התורה והמצוה ויקרא יג ה-ח
ספרא | מלבי"ם על פרשת תזריע | מחבר:מלבי"ם
משנה תורה לרמב"ם | תלמוד בבלי
מפרשים על הספרא: קרבן אהרן | הראב"ד | הר"ש | רבינו הלל | חפץ חיים | עשירית האיפה | מלבי"ם | עזרת כהנים | דרך הקודש
סימן ס עריכה
ספרא (מלבי"ם)/פרשת תזריע נגעים/פרק ב*:
[א] "בשביעי"-- יכול בין ביום בין בלילה? ת״ל "ביום" ולא בלילה. [ב] יכול כל מראה היום יהיו כשרים? ת״ל "לכל מראה עיני הכהן", ומה כהן פרט לשחשך מאור עיניו אף היום פרט לשחשך מאור היום. [ג] מיכן אמרו אין רואין את הנגעים בשחרית ובין הערבים ולא בתוך הבית ולא בצהרים מפני שעזה נראית כהה.
אימתי רואין? בשלש בארבע בחמש בשבע בשמונה ותשע דברי ר״מ. ר' יהודה אומר בארבע בחמש בשמונה ובתשע. ר׳ יוסי אומר בארבע וחמש בתשע ובעשר, אבל אמר רואה אני את דברי ר' יהודה
וראהו הכהן ביום השביעי: כבר בארנו (פ׳ צו ס׳ מם) בארך שכ"מ שנאמר "ביום" ממעט לילה עי״ש. וכן בכל פרשת נגעים כתוב "ביום השביעי" כי אין רואים נגעים בלילה:
והנה ית׳ לקמן (סימן סג?) שממ״ש "לכל מראה עיני הכהן" מבואר שצריך שראות עיניו של הכהן יהיה בריא לאפוקי אם כהה מאור עיניו, כמ"ש בספרא (פ"ד מ"ד). וממילא מבואר דהוא הדין שלא יהי׳ עיכוב לראי׳ ע״י חשכת מאור היום כי לשיראה את המוחש על בריו, צריך שיהי' החוש במתכונת הבריאות, ושהאור יפעל על העין בערך ממוצע, לא בחוזק גדול ולא ברפיון, כמו בשחרית ובין הערבים, שעדיין אין האור בהיר בשחקים, וביום המעונן ובבית האור עובר דרך מסכים ופועל ברפיון, ובצהרים פועל בחוזק רב. ודעת ר״מ שרואה בשלש (היינו סוף שלש) עד סוף חמש, ומסוף שבע עד סוף תשע. והם שני שעות לפני צהרים ושתים אחריו. ולר״י מסוף ארבע עד סוף חמש, הוא שעה לפני הצהרים ושעה אחריו, והוא מבואר בנגעים
סימן סא עריכה
ספרא (מלבי"ם)/פרשת תזריע נגעים/פרק ב*:
[ד] "והנה הנגע עמד בעיניו"-- שאם העז וכהה, כהה והעז-- כאילו לא כהה. ו"לא פשה" שאם כנס ופשה או פשה וכנס-- כאילו לא פשה
והנה הנגע עמד בעיניו: דע שיש הבדל בין עין המורה על הצבע ובין מראה, ש"עין" מציין רק הצבע ו"מראה" מציין כל פרטים הנראים בו כמו "כמראה צרעת" (לקמן פסוק מג) "כמראה אש" (במדבר ט) "כמראה הלפידים (יחז׳ א) "כמראה הבזק" (שם) היו בכל הפרטים כאש ולפידים אבל "כעין הבדולח" (במדבר א) "כעין נחושת קלל" (יחז׳ א ) היא רק בצבע. ולכן תמצא "כמראה סוסים מראהו" (יואל ב) "כמראה אדם" (דניאל יוד) שלא בא על הצבע. לפ"ז אם היה אומר "והנה הנגע עומד במראיו" היה כולל שהוא עמוק מעור בשרו, אבל "עמד בעיניו" פירושו בגווניו.
והראב"ע כתב עמד בעיניו הטעם "במראהו" כי המראה היא בעין וכל המפ׳ אמרו שטעמו "בעצמו" והטעם "כאשר היה" עכ״ל וכיון על ת״א "והא מכתשא קם כדהוה" שפירש "בעיניו"-- בעניניו. וכן במדבר רבה (נשא פ״ו) ואין בעיניו אלא תחתיו כמד״א "והנה הנגע עמד בעיניו". וכן במ״ש רש״י במראהו כשעורו הראשון פי׳ הרא"ם שדעתו שמלת "בעיניו" כמו בעניניו.
