התורה והמצוה ויקרא טו יג-טו
ספרא | מלבי"ם על פרשת מצורע | מחבר:מלבי"ם
משנה תורה לרמב"ם | תלמוד בבלי
מפרשים על הספרא: קרבן אהרן | הראב"ד | הר"ש | רבינו הלל | חפץ חיים | עשירית האיפה | מלבי"ם
סימן קמו עריכה
ספרא (מלבי"ם) פרשת מצורע זבים פרק ה:
[א] "וכי יטהר הזב מזובו"-- כשיפסק מזובו.
וכי יטהר הזב: מצאנו לשון "טהרה" על הפסק הלכלוך והדבר הטמא מצד עצמו-- "וישוב בשרך לך וטהר" (מלכים ב ה), "וטהר את הנגע" (תזריע) הגם שהאדם אינו טהור עדיין. וכן "וטהרתם מכל עונם" (ירמיהו לג), "ורוח עברה ותטהרם" (איוב לו) וזה שנאמר כשיפסק.
סימן קמז עריכה
ספרא (מלבי"ם) פרשת מצורע זבים פרק ה:
"מזובו"-- ולא מזובו ונגעו.
וכי יטהר הזב מזובו: אף על גב שיש בו טומאה אחרת, שהוא מנוגע גם כן, יוכל לספור לזיבתו וביום הפסק הנגע יטבול טבילה ראשונה של מצורע ולא יטמא משום זיבות לטמא משכב ומושב וכלי חרש בהיסט כן פרש"י במגילה (דף ח). והוא הדין דאפילו קודם שיתרפא מהני טבילה זו לענין זה דמצורע אינו מטמא כלי חרש בהיסט. וכן משכב ומושב כמ"ש בפסחים (דף סח) ועי' מ"ש בזה למעלה סימן ?? ובגמ' שם מסיק שלימוד זה מוכח ממ"ש "וכי יטהר הזב" שמלת "הזב" מיותר וקמ"ל שדי בשיטהר ממה שהוא זב, כי מלת "מזובו" צריך לדרוש (שבסימן שאחרי זה).
סימן קמח עריכה
ספרא (מלבי"ם) פרשת מצורע זבים פרק ה:
"מזובו וספר"-- אף מקצת זובו טעון ספירת שבעה, [ב] להביא את שראה שתי ראיות שיטעון ספירת שבעה. והלא דין הוא: ומה אם מטמא משכב ומושב בשתי ראיות, לא יטעון ספירת ז' לשתי ראיות?! זבה תוכיח! שהיא מטמאה משכב בשתי ראיות ואינה סופרת לשתי ראיות [ג] אף אתה אל תתמה על הזב שאף על פי שהוא מטמא משכב בשתי ראיות, לא יטעון ספירת שבעה לשתי ראיות... ת"ל "מזובו וספר"-- אף מקצת זובו טעון ספירת שבעה, להביא את שראה שתי ראיות שטעון ספירת שבעה.
וכי יטהר הזב מזובו: מלת "מזובו" מיותר ודרשו בספרא (מובא במגילה דף ח) שבא לאמור כל שטהר מזובו, אף שלא היה זב בעל ג' ראיות רק בעל שתים, צריך ספירת שבעה. ומפרש בגמ' שם דאין לומר שפירוש "מזובו" דוקא מזוב של ג' ראיות דאם כן לשתוק קרא מיניה. וכי תימא אתיא מדינא, שומרת יום כנגד יום תוכיח כמ"ש בספרא. וע"כ שבא לרבות אף מקצת זיבה משא"כ במ"ש "וכפר עליו הכהן לפני ה' מזובו" מפרש דוקא מזב בעל ג' ראיות (כמ"ש בסוף הפרק) ועיי"ש.
סימן קמט עריכה
ספרא (מלבי"ם) פרשת מצורע זבים פרק ה:
[ד] "וספר לו"-- לעצמו. מכאן אמרו: הזב והזבה שבדקו את עצמם ביום הראשון ומצאו טהורים, וביום השביעי ומצאו טהורים, ושאר כל הימים לא בדקו-- ר' אליעזר אומר הרי אלו בחזקת טהרה, ור' יהושע אומר אין להם אלא יום ראשון ויום השביעי בלבד, ר' עקיבא אומר אין להם אלא יום הז' בלבד. [ה] ר' יוסי ור' שמעון אומרים נראים דברי ר' אליעזר מדברי ר' יהושע, ודברי ר' עקיבא משניהם אבל הלכה כדברי ר' אליעזר.
