פתיחת התפריט הראשי

התורה והמצוה ויקרא יג יד-טו

סימן פו*עריכה

ויקרא יג יד:
וּבְיוֹם הֵרָאוֹת בּוֹ בָּשָׂר חַי יִטְמָא.


ספרא (מלבי"ם) פרשת תזריע נגעים פרק ה :

[א] "וביום הראות בו"-- בא ללמד על ראשי אברים שנתגלו שיהיו טמאים.

יכול כל שהוא? ת"ל כאן "בשר חי" ולהלן הוא אומר "בשר חי", מה "בשר חי" נאמר להלן כעדשה, אף כאן כעדשה, דברי רבי מאיר. ר' יוסי אומר וכי משום מחיה הוא מטמא?! והלא אין מחיה מטמא בראשי אברים, אלא גזירת מלך הוא ואפילו כל שהן. אמר רבי מאיר וכי משום ראשי אברים הוא מטמא?! והלא אפילו חזרה לאמצעיתו טמא, אלא נאמר כאן "בשר חי" ולהלן נאמר "בשר חי", "מה בשר חי" האמור להלן בכעדשה אף "בשר חי" האמור כאן בכעדשה


וביום הראות בו: מאמר זה לכאורה מיותר, הלא פירש שהמחיה סימן טומאה. וכבר למדנו למעלה (סי סו) ממ"ש "ואם פשה תפשה" שכל סימן טומאה שהלך וחזר אפילו כמה פעמים חוזר לטמא שנית. ועוד, שבכל הפרשה דבר בפעל "ואם יראה הכהן" ופה דבר בנפעל "וביום הראות" והיה לו לומר "וביום יראה בו" או "ביום יהיהי בו בשר חי" ופי' חז"ל מפני שלמדנו (למעלה סי נד) ממ"ש "וראהו הכהן" שצריך שיראה הנגע כולו כאחד, וראשי אברים אין מטמאים משום נגע דאי אפשר שיראה בפעם אחד, ואם יאמר פה "וראהו הכהן" נאמר שבשר חי המתגלה בראשי אברים אינו מטמא כיון שאין הכהן רואה בפעם אחד. לכן באר פה חידוש דין שגם ביום הראות, הגם שלא יראה הרואה כאחד, די אם נראה מצד עצם הנראה. שזה ההבדל בין הקל והנפעל, שבנפעל לא יביט על הפועל הרואה רק על המושג הנראה

וז"ש בא ללמד על ראשי אברים שנתגלו שיהיו טמאים. ואמרו יכול כל שהוא?-- ובזה הוא נראה בפעם אחד גם מצד הרואה. משיב שיש להשוות מ"ש כאן "בשר חי" למ"ש תחלה "ומחיית בשר חי בשאת" שלמדנו (בסי' עג) ששיעורו כעדשה. ור' יוסי ס"ל דזה אין דומה למ"ש "ומחיית בשר חי" דהא פה גזירת מלך שיטמא בראשי אברים ששם אין המחיה מטמא, וא"כ אינו מטמא מתורת מחיה, ואפילו כל שהוא מטמא. ור"מ משיב שגם טומאה דפה הוא מתורת מחיה, שאם חזרה לאמצעיתו טמא משום מחיה ואינו טומאה מיוחדת בראשי אברים רק שפה החמיר שגם בראשי אברים יטמא משום מחיה וא"כ צריך שיעור כעדשה.

סימן פזעריכה

ויקרא יג יד:
וּבְיוֹם הֵרָאוֹת בּוֹ בָּשָׂר חַי יִטְמָא.


ספרא (מלבי"ם) פרשת תזריע נגעים פרק ה :

[ב] "וביום"--מלמד שנותנים ב' ימים ב' ימים לביתו ב' ימים לכסותו דברי ר' יהודה. רבי אומר, הרי הוא אומר "וצוה הכהן וכולי"-- אם ממתינים לו לדבר הרשות, לא ימתינו לו לדבר מצוה?! וכמה היא מצותו? נראה בחתן-- נותנים לו ז' ימי המשתה, לו ולביתו ולכסותו וכן ברגל נותנים לו כל ימי הרגל.


