התורה והמצוה ויקרא כז כא-כה
ספרא | מלבי"ם על פרשת בהר-בחקתי | מחבר:מלבי"ם
משנה תורה לרמב"ם | תלמוד בבלי
מפרשים על הספרא: קרבן אהרן | הראב"ד | הר"ש | רבינו הלל | חפץ חיים | עשירית האיפה | מלבי"ם | עזרת כהנים | דרך הקודש
סימן ק
עריכה
ספרא (מלבי"ם) פרשת בחקתי פרק יא:
[א] "והיה השדה בצאתו ביובל"-- מלמד (ס"א מגיד) שהשדה קרוי לשון זכר בלשון הקדש.
מה "קדש" (ויקרא כז, יד) אמור להלן-- אינו יוצא אלא בפדיון, אף "קדש" האמור כאן-- לא יצא אלא בפדיון; [ב] מלמד שהכהנים נכנסים לתוכה ונותנים את דמיה, דברי ר' יהודה. ר' שמעון אומר נכנסים אבל לא נותנים. ר' אליעזר אומר לא נכנסים ולא נותנים אלא נקראת שדה רטושין עד היובל השני; לא נגאלה -- נקראת רטושי רטושין עד היובל השלישי; לעולם אין הכהנים נכנסים בה עד שיגאלנה אחר.
[ג] "כשדה החרם לכהן תהיה אחוזתו" מה תלמוד לומר? מנין אתה אומר שדה שהיא יוצאה לכהנים ביובל וגאלה אחד מן הכהנים והרי היא תחת ידו; יכול יאמר "הואיל והוא יוצא לכל אחיו הכהנים, הרי היא תחת ידי -- הרי היא שלי"? תלמוד לומר "כשדה החרם לכהן תהיה אחוזתו"-- שדה אחוזתו של כהן שלו, אין זו שלו; אלא יוצא לכל אחיו הכהנים.
והיה השדה בצאתו ביובל קדש לה' כשדה החרם לכהן תהיה אחוזתו: במה שכתב "קדש לה' כשדה החרם" רצונו לומר שמפורש ששייך לכהנים, כמו שכתוב "כל חרם בישראל לך יהיה" (במדבר יח). ופליגי ר' יהודה ור' שמעון ור' אליעזר: לר' יהודה לא תצא לכהנים בלא פדיון, דגמר "קדש" "קדש" ממקדיש בית. ולר' שמעון יוצאה בלא פדיון דגמר "קדש" "קדש" מכבשי עצרת דדומה להם שהיא מנחה לכהנים; אבל מקדיש בית אין יוצא לכהנים. ור' יהודה סבירא ליה דדמי יותר למקדיש בית ששניהם קדשי בדק הבית. ור' אליעזר דייק הלשון "והיה השדה בצאתו ביובל" שמשמע בצאתו מיד הקונה אותו, דאי לאו כן היה לו לומר "והיה ביובל יצא השדה לכהנים", כי אנה מצאנו זאת שיוצא מרשות בדק הבית שאמר "והיה בצאתו", כן מפרש בגמ' ערכין (דף כה:, ודף כו) לפלוגתא זו המובאת במשנה שם.
ואמר (במשנה ג) (מובא ב"ק דף קט, ערכין שם) שמה שכתוב "לכהן תהיה אחוזתו" פירושו שבא למעט שאחר שבמה שכתב "ואם מכר את השדה לאיש אחר" כולל גם אם מכרה לכהן, אין הכהן יכול להחזיק השדה לעצמו, רק צריך שתצא לכהני המשמר המשמשים באותו שבת שיום הכפורים של יובל פוגע בו. ור"ל רק אחוזת עצמו היא תהיה לכהן, לא שדה החרם שהיא אחוזת זולתו.
וההכרח שהכריחם לדרוש זה נראה שהיא מה שכתב בספרא (במשנה א) "והיה השדה..."-- מלמד שהשדה קרוי לשון זכר בלשון הקדש, שהיא יסוד לדרוש זה; כי מה שכתוב "תהיה אחוזתו" משמע שמלת "תהיה" מוסב על השדה, ובאמת בלשון משנה בא "שדה" תמיד בלשון נקבה, אבל בלשון המקרא בא תמיד בלשון זכר. ואין לפרש שהוא כמו שם "גן" שבא בלשון זכר ובלשון נקבה -- "גנים" "גנות", כי לא מצאנו בשום פעם בלשון נקבה. ועוד שגם פה אמר בלשון זכר "והיה השדה בצאתו" ואיך יאמר עליו מלת "תהיה" שהיא כינוי נקבה? ועל כרחך שמלת "תהיה" כינוי לשם "אחוזתו" ורצונו לומר אחוזתו תהיה לכהן, היינו אחוזת עצמו. ( שאין לפרש אחוזתו של הבעלים דכאן לא נזכר שם הבעלים, ומזה הכריחו הדרוש במשנה ג' ).
