פתיחת התפריט הראשי

התורה והמצוה ויקרא יג יב-יג

סימן עטעריכה

ויקרא יג יב:
וְאִם פָּרוֹחַ תִּפְרַח הַצָּרַעַת בָּעוֹר וְכִסְּתָה הַצָּרַעַת אֵת כָּל עוֹר הַנֶּגַע מֵרֹאשׁוֹ וְעַד רַגְלָיו לְכָל מַרְאֵה עֵינֵי הַכֹּהֵן.


ספרא (מלבי"ם) פרשת תזריע נגעים פרק ד :

[א] "צרעת"-- מה ת"ל? שיכול אין לי פריחה מטהרת אלא בשאת בלבד, מנין לרבות שאר המראות? ת"ל הצרעת.

"וכסתה הצרעת"-- לא הבהק, שהייתי אומר הואיל והוא סימן טהרה בסוף תהא סימן טהרה תחלה, ת"ל "וכסתה הצרעת"-- לא הבהק


ואם פרוח תפרח הצרעת בעור וכסתה הצרעת: הנה הזכיר את השם שני פעמים, ושניהם מיותרים שדי לאמר "ואם פרוח תפרח וכסתה" ונדע שמוסב על הנגע שבה מדבר ומבואר בכל הספר שאין מתפארת הלשון לשנות את השם ללא צורך. אמרו חז״ל שמ״ש "תפרח הצרעת" בא לרבות שאר המראות שאם יאמר "תפרח" סתם יהיה מוסב על השאת שבה דבר כמ"ש "והנה שאת לבנה בעור" ולא נדע שפריחה מטהרת ביתר נגעים, לכן אמר "הצרעת" שהיא שם כולל לכל נגע שנטמא ע״י מחיה ובכולם אמר "נגע צרעת היא" ומ״ש שנית "וכסתה הצרעת" בא להוציא שאם נתכסה קצתו במראה בהק טהור, שאם יאמר "וכסתה" סתם נאמר כל שנתכסה הבשר דהא אמר אח״כ "וביום הראות בו בשר חי יטמא" אבל אם נראה בו מראה בהק נשאר טהור (כמ״ש בספרא פ״ה מ״ה) וה"ה שאם תיכף נתכסה קצתו במראה בהק טהור לכן התנה שגם הכיסוי תהיה מן הצרעת שהוא מד׳ מראות לא מבהק

סימן פעריכה

ויקרא יג יב:
וְאִם פָּרוֹחַ תִּפְרַח הַצָּרַעַת בָּעוֹר וְכִסְּתָה הַצָּרַעַת אֵת כָּל עוֹר הַנֶּגַע מֵרֹאשׁוֹ וְעַד רַגְלָיו לְכָל מַרְאֵה עֵינֵי הַכֹּהֵן.


ספרא (מלבי"ם) פרשת תזריע נגעים פרק ד :

[ב] "את כל עור הנגע"-- עור הראוי לקבל נגע, פרט לשחין המורד ולמכוה המורדת. או אינו אומר "את כל עור הנגע"-- עור הראוי לקבל נגע כגריס יעכב, ושאינו ראוי לקבל נגע כגריס לא יעכב...? ת"ל "כולו הפך לבן"


את כל עור הנגע: כלומר את כל הגוף שבו הנגע. אולם מדוע לא אמר "את כל עורו" או "את כל בשרו כמ"ש בפסוק שאחרי זה. ואין לומר שקמ"ל שיכסה כל העור שיש שיעור לקבל נגע והיינו שלא ישאר עור כגריס בלתי מכוסה, דהא אמר "כולו הפך לבן"-- הרי צריך שלא ישאר מאומה אף פחות מכגריס. ופי' חז"ל שפירושו שיכסה עור הראוי לנגע ומוציא מקום שיש בו שחין המורד ומכוה המורדת (פי' שלא נתרפאו ויש בהם ליחה) שאין מקומם מטמא בנגע, אין מעכב בפריחה וכמ"ש בנגעים (פ"ח מ"ד)

סימן פאעריכה

ויקרא יג יב:
וְאִם פָּרוֹחַ תִּפְרַח הַצָּרַעַת בָּעוֹר וְכִסְּתָה הַצָּרַעַת אֵת כָּל עוֹר הַנֶּגַע מֵרֹאשׁוֹ וְעַד רַגְלָיו לְכָל מַרְאֵה עֵינֵי הַכֹּהֵן.