וביום הראות: היל"ל "ובהראות" שהב' יחובר אל המקור להוראת התנאי כמו "בבואם אל אהל", "בהקריבכם מנחה חדשה". ואם רוצה לציין ג״כ את הזמן ישמש במלת "בעת" או במלת "ביום" וכבר בארנו (בפ׳ צו סימן מ') שכ״מ שיזכיר מלת "ביום" לפעמים יכוין שיהיה דוקא באותו יום ולא ביום שלאחריו ולפעמים בא למעט לילה וכמש׳׳ש באורך

אמנם פה שאא״ל שיהיה דוקא באותו יום-- דהא אינו טמא עד יראהו הכהן, ולא שבא למעט לילה-- שכבר איתמעיט (למעלה ס׳ סמך) מדכתיב אצל נגעים "ביום השביעי", ובהכרח צריך לפרש שבא ללמדנו שיש ימים מיוחדים לראיית הנגע כי יש ימים שאין רואים בהם והם ימי המשתה וימי הרגל וכמ״ש פ״ג דנגעים מ״ב, ומו״ק ז׳, בכורות ל״ד) ועי׳ במו״ק שם בארך

סימן פחעריכה

ויקרא יג יד:
וּבְיוֹם הֵרָאוֹת בּוֹ בָּשָׂר חַי יִטְמָא.


ספרא (מלבי"ם) פרשת תזריע נגעים פרק ה :

[ג] "בו"-- מה ת"ל? מנין אתה אומר פרח בכולו אבל לא בראש ובזקן בשחין ובמכוה ובקדח המורדים, חזר הראש והזקן ונקרחו, השחין והמכוה והקדח ונעשו צרבת, יכול יהא טמא? ת"ל "בו"-- בהופך, אם הפך טמא. הא אם חזר לראש ולזקן, לשחין ולמכוה ולקדח אינו טמא


וביום הראות בו: אם לא היה אומר מלת "בו" היה משמע בכל מקום שיתראה טמא לכן אמר מלת "בו" שמוסב על הצרעת שכסתה את עור הנגע שהוא העור הראוי לטמא, ואם יתראה שם בשר חי יטמא, לא אם יתראה במקום שלא היה אז ראוי לטמא בנגע כגון בראש ובזקן וכו' אף שעתה נקרחו והשחין והמכוה נעשו צרבת-- אינו טמא

סימן פטעריכה

ויקרא יג יד:
וּבְיוֹם הֵרָאוֹת בּוֹ בָּשָׂר חַי יִטְמָא.


ספרא (מלבי"ם) פרשת תזריע נגעים פרק ה :

[ד] בשר חי החוזר טמא, אין שער לבן החוזר טמא. ר' יהושע מטמא שר' יהושע אומר שער לבן סימן טומאה ומחיה סימן טומאה: מה מחיה חוזרת טמא אף שער לבן יחזור ויטמא. אמר לו ר' עקיבא אימתי יפה כחו של שער לטמא, בזמן ששמש החלט או בזמן שלא שמש החלט? אמר לו בזמן שלא שמש החלט. אמר לו מה בזמן ששמש החלט אינו מעכב את הפריחה, בזמן שלא שימש החלט אינו דין שלא יעכב את הפריחה?! ועוד שנאמר "בשר חי" -- בשר חי החוזר טמא ואין שער לבן החוזר טמא