וספר לו: הפעלים החוזרים שציין אותם במלת "לו" "לך" "להם" "לכם" מורה שתהיה הפעולה לעצמו, לא לזולת, כמ"ש (במשנה יג) "על יקח לו"-- לעצמו. וכן (פרק ט משנה ג) על "תקח לה". ופרשת קדושים על "אלהי מסכה לא תעשו לכם"-- לעצמכם. וגם באגדה ידרשו כן כמ"ש "לך לך"-- להנאתך ולטובתך, "שלח לך"-- לדעתך, וכן רבים. וכן במ"ש "וספר לו" (ופרק ט משנה א) "וספרה לה" דרשו לעצמו היינו לא יהיה הספירה לצורך הזיבה דוקא רק לצורך הזב שאף שלא בדק בינתיים הוא בחזקת טהרה כדברי ר' אליעזר. אמנם בכתובות (דף עג) מפרש "וספרה לה" לעצמה-- שנאמנת בעצמה, ואין צריך עדים, ולפי זה צריך לומר שמה שכתב מכאן אמרו לקמן מקומו (אחר משנה ו) וכן הגיה בזית רענן.
ופלוגתת ר' אליעזר ור' יהושע מובא בנדה (דף סח) ושם מפורש באורך דר' אליעזר השיב לר' יהושע שלפי דבריו הוא מונה בסירוגין ויש לפרש שלכן הסמיך הדרוש (במשנה ו) שבעת ימים סמוכים.
ואמר ר' יוסי ור' שמעון שדברי ר' אליעזר נראים מדברי ר' יהושע שהוא השוה מדותיו וסבר דכיון דתחלתן וסופן בטהרה מחזקינן לאמצעיים בחזקת טהרה ודברי ר' עקיבא נראים יותר דיש לחוש שמא ראה בינתיים וסתר הכל. ובכל זאת הלכה כר' אליעזר שלכן אמר "וספר לו"-- לעצמו וכמ"ש (בפ"ק דנדה) שהלכה כר' אליעזר בד' דברים וזו אחת מהם.
סימן קנ עריכה
ספרא (מלבי"ם) פרשת מצורע זבים פרק ה:
[ו] "שבעת ימים"-- יכול בין סמוכים בין מפוזרים? ת"ל "לטהרתו"-- שתהיה טהרתו אחת.
שבעת ימים לטהרתו: שבעת ימים רצופים טהורים מטומאת זיבה, שלא תפסוק זיבה ביניהם. ולכן הוסיף "לטהרתו" שאם לא כן נאמר שיוכל לספר ז' ימים מפוזרים כפי שבארתי זה בסדר תזריע (סימן ז).
סימן קנא עריכה
ספרא (מלבי"ם) פרשת מצורע זבים פרק ה:
[ז] "וכבס בגדיו ורחץ בשרו"-- הקיש כיבוס בגדיו לרחיצת בשרו. מה רחיצת גופו בנקיות אף כיבוס בגדיו בנקיות, הא למדנו חוצצים בכלים.
[ח] "ורחץ בשרו במים חיים"-- הזב טעון ביאת מים חיים, ואין מצורע טעון ביאת מים חיים. [ט] הלא דין הוא! מה אם הזב שאין טעון הזיית מים חיים טעון ביאת מים חיים, מצורע שהוא טעון הזיית מים חיים אינו דין שיטעון ביאת מים חיים?! ת"ל "ורחץ בשרו במים חיים"-- הזב טעון ביאת מים חיים ואין מצורע טעון ביאת מים חיים.
יכול אף כליו יטענו ביאת מים חיים? ת"ל "בשרו"-- בשרו טעון ביאת מים חיים וכליו עולים בכל מימות.