אמנם הספרא פי׳ על הגוון שלכן במ״ש (פסוק לז) "ואם בעיניו עמד הנתק" הוכרח הספרא שם לבאר על עין הרואה מפני שהנתק אין לו גוון (כמו שנבאר בס׳ קל״ו). והנה ממ״ש בעיניו בלשון רבים שהיל״ל "בעינו" זאת שנית מה שחזר שם "הנגע" והי׳ די לומר סתם "והנה עמד בעיניו לא פשה בעור" ונדע שמוסב על הנגע, וכבר בארנו שכ״מ שחוזר בשם יש בו טעם, ע״ז פי׳ רבותינו מפני שהכתוב פתח בבהרת כמ״ש "ואם בהרת לבנה היא והסגירו" והבהרת שם פרטי לעזה כשלג, ונגע היא שם כלל לכל ד' מראות נגעים וקיי״ל דכולם מצטרפין זב״ז (כנ״ל ס ל״ט) ואם היה אומר "והנה עמד בעינו" הייתי מפרש על הבהרת לבד שעמד במראהו הפרטי שהיא עזה כשלג והייתי אומר שאם נשתנה למראה אחר אף לא׳ מד׳ מראות, נגע אחר היא. לכן אמר "והנה הנגע (שהיא שם כולל כל ד׳ מראות) עמד בעיניו" ר״ל בארבעה גווניו כל שהיא עדיין בא׳ מן גווני הנגע, בין שהיה עזה כשלג והכהה למראה קרום ביצה, בין שהיתה כקרום ונעשית עזה. וז״ש בספרא שאם העז והכהה, כהה והעז כאילו לא כהה ר״ל עדיין נקרא "עומד בעיניו" ומ״ש כאילו לא כהה ר״ל כאילו לא נעשה בו שינוי וכן לכן אמר "לא פשה הננע"-- שלא פשה בא׳ מד׳ מראות, שאם הנגע כשלג והפשיון כקרום, הגם שלא פשה הבהרת מ׳׳מ הרי פשה הנגע, כי לענין שם נגע כל הד׳ מראות הם מין א׳.
וזה כלל בלשון שמלת "והנה" מורה תמיד על התחדשות דבר חדש כמו "וירא והנה חרבו פני האדמה" (בראשית ח) "ועתה הנה אשתך" (שם יב) ויהי בבקר והנה היא לאה" מכלל דעד השתא לאו היא לאה (מגלה דף יג :) "וירא אלקים את כל אשר עשה והנה טוב מאד" אר״א מכאן שהיה הקב״ה בונה עולמות ומחריבן עד שבנה את אלו ואמר דין הניין לי ודין לא הניין לי (ב״ר שם), ר״ל שמלת "והנה" מורה שעתה נתחדש דבר שהעולם טוב מה שלא הי׳ תחלה. וברבה ( פרשה מד') "והנה דבר ה׳ אליו"-- והנה ה׳ בא ודבר עמו ר״ל והנה מורה התחדשות והלא דבר עמו מתחלה וע״כ שהדבור תחלה היה ע״י מלאך ועתה נתחדש שבא ה' ודבר עמו. ולפ"ז איך אמר פה "והנה הנגע עמד בעיניו" שזה אינו התחדשות רק בהפך שלא נתחדש דבר. מזה הוציאו חז"ל שאף אם היה זה ענין חדש וכגון שבתוך ימי ההסגר פשה או כנס, אין זה מועיל ולא מזיק, רק אם נתחדש עתה שעמד בעיניו ולא פשה ודומה כקודם ההסגר יסגירהו שנית. וז"ש שאם כנס בימי ההסגר ופשה ביום השביעי וחזר למה שהיה מקודם אין זה פשיון. וכן אם פשה בימי ההסגר וכנס ביום השביעי לשיעור שהיה תחלה כאילו לא פשה
סימן סב עריכה
ספרא (מלבי"ם)/פרשת תזריע נגעים/פרק ב*:
"והסגירו הכהן שבעת ימים שנית"-- מלמד שיום השביעי עולה לו מן המנין בין מלפניו, בין מלאחריו
והסגירו הכהן שבעת ימים שנית: דע שיש הבדל בין כשידבר במלת "עוד" ובין כשידבר במלת "שנית", כי במקום שאינו מקפיד על המספר ועל שיוו הנמנים יתפס מלת "עוד"-- "ויאמר ה' לו עוד הבא נא ידך בחיקך" (שמות ד), "ויוסף עוד בלק שלוח שרים" (במדבר כד) אבל במקום שמקפיד על המספר או על שיוי הנמנים יתפוס לשון "שנית"-- "וישן ויחלום שנית" (בראשית מא) שחלם ב' פעמים בלילה אחת, והיה חלום שנשנה כמ"ש "ועל השנות החלום פעמים". משא"כ בחלום יוסף אמר "ויחלום עוד חלום אחר" ואמר "וירא ה' אל שלמה שנית כאשר נראה אליו בגבעון" (מ"א ט ב) להוציא הדיבור שדבר אליו (שם ז יא) שלא היה כמו בגבעון כמ"ש בספרי שירי הנפש. וכן "וימליכו שנית לשלמה" (דה׳׳א כט כב), "ובהקבץ בתולות שנית" (אסתר ב) מקפיד על המספר שהי׳ ב״פ, ואמרו במכלתא (ריש פ׳ בא) וביבמות (דף צח) "ויהי דבר ה׳ אל יונה שנית״-- שנית דבר עמו, שלישית לא דבר עמו. ובחולין (דף לא) ובירושלמי (ס״ב דשבת) וכובס שנית מה ת״ל שנית מקיש תכבוסת ראשונה לתכבוסת שני׳. ועפ״ז הבדילו חז״ל פה שאם הי׳ אומר "והסגירו עוד שבעת ימים" היו חושבים אותם בפ״ע, נפרדים, משא״כ כשאמר "שבעת ימים שנית" הם דומים לראשונים ומתחילים מהם, כמו שבז׳ הראשונים נחשב עמהם היום שהסגיר, כן בז׳ השניים יום ההסגר עולה מן המנין ונמצא עולה לפניו ולאחריו (וכמ״ש בנגעים פ״א מ״ד ופ״ג מ"ה) משא״כ במ״ש "ויחל עוד שבעת ימים אחרים" למד במדרש רבה (שם) שהיו ג׳ שבועות שלמים כי שם כתוב מלת "עוד