ספרא (מלבי"ם) פרשת תזריע נגעים פרק ד :

אי "כולו הפך לבן" יכול תוך ראשו, תוך רגליו? ת"ל "מראשו"-- להוציא תוך ראשו, "עד רגליו"--להוציא תוך רגליו


מראשו ועד רגליו: הנה מלת "עד" יהיה לפעמים עד ועד בכלל ולפעמים עד ולא עד בכלל, כידוע, עד שלכן יפרשוהו חז"ל כפי הענין כמ"ש סנהדרין (דף כא) "ולמיכל בת שאול לא היה לה ולד עד יום מותה"-- ביום מותה הוה לה ולד, וביומא (דף כו) א"ר לוי גדולה תשובה שמגעת עד כסא הכבוד שנא׳ "שובה ישראל עד ה' אלקיך" ורי״א ולא עד בכלל. אולם במקום שמציין שני הגבולים-- "מן" "עד", יהיו לרוב הגבול הראשון והאחרון בכלל: "אמחה את האדם... מאדם עד בהמה" (בראשית ו), "מחוט ועד שרוך נעל" (שם יד), "מנער ועד זקן" (שם יט), "מיום הראשון עד יום השביעי" (שמות יב), "מבכור פרעה... עד בכור השפחה" (שם יא), "ממתנים ועד יריכים יהיו" (שם כח) וכדומה. אולם מ״ש פה "מראשו עד רגליו" פי׳ שאין הראש והרגל בכלל! ובערכין (דף יח) מנלן? איבע״א שאני סימנים דגופו מסימנים דראשו ואיבע״א לכל מראה עיני הכהן" ר״ל טעם אחד נתן שע״כ אין הראש בכלל אחר שאינו ממינו, כי נתק הראש דיניו משונים מצרעת עור בשר וא״כ כמו שאין ראשו בכלל כן רגליו. וטעם השני נותן שע״כ אין הרגל בכלל דבעינין "לכל מראה עיני הכהן" ואינו יכול לראות תוך רגלו וא״כ ה״ה שאין ראשו בכלל.

ויש ראיה לדבריהם ממה ששינה פה הלשון מבכ״מ, שתמיד יאמר "מכף רגלו ועד קדקדו" (דברים כח . ש״ב יד . איוב ב). כי יש הבדל בין רגל ובין כף רגל. ש"כף רגל" מציין תחתית הרגל כמ״ש "כל מקום אשר תדרוך כף רגליכם" (דברים יא), "עד מדרך כף רגל" (שם ב) אבל שם רגל" מציין את הרגל כולו וכן יש הבדל בין קדקד ובין ראש ששם "קדקד" בא על צד העליון של הראש בגובה, במקום שער (שייטיל) [ומובדל מן מצח שהוא למטה מהקדקד פנוי מן השער כמ"ש "קדקד שער" (תהלים סח), "ולקדקד נזיר אחיו" (בראשית מח)] והפעל ממנו "ויקד האיש", "ויקדו וישתחוו"-- כפיפת הקדקד לצד מטה כמ"ש (ברכות לד . מגילה כב . שבועות טז) -קידה על אפים, כריעה על ברכים- כי קידה מן קדקד וכריעה מן כרעים אבל שם "ראש" כולל כל הראש [ולכן בכ״מ שיאמר עד ועד בכלל יתפס הלשון "מכף רגל ועד קדקד" שכולל תחתית הרגל וגובה הראש אבל פה שעד ולא עד בכלל אמר "מראשו ועד רגליו" שמצד זה היא בצד א׳ עד ועד בכלל, כי קצת הראש שהיא מן הקדקד ולמטה וכן הרגל מן הכף ולמעלה בכלל]

ובערכין (דף יח) מביא בכלל זה פלוגתא דתנאי דתניא "מיום הראשון עד יום השביעי" יכול ראשון ולא ראשון בכלל? שביעי ולא שביעי בכלל? כענין שנאמר "מראשו ועד רגליו" ראשו ולא ראשו בכלל, רגליו ולא רגליו בכלל ת״ל "עד יום אחד ועשרים לחדש בערב". רבי אומר אינו צריך-- ראשון וראשון בכלל, שביעי ושביעי בכלל. הנה מבואר שרבי החזיק זה לכלל נאמן שכ״מ שכתוב שני הגבולים .מן עד. שניהם בכלל. ולא יקשה לרבי מ״ש "מערב ועד בקר" (שמות כז) וכן "יהיה הענן מערב ועד בקר" ( במדבר ט) כי בציון הזמני ר״ל הבקר בכלל כי רגע א׳ בהכנסת הבקר והערב נקרא "ערב ובקר" להוציא שלא יכבה המנורה לפני בא הבקר. וכן היה עמוד הענן משלים לעמוד האש וכולי כמ״ש בשבת (דף כג) וכן מ״ש "מהנשף עד הערב" (ש"א למד), "מעלות השחר עד צאת הככבים" (נחמי׳ ד ) היינו עד הוחל הערב. ובספרא אמור (פרק יג מ״ו) אין לי אלא מלפניו, מלאחריו מנין? ת״ל "מערב עד ערב תשבתו שבתכם" [וכן יודה רבי במקום שיש סתירה בין המקראות כמו בערכין-- "ואם מבן חדש עד בן חמש", "ואם מבן חמש עד בן עשרים" שבזה לא נדע אם חמש כלמטה או כלמעלה וצריך ריבוי כמ״ש בערכין שם.] ורבנן סברי כיון שמצאנו פעם "מראשו עד רגליו" שיוצא מן הכלל, אין הכלל דוקא והוצרך הכתוב לרבותו.

