פתיחת התפריט הראשי

סימן נטעריכה

ויקרא א י:
וְאִם מִן הַצֹּאן קָרְבָּנוֹ מִן הַכְּשָׂבִים אוֹ מִן הָעִזִּים לְעֹלָה זָכָר תָּמִים יַקְרִיבֶנּוּ.


ספרא (מלבי"ם) פרשת ויקרא נדבה פרשה ה:

[א] "ואם..."-- הרי זה מוסיף על ענין ראשון; ולמה הפסיק?   ליתן ריוח למשה להתבונן בין פרשה לפרשה ובין ענין לענין.  והרי דברים קל וחמר: ומה מי שהוא שומע מפי הקדש ומדבר ברוח הקדש-- צריך להתבונן בין פרשה לפרשה ובין ענין לענין, על אחת כמה וכמה הדיוט הלמד מן ההדיוט!


[ הערה: מה רצה פה בשאלתו למה הפסיק? שכבר שאל זה למעלה (פ"א מ"ט) וכמו שתנקשו הרא"ם והק"א ]

ואם מן הצאן: כלל בלשון שכל דברות המחוברים על ידי וי"ו החיבור יש להם קישור זה לזה, לא לבד באמצע המאמר כי גם בראשי הפרשיות. הנה מלת "כי" שמציין תמיד ראש הענין כמו שכתבנו (בסימן יב) יבא לרוב בלא וי"ו כי הוא מורה ענין בפני עצמו. ובבואו עם וי"ו מציין שיש איזה יחוס לענין זה עם ענין שלפניו וכמו שאמרו בקידושין (דף יד) על "וכי תשיג יד גר ותושב" ובבבא מציעא (דף צה) על "וכי ישאל איש" -- וי"ו מוסיף על ענין ראשון וילמד עליון מתחתון ובהפך.

וכן מלת "אם", הגם שהוא מציין הפרטים החלקיים של התנאי הכולל (כמו שבארנו בסימן הנ"ל) ומורה על פרשיות של ענין אחד, בכל זאת זה דוקא כשבא בוי"ו שאז המאמרים מדובקים ולמדים זה מזה כמ"ש בזבחים (דף מח) ובכריתות (דף כב) על "ואם מן הצאן" דפה ועל "ואם נפש כי תחטא" דפרשת אשם תלוי. וכן ביבמות (דף ט) על "ואם נפש אחת תחטא" דפ' שלח; מה שיהיה בהפך אם לא בא בוי"ו, יורה הפירוד בין הענינים, הגם שבא מלת "אם".

וכבר מסרו בעלי המסורה דכל ספר בראשית ונזקין ר"פ "אם" ובמקומות יו"ד "ואם". וכל שאר אורייתא דכותיה ר"פ "ואם" במקומות י"ח "אם". וכל זה לא נפל במקרה (ועי' באילת השחר כלל תקפה).

וכבר בארנו (למעלה סימן כב) שפרשת בן בקר ובן צאן הם כמעורבים-- שסמיכה והפשט שנאמר בבקר הוא הדין בעולת צאן, וצפון שנאמר בעולת צאן הוא הדין בבן בקר. וכל הדברים הנשנים בעולת צאן דינם כאילו נאמרו שני פעמים ונדרשים, כמו שבארנו הדרושים האלה (בסימנים: כב, כג, לד, מב, מג, מז, נה, נו, נז). וזה היה מחכמתו העליונה יתברך שעל ידי שחלק אותם לשני פרשיות נתן ריוח למשה להתבונן בין פרשה לפרשה, ר"ל לדעת השינויים שנמצא ביניהם והכפולים והיתורים שבהם רצוף כל הלכות תורה שבעל פה. ואם היה מסדר לו הכל בפרשה אחת לא היה הכלי יכול לסבול כל אלה. וזהו שאמר והלא הדברים קל וחמר וכולי, וכמו שבארתי כבר למעלה (סימן ג) על מאמר זה שנכפל בספרא למעלה (ויקרא נדבה פרשה א מ"ט), עיי"ש.

סימן סעריכה

ויקרא א י:
וְאִם מִן הַצֹּאן קָרְבָּנוֹ מִן הַכְּשָׂבִים אוֹ מִן הָעִזִּים לְעֹלָה זָכָר תָּמִים יַקְרִיבֶנּוּ.


ספרא (מלבי"ם) פרשת ויקרא נדבה פרשה ה:

[ב] "מן הצאן..מן הכשבים..מן העזים"-- הרי אלו מיעוטים, פרט לחולה ולזקן ולמזוהם.