סימן סג עריכה
ספרא (מלבי"ם)/פרשת תזריע נגעים/פרק ב*:
"וראה הכהן אתו ביום השביעי שנית"-- כהן שרואהו בראשונה רואהו בשניה. ואם מת, רואהו כהן אחר
וראה הכהן אותו שנית: תלה הראיה בכהן ומשמע שצריך שכהן הרואה יראה שנית היינו ששני הפעמים יראה כהן א׳. ובפסוק זיין אמר "ונראה שנית אל הכהן" תלה הראיה בנראה שיתראה שנית אף שהכהן הרואה רואה בפעם ראשונה כגון שהוא כהן אחר. מזה הוציא בספרא שלכתחלה צריך שיראה הכהן שנית היינו שכהן שרואהו בראשונה יראה בשניה ואם מת, די אם הוא נראה שנית אל הכהן, אף לכהן אחר. ולכן תראה מאמר דפה הוכפל במשנה יג על "ונראה שנית אל הכהן" כי משני הכתובים הוציא שני דינים אלה
סימן סד עריכה
ספרא (מלבי"ם)/פרשת תזריע נגעים/פרק ב*:
[ה] "והנה כהה"-- יכול למטה מארבע מראות? ת״ל "הנגע". אי "הנגע" יכול במראיו? ת״ל "והנה כהה". הא כיצד? כהה ממראיו, לא למטה מארבע מראות .
[ו] "והנה כהה" שאם העז וכהה כאילו לא העז. ״הנגע" שאם כהה והעז כאילו לא כהה.
[ז] "לא פשה" שאם כנס ופשה כאילו לא כנס. "הנגע" שאם פשה וכנס כאילו לא פשה .
[ח] אם נאמרו בשבוע ראשון למה נאמרו בשבוע שני? אלא שבבגד העומד בראשון מסגיר ובשני שורף ובאדם העומד בראשון מסגיר ובשני פוטר צ״ל בשבוע ראשון וצ״ל בשבוע שני.
[ט] "וטהרו הכהן מספחת" אעפ״י שנשתנו מראיה. או יכול אעפ״י שהלכה וחזרה?... ת״ל "היא". מה יעשה לה? ר׳ יהודה אומר תראה כתחלה וחכמים מטהרים
והנה כהה הנגע: מלת "כהה" בא על דבר שנחלש כחו כמו כהיות העין מלראות-- "ותכהין עיניו מראות". ובדרך ההגיוני "רוח כהה" (ישעי׳ סא), "וכהתה כל רוח" (יחז' כא) על חולשת רוח הפנימי. וכן "ולא כהה בם" (ש״א ג)-- לא החליש עזותם ע״י גערה. וכן "לא יכהה ולא ירוץ", "ופשתה כהה" (ישעי׳ מב). ובנגעים בא על כהיות המראה החזקה וחולשתה ויצויר, או שנחלש לגמרי כמו בהרות כהות לבנות (פסוק לט) שהם למטה מד׳ מראות או שנחלש קצת כמו "והיא כהה" (פסוק כא ופסוק כו) שהיא בתוך ד׳ מראות דהא צריך הסגר.
אולם פה מוכרח לפרש שכהה קצת והוא עדיין תוך ד׳ מראות, דאם כהה לגמרי עד שנעשה בהק מדוע אמר "ולא פשה הנגע בעור"? הא אף שפשה טהור! ולקמן (ס' סח) למד שגם הפשיון אין מטמא רק בד׳ מראות ומכ״ש בזה, שכל הנגע כהה מד' מראות שנטהר אף שפשה. ומדוע אמר "וטהרו הכהן מספחת היא", הלא בהק היא! שכשהיא למטה מד׳ מראות נקרא בשם בהק. ואיך אמר "ואם פשה תפשה המספחת וטמאו הכהן" איך יטמאהו והוא בהק?! והיל״ל "ואם חזר למראות הנגע". ועוד, הלא בזה טהור גם בשבוע ראשון וגם בתחלה. ואין להתעקש ולומר שבאמת דינו לחומרא שרק אם כהה טהור אבל אם נשאר תוך ד׳ מראות אף שלא פשה יחליטנו דא״כ היל״ל דין ההחלטה כמו בנגעי בגדים (לקמן נה
מכ״ז מבואר בהכרח שמה שכתוב "והנה כהה הנגע" ר״ל שכהה ממראה עזה כשלג שבו מדבר (כמ״ש ואם בהרת לבנה היא) והיא עתה במראה חלושה ממנה. וז״ש בספרא "והנה כהה" יכול למטה מד׳ מראות ת״ל הנגע ר״ל דהא קראו עדיין בשם נגע כמ״ש "ולא פשה הנגע" שמבואר שאם פשה נגע היא וכמ"ש "ואם פשה תפשה... וטמאו" וכלל בזה כל הראיות שאמרנו ועוד יוכרח זה כהה בפעל כמו שית׳ לקמן (ס' קעג.
