התורה והמצוה ויקרא יג כט-ל
ספרא | מלבי"ם על פרשת תזריע | מחבר:מלבי"ם
משנה תורה לרמב"ם | תלמוד בבלי
מפרשים על הספרא: קרבן אהרן | הראב"ד | הר"ש | רבינו הלל | חפץ חיים | עשירית האיפה | מלבי"ם | עזרת כהנים | דרך הקודש
סימן קיח עריכה
ספרא (מלבי"ם) פרשת תזריע נגעים פרשה ה :
[א] "איש..."-- להביא את שניתק נתק בתוך נתק, דברי ר' עקיבא
ואיש או אשה כי יהיה בו נגע בראש: הנה מה שכפל הכינוי עם הפעול "בו" ב"ראש" הוא זרות בלשון שהיל"ל "כי יהיה נגע בראשם או בזקנם" כמ"ש אחרי זה "ואיש או אשה כי יהיה בעור בשרם בהרות" (ונדרש תמיד כמ"ש באילת השחר כלל ר"י). זאת שנית, הנה מצאנו הפעל הבא על שני נושאים יבוא לפעמים בלשון רבים ולפעמים בלשון יחיד כמו "ואיש או אשה כי יהיה בעור בשרם בהרות", "ואיש או אשה כי יהיה בהם אוב או ידעוני", "איש או אשה כי יעשו מכל חטאת האדם"-- בא הפעל בלשון רבים. "איש או אשה כי יפליא לנדר נדר" (במדבר ו ב), "איש או אשה אשר יעשה את הרע" (דברים יז ב)-- בא בלשון יחיד. ולפי הכלל אשר בידי בזה הולכים אחר מי שהוא עיקר, ולרוב במעשים ובפעולות הזכר עיקר, כי הוא הפועל לרוב יותר מהנקבה, לכן יבא הפעל בלשון יחיד זכר (אם לא במקום שהיא העיקר בפעולה כמו "ותכתוב אסתר המלכה ומרדכי", "ותאכל היא והוא ימים רבים") ולכן במ"ש "כי יפליא לנדר", "אשר יעשה את הרע", בא הפעל ליחיד. [ועל מה שכתוב "כי יעשו מכל חטאת האדם" דרשו חז"ל בספרי נשא פסקא ב מובא בכמה מקומות בש"ס שבא להשוות אשה לאיש לכל חטאת ונזקים שבתורה ועל כן תפס הפעל ברבים ללמד ששניהם דומים] אבל במ"ש "כי יהיה בהם אוב או ידעוני" שלא תפס את הפעל רק בדרך קנין הנמצא בדבר וכן במ"ש "כי יהיה בעור בשרם בהרות" תפס לשון רבים ולפ"ז היה לו לאמר גם פה בלשון רבים "כי יהיה בהם נגע" כי לא דבר פה מאיזה פעל, רק מהויה הנעשה מעצמה שאין בזה יתרון פעולה ועסק להאיש על האשה. מזה הוציא ר"ע להביא את שניתק לו נתק בתוך נתק, באופן שלפי הדרוש כינוי "בו" בלתי מוסב על האיש ואשה רק על מה שכתוב "נגע בראש" כאילו אמר כי יהיה נגע בראש ובו נגע שהיא נגע בתוך נגע שכן בכל מקום שכפל הכינוי עם הפעל דרשו כאילו הפעול כפול וכמו שראינו בפר' צו סימן כז