וכבס בגדיו ורחץ בשרו: בכל מקום כתוב "ורחץ במים" סתם לבד בשמונה מקומות בספר ויקרא כתוב "ורחץ בשרו" וכולהו לדרשא:
( א ) מ"ש במצורע (יד ט) "וכבס את בגדיו ורחץ את בשרו במים" ודריש בספרא (שם פרק א משנה ט) שבא ללמד שאין מצורע טעון מים חיים וכמו שכתבנו שמה (סימן לב) ור"ל ממ"ש הלשון שוה בזב ובמצורע בשניהם גתוב "ורחץ בשרו" וכתוב בזב "מים חיים" ובמצורע "במים" מבואר דמצורע אינו צריך מים חיים) וזה כוונת (משנה ט) וצ"ל ת"ל ורחץ בשרו במים ( ב ) מ"ש פה "וכבס בגדיו ורחץ בשרו במים חיים" בא לדרוש (שבסוף משנה ח) שאין כליו טעונים מים חיים ולכן הבדיל במלת "בשרו" ( ג, ד ) מ"ש בפרשה אחרי (טז כו, ושם כח) שני פעמים "יכבס בגדיו ורחץ את השרו" דרש פה (במשנה ז) להקיש כיבוס בגדים לרחיצת בשרו שיהיה בנקיות והוא הדין שלא יהיה דבר חוצץ בין כליו למים כמו שהדין בבשרו וקיצר כי הם שני לימודים. ( ה ) מ"ש בשכבת זרע (לקמן פסוק טז) "ורחץ במים את כל בשרו" דרש לקמן (פרק ו משנה ג) מים שכל גופו עולה בהם. ( ו ) מ"ש אחרי (טז ד) "ורחץ במים את בשרו" דרשו (סוכה ו) שלא יהיה דבר חוצץ בין בשרו למים, וכן הילקוט (רמז תקעו) הביאו על פסוק זה (וצריך להגיה שם "ורחץ במים את בשרו") והזית רענן הרבה לתמוה שם עיי"ש ובמה שכתבנו הדבר נכון ( ז ) מ"ש בפר' אמור (כב ו) כי אם רחץ בשרו במים דרש בספרא (שם פ"ד משנה ז) שלא יהא מרחיץ אבר אבר ( ח ) מ"ש אחרי (יז יז) ובשרו לא ירחץ דריש בספרא (שם פרק יב משנה יג) ללמד דעל כיבוס בגדיו אינו ענוש כרת עיי"ש.
ומ"ש בפר' אחרי (טז כד) "ורחץ בשרו במים במקום קדוש" אינו ענין לכאן שזה נדרש על קידוש ידים כמ"ש בספרא שם וביומא (דף עא)
(וחוץ מזה נמצא עוד ב' פעמים "וכבס בגדיו ורחץ בשרו" בפרשת חוקת ובאר שם בספרי דא' בא להקיש מה אדם בראוי לו אף כלים טובלים בראוי להם, והשני ידרוש לו שבא להיקש שגם בכלים יביא במים כאחד כמו בבשרו.)
סימן קנב עריכה
ספרא (מלבי"ם) פרשת מצורע זבים פרק ה:
"וטהר"-- מלטמא כלי חרש במשא. בן עזאי אומר, ומה אם במקום שלא עשה ולד הטומאה קל כולד הטומאה הקל לטמא באב הטומאה הקל-- עשה ולד הטומאה הקל כולד הטומאה הקל לטמא באב הטומאה הקל, מקום שעשה ולד הטומאה חמור כולד הטומאה חמור לטמא באב הטומאה החמור אינו דין שנעשה ולד הטומאה החמור כולד הטומאה החמור ליטמא באב הטומאה החמור?! אמר לו ר' יוסי הגלילי "פרשה!". אמר לו "אין מפרשים לחכם". אמר לו "שנהו!". אמר לו "אין שונים לחכם". חזר ר' יוסי הגלילי ופירש: ומה אם במקום שלא עשה בגדי המטמאים בשרץ כבגדים בשרץ-- עשה כלי חרש בשרץ כאדם בשרץ, כאן שעשה בגדי המטמאים בזב כבגדים בזב אינו דין שנעשה כלי חרש בזב כאדם בזב?! ת"ל "וטהר"-- מלטמא כלי חרש במשא.
ורחץ בשרו...וטהר: כבר בארנו דרוש זה היטב (בפר' תזריע סימן סה) שבנוי על היסוד שבארנו (שם סימן ו) להבדיל בין העתיד הגמור בוי"ו המחברת ובין העתיד על ידי וא"ו המהפכת, שהעתיד הבא על ידי וא"ו המהפכת מורה על השלמת הדבר בזמן העתיד וכן ממ"ש "וטהר" ולא "ויטהר" (הגם שעדיין צריך הערב שמש ולא נשלמה הטהרה) דרש שנשלמה הטהרה שלא יטמא עוד כלי חרש בהיסט אף על גב דהדר חזי אינו מטמא למפרע כלי חרש בהיסט דאחר שהיא טומאה מחודשת בזב שאינה בשאר טומאות, יטהר מטומאה זאת אחר טבילה תיכף. ועי' בקרבן אהרן שנתן טעם למא בארו זה דוקא על טומאת כלי חרש.