אולם לפ״ז משמע לכאורה שצריך שעכ״פ יוכהה ראייתו קצת אבל אם עומד במראיתו הקודם טמא מוחלט דהא התנה "והנה כהה הנגע" [כי מ״ש הרמב״ם ( פ״א מה׳ ט״צ הי״א) שמ״ש "והנה כהה הנגע" היינו שכהה למטה מד׳ מראות, ופירושו "או אם כהה טהור, אף שפשה, או אם לא פשה טהור" אינו עולה כפי חוקי הלשון שהיל״ל "והנה כהה הנגע או לא פשה" וגם יקשה עליו מקצת הקושי׳ שהזכרנו למעלה] : ובאמת רש״י ז״ל בפי׳ החומש כתב כן דבעינן דוקא שיהא כהה אבל במשנה דנגעים (פ״ד מ״ז) מבואר דאף שעמד בעיניו ואף שנעשית עזה טהור ורש׳׳י עצמו כתב כן בפ״ק דמגלה (דף ח) וכן דעת הספרא. ודברי חז״ל מוכרחים שאא״ל כלל שזה תנאי שרק אם כהה טהור שא״כ היל״ל כמ׳׳ש בננעי בגדים שאמר שם "וראה הכהן והנה לא הפך הנגע את עינו והנגע לא פשה טמא הוא ואם ראה הכהן והנה כהה הנגע וקרע אותו" כי דין המוחלט יש לו לבאר יותר. ועוד דהא בשחין ובמכוה שמטהרין בשבוע א׳ מטהרין בלא פשה אף שלא הוכהה. וזה אי אפשר לומר ששבוע הב׳ של נגעי בשר יהיה חמור משבוע הא׳ של שחין ומכוה. ועוד שבנתק לא הזכיר תנאי של כהה וכל הנגעים למדין זה מזה. ועוד שא״כ לא יצויר הסגר שני בספחת שאת שהיא כקרום ביצה וא״א שיכהה למטה מזה ולדעת הר״ש והרא״ש והרע״ב שב׳ התולדות אין מצטרפין לא יצויר הסגר שני בספחת של בהרת ושאת, והכתוב פתח "שאת או ספחת או בהרת" ולמה יסגיר ספחת?
אמנם עומק פשט הכתוב מבואר במ״ש "מספחת היא" ואין פירושו כמ״ש רש״י ז״ל מספחת שם נגע טהור, כי שם מספחת דומה לשם ספחת וכן אונקלוס תרגם ספחת עדיא ומספחת עדיתא ובת"י ספחת קלופי ומספחת קלופי דמטפלא (מענין טפל
וכן פי׳ הכתוב לפי עומק הפשט: כי הייתי סובר שהגם שכל נגעי אדם טהורים אחר ההסגר בלא פשה לבד כמבואר בשחין ומכוה ונתק, זה דוקא אם נשאר במראהו כמו פה שתפס הציור אם בהרת לבנה היא ־ אם נשאר עז כשלג אבל אם כהה למראה סיד (או אף לקרום להרמב״ם שכולם מצטרפין ) הוה אמינא שזה תולדה חדשה ונגע אחר קמ"ל שהגם שכהה הנגע כל שלא פשה בעור הגם שלא יקרא עוד בשם בהרת (אחר שאינו כשלג ) "מספחת היא"--היא ספחת הבהרת (שהיא כסיד להר״ש או אף ספחת השאת לרמב׳׳ם שכולם מצטרפין) וכמו שנחשב אחד עם הבהרת לענין צירוף כן נחשב לענין זה כאילו עוד הבהרת קיים, וכיון שלא פשה טהור.
וזה מבואר ששמות בהרת שאת ספחת אינם מורים על הטומאה רק על המראה שהתחדש בעור הבשר עד שילוה אליהם סימני טומאה: שער לבן או מחי׳ או פשיון אז יקראו בשם נגע וצרעת ־ ולכן בכ״מ שיחליטם בטומאה אומר "נגע צרעת הוא" וכשמטהר אומר "וטהרו הכהן שאת המכוה היא" ר״ל והשאת מצד עצמו טהור וכן אמר פה מספחת היא" ר״ל אינו צרעת רק ספחת לבד שהיא טהור (וכ״כ הרלב"ג "והנה כהה" שנשתנה מראיתו של לובן למטה מהלובן שהיה בו אלא שהוא עדיין כלובן ד' מראות נגעים כי אעפ"י שנשתנה מראהו שיורה על עיפוש בבשר כיון שלא פשה טהור וזה כי השתנות המראה יורה באמת על עיפוש אלא שאין כל נגע המתחדש מעיפוש צרעת ואעפ״י שמראהו כמראות הנגעים) ובאמת היה יכול לאמר חידוש יותר שגם אם נשתנה למראה עזה טהור כל שלא פשה רק שאחר שתפס הציור בבהרת א״א שישתנה לעזה ואם היה תופס תחלה הציור בשאת היה אומר "והנה עזה הנגע ולא פשה בהרת היא" רק שהגם שידומה לנו שיהי׳ רבותא יותר בנשתנה מן כהה לעזה באמת שני השינוים שוים.