וכפי הנראה הפלוגתא שבין ר' יהודה ורבנן בתוספתא (פ״ב דתרומות ופ״ב דחלה) ומובא בגיטין (דף ח) שלר"י הים אקינוס שייך לא״י ולרבנן אינו כא״י תלוי בזה שדעת ר"י כדעת רבי וס"ל דמ"ש "מהמדבר והלבנון... ועד הים האחרון יהיה גבולכם"-- הים בכלל. ורבנן כרבנן דהתם דאין עד בכלל. ועי' באה"ש (כלל תקסז) ובזה יל"פ מ"ש (זבחים מט : סנהדרין עז : נדה יט) ר"נ בן אבטילמוס אומר מנין לפריחת בגדים שהיא טהורה, נאמר קרחת וגבחת בבגדים ונאמר קרחת וגבחת באדם, מה להלן פרח בכולו טהור אף כאן פרח בכולו טהור. והתם מנ"ל? דכתיב "מראשו ועד רגליו" ואתקיש ראשו לרגליו, מה להלן כולו הפך לבן פרח בכולו טהור אף כאן כולו הפך לבן פרח בכולו טהור והק' התוס' בעירוכין (שם ד"ה ואיבע"א) דהא שם מבואר דפריחה לא שייך ברגל ונראה דדעת ר״נ כרבי דעד ועד בכלל בכ״מ ועפ״ז ס"ל שמ״ש "עד רגליו״ הוא באמת בכלל דהא כבר כתבתי דרגל הוא כל הרגל וכל הרגל בכלל חוץ מן הכפות שיש להם שם לווי "כף רגל". אבל שם "ראש" שיבא לפעמים על חלק המכוסה בשער לבד כמו "ופרע ראש האשה", "וגלח את ראשו" א״כ ע״כ ראשו ולא ראשו בכלל (שכף רגל לא יקרא בסתם בשם רגל אבל מקום השער כולו נקרא בשם ראש ואין לו בכללו שם אחר רק אם יכנה חלקים ממנו יקרא חלק הפנים "קדקד והאחור "עורף", לא אם ידבר מכולו) וא״כ מדוע אמר "מראשו"? והלא תמיד כשאמר "מן-עד" שני הגבולים בכלל... ע״ז השיב שלפעמים גם הראש בכלל אם י״ל שני נגעים נתק בראש ונגע בעור הבשר ואז אם פרח מראשו עד רגליו וראשו בכלל טהור גם מן נתק הראש (ומ״ש אתקיש ראשו לרגליו פי׳ כמו ש"עד רגליו" עד בכלל כן "מראשו"-- ראשו בכלל) ומזה הוכיח לפריחת הראש מועיל ג״כ

סימן פבעריכה

ויקרא יג יב:
וְאִם פָּרוֹחַ תִּפְרַח הַצָּרַעַת בָּעוֹר וְכִסְּתָה הַצָּרַעַת אֵת כָּל עוֹר הַנֶּגַע מֵרֹאשׁוֹ וְעַד רַגְלָיו לְכָל מַרְאֵה עֵינֵי הַכֹּהֵן.


