התורה והמצוה ויקרא כג כו-לב

סימן קעט

ויקרא כג כו-כח:

וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר.

אַךְ בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי הַזֶּה יוֹם הַכִּפֻּרִים הוּא מִקְרָא קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם וְעִנִּיתֶם אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם וְהִקְרַבְתֶּם אִשֶּׁה לַיהוָה.

וְכָל מְלָאכָה לֹא תַעֲשׂוּ בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה כִּי יוֹם כִּפֻּרִים הוּא לְכַפֵּר עֲלֵיכֶם לִפְנֵי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם.

ספרא (מלבי"ם) פרשת אמור פרק יד:

[א] "מקרא קדש".."יום הכפורים הוא...ועניתם את נפשותיכם..וכל מלאכה לא תעשו..כי יום כפורים..."-- שיכול אין לי יום הכפורים מכפר אלא אם כן עשאו מקרא קדש, ונתענה, ולא עשה בו מלאכה. ומנין אפילו שלא עשאו מקרא קדש, ולא נתענה בו, ועשה בו מלאכה שהיום מכפר? תלמוד לומר "יום הכפורים הוא"

שיכול, אין לי יום הכפורים מכפר אלא עם הקרבנות ועם השעירים. ומנין אף על פי שלא בקרבנות ושלא בשעיר היום מכפר? תלמוד לומר "יום הכפורים הוא".

יכול יכפר על השבים ועל שאינם שבים? ודין הוא! חטאת ואשם מכפרים ויום הכפורים מכפר. מה חטאת ואשם אין מכפרים אלא על השבים, אף יום הכפורים לא יכפר אלא על השבים. [ב] לא! אם אמרת באשם וחטאת-- שאין מכפרים על הזדון כשגגה, תאמר ביום הכפורים שהוא מכפר על הזדון כשגגה?! הואיל והוא מכפר על הזדון כשגגה יכפר על השבים ועל שאינם שבים!... תלמוד לומר "אך"-- הא אינו מכפר אלא על השבים.

אך בעשור לחדש יום הכפורים הוא: ממה שאמר וכפל "יום הכפורים הוא מקרא קדש...וכל מלאכה לא תעשו...כי יום כפורים הוא" מבואר שקריאת מקרא קדש ועינוי ואיסור מלאכה נגרר מצד שהוא יום הכפורים, לא בהפך. ואף שלא עשה בו כל המעשים היום מכפר. וכפי הנראה, ממה שכתב כאן ב' פעמים "יום הכפורים" מרבה אף שלא נתענה וקראו מקרא קדש [פירשו בתוס' בשבועות שאינו שובת מחמת קדושת היום, ובכריתות פירשו שלא כבדו בכסות נקיה. וכפירוש הזה מוכח בספרא לקמן (פרשה יב משנה ד)], וכן אף שעשה בו מלאכה. וממה שכתב בפר' אחרי "כי ביום הזה יכפר" למד אף שלא הביא הקרבנות כמו שמובא שם (אחרי סימן עו).

וכבר גדרנו שיש הבדל בין מלת "אך" ובין מלת "רק". שמלת "רק" היא מיעוט במשפט הקודם. ומלת "אך" ימעט ויצמצם במשפט הזה עצמו. ור"ל אך באופן זה יהיה, לא באופן אחר. ופירשוהו שאינו מכפר על שאינם שבים ר"ל אך אם יעונה ולא יעשה מלאכה וישמור את יום הכפורים אז יכפר, שמלת "אך" מציין בל ישנה מה שנאמר פה. ובשבועות (דף יג) וכריתות (דף ז) מקשה שהברייתא סותרת את עצמה, דאמר תחלה שמכפר אף על פי שלא נתענה ועשה מלאכה (במה שפירשנו מיושב קושי' התוס' שם). ותירץ רבא דברייתא כרבי דסבירא ליה דיום הכפורים מכפר על שאינם שבים, ומודה רבי בכרת דיומא, ר"ל לענין דברים שעבר באותו יום, שלא נתענה ועשה מלאכה, אין יום הכפורים מכפר, ועל זה אמר מלת "אך" -- אך אם יעונה וכולי יום הכפורים הוא, ואם לאו, אינו מכפר על כרת דיומא.

ובמה שכתב ודין הוא פלפלו בתוס' ומפרשים, ואין כאן מקום להאריך.

סימן קפ

ויקרא כג כח-ל:

וְכָל מְלָאכָה לֹא תַעֲשׂוּ בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה כִּי יוֹם כִּפֻּרִים הוּא לְכַפֵּר עֲלֵיכֶם לִפְנֵי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם.

כִּי כָל הַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר לֹא תְעֻנֶּה בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה וְנִכְרְתָה מֵעַמֶּיהָ.

וְכָל הַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה כָּל מְלָאכָה בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה וְהַאֲבַדְתִּי אֶת הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מִקֶּרֶב עַמָּהּ.