ודין זה מובא במשנה ז מפרק י דנגעים "שני נתקים זה לפנים מזה ושיטה של שער מפסקת ביניהם" וכתב הר"ש [דהאי מילתא דמיא למה דתנן לעיל (פרק ו) בהרת כגריס ומחיה כעדשה מקיפתה וחוץ למחיה בהרת, והתם תנן הפנימית להסגיר והחיצונה להחליט אבל הכא הנתק הפנימי להסגיר והחיצונה לפטר דהתם שדינין מחיה המקפת בהרת בתר בהרת חיצונה ומטמאינן לחיצונה, והכא נמי שידינין שיטה של שער המקיף נתק הפנימי בתר נתק החיצון ומטהרינין ליה דהא יש בו שערות טהורות המבוצרות והכי נמי תניא בתוספתא נתק תוך נתק מסגיר את הפנימי ופוטר את החיצון ולר' יוסי דאמר גבי בהרות אין מחיה סימן טומאה לחיצונה שהבהרת לתוכה הוא הדין כאן דאין השערות סימן טהרה לנתק החיצון כיון דאיכא נתק פנימי לתוכו ומסגיר את שניהן והכי נמי תניא בתו"כ להביא את שנתק נתק בתוך נתק דברי ר"ע, ור"ע לטעמיה דלעיל גבי בהרת קאי בשיטת ר' יוסי עכ"ד]. והולך לשיטתו שפירש בפרק ו משנה ה שר"ע קאי בשיטת ר"י, אבל הרמב"ם שם פירש בדרך אחרת. אולם בתוספתא פרק ב מבואר כדברי הר"ש וז"ל "ר' עקיבא אומר בין כך ובין כך שתיהן להסגיר, אם משום פשיון-- אין חוששין לפנימית שאין נגע פושה לתוך נגע, אי משום מחיה-- אין חוששין לחיצונית שהבהרת לתוכה". ושם מבואר שההבדל בין ר"י ולר"ע היא להסגיר וזה הפך ממ"ש התוי"ט שם בשם מהר"ם. ועיין עוד לקמן סימן קכז וסימן קלט
סימן קיט עריכה
ספרא (מלבי"ם) פרשת תזריע נגעים פרשה ה :
איש ואשה--- אין לי אלא איש ואשה, מנין לרבות טומטום ואנדרוגניס? ת"ל "או"
איש או אשה: יבואר אצלנו אי"ה בפר' קדושים (סימן קא) שכל מקום שאין לטעות שצריך שניהם לא יבא מלת "או" רק ישמש בוי"ו המחלקת, עיי"ש באורך. וכמ"ש "איש ואשה אל יעשו עוד מלאכה" (שמות לו), "ואיש ואשה לא יחיה דוד" (ש"א כז). ובכל מקום שבא מלת "או" בחנם יש בו דרוש כמש"ש. ודריש פה שבא לרבות טו"א שהוא איש או אשה ר"ל ספק איש ספק אשה. וכן דריש קדושים (פרק ט משנה יג) על "איש או אשה כי יהיה בהם אוב או ידעוני" לרבות טו"א. ועוד הבאתי דרושים כאלה (למעלה סימן לג) וצ"ע שבספרי נשא (פסקא ב) למד טו"א מן "ואשמה הנפש" ולא למד ממש"ש "איש או אשה
סימן קכ עריכה
ספרא (מלבי"ם) פרשת תזריע נגעים פרשה ה :
"כי יהיה בו נגע בראש או בזקן"-- מלמד שאין הראש והזקן מצטרפין זה עם זה.
[ב] יכול לא יצטרפו זה עם זה אבל יפשו זה לזה? ת"ל "צרעת הראש או הזקן"-- כשם שאין מצטרפין זה עם זה, כך אין פושין מזה לזה.
[ג] אין לי אלא בזמן שיש לו בראש ובזקן. יש לו בראש אבל לא בזקן, בזקן אבל לא בראש, [*לא בראש ולא בזקן] מנין? ת"ל "ואיש או אשה כי יהיה בו נגע בראש או בזקן"