מן הצאן מן הכשבים ומן העזים: כבר בארתי (למעלה סימן יז) שיש הבדל בין אם יזכיר שם הכלל בלא ה"א הידיעה, שאז לא יקפיד על אישי המין, יהיה מי שיהיה כמו "וזבח פסח לה' אלקיך צאן ובקר" -- כל שיהיה. ובין אם מזכיר את שם הכלל בה' הידיעה עם מלת "מן" שאז יורה הקצתית, שלא כל אישי המין כשרים, וימעט תמיד.

ולמדו ששלשה מעוטים שבפסוק זה ממעטים חולה וזקן ומזוהם. (ועיין בבכורות דף מא עביד צריכותא בינייהו. ר"ל דיכתב אחד בפירוש ולא איצטריך ג' מיעוטים).

סימן סאעריכה

ויקרא א י:
וְאִם מִן הַצֹּאן קָרְבָּנוֹ מִן הַכְּשָׂבִים אוֹ מִן הָעִזִּים לְעֹלָה זָכָר תָּמִים יַקְרִיבֶנּוּ.


ספרא (מלבי"ם) פרשת ויקרא נדבה פרשה ה:

"קרבנו"-- להוציא את הגזל.


[הערה: מה קשה לו במלת "קרבנו"? והלא מלת "קרבנו" כתוב בתורה פעמים לא מעט. ]

מן הצאן קרבנו: כפי משפטי הלשון היה ראוי לאמר "ואם מן הצאן הוא מקריב", בפעל (כי חק קבוע בדרכי הלשון שבכל חלוקה שהחילוק מיוסד בין הגופים הפועלים או הנפעלים ,לא בין הפעולות עצמן, ידבר בדרך הפעל לא בדרך השם) כמו "ואם משדה אחוזתו יקדיש" (ויקרא כז), "ואם בית אשה נָדרה" (בדמבר ל), "ואם בכלי ברזל הכהו" (שם לה) -- שלא יתכן לומר "ואם משדה אחוזתו הקדשו", "ואם בית אשה נִדרה", "ואם בכלי ברזל מכתו".

וזה הכריח לרבותינו ז"ל לדרוש בספרא, הובא בב"ק (דף סו סז) שבא השם "קרבנו" לדייק קרבן שלו, לא גזול.  ואחרי הדיוק מצאנו שבכל מקום דכתיב מלת "קרבנו" "קרבנך" "קרבנכם" יש בו דרוש:

  • כמו שדריש בספרא (פרשה ו מ"ו) "מן העוף עולה קרבנו"
  • ושם (פרק ח מ"ג) על "והקריב מן התורים את קרבנו"
  • ושם (פרק י מ"ג) על "סולת יהיה קרבנו"
  • ושם (פרק יב מ"א, ומנחות דף עד) על "קרבנך..קרבנך" שבמנחת מחבת ומרחשת
  • ושם (פי"ז משנה ג-ו) על ששה פעמים "קרבנו" דגבי שלמים
  • ובמכלתא דחובה (פרשה ו מ"ב) על ג' פעמים "קרבנו" דגבי חטאת נשיא ויחיד
  • ושם (פי"ט מ"ד) על "והביא את קרבנו עשירית האיפה.
  • ובסדר צו (פרק יד מ"י) על "והקריב קרבנו על זבח"
  • ושם (פרק יב מ"א) על "ביום קרבנו יאכל"
  • ושם (מ"ח) על "ואם נדר או נדבה זבח קרבנו".
  • ושם (פרשה יא מ"ו) על "יביא קרבנו" דגבי תנופה.
  • ולמעלה (ויקרא נדבה פרק ג מ"ד) על "תקריבו את קרבנכם"
  • ושם (ויקרא נדבה פרשה ג מ"ו) על "אם עולה קרבנו"

-- בארנו בישע האל שבכל מקומות אלה יש בו זרות והוא: או שכל המלה מיותרת ואז ידרוש לרוב כל מלה, או שבא השם תחת הפעל ואז ידרוש לרוב הכינוי "נו".   ואמרות ה' אמרות טהורות, אדירות ובצורות ברי אלקיים חיים מזוקקים שבעתים.

סימן סבעריכה

ויקרא א י:
וְאִם מִן הַצֹּאן קָרְבָּנוֹ מִן הַכְּשָׂבִים אוֹ מִן הָעִזִּים לְעֹלָה זָכָר תָּמִים יַקְרִיבֶנּוּ.


ספרא (מלבי"ם) פרשת ויקרא נדבה פרשה ה:

[ג] 'כבשים ועזים'-- להוציא את הכלאים.