ספרא (מלבי"ם) פרשת תזריע נגעים פרק ד :

[ג] "לכל מראה עיני הכהן"-- פרט לבית הסתרים. מכאן אמרו האיש נראה כעודר וכמוסק זיתים-- כעודר בבית הסתרים, וכמוסק בבית השחי. האשה כעורכת וכמניקה את בנה-- כעורכת בבית הסתרים, וכמניקה את בנה תחת הדד. כאורגות בעומדים לשחי ליד הימנית. ר' יהודה אומר אף כטווה בפשתן לשמאלית. כשם שהוא נראה לנגעו כך נראה לתגלחתו


לכל מראה עיני הכהן: מה הוסיף בזה? הלא כבר אמר "מראשו ועד רגליו" פי' חז"ל שר"ל לכל המקום שהכהן רואה שם ובא להוציא מקומות הסתרים שאין עין הרואה שולט שם

ומ"ש מכאן אמרו וכו'-- היא בנגעים (פרק ב מ"ד) ובנדה (דף סו), ורש"י פי' שם כעודר לנגעי בית השחי, וכמוסק לנגעי בית הערוה. וזה כברייתא שהביא הערוך (ערך עדר) ודברי הספרא פה בהפך. וכבר התפלא התוי"ט שם שהרי אדרבה המעדר כופף קומתו ולכן עיקר כברייתא דפה שכן פי' הר"ש והרע"ב בנגעים שם. ומ"ש כאורגות בעומדים פי' הערוך כאורגות במסכת העומדות ועי' בת ?שסט (*בתיו"ט*) שם. ומ"ש כטווה בפשתן לשמאלית לנגע שביד השמאלית אבל מדברי התוספתא (פ"א מ"ה) שאמר ר' נראים דר"מ בימין ודר"י בשמאל משמע שת"ק משער שני שחיו כשיעור הימנית ור"י משער שתיהם כשיעור השמאלית

סימן פגעריכה

ויקרא יג יב:
וְאִם פָּרוֹחַ תִּפְרַח הַצָּרַעַת בָּעוֹר וְכִסְּתָה הַצָּרַעַת אֵת כָּל עוֹר הַנֶּגַע מֵרֹאשׁוֹ וְעַד רַגְלָיו לְכָל מַרְאֵה עֵינֵי הַכֹּהֵן.


ספרא (מלבי"ם) פרשת תזריע נגעים פרק ד :

[ד] דבר אחר "לכל מראה עיני הכהן"-- פרט לכהן שחשך מאור עיניו והסומא באחת מעיניו או שכהה מאור עיניו לא יראה את הנגעים


לכל מראה עיני הכהן: היה ראוי שיאמר "לכל ראות עיני הכהן" שפעל ראות מציין את הרואה אבל השם מראה מציין את העור** הנראה-- "מראה הנגע", "מראה צרעת" וכדומה וכמ"ש באילת השחר (סי ואכ??) פירשו חז"ל בספרא ובנגעים (פ"ב מ"ג ??) שבא ללמדנו שאין הולכים אחר הרואה, רק אחר הנראה, שאם היה כתוב "ראות עיני הכהן" היינו הולכים אחר ראות עיניו לפי ראייתו-- כל שהוא אינו רואה די. לכן אמר "לכל מראה עיני"-- לפי מה שבכח המראה להתראות לרוב בני אדם שכח ראותם שלם ובריא, מכאן כהן שחשך וכולי

סימן פדעריכה

ויקרא יג יג:
וְרָאָה הַכֹּהֵן וְהִנֵּה כִסְּתָה הַצָּרַעַת אֶת כָּל בְּשָׂרוֹ וְטִהַר אֶת הַנָּגַע כֻּלּוֹ הָפַךְ לָבָן טָהוֹר הוּא.


ספרא (מלבי"ם) פרשת תזריע נגעים פרק ד :

[ה] "וראה הכהן והנה כסתה הצרעת"-- מה ת"ל? שיכול, אין לי פריחה מטהרתו אלא מן השאת בלבד, מנין לרבות שאר המראות? ת"ל "הצרעת"


והנה כסתה הצרעת: שם "הצרעת" מיותר ופירושו שאם יאמר "והנה כסתה "נפרש על השאת, לכן אמר "הצרעת" שכולל כל הד' נגעים. וכבר דרש כזאת (למעלה סי עט) ממ"ש "וכסתה הצרעת" רק שצריך דרוש א' שהפריחה מטהרת בכל מיני נגעים, ודרוש שני שהוא הדין שמטהר אם פרח בכל מיני מראות וכמ"ש הרמב"ם (פ"ז מה' ט"צ ה"ב)

סימן פהעריכה

ויקרא יג יג:
וְרָאָה הַכֹּהֵן וְהִנֵּה כִסְּתָה הַצָּרַעַת אֶת כָּל בְּשָׂרוֹ וְטִהַר אֶת הַנָּגַע כֻּלּוֹ הָפַךְ לָבָן טָהוֹר הוּא.


ספרא (מלבי"ם) פרשת תזריע נגעים פרק ד :

"את כל בשרו"-- להביא בין האצבעות, ידים ורגלים.