כי יהיה בו נגע בראש או בזקן: כבר כתבתי (בסימן הסמוך) מה שהתבאר אצלנו שלעולם לא יבא מלת "או" רק במקום שיש מקום לטעות שהוי"ו הוא מחברת אבל במקום שאין מקום לטעות יבא וי"ו החילוק. וכבר בארתי הטעם פר' קדושים סימן קא משום דהגם שהוי"ו מחלקת יש בזה חיבור גם כן. למשל כשאומר "מכה אביו ואמו" הגם שהוי"ו מחלקת -אביו או אמו- בכל זאת מחברת גם כן שעל שניהם מות יומת, בין כשהכה אבין, בין כשהבה אמו. והיה ראוי שיאמר פה בראש ובזקן" בוי"ו המחלקת. מזה הוכיחו חז"ל שהם מחולקים לגמרי, ואם יש נגע בשניהם כאחד אין מצטרפין זה לזה. ואם היה אומר "בראש ובזקן" היו גם מחוברים בצד א' שאם יש נגע בשניהם גם כן טמא ומצטרפין, משא"כ מלת "או" מחלק לגמרי. ואמר שנית "צרעת הראש או הזקן" לחלקם עוד לענין שאין פושין זה לזה, שאם יש נגע בראש ופשה לזקן, וכן בהפך, אין מטמא בפשיון זה. וזה פירוש משנה א ומשנה ב
ובמשנה ג' מקשה הלא יש לומר שמוכרח לבוא מלת "או" דאם יכתב בוי"ו נטעה שהוא וי"ו החיבור לגמרי ונאמר שדוקא בזמן שיש לו נגע בראש ובזקן בשניהם ביחד, אבל יש לו בראש ולא בזקן, בזקן ולא בראש מנין ר"ל אם יכתב בוי"ו נאמר כן, וא"כ מלת "או" צריך לגופיה, כיון שיש מקום לטעות ואין לדרוש ממנו שאין מצטרפין (כמו שבמה שכתב "שאת או ספחת או בהרת" אין דורשים ממלת "או" שאין מצטרפים כיון שצריך לגופיה כי אם היה כותב וי"ו הייתי אומר שצריך שיהיה שאת וספחת ובהרת יחד). ומשיב ת"ל "ואיש או אשה כי יהיה בו נגע בראש או בזקן" ובאשה לא משכחת שיהיה בראש ובזקן גם יחד דהא אין לה זקן, וממילא אי אפשר לטעות שהוא וי"ו החיבור. ומ"ש לא בראש ולא בזקן מחק הק"א דהא כשאין לו לא בראש ולא בזקן אינו נגע כלל. ובחבורי ארצות החיים במאיר לארץ (ס"ט סק) כתבתי פירוש נכון על גירסא זו על פי התוספתא הביאה הר"ש (פרק *ד דנגעים משנה ט) וז"ל "מן הפרק של לחי ולמטה זה הזקן וכולי אלו הם סימני הראש והזקן ליטמא בנגעים ובנתקים וכולי אבל על הזקן אינו חייב אלא משום שבולת זקן בלבד". ממילא עיקר הזקן שאסור להשחית הוא רק השבולת, ויתר השטח לא מקרי זקן לענין השחתה ובכל זאת מיטמא בנתקים, ולכן קורא אותו "לא ראש ולא בזקן". ומרבה לה מן השינוי הנמצא פה שכתב מלת "בזקן", הב' בשוא והוא נגד החק בכל מקום שהב' בסוף פסוק יבא בפתח וכמו שהעיר בזה הלבוש (הל' ציצית ס' ח') ודרשו שבא בשוא לדרוש זקן כל דהוא, ולפי זה יש לגרוס פסקא זו בסוף "לא בראש ולא בזקן מנין ת"ל בזקן
סימן קכא עריכה
ספרא (מלבי"ם) פרשת תזריע נגעים פרשה ה :
[ד] "מראהו עמק"-- אין לי אלא מראהו עמוק, מנין לרבות את השוה והגבוה? ת"ל "והנה אין מראהו עמק מן העור". וא"כ למה נאמר מראהו עמוק"? יכול אם נתקו אדם יהא טמא? ת"ל "מראהו עמוק"-- מה מראהו עמוק בידי שמים, אף אין לי אלא בידי שמים.