ספרא (מלבי"ם) פרשת אמור פרק יד:

[ג] "וכל מלאכה לא תעשו בעצם היום הזה" (ויקרא כג, כח)-- הרי זו אזהרה למלאכה. "וכל הנפש אשר תעשה כל מלאכה בעצם היום הזה והאבדתי" (ויקרא כג, ל)-- הרי זו עונש למלאכה.

[ד] "כי כל הנפש אשר לא תעונה בעצם היום ונכרתה" (ויקרא כג, כט)-- הרי זו עונש עינוי.

"והאבדתי" מה תלמוד לומר? לפי שהוא אומר כרת בכל מקום, ואיני יודע מהו, כשהוא אומר "והאבדתי"-- לימד על הכרת שאינו אלא אבדן.

ומנין שיום הכפורים אסור באכילה ובשתיה, וברחיצה, ובסיכה, ובתשמיש המטה, ובנעילת הסנדל? תלמוד לומר "שבתון"-- שבות. יכול תהא שבת בראשית אסורה בכולן?... תלמוד לומר "שבתון הוא לכם ועניתם"-- הוא אסור בכולן ואין שבת בראשית אסור בכולן.

וכל מלאכה לא תעשו: פירושו שבא אזהרה ועונש למלאכה, וכן עונש לעינוי. ואזהרה לעינוי ילמד לקמן מאזהרת המלאכה שבא כפולה. וכבר בארתי בפר' אחרי (סימן עג) שנאמרה אזהרה למלאכה חמשה פעמים ופרטי הדרושים בזה עיין שם.

ואמרו עוד שבכל מקום בא לשון "כרת", ופה תפס לשון "אבדה" ללמד כי ה' ברחמיו חשב מחשבות בל תכרת הנפש בהחלט. כי יש הבדל בין כריתה ובין אבדון. הכורת כורת העצם משרשו וקוצץ הדבר עצמו, והמאביד הוא שינוי מקומית, שלא תעלה הנפש אל צרור החיים רק יורדת לגיהנם, ובכל זאת אינה נכרתת, רק נאבדת לזמן מוגבל כמו שאמרו משפט רשעים בגיהנם י"ב חדש, וכל אובד מתבקש, וכמו שכתוב "ובאו האובדים מארץ אשור" וזה שאמר לימד על הכרת שאינו אלא אבדן ר"ל שאינו כריתה נצחיית, רק אבדן בשאול ואבדן לשעתו, עד יקבל ענשו.

ומ"ש ומנין שיום הכפורים וכולי כבר נשנה בסדר אחרי (פרק ח משנה ג) ושם מקומו, והתבאר שם (בסימן עח), ופה בא אגב גררא כמו שכתבנו שם.

סימן קפא

ויקרא כג לב:

שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן הוּא לָכֶם וְעִנִּיתֶם אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם בְּתִשְׁעָה לַחֹדֶשׁ בָּעֶרֶב מֵעֶרֶב עַד עֶרֶב תִּשְׁבְּתוּ שַׁבַּתְּכֶם.

ספרא (מלבי"ם) פרשת אמור פרק יד:

[ה] "ועניתם את נפשותיכם בתשעה"-- יכול יתחיל ויתענה בתשעה? תלמוד לומר "בערב". אי "בערב", יכול משתחשך? תלמוד לומר "ועניתם את נפשותיכם בתשעה". הא כיצד? מתחיל ומתענה מבעוד יום, שכן מוסיפים מן החול על הקדש.

[ו] אין לי אלא מלפניו. מלאחריו מנין? תלמוד לומר "מערב עד ערב". אין לי אלא יום הכפורים. שבת בראשית מנין? תלמוד לומר "תשבתו". ימים טובים מנין? תלמוד לומר "שבתכם". --הא כל שבות (ס"א שביתה) שאתה שובת אתה מוסיף לה מחול על הקדש, בין מלפניו (ס"א מלפניה), בין מלאחריו (ס"א מלאחריה).

ועניתם..בתשעה לחדש בערב: כבר כתבנו (בסימן קמט) ששם "ערב" יאמר על ב' פנים -- אם עת שמתחיל חמה לשקוע כמו "שם תזבח את הפסח בערב", אם על הלילה הגמור שכבר עָרַב האור ונחשך. וממה שכתוב "בתשעה..בערב" מבואר שיתחיל מתשיעי, והיא הערב של שקיעת החמה, להוסיף מחול על הקדש. וממה שכתב "מערב עד ערב", שהיה די לומר "בערב עד ערב", למה אמר שנית "מערב"? וכלל אצלינו ששם הנשנה אינו השם הראשון ורצונו לומר ומערב האמיתי -- שהיא משחשיכה, עד ערב השני -- שהיא בחשכה, תשבתו, הרי שצריך להוסיף מלאחריו.