מן הכבשים או מן העזים: אין תחת סוג "צאן" רק כבשים ועזים, ויפלא למה פרט פה את המינים לבדנה.    ודרשו חז"ל שבא למעט את הכלאים הנולד מכבש ועז, לזה אמר מלת "או" לחלק או כבשים או עזים, לא תערובתם. (ומה שקשה על זה ממ"ש בספרא (אמור פרשה ח מ"א) "או כשב"-- פרט לכלאים, יתבאר אי"ה (שם סימן קכה).

סימן סגעריכה

ויקרא א י:
וְאִם מִן הַצֹּאן קָרְבָּנוֹ מִן הַכְּשָׂבִים אוֹ מִן הָעִזִּים לְעֹלָה זָכָר תָּמִים יַקְרִיבֶנּוּ.


ספרא (מלבי"ם) פרשת ויקרא נדבה פרשה ה:

אתה אומר לכך נאמרו מיעוטים הללו, או לא נאמרו אלא להוציא את שנעבדה בו עבירה-- שחרש בשור וחמור והן מוקדשין וכלאים בכרם ושביעית ויום טוב ויום הכפורים ושבת?    תלמוד לומר 'כבשים..לעולה' 'ועזים לעולה'-- לרבות את כולם, דברי ר' יהודה.


ר' שמעון אומר, מה תלמוד לומר 'כבשים לעולה' 'עזים לעולה'? --לרבות תמורה.

והלא דין הוא! מה שלמים --שלא כשרו לבא מן העוף-- כשרה תמורתן, עולה --שכשרה לבא מן העוף-- אינו דין שתכשר לבא תמורתה?!
לא! אם אמרת בשלמים -- שכשרו לבא נקבות כזכרים! תאמר בעולה שלא כשרה לבא נקבות כזכרים?! הואיל ולא כשרה לבא נקבות כזכרים, לא תכשר תמורתה...
תלמוד לומר 'כבשים לעולה' 'ועזים לעולה'-- לרבות תמורה.


[ד] ר' אלעזר אומר, מה תלמוד לומר 'כבשים לעולה' 'ועזים לעולה'?    לרבות מותרות.

שיכול, אין לי שיקרב עולה אלא מותר עולה בלבד; מנין לרבות מותר חטאת, מותר אשמות, מותר עשירית האיפה, מותר קיני זבים וקיני זבות וקיני יולדות, מותר קרבנות הנזיר והמצורע, המקדיש נכסיו והיו בהן דברים ראוין על גבי המזבח --יינות ושמנים ועופות-- מנין שימכרו לצרכי אותו המין ויביא בדמיהם עולות?  תלמוד לומר 'כבשים לעולה' 'ועזים לעולה'-- לרבות את כולן.

וחכמים אומרים יפלו לנדבה.  והלא אף הנדבה עולה היא!? מה בין דברי ר' אלעזר לדברי חכמים?    אלא בזמן שהיא באה חובה הוא סומך עליה ומביא עליה נסכים משלו ואם היה כהן עבודתה ועורה שלו; אבל בזמן שהיא באה נדבה אינו סומך עליה ואינו מביא עליה נסכים ונסכיה משל צבור ואם היה כהן עבודתה ועורה של אנשי המשמר.


[ הערה: אם בא לומר שלא נמעט מן הג' מעוטים חולה זקן ומזוהם, רק נעבדה בו עבירה יקשה הא על זה די במיעוט אחד? ולמה צריך ג' מיעוטים? ( ב ) מדוע תפס הציור שעבר על ז' איסורים דוקא? ( ג ) מה קשה לו במה שכתוב "כבשים לעולה" עד שירבה ממנו ריבוים? ( ד ) במה פליגי ר' יהודה ור' שמעון ור' אלעזר? ]

ומן העזים לעולה: מלת "לעולה" מיותר שכבר אמר (ויקרא א, ג) "אם עולה קרבנו מן הבקר", והיה די לאמר "ואם מן הצאן קרבנו".  ודרשוהו חז"ל בדרך הדרוש שבא לרמז שכל דבר המובא מן הכבשים והעזים כשר לעולה (וכמוהו דריש בזבחים (דף ח:) על מה שכתוב "ואם מן הצאן קרבנו לזבח שלמים" שמותר הפסח הבא מן הצאן קרב שלמים). ויש בזה פלוגתא מה מרבה בזה:

  • דעת ר' יהודה שמרבה את שנעבדה בו עבירה. ובאר מקום הטעות, שיש לטעות שמי שנעבדה בה עבירה פסול לקרבן, כי הייתי אומר שהשבעה מיעוטים שנזכרו בעולת בקר וצאן    [ והם: "מן הבהמה" "מן הבקר" "ומן הצאן" (פסוק ב), "מן הבקר" (פסוק ג), "מן הצאן" "מן הכבשים" "מן העזים" (פסוק י) שהם ז' פעמים "מן" (כי הדרוש "ומן הצאן" בארתי שלא נמצא בפרשה זו, עיי"ש (בסימן יח)) ]    ימעט ז' דברים והם:    ( א ) שחרש בשור וחמור, ( ב ) שהם מוקדשים, ( ג ) כלאים בכרם, ( ד ) שביעית, ( ה ) ויו"ט, ( ו ) יוהכ"פ, ( ז ) שבת -- ר"ל מן מיעוט א הייתי ממעט דבר החמור והוא אם עבד בו בשבת שחייב מיתת בית דין, ומן מיעוט ב' הייתי מוסיף שגם אם עבד ביוהכ"פ שהוא כרת, ומן המיעוט ג' ימעט עף נעבדה עבירה של חייבי לאוין שקל מכרת אם נקבצו כל החמשה דברים שחשב, ומן מיעוט ד' ימעט עף שקל יותר שין בו רק ד' דברים, עד שבמיעוט האחרון ממעט אף שאין בה רק אחת -- בכל זה פסולה. [ ואם נרצה לחשוב דם מיעוט 'מן הצאן' "ומן הצאן" שיש בפרשה שמונה מיעוטים, יש לפרש דבמיעוט השביעי ממעט אם אין בה רק אחת שיש בה בעצמה שתי לאוין כמו מקודשין שחייב עלייו משום שתי לאוין או כלאים בכרם שחייב גם כן שתים כמ"ש רש"י בפסחים (דף מג) ובמכות (דף כא:) ]. וז"ש בספרא אתה אומר לכך נאמרו מעוטים הללו או לא נאמרו אלא להוציא את שנעבדה בו עבירה שחרש בשור וחמור וכולי (ולא חשב כהן ונזיר אבית הטומאה שחושב במשנה דמכות שם מפני שאינה עבירה בגוף הבהמה) לכך נאמרו 'כבשים ועזים לעולה.    וזה פירוש משנה ב'.
  • ור' שמעון סבירא ליה שבא הכתוב לרבות תמורה, דהוה אמינא שאף שכתוב "והיה הוה ותמורתו יהיה קדש", בכל זאת אינה קרבה למזבח. (ואומר על זה שאין ללמוד זה מקל וחומר משלמים דחמירי מעולה, שאין עוף בא שלמים, ובכל זאת תמורתן קריבה (כמ"ש בספרא פט"ז מ"ט) וכל שכן בעולה -- דיש להשיב בהפך, דעולה חמירא דלא כשרה לבא נקבות כזכרים). ויסבור ר' שמעון (וכן ר' אלעזר במשנה ד') דילפינן מלמודים אחרים (המובאים בסוטה דף מו) לרבות קדשים שנעבדה בם עבירה.    וזה פירוש משנה ג'.
  • ודעת ר' אלעזר בן שמוע שבא לרבות מותרות דהוה אמינא שרק מותר עולה קרב עולה לכן אמר שכל מותר הבא מן הכבשים ומן העזים הואלעולה. ולמד למותר חטאת ואשמות ועשירית האיפה של חוטא ומותר קיני זבים וזבות ויולדות ומותר קרבנות נזיר ומצורע שקרבים עולות; וכן הוא הדין בדין השנוי במשנה דשקלים (פרק ד מ"ח) במקדיש נכסיו והיו בהם דברים ראוים לגבי מזבח יינות שמנים ועופות שיימכרו לצורך אותו המין ויביא בדמיהן עולות [ להראב"ד בהשגות (פ"ה דערכין הי"ח) אתיא כר' יהושע ולשיטת הרמב"ם (שם) אתיא כר"א גם כן. ולדעתי הרמב"ם גרס פה ובשקלים ר' אליעזר וכדבריו משמע בירושלמי דשקלים. ובתוספתא שם (פרק ב) משמע כדעת הראב"ד, ואין כאן מקום להאריך ]