בשר חי יטמא: דעת ר' יהושע שהוא הדין סימן טומאה אחר כמו שער לבן שלדעתו תפס מחיה לדוגמא ודעת ר"ע שתפס בשר חי בדוקא, וראייתו דהא על כרחך אתה צריך לומר ששער לבן שנמצא בו תחלה קודם הפריחה --הגם שהוא מוחלט בטומאה על ידי שער-- בכל זאת אינו מעכב את הפריחה ואם אז פרחה בכולו והשערות עודנו בו טהור. ואיך* תאמר שהשערות שנולדו* אחר שפרח* בכולו, שכוחם קל שעדיין לא שמשו להחליט, יהיה כוחם גדול לעכב את הפריחה?! ועוד שנאמר "בשר חי" ר"ל שאם איתא שגם שער לבן החוזר טמא היה לו לומר "וביום הראות בו בשר חי או שער לבן" והוא לא תפס רק "בשר חי" מכלל דשער לבן החוזר אינו מעכב.

סימן צעריכה

ויקרא יג יד:
וּבְיוֹם הֵרָאוֹת בּוֹ בָּשָׂר חַי יִטְמָא.


ספרא (מלבי"ם) פרשת תזריע נגעים פרק ה :

[ה] בשר חי החוזר טמא ולא הבהק החוזר טמא. הלא דין הוא: בהק מעכב ומחיה מעכבת. מה מחיה חוזרת ומטמא אף הבהק יחזר ויטמא...? ת״ל "בשר חי"-- בשר חי החוזר טמא ואין הבהק החוזר טמא


בשר חי ולא בהק: שהבהק אינו בשר חי (כנ״ל ס׳ עד) דאם גם בהק בכלל היל״ל "בשר" לבד, והגם שהבהק מעכב בתחלה כמו המחיה שצריך שיכסה הצרעת את כל בשרו ולא הבהק (כנ״ל ס׳ עט), בכל זאת אם אח״כ חוזר ונראה בו מראה בהק אינו מטמא. וכ״ה בנגעים (פ"ח מ״ו) פרחה בכולו אבל לא בבהק טמא, חזרו בו ראשי איברים כמין בהק טהור

סימן צאעריכה

ויקרא יג טו:
וְרָאָה הַכֹּהֵן אֶת הַבָּשָׂר הַחַי וְטִמְּאוֹ הַבָּשָׂר הַחַי טָמֵא הוּא צָרַעַת הוּא.


ספרא (מלבי"ם) פרשת תזריע נגעים פרק ה :

[ו] "וראה הכהן את הבשר החי וטמאו "-- מה ת"ל? שיכול אין לי ראשי איברים שנתגלו שיהיו טמאים אלא לאחר פריחת-החלט-מחיה בתחילה. מנין אחר פריחת-החלט-מחיה בסוף שבוע ראשון, בסוף שבוע שני, לאחר הפטור?... אחר פריחת-החלט-שיער-לבן בתחלה, בסוף שבוע ראשון ,בסוף שבוע שני, לאחר הפטור?... אחר פריחת-החלט-הפשיון בסוף שבוע ראשון, בסוף שבוע שני, לאחר הפטור, אחר פריחת הסגר? ת"ל "וראה הכהן את הבשר" הרי "וטמאו" לרבות את כולם


וראה את הבשר החי וטמאו: פסוק זה כולו נאמר לבלי צורך ומה הוסיף על "וביום הראות בו בשר חי יטמא" שאם ללמד שצריך שיראה הכהן ויטמאנו גם זה נדע ממ"ש "יטמא" בפעל, שכבר בארנו למעלה (סימן ה) שבטומאה היוצא מגופו ידבר תמיד בשם "טמא הוא" ולא יצדק לדבר בדרך הפעל רק מצד שאינו טמא מעצמו עד יראהו הכהן ויחליטנו שמצד זה יצדק הפעל "יטמא", כי *קבל הטומאה מבחוץ על ידי גזרת הכהן. ואם היה הפירוש שביום הראות בשר חי טמא מעצמו שלא ע"י כהן היה צריך לומר "טמא הוא". ועוד שאם נאמר שמ"ש "וראה הכהן" מוסב למעלה היל"ל "וראהו הכהן וטמאו", ולמה חזר את השם-- "וראה את הבשר החי"?