וי״ל שלפי טבעי הנגעים שאת קשה יותר מן בהרת דהא סדר "שאת או ספחת או בהרת" שמשמע שטומאת בהרת חידוש יותר כי הוא קל יותר משאת וספחת בחליו הגם שמראיתו חזק. והא אמר בשאת "צרעת נושנת היא" ־ וכן היה יכול לאמר "וטהרו הכהן שאת היא" והיה הציור שהוכהה למראה צמר לבן רק תפש שהוכהה למראה ספחת תולדות הבהרת שדרכה להתהפך לתולדתה להר״ש. ולהרמב"ם שמדבר פה גם אם נתהפך למראה קרום ביצה תפס זה לרבותא אף שרחוק לגמרי מן הבהרת בכ״ז אינו כנגע חדש. וגם כי רצה לתפוס הציור במספחת מפני שאומר "ואם פשה תפשה" ודרך המספחת להוליד פשיון ורצה ללמד הדין כפי המורגל בטבע הנגעים
וז״ש במשנה ט "מספחת היא" אעפ״י שנשתנו מראיה ר״ל במ״ש "מספחת היא" ידעינין שאין הפי׳ מ״ש "והנה כהה הנגע" שהיא תנאי-- דוקא נשתנו-- רק אעפ״י שנשתנו מראיה בכ״ז מספחת היא ואינו נגע חדש וכ״ש בלא נשתנו.
ולפ״ז סדר הכתובים כך היא: אדם כי יהי׳ בעור בשרו שאת או ספחת וזה עדיין טהור רק שיש חשש שיהי׳ לנגע צרעת ע״י סימני טומאה לכן יובא אל הכהן ואם רואה שער לבן היא צרעת לא בהרת לבד, ואם אין בו שער לבן יסגיר וכולי ואם רואה בסוף שבוע ב׳ שלא פשה אז לא מבעי׳, אם עומד במראהו הקודם שאז הוא בהרת פשוט וטהור, כי אף אם כהה למראה אחרת שאז אינו בהרת, כל שלא פשה הוא מספחת פשוט אף שהתראה בתחלה במראה הבהרת כיון שלא נתקיים מראה זאת ונשתנה למראה ספחת אתגליא שאינו בהרת רק ספחת פשוט וטהור, וכ״ש אם לא נשתנה מראהו שהיא בהרת פשוט וטהור.
וז"ש בספרא (משנה ה) אי הנגע יכול במראיו ת"ל והנה כהה הא כיצד כהה ממראיו לא למטה מד' מראות ר"ל אם לא יאמר "והנה כהה הנגע" רק "והנה לא פשה הנגע" הייתי טועה שרק במראי' אבל אם נשתנה ממראה בהרת למראה ספחת טמא ת"ל והנה כהה-- אף שכהה. הא כיצד? כהה ממראי' לא למטה מד' מראות כמו שהוכחנו למעלה.
וז"ש (במשנה ו) והנה כהה שאם העז וכהה כאילו לא העז וכולי משלים דבריו ור"ל שמזה (וממ"ש והנה שמורה דבר חדש כנ"ל) מבואר שאזלינן בתר המראה שיתראה בו הנגע בסוף ימי ההסגר שאם העז וכהה ר״ל תחלה היתה עזה ובסוף ההסגר כהה אינה בהרת רק ספחת דהא הכתוב אומר שהבהרת שכהה מספחת היא וכאילו לא העז בתחלה רק היתה מספחת מתחלתה ומזה נוציא שה״ה אם כהה והעז ר״ל שהיתה כהה בתחלה ובסוף ההסגר נעשית עזה דינו כאילו לא כהה רק כאילו כן היתה מתחלה וכמו שהוכחנו למעלה. ולפ״ז זה עצמו מ״ש בשבוע ראשון "והנה הנגע עמד בעיניו" שכולל בין נשתנה בין לא נשתנה. וכן ממ״ש "והנה לא פשה" מבואר שאם כנס ופשה וכולי. וכמו שהוכחנו זאת במ״ש כן בשבוע ראשון (כנ״ל ס׳ סא)
וע״ז שואל [משנה ח] אם נאמר בשבוע ראשון, למה נאמר בשבוע שני? ומשיב משום דמצאנו בנגעי בגדים ששבוע שני חמור משבוע ראשון וה״א שהגם שבנגעי אדם שבוע שני קל יותר לענין שאם לא פשה טהור בכ״ז לענין אם נשתנה ממראה למראה ולענין אם כנס ופשה נטעה שבשבוע ב׳ חמור יותר.