ובן עזאי באר שצריך קרא על זה כי מדין קל וחמר הייתי אומר הביפך. ודברי בן עזאי באו סתומים ובקש ר' יוסי הגלילי שיפרש דבריו ואמר לו אין מפרשים לחכם. ובקש שישנה דבריו שנית וכהוייתן למען יעמוד על כוונתו ואמר לו אין שונים לחכם. ואז שם ר' יוסי הגלילי על לבו ופירשה בעצמו שהקל וחמר הוא משרץ לזב, דשרץ הוא אב הטומאה הקל שאין בו טומאת שבעה רק טומאת יום אחד והאדם או הבגד הנטמא משרץ הוא ולד הטומאה הקל שקבל טומאה מאב הטומאה הקל, ומזה דן ק"ו דמה בשרץ --שלא השוה בגדים שעל הנוגע ומטמא בשרץ לבגדים הנוגעים בשרץ עצמו (שבגדים הנוגעים בשרץ טמאים ובכגדים של האיש הנוגע בשרץ טהורים דלא כתיב ביה כיבוס בגדים)-- עם כל זאת עשה כלי חרש בשרץ כאדם בשרץ, שהוא טמא, כל שכן בזב --שהוא אב הטומאה חמור-- שעשה בגדי האיש המיטמא בזב כבגדים הנוגעים בזב עצמו (דהא כתיב ביה כיבוס בגדים) כל שכן שנעשה כלי חרש הנוגע בזב שיהיה מטמא בהיסט כאדם בזב, וכמו שמטמא אדם למפרע אם ראה אחר שטבל כן יטמא כלי חרש למפרע, לכן צריך קרא.
סימן קנג עריכה
ספרא (מלבי"ם) פרשת מצורע זבים פרק ה:
[יב] "בשמיני"-- יכול בין ביום ובין בלילה? ת"ל "ביום"-- ביום ולא בלילה.
"יקח לו"-- לעצמו, שאם הפרישו לזיבתו הראשונה לא יביאם לזיבתו שנייה.
וביום השמיני יקח לו: כבר התבאר בפר' צו (סימן מ) באורך שכל מקום שכתוב שם "ביום" (שהיה די לומר "בשמיני") ממעט לילה, ופירשו בשבת דף קלב דאע"ג דידעינן מן "ביום צותו" דאסור להקריב בלילה צריך ריבוי בזב וזבה ומצורע דהוה אמינא הואיל ובאים בדלות, קרבים בלילה.
וכבר כתבתי (בסימן קיט) שבפעלים החוזרים המצוינים מלת "לו" פירושם לעצמו, ופירשו כאן שצריך להביאם ביחוד לזיבה זו.
סימן קנד עריכה
ספרא (מלבי"ם) פרשת מצורע זבים פרק ה:
"שתי תורים או שני בני יונה"-- חילופי תורים בני יונה, וחילופי בני יונה תורים, ואין חלופיהם עשירית האיפה.
שתי תורים: כבר התבאר (ויקרא סימן שכח) שכל מקום שהזכיר שם הרבים בציוי אין צורך לבאר שהוא שניים, כי בלי זה נדע שסתם רבים שתים, ונדרש בכל מקום, כמו "שני כבשים", "שני תורים", וכדומה. ודריש פה שמלמד שצריך דוקא שתי תורים או שני בני יונה בל נטעה שיוכל להביא עשירית האיפה חלופי תור אחד.
וצריך לומר שיש איזה קל וחמר על זה דמה מטמא מקדש שהעשיר מביא כשבה, הדל מביא עשירית האיפה, כל שכן זה שגם העשיר מביא תור, קמ"ל.
סימן קנה עריכה
ספרא (מלבי"ם) פרשת מצורע זבים פרק ה:
[יד] מנין שהוא טובל מבעוד יום? ת"ל "ובא לפני ה' אל פתח אהל מועד"- כיצד הוא בא אל פתח אהל מועד אלא אם כן היה מעורב שמש, מלמד שהוא טובל מבעוד יום.
ובא לפני ה' אל פתח אהל מועד: מ"ש "ובא לפני ה'" שהוא מיותר היינו שצריך להכין עצמו שיוכל לבא לפני ה' היינו שיטבול בשביעי שלא היהי טבול יום (דסבירא ליה להספרא דטבול יום דזב כזב). וזה שכתב כיצד הוא בא. ובנזיר (דף מה) פלפלו בזה עיי"ש.
