דף סג.) שרינקא(?).

סימן צ

(ויקרא י"א, י"ג-י"ט) "ואת-אלה תשקצו מן-העוף, לא יאכלו שקץ הם: את-הנשר, ואת-הפרס, ואת, העזניה. ואת-הדאה--ואת-האיה, למינה. את כל-ערב, למינו. ואת בת היענה, ואת-התחמס ואת-השחף; ואת-הנץ, למינהו. ואת-הכוס ואת-השלך, ואת-הינשוף. ואת-התנשמת ואת-הקאת, ואת-הרחם. ואת, החסידה, האנפה, למינה; ואת-הדוכיפת, ואת-העטלף."
ספרא (מלבי"ם) פרשת שמיני פרק ה:

מה תלמוד לומר "למינה..למינו...למינהו...למינה" ארבעה פעמים?

שיכול אלו יהיו אסורים והשאר יהיו מותרים?
תלמוד לומר "למינהו למינהו" -- ריבה.
הא כיצד? הריני למד מן המפורש --
[ו] מה הנשר מפורש -- אין לו זפק, ואין לו אצבע יתירה, ואין קורקבנו נקלף, ודורס ואוכל -- אף כל כיוצא בו אסור.
מה תורים ובני יונה מיוחדים שיש להם זפק, ואצבע יתירה, וקרקבנו נקלף, ואין דורסים ואוכלים -- אף כל כיוצא בהם מותר.

מלבי"ם: אמר פה ד' פעמים "למינו..למינה..למינהו" לרבות הדומה למין הטמא, מבואר שאם לא ריבה אותם הייתי מטהרם. וכאשר בדקנו את הנשר (שהוא הראשון בטמאים) עם התורים ובני יונה (שהם הרצוים לקרבן לה') ראינו שהם מחולקים בד' סימנים. מבואר שאלה הם סימני הטומאה והטהרה.

וקבלו חז"ל שבכל המינים נמצאו ג' סימנים ובעורב יש שנים ובפרס ועזניה אחת אחת. וממה שהוצרך לכתוב את כולם ידעינן שאם יש סימן אחד של טהרה -- טהור. וכל שכן שנים או שלשה. ולכן הוצרך למנות אלה הטמאים עם מה שהוא ממינם. ונשר לא הוצרך לכתוב -- דהא אין לו שום סימן -- רק בזה גלה שהוא הטמא בעצם וכל שהוא כמוהו בלא סימן טמא. ומה שתורים צריכים ד' סימנים הוא להכשיר לקרבן. ובגמרא דחולין יש בזה פלפול גדול ושיטה רחבה. וגם לי בסוגיא זאת פלפול ארוך בחדושי, ומהיות זה בלתי נחוץ להבנת הפשט בספרא קצרתי.

סימן צא

ויקרא יא טו:

אֵת כָּל עֹרֵב לְמִינוֹ.

ספרא (מלבי"ם) פרשת שמיני פרק ה:

[ז] "כל שרץ העוף ההולך על ארבע שקץ הוא לכם" --

יכול יהא הכל אסור? תלמוד לומר "אך את זה תאכלו מכל שרץ העוף ההולך על ארבע".
יכול יהא הכל מותר? תלמוד לומר "ארבה וסלעם חרגל וחגב".
אין לי אלא אלו בלבד; מנין לרבות שאר המינים? תלמוד לומר "למינהו...למינהו" -- ריבה. הא כיצד? הריני למד מן המפורש --
[ח] מה ארבה מפורש יש לו ארבעה רגלים וארבע כנפים וקרסוליו וכנפיו חופים את רובו -- אף כל כיוצא בו מותר.
ר' יוסי אומר ושמו "חגב".

ר' אלעזר ברבי יוסי אומר "אשר לא כרעים"-- אף על פי שאין לו עכשיו ועתיד לגדל לאחר זמן.

כל שרץ העוף ההולך על ארבע: פי' כל שרץ העוף זולת אלה שיבאר אחר כך הם שקץ. כי אינו כלל גמור דהא הוציא ממנו "אך את זה לא תאכלו". אמנם שהוציא להתיר אשר לו כרעים וקרסוליו, לא התיר את כל מי שיש לו שני סימנים אל דהא פרט רק ארבה וסלעה וחרגל וחגב, והוסיף למינהו שהיא כולל המינים הדומים להם והרי זה כלל ופרט וכלל והריני למד שכל הדומה לפרט שיש בו ד' סימנים אלה טהור.