הנה הראינו שדברי רביתינו ז״ל מוטבעים ומוכרחים בפשט הכתוב ואל יהי' זה זר בעיניך שמ״ש והנה כהה הנגע אינו תנאי רק פי׳--אף שכהה, שכן בכל הפרשה הזאת כשבאו שני תנאים בא א׳ לתנאי והב׳ לרבותא כמו מ״ש "ועמוק אין מראיה מן העור ושערה לא הפך לבן" פי׳ אף שאין מראיה עמוק כל ששערה לא הפך לבן יסגיר וכן במ״ש "ושער בנגע הפך לבן ומראה הנגע עמוק" יתפרש להספרא אף שעמוק, ובא לרבות ספחת השאת כנ׳׳ל סי' נב (וכמ׳ש באה״ש כלל רכה)
והנה במ״ש "מספחת היא" שר"ל הנגע היא מספחת מורה שלא נתבטלה הנגע רק נשתנה לספחת שזה מורה מלת "היא" ומזה הוציא מ״ש (במשנה ט) יכול אעפ״י שהלכה וחזרה ת״ל הוא ר״ל שאם הלכה אינה היא מה שהיתה תחלה. וחכמים מטהרים וסתם רבי כמוהם (בספ״ד לנגעים) וטעמם דאין משגיחין על אמצע ימי ההסגר כמ״ש על "והנה לא פשה" וכיון שחזרה לבסוף דינה כאילו לא הלכה :
סימן סה עריכה
ספרא (מלבי"ם)/פרשת תזריע נגעים/פרק ב*:
[י] "וכבס בגדיו"-- מלטמא משכב ומושב ומלטמא בביאה. "וטהר" מן הפריעה ומן הפרימה ומן התגלחת ומן הצפרים
וכבס בגדיו וטהר: כבר בארנו (למעלה ס׳ ואו) שהעתיד יבא על שני פנים אם יש מקום לוי״ו: (א) העבר המהופך לעתיד . כמו "וכבס וטהר" (ב) העתיד הגמור עם וי״ו בלתי מהפכת כמו "ויטהר". וההבדל שביניהם, שהעתיד ע״י וי"ו ההפוך יורה שבזמן העתיד יהיה הדבר נשלם מכבר ופי׳ "וטהר" שאז כבר יהיה טהור. אבל העתיד הגמור -"ויטהר"- מורה שאז תתחיל פעולת הטהרה. ע"ש בארך. ועפ״ז יסדנו בפ' שמיני, (ס' קכג) שמ׳׳ש "וטמא עד הערב וטהר" הוא לשון הסותר א״ע אחר ששניהם מציינים פעל עבר נשלם בזמן עתיד. וא״א דיהיה הטהרה נשלמת עם הטומאה. ולכן דריש שם שכבר היה טהור קודם הערב שמש לחולין. וכן במ״ש פה "וכבס בגדיו וטהר" יפול הקישוי הזה שא״א לפרש וטהר עבר הנשלם בזמן עתיד, שבעת הכיבוס אינו טהור עדיין והטהרה לא נשלמה עד אחר הכיבוס. והיל״ל "ויטהר" שהיא עתיד גמור שמורה שיטהר אחר שיטבול. ולכן דרשו חז״ל שהכיבוס היא מלטמא מו״מ ולטמא בביאה [והוא לדעת התוס׳ והר״ש מטמא מטמא מו״מ לטמא אוכלים ומשקים. ואינו מטמא מו״מ כזב לטמא אדם וכלים כמ״ש בפסחים (דף סז). ולדעת הרמב״ם מטמא כזב וזבה] ומ״ש "וטהר" שכבר הי׳ טהור שאינו חייב בפריעה ופרימה ותגלחת וצפרים כמצורע מוחלט. וכן דריש בספרא (פרק ט מ״ח) גבי נתק
ובמגלה (דף ח: ) תני רב שמואל בר״י "וכבס בגדיו וטהר" טהר מפריעה ופרימה דמעיקרא. א״ל רבא אלא מעתה גבי זב דכתיב "וכבס בגדיו ורחץ בשרו במים חיים וטהר" מהו טהור מעיקרא איכא אלא טהור השתא מלטמא כ״ח בהיסט וכו' והנה יפלא הלא דרשה הנז׳ עמ״ש בפ׳ שמיני "וטמא עד הערב וטהר" יודה בה רב דהא הגמ׳ הביאה ביבמות (דף ע״ה) בלי חולק. ומדוע לא נראה לו דרשה דפה? אולם ההבדל מבואר שבמ״ש וטמא וטהר יש סתירה בין הנושאים דא׳׳א שיהיה טהור בשהוא טמא. לא כן במ״ש "וכבס בגדיו וטהר" אין סתירה שע״י הכיבוס יטהר ויצדק לאמר וכבס אחר שכבר כבס כבר הוא טהור. רק שדרשת הספרא (לדעת רבא) הוא דק״ל איך אמר "וטהר" בעבר נשלם והלא אחר הכיבוס לא נשלם הטהרה כי עדיין צריך הערב שמש. ומחמת זה אמר וטהר מפריעה ופרימה ולכן הקשה רבא "אלא מעתה גבי זב נמי... אלא טהור השתא מלטמא כ״ח בהיסט" שמצד זה היא פעל עבר נשלם שאם רואה אח״כ הוא טהר מכבר ואינו מטמא למפרע