דבר אחר מה ת"ל "את כל בשרו"? מנין אתה אומר פרחה בכולו אבל לא כחצי עדשה הסמוך לראש ולזקן, לשחין ולמכוה ולקדח. חזר תוך הראש והזקן ונקרחו, השחין והמכוה והקדח ונעשו צרבת יכול יהיה טהור? ת"ל "את כל בשרו"-- עד שתפרח בכולו


כסתה הצרעת את כל בשרו: מלת "כל" מרבה בין האצבעות, שמ"ש למעלה "פרט לתוך רגליו" היינו כפות הרגל למטה, לא תוך האצבעות שיכול להפרידם (ק"א) והנה תחלה אמר "וכסתה הצרעת את כל עור הנגע"-- כל העור הראוי לנגע ודרשינן עור הראוי לנגע פרט לשחין המורד וכולי (כנ"ל סי' פ) ופה אמר "את כל בשרו" שמשמע אף הבשר הבלתי ראוי לנגע ופירשו חז"ל שזה באם בעת שפרחה בכולו נשתייר כחצי עדשה סמוך למקום הבלתי ראוי לנגע ואח"כ נעשה אותו המקום ראוי לנגע אף שעתה נתכסה אותו המקום שנשאר תחלה, טמא. כי בזה צריך "את כל בשרו" שגם מקום זה שהיה בשר תחלה, לא עור הנגע, יתכסה וכמו דאיתא בנגעים פרק ח משנה ה

סימן פועריכה

ויקרא יג יג:
וְרָאָה הַכֹּהֵן וְהִנֵּה כִסְּתָה הַצָּרַעַת אֶת כָּל בְּשָׂרוֹ וְטִהַר אֶת הַנָּגַע כֻּלּוֹ הָפַךְ לָבָן טָהוֹר הוּא.


ספרא (מלבי"ם) פרשת תזריע נגעים פרק ד :

[ו] "וטהר הנגע...טהור"-- מה ת"ל? שיכול אין לי פריחה מטהרת אלא לאחר חליטת מחיה בתחלה. מנין אחר החלט מחיה בסוף שבוע ראשון, בסוף שבוע שני, לאחר הפטור? לאחר החלט שער לבן בתחלה, בסוף שבוע ראשון, בסוף שבוע שני, לאחר הפטור? אחר החלט הפשיון בסוף שבוע ראשון, בסוף שבוע שני, לאחר הפטור, ופריחת הסגר? ת״ל-- "וטיהר את הנגע טהור" לרבות את כולם.

[ז] יכול הפורח מן הטהור יהיה טהור? ת״ל "הוא"-- הוא טהור, ואין הפורח מן הטהור טהור אלא טמא


וטיהר את הנגע כולו הפך לבן טהור הוא: הם דברים כפולים ומיותרים שהיה די לומר "וטיהר את הנגע" ופירשו רבותינו שהוסיף לתת כלל חדש-- אמר שלא לבד שיטהר נגע זאת שהיה בה מחיה בתחלה והוחלטה על ידו, רק דע כלל כולל שבכל מקום שכולו הפך לבן טהור-- אם היה טמא על ידי מחיה או שער לבן או פשיון, בין בתחלה בין בסוף שבוע ראשון בין בסוף שבוע שני ובין שחזר הסימן טומאה לאחר הפטור והוחלט על ידו, ובין שכולו הפך לבן מתוך הסגר שהמוסגר ג״כ טמא-- בכ״מ אם הפך לבן טהור: (וזה פירוש משנה ו

ובכ״ז למד (במשנה זיין) שאין זה כלל כולל שנאמר שגם נגע הבא כולו לבן בתחלה יטהר דא״כ היל״ל "כולו הפך לבן טהור" בלא מלת "הוא" ויהיה "הפך לבן" נושא המאמר ו"טהור" נשוא ובזה היה זה מאמר נפרד לגמרי וכולל כל מקום (ודרך בעל הלשון שבמשפט שנשואו שם או תואר ממאמר האיכות והכמות יבוא בלא מלת הקישור "הוא" כמו "ואברהם זקן", "וזהב הארץ ההוא טוב" וכדומה) אולם מלת "הוא" חוזר על שם הנגע שהזכיר "וטהר את הנגע" והנגע הוא נושא של מלת "טהור" ופי׳ אם הנגע כולו הפך לבן טהור הוא היינו הנגע. מזה ידעינין שרק אם נקרא עליו שם נגע ע"י החלט או הסגר כדוגמא דפה, לא הבא לבן בתחלה