וחכמים סבירא להו דיפלו לנדבה, ופירשו שהגם שגם הנופל לנדבת צבור לקייץ המזבח מקריבין ממנו עולות, יש חילוק: דלר' אלעזר שהיא עולת יחיד טעונה סמיכה, ונסכים באים משל בעלים, ואם הוא כהן עובד בעצמו ונוטל העור (כמו שלמד בבבא קמא דף קט); ולחכמים שהיא עולת צבור אין צריך סמיכה, ונסכים באים משל צבור, והעבודה והעור שייך לאנשי המשמר (כמ"ש בסוכה דף נו).   ולפי זה חכמים (שהם ר' יהודה ור' שמעון) סבירא להו דמותרות עולה יליף מן "אשם אשם לה' " כמו שנאמר בספרא (פרק כא משנה ז) וכמו שאמר ר' שמעון לר' יהודה בזבחים (דף קג ובתמורה דף כג) אם כן בטלת מדרש יהוידע הכהן, עיי"ש. ודרשו "כבשים לעולה" כל אחד לשטתיה. וצריך לומר גם כן דר' יהודה ור' אלעזר למדו תמורה כמו שלמדה ר' ישמעאל בתמורה (דף יז:) מן "רק קדשיך אשר יהיו לך", עיי"ש.    וזה פירוש משנה ט.

סימן סדעריכה

ויקרא א יא:
וְשָׁחַט אֹתוֹ עַל יֶרֶךְ הַמִּזְבֵּחַ צָפֹנָה לִפְנֵי יְהוָה וְזָרְקוּ בְּנֵי אַהֲרֹן הַכֹּהֲנִים אֶת דָּמוֹ עַל הַמִּזְבֵּחַ סָבִיב.


ספרא (מלבי"ם) פרשת ויקרא נדבה פרשה ה:

[ה] "ושחט אֹתו"-- אותו בצפון ואין העוף בצפון.

והלא דין הוא! ומה אם בן הצאן --שלא קבע לו כהן-- קבע לו צפון, עוף --שקבע לו כהן-- אינו דין שיקבע לו צפון?!
תלמוד לומר "ושחט אֹתו"-- אותו בצפון ואין העוף בצפון.

[ו] ר' אליעזר בן יעקב אומר, "אֹתו" בצפון ואין הפסח בצפון.

והלא דין הוא! ומה אם עולה --שלא קבע לה זמן שחיטה-- קבע לה מקום שחיטה, הפסח --שקבע לו זמן שחיטה-- אינו דין שיקבע לו מקום שחיטה?!
תלמוד לומר "ושחט אֹתו"-- אותו בצפון ואין הפסח בצפון.

[ז] ר' חייא אומר, "אֹתו" בצפון ואין השוחט צריך להיות עומד בצפון.   לפי שמצינו שהמקבל צריך להיות עומד בצפון ומקבל בצפון ואם עמד בדרום וקבל בצפון-- פסול; יכול אף השוחט?   תלמוד לומר "אֹתו"-- אותו בצפון ואין השוחט צריך להיות עומד בצפון.


ושחט אותו: כבר בארנו (באילת השחר כלל קן) כי בעל הלשון יציין גוף הפעול לפעמים על ידי כינוי ולפעמים על ידי כינוי הדבק אל מלת "את" כמו "ושְחָטו" "ושחט אותו". וחז"ל יסדו יסוד מוסד שכל מקום שיציין הפעול על ידי כינוי הדבק למלת "את" בא לדייק שמכוין על גוף הפעול בדוקא ולרוב בא למעט זולתו (שיהיה עולה על הדעת). וכן פה שאומר "ושחט אותו" (תחת "ושְחטו") בא למעט.

וסבירא ליה לתנא קמא שבא למעט עוף (כמ"ש במשנה ה') אותו בצפון ואין העוף בצפון (שהיה עולה על הדעת שאחר שקבע לו כהן למליקתו, מה ששחיטה כשרה בזר, כל שכן שקבע לו צפון). ודעת ר' אליעזר בן יעקב (במשנה ו) שבא למעט פסח (שהיה עולה על הדעת שאחר שקבע לו זמן לשחיטתו כל שכן שיקבע לו מקום).   והנה תנא קמא שהוא ר' יהודה סתמא דספרא סבירא ליה כר' יוסי בר' יהודה (לקמן משנה ט) (בשגם לגירסת הקרבן אהרן שם ר' יהודה) דמחצי המזבח לדרום פסול לשחיטה. ור' אליעזר בן יעקב יש לומר דיסבור כר' יוסי שם דהלכתא כוותיה דכל המזבח כשר ודינו כצפון. ואם כן הלא מליקת העוף שהוא בראש המזבח (כמ"ש בספרא (ויקרא נדבה פרשה ז מ"ד)) הוא בצפון באמת דשם דינו כצפון. לכן אמר דבא למעט פסח. ור' יהודה (וכן ר' חייא) יסברו כפרכת הגמ' זבחים (דף מט:) מנחות (דף נו) מה לעולה שכן כליל ואין צריך מיעוט על פסח.