ולפי דעתי רבא לא יחלק על ברייתא בספרא רק שצריך טעם למה דריש זה גבי מצורע ולא גבי זב, ונהפך הוא שגבי זב דרש (בספרא מצורע פרק ה) "וטהר" מלטמא כ״ח במשא כדרשת רבא. ומזה מבואר שאין דורש זה מן "וטהר" רק מן "וטהרו הכהן" שאחר שאמר "וטהרו הכהן" איך אמר "וכבס בגדיו וטהר" וע״כ פי׳ וטהרו מפריעה ופרימה ותגלחת וצפרים שכיון שאינו מחליטו פטור מכל אלה. "וכבס בגדיו וטהר" לענין שלא יטמא כ״ח בהיסט רק לפ״ז צריך לגרוס בברייתא דספרא וטהרו מן הפריעה ומן הפרימה ומוסב על "וטהרו הכהן" ורב שמואל דתני וטהר מן הפריעה והפרימה ס״ל דהדרוש הוא ממלת "וטהר" וע״ז מק׳ רבא מזב דשם כתוב ג״כ "וכבס בגדיו וטהר" רק הדרוש היא ממלת "וטהרו". ולפ״ז לא מוכח מכאן רק תגלחת וצפרים לא פריעה ופרימה די״ל שיטהרו מפרימה ופריעה מעכשיו. ולכן אמר שם דיש כתוב אחר לפטר מצורע מוסגר מפריעה ופרימה
סימן סו עריכה
ספרא (מלבי"ם)/פרשת תזריע נגעים/פרק ב*:
"וכבס בגדיו"-- יכול הרי הוא מסולק? ת״ל תפשה טמא. [יא] אין לי אלא במראה, שלא במראה מנין? ת"ל "ואם פשה תפשה [המספחת]" .[יב] החליטו בשער לבן, הלך שער לבן וחזר שיער לבן, וכן המחיה והפשיון-- בתחלה, בסוף שבוע ראשון, בסוף שבוע שני, לאחר הפטור-- הרי הוא כמות שהיתה ת"ל תפשה ואם פשה תפשה
ואם פשה תפשה המספחת אחרי הראותו וכו': מלת התנאי "ואם" מורה שמוסב למ"ש "וכבס בגדיו וטהר". ואמר שבכל זאת, אם אחר הטהרה פשה תפשה-- יטמא שנית. וז"ש יכול הרי הוא מסולק ת"ל תפשה טמא. ומ"ש אין לי אלא במראה, שלא במראה מנין? ת"ל "ואם פשה תפשה המספחת" (כצ"ל) ר"ל שכבר התבאר (בסי' סד) שמ"ש "מספחת היא" היינו אחר שתחלה היה בהרת לבנה ועתה כהה הנגע היא עתה ספחת וכיון שאמר "אם פשה תפשה המספחת" מבואר דאף שלא פשתה במראה בהרת כמו שהיתה תחלה רק במראה ספחת (שהיא כסיד או כקרום ביצה) בכל זאת טמא (ודרוש זה נתבאר מספרא משנה יד יז עיי"ש סי' סח
והנה היה די לומר "ואם פשה תפשה אחרי כן" רק שאז לא הייתי יודע שהפשיון סימן טומאה תמיד, ויש לפרשו שרק אחר פטור מטמא שנית ע"י פשיון (שמ"ש "והנה כהה הנגע לא פשה והסגירו" יש לפרשו שר"ל אף שלא פשה יסגיר כמו שאנו מפרשים שמ"ש "והנה כהה הנגע" אינו תנאי רק בא לרבותא) לכן אמר דרך כלל שכל שפשה אחרי הראותו אל הכהן לטהרתו שהיא מן סוף הסגר ראשון והלאה (כמו שית' בסי' שאח"ז) יטמא. אמנם הספרא למד ממ"ש "ואם פשה תפשה": רצוני לומר, כי יש ארבע זמנים שהפשיון מטמא: (א) בסוף שבוע א' (ב) בסוף שבוע ב' (ג) אם עברו ימי ההסגר ולא ראהו הכהן עד יום השמיני או התשיעי (ד) אם פשה אחר הפטור. ונמצא בזה ג' ברייתות: [א] אמר בספרא (פרשה ד משנה ו) גבי שחין "ואם פשה תפשה" מה ת"ל? לפי שנאמר "וראהו הכהן ביום השביעי ואם פשה תפשה" אין לי פשיון מטמא אלא בשביעי. שמיני, תשיעי עשירי מנין? ת"ל ואם פשה תפשה. [ב] אמר (פרק ז משנה ח) גבי מכוה, אין לי שהפשיון מטמא אלא בסוף שבוע. מנין אף לאחר הפטור? ת"ל ואם פשה תפשה [ג] אמר (פרק ט משנה ט) גבי נתק-- אחרי טהרתו. אין לי אלא לאחר הפטור, מנין אף בסוף שבוע ראשון, בסוף שבוע ב'? ת"ל "ואם פשה תפשה". והכי פירוש הברייתות
לפי שבמכוה כתוב "וראהו הכהן ביום השביעי ואם פשה תפשה" משמע דוקא ביום השביעי, לא ביום ח' וט', אין הפשיון מטמא. לכן אמר בשחין סתם "ואם פשה תפשה" ולא אמר "ביום השביעי" וזה פירוש הראשונה שגבי שחין. ולפי שמשחין ומכוה לא ידענו רק בסוף ימי ההסגר קודם הפטור, מנין לאחר הפטור ת"ל אם פשה תפשה ומשוינין הלשונות זה לזה שהוא הדין לאחר הפטור כמו שהיא בנתק. וזה פי' הברייתא השניה שגבי מכוה. ולפי שבנתק כתוב "אחרי טהרתו" שהיא לאחר הפטור ולא ידענו קודם הפטור, סוף שבוע א' וב' לכן מרבה "ואם פשה תפשה" ר"ל מדמינין הלשונות כמו בשחין ומכוה וצרעת אף קודם הפטור. עכ"פ למדינין בכל מיני הנגעים בכלל שהפשיון מטמא בין בסוף שבוע א' וב' בין אם לא ראה תיכף בכלות ההסגר בין לאחר הפטור. וכמו שהדין בפשיון כל שכן שכן הדין בשער לבן ובמחיה אחר ששער לבן ומחיה מטמאים גם בתחלה והם חמורים מן הפשיון שאינו מטמא בתחלה.