סימן קא
עריכה
ספרא (מלבי"ם) פרשת בחקתי פרק יא:
[ד] "ואם את שדה מקנתו אשר לא משדה אחוזתו" מה תלמוד לומר? מנין אתה אומר הלוקח שדה מאביו ומת אביו ואחר כך הקדישה; יכול תהיה לפניו כשדה מקנה? תלמוד לומר "ואם את שדה מקנתו אשר לא משדה אחוזתו.."-- שדה שאינה שדה אחוזה, יצאה זו שהיא שדה אחוזה, דברי ר' מאיר. ר' יהודה ור' שמעון אומרים: הלוקח שדה מאביו, הקדישה, ואחר כך מת אביו; יכול תהיה לפניו כשדה מקנה? תלמוד לומר "ואם את שדה מקנתו אשר לא משדה אחוזתו"-- שדה שאינה ראויה להיות שדה אחוזה, יצאה זו שהיא ראויה להיות שדה אחוזה.
שדה מקנה אינה יוצאה לכהנים ביובל שאין אדם מקדיש דבר שאינה שלו.
ואם את שדה מקנתו אשר לא משדה אחוזתו: יש חילוק בין שדה מקנה לשדה אחוזה; ששדה מקנה אינה מתחלקת לכהנים ביובל לפי שאינו יכול להקדישה אלא עד היובל, שהרי ביובל היתה עתידה לצאת ליד בעליה. אמנם מה שהוסיף "אשר לא משדה אחוזתו" פליגי בזה ר' מאיר עם ר"י ור' שמעון: (מובא במשנה דערכין (דף כו) ובגמ' שם דף יד, גיטין מח, בבא בתרא עב): לר' מאיר בא להוציא שדה מקנה שבשעת ההקדש נעשית שדה אחוזה -- שקנאה מאביו ומת אביו קודם שהקדישה. דהוה אמינא כיון שקנין פירות כקנין הגוף דמי לא ירש כלום ונקראת "שדה מקנה". ולדעת ר"י ור"ש ממעט גם אם מת אביו בשעת הפדיון אחר ההקדש. ומפרש בגמ' (שם ושם) דטעמייהו משום דאי לכדר' מאיר לכתוב "אם שדה מקנתו אשר לא אחוזתו" או "אשר לא שדה אחוזתו"; למה אמר "משדה"? המ"ם מורה על המין -- רוצה לומר, שאינה מן השדות הראוים להיות שדה אחוזתו במות המוריש ובכל זאת דוקא אם בשעת הפדיון כבר מת אביו ולמדה תורה שבזה נלך בתר שעת הפדיון. ועל זה מביא בסמוך הטעם ששדה מקנה אינה יוצאה ביובל משום דאין אדם מקדיש דבר שאינה שלו ובשדה הראויה לאחוזה על כל פנים בשעת הפדיון כבר היא שלו ואדעתא דהכי חל ההקדש שנזל בתר הפדיון.
סימן קב
עריכה
ספרא (מלבי"ם) פרשת בחקתי פרק יא:
"וחשב לו הכהן את מכסת"-- אין "מכסת" אלא דמיה; מלמד שהוא נותן את שוויה. [ה] ר' אליעזר אומר, צא וראה! נאמר כאן "וחשב" ונאמר להלן (ויקרא כז, יח) "וחשב": מה "וחשב" האמור להלן-- נותן בזרע חומר שעורים חמשים שקל כסף, אף "וחשב" האמור כאן-- נותן בזרע חומר שעורים חמשים שקל כסף.
וחשב לו הכהן את מכסת הערכך: שם "מכסת" היא מענין הזמנה, ומשתתף עם "יום הכסא" שהוא יום המזומן. וזה ההבדל בין "מנת חלקי וכוסי"; ש"כוס" היא החלק המוכן לפניו כמו שכתבנו בפירשנו לתהלות. וכן אמר (במכלתא פר' בא ובפסחים דף סב) על "במכסת נפשות"-- אין מכסת אלא למנויים, היינו המזמנים את עצמם לזה. ודעת התנא קמא שפירושו מכסת הערך, היינו ערך שיווי השדה שהוא הערך המוכן לה מצד שויה. ודעת ר' אליעזר שלכן אמר "וחשב לו הכהן" כלשון שאמר בשדה אחוזה להורות ששתי החשבונות שוות. ולכולי עלמא בשדה מקנה אינו מוסיף חומש כמו שמסיק בגמ' (דף יד:).
סימן קג
עריכה
ספרא (מלבי"ם) פרשת בחקתי פרק יא:
[ו] "ונתן את הערכך ביום ההוא"-- שלא ישהא; שאפילו מרגליות בקלים אין לה אלא מקומה בשעתה.
ונתן ביום ההוא: פירשו חז"ל שרצונו לומר שיתן באותו יום ולא ישהא עד ימכר סחורתו אף כשהם חורה(?) היא מרגליות במקום ובזמן שהם קלים בשוין -- לא ישהם על מקום וזמן היוקר.