ודעת ר' חייא (משנה ז) שבא למעט שאין השוחט צריך להיות עומד בצפון. וכבר בארנו (למעלה סימן לו) דממשמעות הלשון "ושחט לפני ה' " אין הכרח שהשוחט עצמו יעמד לפני ה' רק שפעולת השחיטה תהיה לפני ה'; רק ר' חייא אומר דהוה אמרינן כן על ידי מה מצינו מקבלה שדינו שגם המקבל יעמד לפני ה' והוא הדין בשחיטה. וזה שלא כדברי התוס' במנחות (דף נו ד"ה אלא) שיסברו בהכרח כתוס' זבחים (דף מח ד"ה אותו) דר' חייא יסבור כשמעון התימני, ולמה שכתבנו אין זה מוכרח, דר' חייא אומר שהיה טעונין על ידי מה מצינו מקבלה, רק כתוס' זבחים (שם ד"ה אלא) ופי' רק אותו ר"ל הפעולה הנעשית בו יהיה בצפון, לא הפועל. ובגמ' שם מבואר דיש עוד יתור "ושחט אותו" דגבי שעיר נשיא ושחד מהני תנאי דריש האי "אותו", ואין להאריך.

סימן סהעריכה

ויקרא א יא:
וְשָׁחַט אֹתוֹ עַל יֶרֶךְ הַמִּזְבֵּחַ צָפֹנָה לִפְנֵי יְהוָה וְזָרְקוּ בְּנֵי אַהֲרֹן הַכֹּהֲנִים אֶת דָּמוֹ עַל הַמִּזְבֵּחַ סָבִיב.


ספרא (מלבי"ם) פרשת ויקרא נדבה פרשה ה:

[ח] "על ירך המזבח צפֹנה"-- שהירך בצפון. והיכן הם פונים (ס"א הפנים)? לדרום. --הא למדנו שהכבש בדרום.  ר' יהודה אומר " וּמַעֲלֹתֵהוּ פְּנוֹת קָדִים" (יחזקאל מג, יז)-- שיהיה העולה לו פונה לימינו למזרח. הא למדנו שהכבש בדרום.


[ הערה: איך יוכיח שפניו בדרום ובגמ' דזבחים רמי גברא אאפי' וכולי והוא חידה סתומה. ודברי הקרבן אהרן שמפרש ירך האדם העולה יהיה פונה לצפון וכל פי' בגמ' לא יטעם לחיך. חדה היא ותהי לחדה. ]

על ירך המזבח צפונה: הנה השמות פנים, אחור, כתף, שכם, צד, ירך, וכדומה הושאלו מן גוף האדם אל עצמים בלתי בעלי איברים ויאמר: "כתף הבית", "צדי המשכן", "אחורי המשכן", "ירך המשכן", וכדומה.  והנה בגוף האדם יכונה סוף הגוף מזה ומזה בשם "ירך". וכן הושאל אל הבית והמשכן ויאמר "ירך המשכן תימנה", "ירך המשכן צפונה", "ירך המזבח". ויש בזה הבדל: בין בית שארכו יתר על רחבו ויש לפניו חצר בו יכנסו אל הבית כמו שהיה במשכן, שאז יקרא החצר "פני הבית", כי מקום הפתח שבו נכנסין נקרא "פנים", ושני צדדי החצר מפה ומפה לצפון ולדרום נקראו כתפי הבית, וחלקי הבית הקרובים למערב מצפון ומדרום יקראו "ירכתי הבית" שהם בדמיון ירכי האדם אם הוא שוכב על פניו. ועל זה אמר "ירך המשכן תימנה" "ירך המשכן צפונה". וצד מערב יקרא בשם "אחורי המשכן", ולא נקרא בשם "ירך" בלשון יחיד, רק אמר "לירכתים ימה" כי הוא מחבר שני הירכים של צפון ודרום מזה ומזה אל אמצע מערב.

אבל בבנין מרובע שארכו כרחבו לא יצדק שם "ירך" רק על צד מערב אם הפתח במזרח (או אל צד שכנגד הפתח). ולפי זה כשאומר פה "על ירך המזבח צפונה", אחר שהמזבח היה בנין מרובע וקורא צד צפון בשם "ירך", מבואר שצד דרום היה הפנים שדרך שם היו נכנסים אל המזבח ועולים בכבש (כמ"ש רש"י בזבחים (דף סב.) ד"ה שכ"מ) וזה לשונו ובכבש כתיב "אל פני המזבח" והוא הכבש שהיה פניו של המזבח שעולים לו דרך שם, כי היכא שחשיב צד מזרחית "פני אהל מועד" מחמת שהפתח שם, וכן כתב בסוכה (דף מט ד"ה שכל). וז"ש בספרא שהירך בצפון והיכן הם פונים לדרום הא למדנו שהכבש בדרום.