והנה זה דבר מבואר שהמקור הבא לפני הפעל יציין העשות הפעולה בכל אופן אפי׳ כמה פעמים. וכמ״ש "השב תשיבם" אפי׳ מאה פעמים (ועי׳ בב״מ דף לא ובאה״ש כלל לח) וכן ממ״ש "פשה תפשה" ידעינין שאפי׳ פשתה כמה פעמים תחזור להטמא. ומזה ידעינין דכ״ש בסימן טומאה אחר-- שער לבן ומחי׳-- שמטמאים כמה פעמים. וז״ש החליטו בשער לבן, הלך שער לבן וחזר שיער לבן וכן המחי׳ והפשיון וכולי ת״ל תפשה ואם פשה תפשה
סימן סז עריכה
ספרא (מלבי"ם)/פרשת תזריע נגעים/פרק ב*:
[יג] יכול יהיה הפשיון מטמא בתחלה? ת״ל "אחרי הראותו אל הכהן לטהרתו". יכול אם ראהו כהן שהוא פושה והולך יזקק לו? ת״ל "לטהרתו"-- אינו נזקק לו אלא משעה שהוא רואה אותו מטומאה לטהרה.
"ונראה שנית אל הכהן"-- כהן שהוא רואה בראשונה רואהו בשנייה, ואם מת, רואהו כהן אחר
ואם פשה וכולי אחרי הראותו אל הכהן לטהרתו: ממ"ש "אחרי הראותו אל הכהן " מבואר שאין פשיון מטמא טרם שנראה אל הכהן אם פשה תיכף בהולד הנגע. וממ"ש "לטהרתו" ר"ל כי הראיה הראשונה שהכהן רואהו בתחלה אינו לטהרתו רק לטומאתו כי עד עתה הוא טהור ולא נקרא על הנגע שם טומאה ואי אפשר שיבא ע"י ראיה זו מטומאה לטהרה רק מטהרה לטומאה, רק הראיה השנייה שבסוף ימי ההסגר שכבר נקרא עליו שם טמא, אז הכהן רואהו לטהרתו ואז הפשיון מטמא וז"ש "לטהרתו" יכול אם רואהו כהן וכו' ת"ל "לטהרתו"-- משעה שהוא רואה אותו מטומאה לטהרה. ומ"ש על "ונראה שנית אל הכהן" כבר נשנה (בסוף משנה ד) ופרשתיו בסימן סג
סימן סח עריכה
ספרא (מלבי"ם)/פרשת תזריע נגעים/פרק ב*:
[יד] "וראה הכהן והנה פשתה המספחת בעור"-- הרי זה בא ללמד על הפשיון שלא יטמא אלא בד׳ מראות, ובהם המראות שהאום מטמא הפשיון מטמא. [טו] הלא דין הוא: האום מטמא והפשיון מטמא. מה האום אינו מטמא אלא בד׳ מראות אף פשיון אינו מטמא אלא בד׳ מראות. [טז] או כלך לדרך זו: שער לבן סימן טומאה ופשיון סימן טומאה. מה שער לבן מטמא בכל מראה לובן אף פשיון יטמא בכל מראה לובן. [יז] נראה למי דומה דנים דבר שמטמא בכל נגעים מדבר שמטמא בכל נגעים ואל יוכיח שער לבן שאינו מטמא בכל נגעים. או כלך לדרך זו: דנים דבר שהוא סימן טומאה מדבר שהוא סימן טומאה ואל תוכיח האום שאינו סימן טומאה ת״ל "וטמאו הכהן צרעת היא" ה״ז בא ללמד על הפשיון שלא יטמא אלא בד׳ מראות.
"היא" פרט לספחת הבהק
וראה.. והנה פשתה המספחת בעור: שם מספחת הוכפל כאן שלא לצורך שכבר אמר "ואם פשה תפשה המספחת" ופי' חז"ל שבא ללמד שהפשיון לא יטמא רק בד' מראות שהאום מטמא. כי כבר התבאר (בסי' סד) שמ"ש "מספחת היא" היינו שכהה הנגע ממראה עזה כשלג למראה ספחת וע"ז אמר "והנה פשתה המספחת" שמזה למד (במשנה יא) אף שהפשיון הוא שלא כמראה הנגע, דהא אמר פשתה המספחת הרי הפשיון הוא במראה ספחת והנגע העקרית היתה בהרת, מ"מ הוא טמא (כנ"ל סי' סו) . אולם עדיין י"ל שמה שאמר שגם מראה ספחת טמא הוא הדין יתר מראות, על זה כפל שנית "והנה פשתה המספחת" ששם הנכפל בא בדוקא כמבואר אצלינו באילת השחר (כלל קלז) ובא לאמר שמראה אחרת אינו מטמא. ובארו כי בצד הסברה יש להסתפק, כי בצד א׳ יש לדמותה אל האום, שהפשיון דומה לו שמטמא בכל נגעים אף בנתקים ונגעי בגדים ובתים (משא׳׳כ שער לבן אין מטמא אלא בעור בשר) ובצד א׳ יש לדמותה לשער לבן שהיא סימן טומאה כמוהו, שעל הפשיון והשער לבן מחליטו ולא על האום, ויש לומר שדומה לשער לבן שמטמא בכל מראה לובן, לכן צריך קרא. ומ״ש "היא" פרט לספחת לבוהק. פי׳ פרט לשפשתה לבהק שאז אינו פשיון. וית' לקמן ס׳ קיז ועי׳ באה״ש כלל קלה