ומה שכתוב "תשבתו" מיותר, שכבר אמר "שבת שבתון הוא לכם מערב עד ערב". ואחד מן היסודות שהיו לחז"ל שפעל הנשנה בא לעשות מאמר חדש כולל בפני עצמו, שחוץ מזה תמיד תשבתו מערב עד ערב, אף שביתת השבתות. וכבר התבאר (ויקרא סימן יג) שכל מקום שאומר הפעל, שֵם-הפעל בתוכו, ולמה הוסיף השֵם "שבתכם"? ודרשו שבא לכלול כל שבת, אף יום טוב שנקרא גם כן "שבתון" ונקרא "שבתכם", המיוחס לכם. כי שבת בראשית מיוחד ונקדש על ידי שמים, ושביתת יום טוב נקדש על ידי הבית דין וישראל.

וברייתא זו מובאת בראש השנה (דף ט) וביומא (דף פא).

סימן קפב

ויקרא כג כח-ל:

וְכָל מְלָאכָה לֹא תַעֲשׂוּ בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה כִּי יוֹם כִּפֻּרִים הוּא לְכַפֵּר עֲלֵיכֶם לִפְנֵי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם.

כִּי כָל הַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר לֹא תְעֻנֶּה בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה וְנִכְרְתָה מֵעַמֶּיהָ.

וְכָל הַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה כָּל מְלָאכָה בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה וְהַאֲבַדְתִּי אֶת הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מִקֶּרֶב עַמָּהּ.

ספרא (מלבי"ם) פרשת אמור פרק יד:

[ז] יכול יהיו חייבים על התוספת? תלמוד לומר (ויקרא כג, ל) "וכל הנפש אשר תעשה כל מלאכה בעצם היום הזה והאבדתי"-- על עצם היום הזה ענוש כרת ואין ענוש כרת על תוספת מלאכה.

[ח] יכול לא יהיו חייבים כרת על תוספת מלאכה אבל יהיו חייבים כרת על תוספת עינוי? תלמוד לומר (ויקרא כג, כט) "כי כל הנפש אשר לא תעונה בעצם היום הזה ונכרתה"-- על עצם היום הזה חייבים כרת ואין חייבים כרת על תוספת עינוי.

יכול לא יהיה בכלל עונש אבל יהיה בכלל אזהרה? תלמוד לומר (ויקרא כג, כח) "וכל מלאכה לא תעשו בעצם היום הזה"-- על עצם היום הזה מוזהרים ואין מוזהרים על תוספת מלאכה.

[ט] יכול לא יהיו מוזהרים על תוספת מלאכה אבל יהיו מוזהרים על תוספת עינוי? ודין הוא! ומה מלאכה --שהיא נוהגת בשבתות וימים טובים-- הרי זה אינו מוזהר עליה, עינוי --שאין נוהג בשבתות וימים טובים-- אינו דין שלא יהיה מוזהר עליה?! אבל אזהרה לעינוי ליום עצמו לא שמענו. וכשהוא אומר עונש מלאכה, שאין תלמוד לומר, שכבר קל וחמר: ומה אם עינוי --שאינו נוהג בימים טובים ושבתות-- הרי הוא ענוש כרת, מלאכה --שהיא נוהגת בימים טובים ושבתות-- אינו דין שיהא עונש כרת?! אם כן למה נאמר עונש מלאכה? ללמוד ממנו אזהרה לעינוי. מה עונש מלאכה-- לאחר אזהרה, אף עונש עינוי-- לאחר אזהרה.

וכל מלאכה תעשו בעצם היום הזה: לשון "עצם היום" מורה גוף היום ותעצומו, לא לפניו ולאחריו. וכמו שהאריך בזה הרמב"ן בפסוק כ"ח.

ואמר זה באזהרה ועונש דמלאכה, ובעונש דעינוי, למעט שאין אזהרה ועונש על התוספת רק על היום לבד. ועדיין אין מיעוט על שלא יהיו מוזהרים על תוספת עינוי, דביה כתיב "ועניתם בערב". ולמד לה מקל וחמר ממלאכה ומביא ראיה על הקל וחמר הזה כי לא נמצא אזהרה בעינוי כלל על היום עצמו ושמענוהו ממה שמיותר עונש דמלאכה שהיא קל וחמר מעונש דעינוי, והרי דמלאכה חמורה מעינוי. ואם כן, אם אין מוזהרים על תוספת מלאכה, כל שכן על תוספת עינוי. וביומא (דף פב) פריך על קל וחמר זה ומסיק דגמיר גזירה שוה "עצם" "עצם". וכפי מסקנת הגמ' דתנא דעצם עצם לא סבירא ליה דרשא ד"ועניתם" הנ"ל (בסימן הקודם), אם כן "עצם" מופנה למסקנא. ובגמ' אומר דחד "מלאכה לא תעשה" מופנה. ויש בזה פלפולים רבים כשנעיין בסוגיא שם כמו שהאריכו המפרשים. וכן שם שיטת הירושלמי משונה שם משיטת הבבלי דשם אמר דלר' עקיבא אין צריך מופנה ותנא דפליג על דרשא ד"ועניתם" ר' עקיבא הוא, כמ"ש בראש השנה (דף ט). וגם יש לעיין בשיטת הרמב"ם (פרק א מהל' שבתת עשור) שהיה לו שיטה אחרת בזה. והענין ארוך, לא ישתרע פה, ויתבאר אם ירצה ה' במקום אחר.