ובזבחים (דף סב:) מקשה על זה:

אימא ירך בצפון ופניו בצפון. אמר רבא רמי גברא אאפיה. אמר ליה אביי אדרבה תריץ ואותיב גברא. אמר ליה רבוע כתיב. והא מבעיא ליה דמרבע רבוע. מי כתיב מרובע. ולטעמיך מי כתיב רבוץ. א"ל רבוע כתיב דמשמע הכי ומשמע הכי, עכ"ל.

רצה לומר, כי מה שכתבנו שהושאל שם "ירך" אל הצד המגביל נגד צד הפנים כנגדו, זה דוקא אם נצייר הגוף מושכב כמו שהוא הציור באדם השוכב על פניו, שאז כשפניו לצד מזרח יריכו שוכב לצד מערב. אבל בגוף העומד זקוף ביושר, למשל עמוד העומד זקוף ניצב הקומה, אז צד מעלה נקרא "פניו" וצד מטה בכל הרוחות סביב נקרא "ירכו" כמו שהוא באדם כשעומד זקוף שצד תחתיתו נקרא "ירך" כמו שאמר "אל ירכתי בור" שהוא שולי הבור ותחתיתו. על פי זה שואל הגמ' אימא ירך בצפון ופניו לצפון?. והשיב רבא רמי גברא אאפיה -- רצה לומר שמשערין בציור אדם מושכב. ואמר ליה אביי אדרבה תריץ ויתיב גברא -- ר"ל הלא נוכל לצייר המזבח בציור אדם עומד, שאז כל תחתיתו מסביב אף בצד שכנגד פניו נקרא "ירך". והשיב לו דכתיב "רבוע" ולא כתיב "מרובע".

ופירושו כי שם "רבוע" הוא שם התואר על שהיה מכוין ארכו כרחבו, כמ"ש ר' אבוה שם דמדכתיב "רבוע סביב" מורה שהיה מרובה סביב, ארכו כרחבו. ומזה מבואר שמציירים את המזבח כאדם שוכב כי שם "רבוע" לא יצדק בו רק מצד ארכו ורחבו שהיו שוים רבוע סביב, אבל גבהו לא היה שוה אל ארכו ורחבו. ואם נאמר שמשערין אותו כאדם עומד ניצב הקומה איך יקרא בשם רבוע על צד ארכו ורחבו? הלא עמוד העומד ניצב, הגם שארכו ורחבו מרובעים בשיוי, לא יקרא בשם רבוע רק בשם ארוך או קצר, כי קומתו הוא העיקר בו ולפיהו בשם יקרא. ומדקראו בשם "רבוע" על כרחך לא ישקיף על קומתו רק על ארכו ורחבו שמשערין אותו מושכב. וזה שהשיב "רבוע" כתיב.

אמנם אביי לא עלה על לבו דיוק שם "רבוע" שהוא שם התואר, והשיב הלא יש לומר שאמר עליו "רבוע" על שיעשה בו פעולת ההרבעה בארכו ורחבו, לא מצד שהיא עיקר שמו כפי ציור העמדתו. וזה שאמר והא מבעיא ליה דמרבע רבוע. וגלה לו רבא מי כתיב "מרובע"? -- שיש הבדל בין שם מרובע שהיא שם מורה על הפעולה שנעשה בו פעולת ההרבעה, ובין שם "רבוע" שהוא שם מציין הקנין הנמצא בו. רצוני לומר שהוא שם התואר (בלתי מציין הפעולה רק הצורה המוחלטת בו מכבר). וכן כתב הראב"ע בספר צחות (דף כז עמוד ב): "רָבועַ יהיה המזבח" -- הטעם ארכו כמו רחבו, ואיננו כן לפ"ד "מְרובָעוֹת", לא עגולות, עכ"ל. ועיין באילת השחר סימן לה.

והמקשה לא הבין הדבר ושאל שנית מי כתיב "רבוץ"?, הלא יש לצייר גוף עומד. וגלה לו "רבוע" כתיב -- ר"ל שהוא שם התואר ממנו ידעינן שהוא מרובע וממנו ידעינן גם כן שהרבוע הוא שמו העצמי כפי ציורו כגוף מושכב, לא כגוף עומד ששמו העצמי ינתן אליו מצד קומתו, לא מצד פעולה שנעשית בארכו ורחבו. וז"ש דמשמע הכי ומשמע הכי.