סימן קד
עריכה
ספרא (מלבי"ם) פרשת בחקתי פרק יא:
[ז] "בשנת היובל ישוב השדה לאשר קנהו מאתו"-- יכול הגזבר הנקנה ממנו? תלמוד לומר "לאשר לו אחוזת הארץ". יאמר "לאשר לו אחוזת הארץ"! מה תלמוד לומר "לאשר קנהו מאתו"? מנין אתה אומר שדה שיצתה לכהנים ומכרה הכהן והקדישה הלוקח; יכול כשיגיע יובל השני תחזור לבעלים הראשונים? תלמוד לומר "לאשר קנהו מאתו".
לאשר קנהו מאתו לאשר לו אחוזת הארץ: ר"ל לא להגזבר שקנהו מאתו רק פירושו להבעלים הראשונים שהוא אחוזתו. ובכל זאת צריך לומר "אשר קנהו מאתו" שלפעמים אינו שב אל בעל האחוזה כגון שדה שיצתה לכהנים ומכרה הכהן והקדישה הקונה -- חוזרת לכהן שקנאה מאתו ולא לבעלים הראשונים שהיתה אחוזתו. וכבר למד כזאת למעלה (סוף פרק י) על "לא יגאל עוד". ובערכין (דף כו) מפרש שצריך שני הלימודים, עיי"ש.
סימן קה
עריכה
ספרא (מלבי"ם) פרשת בחקתי פרק יא:
"וכל ערכך יהיה בשקל"-- אין נערכין פחות מסלע.
"בשקל הקדש" מה תלמוד לומר? לפי שנאמר (במדבר יח, טז) "ופדויו מבן חדש תפדה", יכול בעבדים ובשטרות ובקרקעות? תלמוד לומר "בשקל הקדש". אין לי אלא סלעים של קדש; מנין לרבות דבר המטלטל? תלמוד לומר "תפדה"-- לרבות דבר המטלטל. אם כן למה נאמר "בשקל הקדש"? פרט לעבדים ולשטרות ולקרקעות.
וכל ערכך יהיה בשקל הקדש: כל ערכין שכתוב בו שקלים יהיה בשקל הקדש -- רש"י. כי ערכין שמעריך לפי שויו הרי צריך ליתן כפי שומת הדמים, רק ערכין הקצובים כמו ערך נפשות וערך שדה אחוזה יהיה בשקל. ומזה למדו חכמים שגם העני שנדון בהשג יד יתן על כל פנים סלע ובזה נפטר. אבל אם נתן פחות מסלע לא נפטר וכשיעשיר צריך לשלם כל הערך כמ"ש בבכורות (דף ז).
והנה ממה שכתב "בשקל הקדש" משמע שיתן כסף דוקא. וכן אמר בספרא למעלה (פרק י משנה ב ומשנה יא) על "ונתן הכסף". אבל ממה שכתוב (במדבר יח, טז) "ופדויו מבן חדש תפדה בערכך כסף חמשת שקלים בשקל הקדש" (למדו בבכורות דף נא) מכפל "ופדויו תפדה" שנדון בכלל ופרט וכלל, כדין שני כללות הסמוכים זה לזה כדתנא דבי ר' ישמעאל (חולין סו, בבא קמא סד, שבועות ה) ומרבה כעין הפרט, דבר המטלטל; ומוציא עבדים ושטרות וקרקעות. וכיון ששם אמר "בערכך" מבואר שהוא הדין מה שכתוב כאן שכל ערכך יהיה בשקל הקדש הוא כמו שבאר שם, שוה כסף ככסף, ומוציא עבדים ושטרות וקרקעות. ומבואר מזה שדרושי הספרא הנזכרים על "ונתן הכסף" באו אגב גררא שעיקר הלימוד הוא מכאן וכמ"ש התוס' (שם ד"ה אימא ובשבת דף קכח) ובכמה מקומות שלפעמים אינו מביא עיקר הדרוש ומקצר.
סימן קו
עריכה
ספרא (מלבי"ם) פרשת בחקתי פרק יא:
"עשרים גרה יהיה השקל"-- לימדך כמה הוא סלע.
מנין אם רצה לרבות, ירבה? תלמוד לומר "יהיה". מנין אם רצה לפחות, לא יפחות? תלמוד לומר (במדבר יח, טז) "...הוא".
עשרים גרה יהיה השקל: השקל הוא מלשון "משקל" ותלוי לפי הסכמת המדינה. ויש שקלים גדולים וקטנים, כפי הצורך לפי העת והמקום. שהמטבעות משתנות תמיד. ובפר' תשא אמר (שמות ל, יג) "בשקל הקדש עשרים גרה השקל" ובפרשת קרח אמר (במדבר יח, טז) "עשרים גרה הוא", ומבואר שלא יפחות ממשקל זה. וכאן אמר "עשרים גרה יהיה" רוצה לומר, שכן יהיה תמיד ורוצה לומר שגם אם יצטרכו לשנות את השקל, לא יפחות מעשרים גרה. ומבואר שיכולים להוסיף ולא לגרוע ממשקלו. ומובא בבכורות (דף נ).