סימן קנו עריכה
ספרא (מלבי"ם) פרשת מצורע זבים פרק ה:
[טו] "ועשה אותם הכהן אחד חטאת והאחד עולה"-- שיפרישם הכהן אחד לחטאת ואחד לעולה. מנין שאם הפרישם הוא שיהיה הפרשו הפרש? ת"ל "אחד לחטאת ואחד לעולה והביא אותם אל הכהן" (עי' מלבי"ם)
ועשה אותם הכהן א' חטאת והאחד עולה: כבר בארתי (ויקרא סימן שכט באורך) כי דבר זה נכתב ששה פעמים, ובג' מקומות שהם בזב, ובזבה, ובנזיר-- יחס קביעות השם אל הכהן (כמ"ש "ועשה אותם הכהן" שהיא מה שיקבע שמם, כי על ההקרבה היה לו לומר "והקריבם"), ובשלשה מקומות שהם בהישג יד דמטמא מקדש, וביולדת, ובהישג יד דמצורע ייחס קביעות השם אל הבעלים כמ"ש "והביא שתי תורים א' לחטאת וא' לעולה והביא אותם אל הכהן". ומתוך כך אמר רב חסדא (ערכין לו, יומא מא, נזיר כז, כריתות כה) שאין הקינים מתפרשים אלא או בלקיחת בעלים או בעשיית כהן. ובזה מה שכתב בספרא "ועשה אותם הכהן" שיפרישם הכהן הוא מן המקומות שייחס העשייה אל הכהן, ומה שכתב ומנין שאם הפרישם הוא וכולי הוא מן הג' מקומות שייחס הלקיחה אל הבעלים. [ומ"ש ת"ל "ונתנם אל הכהן" הוא טעות סופר וצריך לומר ת"ל "והביא אותם אל הכהן" וכן הלשון בספרא (ויקרא שם, ולקמן פרק ט מ"ה)]
זה שטחיות מאמר זה בכלל, אמנם בפר' ויקרא שם בארתי כי עיקר לימוד זב למד מן מטמא מקדש ומן נזיר טמא שבשניהם כתוב "אחד לחטאת ואחד לעולה" בלמ"ד, ובמטמא מקדש כתוב "והביא אותם אל הכהן" ובנזיר טמא כתוב "ועשה הכהן" עיי"ש. וכן בספרא דייק >,ל "א' לחטאת וא' לעולה" וזה אינו הכתוב דפה שכתוב "אחד חטאת והאחד עולה" ושינה הלשון ללמוד ממנו עוד לימודים אחרים שהתבארו שם בסימן הנ"ל באורך, עיי"ש.
סימן קנז עריכה
ספרא (מלבי"ם) פרשת מצורע זבים פרק ה:
[ו] "שבעת ימים"-- יכול בין סמוכים בין מפוזרים? ת"ל "לטהרתו"-- שתהיה טהרתו אחת.
וכפר עליו...מזובו: מלת "מזובו" מיותר, ובפרט שאין הכפרה על הזיבה רק לטהר האיש, והיה לו לומר "וכפר עליו מטומאתו" כמו שכתב ביולדת ובמצורע. ופירשו חז"ל שבא ללמד שלא כל הזבין מביאין קרבן, רק זב בעל ג' ראיות לבד, כי כבר התבאר (בסימן קכו) שהכתוב ידבר משני מיני זיבה-- מזב בעל שתי ראיות, ומזב בעל ג' ראויות כמו שכתוב "רר בשרו...או החתים בשרו", וכמו שכתבנו שם, וכן בסוף הסדר אמר "זאת תורת הזב...והזב את זובו" שהם תורת השני מיני זבים-- זב בעל שתים וזב בעל ג' ראיות כמו שיתבאר (בסימן קצז), ולא ידעינן למה חלקם הכתוב. לכן אמר בפסוק יג "וכי יטהר הזב מזובו וספר" דהיינו בעל שתים מחויב לספור, ופה אמר שיכפר מזובו, היינו מן מין הזיבה השנייה שהוא בעל ג', צריך כפרה, כי מבואר אצלנו (באה"ש פטו) שהשם הנשנה אינו השם הראשון, ואם כן שם "מזובו" שנשנה גבי כפרה אינו השם הראשון שכתוב גבי ספירה. ואין לומר שהשם הראשון הוא בעל ג' ראיות והשני הוא בעל ב' דהא מי שראה ג' כבר ראה ב' ונתחייב בקרבן.