ור' יהודה למד לה ממה שכתוב ביחזקאל (סימן מג) על המזבח "ומעלתהו פונה קדים" שפעל "פנה" מציין תמיד שמסב פניו מצד שהיה בו אל צד אחר, ואם כן אי אפשר לפרש שמעלות המזבח היו בצד מזרח שאז היה לו לומר "ומעלותיהו עולה קדים", רק פירושו שבעת שעולה יסוב משם פניו למזרח. וכבר למדנו ממה שכתוב בים שעשה שלמה שעומד על י"ב בקר שלשה פונים צפונה ושלשה פונים ימה ושלשה פונים נגבה ושלשה פונים מזרחה. וכפי דברינו ש"פנה" היא על פנות הפנים לצד שרוצה ללכת מתחיל ממזרח ופונה דרכו לצפון ומשם למערב ומשם לדרום ומשם למזרח שהיא הסבוב דרך ימין. ובמה שאמר "פונים.. פונים" בכפל משמיעני שצריך לפנות דרך ימין תמיד ואם כן בהכרח היה מעלות המזבח בדרום שמשם פונה דרך ימין למזרח. כ"פ בגמ' זבחים (שם).

סימן סועריכה

ויקרא א יא:
וְשָׁחַט אֹתוֹ עַל יֶרֶךְ הַמִּזְבֵּחַ צָפֹנָה לִפְנֵי יְהוָה וְזָרְקוּ בְּנֵי אַהֲרֹן הַכֹּהֲנִים אֶת דָּמוֹ עַל הַמִּזְבֵּחַ סָבִיב.
שמות כ כ:
מִזְבַּח אֲדָמָה תַּעֲשֶׂה לִּי וְזָבַחְתָּ עָלָיו אֶת עֹלֹתֶיךָ וְאֶת שְׁלָמֶיךָ אֶת צֹאנְךָ וְאֶת בְּקָרֶךָ בְּכָל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַזְכִּיר אֶת שְׁמִי אָבוֹא אֵלֶיךָ וּבֵרַכְתִּיךָ.


ספרא (מלבי"ם) פרשת ויקרא נדבה פרשה ה:

[ט] "המזבח צפֹנה"-- שהמזבח כולו ראוי להיות צפונה, שאם שחט בראשו קדשי קדשים-- כשרים, דברי ר' יוסי.  ר' יוסי בר' יהודה אומר, מחצי המזבח ולצפון כצפון, מחצי המזבח ולדרום כדרום.


על ירך המזבח צפונה: מפשטות הכתוב משמע שלא ישחוט רק על ירך המזבח, לא על ראש המזבח. אמנם נמצא כתוב אחר (שמות כ, כ) "מזבח אדמה תעשה לי וזבחת עליו את עולותיך ואת שלמיך" -- מבואר שיכול לשחוט בראש המזבח.  ופליגי תנאי בפירושו: דעת ר' יוסי שפירוש "וזבחת עליו" שיכול לזבוח עולות ושלמים על כולו. ודעת ר' יוסי בר' יהודה שרק על חציו הצפוני יכול לזבוח.

ודבריו בנוים על יסוד מוסד שכלל גדול בלשון שהכתוב לא ידבר בדרך זו ואין צריך לומר זו, רק בדרך לא זו אף זו (כמו שיסדנו בפתיחותינו לפירוש ישעיה ובמקומת רבים מספרינו זה, כמ"ש באילת השחר כלל קצט). ואם כן יקשה איך אמר "את עולותיך ואת שלמיך" הלא זביחת שלמים (שכשרים בכל מקום) פשוט יותר מזביחת העולות, והיה לו לומר בהפך-- "את שלמיך ואת עולותיך". ועל כרחך שפירושו שבצד אחד (שהוא חציו הצפוני) יזבח העולות, ועל כולו יזבח השלמים.

ודעת ר' יוסי שיש רבותא במה שאמר "שלמיך" דהוה אמינא דשלמים שאין המקום דחוק להם לא ישחטו על המזבח (כן פירשו חז"ל בזבחים דף נח). וכפי ההשקפה ר' יוסי דסבר דכולי מזבח בצפון קאי [כמ"ש בזבחים (שם ודף נג ודף סג)] נטה לפרש פשט הכתוב דכולו כשר לעולה דמקוים בו צפונה. זה שרמז בספרא פה שהמזבח כולו ראוי להיות צפונה. ור' יוסי בר' יהודה שסבירא ליה דכולה מזבח בדרום קאי כמ"ש בגמ' שם נטה לפרש שרק חציו שלצד צפון כשר, שהוא צפונה למזבח. ומבואר בזבחים (שם) שעיקר למודם מוסב על פסוק "וזבחת עליו", וכן פרשתי.