מכל זה הכריחו חז״ל שהוא מאמר פוסק בפני עצמו ובא לתת כלל כולל בכל מקום, שלא לבד בענין הנז' כאן ששב הבשר החי ונתגלה אחר פריחת החלט מחיה בתחלה, הוא הדין בכל אופן שנטהר הנגע ע״י פריחה מאיזה טומאה שיהיה-- בין מטומאת מחיה או שער לבן או פשיון, בין בתחלה (במחיה ושער לבן שמטמאין בתחלה) בין בסוף שבוע א' או ב' או שחזר סימן טומאה לאחר הפטור או שהיה מוסגר שבכל אלה נטהר ע״י פריחה כמו שלמד (בפ״ד מ״ו) ממ״ש "כולו הפך לבן טהור"-- ה״ה שאם אחר פריחה חזר בשר חי שב להיות טמא וז״ש דע שזה כלל כולל שבכ״מ שיראה הכהן הבשר החי וטמאו. ז״ש שיכול אין לי אלא לאחר פריחת החלט מחיה בתחלה וכולי ת״ל "וראה" וכ׳ לרבות את כולם

סימן צבעריכה

ויקרא יג טו:
וְרָאָה הַכֹּהֵן אֶת הַבָּשָׂר הַחַי וְטִמְּאוֹ הַבָּשָׂר הַחַי טָמֵא הוּא צָרַעַת הוּא.


ספרא (מלבי"ם) פרשת תזריע נגעים פרק ה :

[ז] יכול הבא בכולו לבן שחזרו בו בראשי איברים מתוך הפטור יהא טמא? ת״ל "הוא". אוציא את הבא בכולו לבן שחזרו בו בראשי איברים מתוך הפטור ולא אוציא את הבא בכולו לבן שחזרו בו ראשי איברים בין מתוך החלט בין מתוך הסגר? ת״ל "טמא הוא צרעת הוא"-- הוא טמא ואין הבא בכולו לבן שחזרו בו ראשי איברים בין מתוך החלט בין מתוך ההסגר בין מתוך הפטור טמא אלא טהור


הבשר החי טמא הוא צרעת הוא: בדברים האלה המיותרים בא ללמד שני דברים: (א) שמ"ש שאם נתגלה בשר חי בראשי אברים טמא, הוא דוקא בענין הנזכר כאן שעל ידי שהפך לבן נטהר מטומאתו, וכשחזר ונתגלה הבשר חוזר לטומאתו, אבל הבא כולו לבן בתחלה שדינו כנגע גדולה והסגירו ב' שבועות ונפטר, אם נתגלו ראשי איברים אין מטמא. (ב) שאף שהיה מוחלט על ידי נגע הגדולה זו (כגון שהיה בה שער לבן והוחלט ושוב הושחרו השערות ונפטר) ואחר הפטור שבא מתוך החלט נתגלו ראשי אברים, או שנתגלו מתוך הסגר, אף בזה אין מטמא כי אינו דומה לכאן שהפריחה טהרתו מידי טומאה ולכן כשנתגלו ראשי אברים חזר לטומאתו. ועז"א "טמא הוא" רצונו לומר עדיין טמא כמקודם. וכפל שעדיין "צרעת הוא" ובמלת "הוא" הוא ממעט זולתו (כמ"ש באילת השחר כלל קלה) דהיינו אם לא טהרתו הפריחה מידי טומאה אי אפשר לומר שגילוי ראשי אברים מחזירו לטומאתו, כי בזה אין ההראות* הפכי לפריחה טהורה אחר שלא נטהר על ידה. ועי' בפרק ח דנגעים משנה ז ובר"ש ורע"ב ועי' תוי"ט שם ד"ה הרי מ"ש על זה עיי"ש