ומ"ש ר' יוסי שמו חגב משמע דפליג אתנא קמא. ועיין בקרבן אהרן מה שכתב בזה.

ומה שאמר ר' אליעזר בן יעקב שאין לו עכשיו -- דריש קרי וכתיב "אשר לא", ויתבאר אם ירצה השם פר' בהר (סימן נח), עיי"ש.

סימן צב

ויקרא יא כב:

אֶת אֵלֶּה מֵהֶם תֹּאכֵלוּ אֶת הָאַרְבֶּה לְמִינוֹ וְאֶת הַסָּלְעָם לְמִינֵהוּ וְאֶת הַחַרְגֹּל לְמִינֵהוּ וְאֶת הֶחָגָב לְמִינֵהוּ.

ספרא (מלבי"ם) פרשת שמיני פרק ה:

[ט] "ארבה" -- זה גובאי, "סלעה" -- זה חרשון, "חרגול" זה נפול, "חגב" זה נדיין (ס"א נדוין).

מה תלמוד לומר "למינהו..למינהו" ד' פעמים? להביא צפורת כרמים, ויוחנא ירושלמית, והצדיא, ואת הערצוביא, ואת הארזבונית.

מלבי"ם: בגמרא (שם) אמר דברייתא זו חולקת עם ברייתא דלעיל. דזו אתיא כתנא דבי רב דסבירא ליה דבהאי גוונא לא הוה כלל ופרט וכלל משום דכללא בתרא לא דמי לכללא קמא, דכללא קפיד אכרעים וכללא בתרא קפיד שיהיה למינהו. וסבירא ליה דהוא רק כלל ופרט. כי מה שכתוב "ארבה" ו"למינהו" הכל הוא הפרט, ואין בכלל אלא מה שבפרט -- רק מיני'. הלכך חד מחבריה לא אתי ומרבה דדמי ליה בב' צדדין. הלכך סתעם אתי מארבה וחרגול ואייתור ליה חגב לראשו ארוך. וזהו שאמר "ארבה" זה גבאוי למעוטי ראשו ארוך.

וכל אלה שחשב פה הם מיני חגבים.

צפורת כרמים דומה לארבה שאין לו גבחת,
ויוחנא מין סלעם ויש לו גבחת.
והצדיא מין חרגול ויש לו זנב.
והארזבונית מין חגב ומשונה מהקודמים במראה.

ומרבה מינא דכל חד.

סימן צג

ויקרא יא כג:

וְכֹל שֶׁרֶץ הָעוֹף אֲשֶׁר לוֹ אַרְבַּע רַגְלָיִם שֶׁקֶץ הוּא לָכֶם.

ספרא (מלבי"ם) פרשת שמיני פרק ה:

[י] רבי אומר "וכל שרץ העוף אשר לו ארבע רגלים..שקץ הוא לכם"-- אם יש לו חמש הרי זה טהור.

וכל שרץ העוף: כבר נאמר זה למעלה. ור' אברהם בן עזרא פירש שבא לאסור אף שאינו הולך על רגליו. וזה מופרך ממה שכתב הרמב"ן שלכן נקרא "שרץ העוף" מפני שיש לו ד' רגלים ואינו מעופף רק הולך ורוחש על רגליו; ואם אינו הולך עליהם -- אם כן מעופף, והוא עוף לא שרץ?

וחז"ל פירשו שכפל זה ללמד שלא אסרה תורה מחוסר כרעים רק בבעלי ארבע רגלים אבל בעלי חמש שבעוף מותרים. שכל משפט הבא כפול הוא בדוקא (כמו שבארנו בכמה מקומות), ואם כן ארבע דוקא.

סימן צד

ויקרא יא כג:

וְכֹל שֶׁרֶץ הָעוֹף אֲשֶׁר לוֹ אַרְבַּע רַגְלָיִם שֶׁקֶץ הוּא לָכֶם.

ספרא (מלבי"ם) פרשת שמיני פרק ה:

"שקץ הוא"-- פרט לעירוביו. מכאן אמרו חכמים חגבים טמאים שנכבשו עם חגבים טהורים -- לא פסלו את צירן. העיד ר' צדוק על ציר חגבים טמאים שהוא טהור.

שקץ הוא: מלת "הוא" מדייק -- רק הוא, לא עירובין. ומכאן אמרו דציר חגבים טמאים אינו אוסר (והוא משנה פרק י דתרומות מ"ט ופרק ז דעדיות). וראב"צ העיד שגם הציר בפני עצמו טהור. ועיין בתוספות יום טוב שם.