[ה] "ובו"-- להביא את שבתוכו ושוכב חוצה לו, פרט לשחוצה לו ושוכב בתוכו. "ושער"-- מיעט שער שתי שערות
והנה מראהו עמוק מן העור: כבר בארתי (למעלה סימן נד) באורך שכל מקום שאמר בנגעים "והנה מראהו עמוק" אינו תנאי לעכב, דהא אמר בכל אחד "והנה אין מראיה עמוק מן העור והסגיר". ושם כתבנו למה כתבה התורה מראהו עמוק שהיא לרבות כל הד' המראות עד קרום ביצה. וז"ש מנין לרבות את השוה והגבוה ת"ל והנה אין מראהו עמוק, אך פה אא"ל שמ"ש "מראהו עמוק" בא לרבות יתר המראות דהא הנתק אין לו מראה כלל (כמו שית' בסימן קכד) פירשו חז"ל שבא ללמד שהנתק הנעשה בידי אדם שנתק השערות-- אינו מטמא. וזה אחד מן ההבדלים שבין נתק וקרחת כמו שיתבאר בסימן קמג. ועז"א "מראהו עמוק" שזה לא יצויר בניתוק השערות על ידי אדם כלל שזה לא יפעול בעור, רק בנתק ע"י חולי יקרה לפעמים שינוי מראה בעור (הגם שאינו מעכב) ומזה ידעינין שמדבר בחולי בידי שמים. ומ"ש "ובו" להביא את שבתוכו וכולי התבאר למעלה בסימן מו. ומ"ש "ושער" מיעוט שער ב' שערות התבאר למעלה בסימן מה
סימן קכב עריכה
ספרא (מלבי"ם) פרשת תזריע נגעים פרשה ה :
"צהוב"-- לא ירוק, לא אדום, ולא שחור. אוציא את כולם ולא אוציא שער לבן? ודין הוא-- ומה אם שער צהוב, שאינו סימן טומאה בנגע, הרי היא סימן טומאה בנתק. שער לבן שהוא סימן טומאה בנגע, אינו דין שיהא סימן טומאה בנתק?! ת"ל "צהוב"-- צהוב ולא לבן. ולמה הוא דומה? לתבנית הזהב
צהוב: פירשו חז"ל כתבנית הזהב. צהב זהב מתחלפים כמו "וכלי נחושת מוצהב" (עזרא ח כז) ובת"י שער מצלהב כחזרי דהב. ונמצא בפרשה ג' פעמים "שער צהוב" למעט ירוק אדום לבן. (ושחור א"צ מיעוט דהא מבואר שהוא סימן טהרה
סימן קכג עריכה
ספרא (מלבי"ם) פרשת תזריע נגעים פרשה ה :
"דק"-- לקוי קצר דברי ר' עקיבא. ר' יוחנן בן נורי אומר אפילו ארוך. אריב"נ ומה הלשון הוא אומר "דק מקל זה", "דק קנה זה"-- דק לקוי קצר או דק לקוי ארוך?! אמר לו ר"ע עד שאנו למדין מן הקנה נלמד מן השיער "דק שערו של פלוני"-- דק לקוי קצר, לא דק לקוי ארוך
דק: דעת ריב"נ שהוא כמו "שבע שבלים דקות" שהליקוי בעובי, לא באורך. ודעת ר"ע שהדקות יהיה בכל אחד לפי ענינו, כי מצאנו "אבק דק" שכולל הדקות בכל סביביו וכן "אשר דק לעפר", ובשערות שהם דקים מעצמם דרך הלשון לקראם דק אם לקוים בעביים ובארכם וז"ש לקוי ר"ל דקים מיתר שערות וגם קצר באורך
סימן קכד עריכה
ספרא (מלבי"ם) פרשת תזריע נגעים פרשה ה :
[ז] יכול מוסף על ארבע מראות שבעור הבשר? ת"ל "וטמא אותו הכהן נתק הוא".
[ח] יכול אינו מוסף על ד' מראות שבעור הבשר אבל יטמא מקום הבהרת? ת"ל "נתק הוא"-- הוא אינו מטמא מקום הבהרת. יכול לא יטמא מקום הבהרת אבל תהא הבהרת מטמאה בראש ובזקן? ת"ל "נתק הוא צרעת הראש או הזקן הוא"-- אין לראש ולזקן טומאה אלא טומאת נתקים בלבד
וטמא אותו הכהן נתק הוא צרעת הראש או הזקן הוא: יש פה ג' דרושים (א) מבואר אצלינו תמיד (כמ"ש באה"ש כלל קן) שכיון שיכול לשמש בכינוי "וטמאו הכהן", ושמש במלת "אותו" בא למעט תמיד רק אותו ולא זולתו. ודרשו שבא ללמד בל נטעה שגם צרעת הראש צריך שיתראה בא' מד' מראות רק שצריך שיהיה ניתוק השערות מוסיף על המראות, לכן אמר "וטמא אותו" שמבואר אצלינו שם שמלת "אותו" תופס גוף הפעול ומיחדהו תמיד ר"ל שאותו לבדו יטמא, ואין צריך עמו דבר אחר שהוא בא' מד' מראות. וז"ש במשנה ז "יכול יהא מוסיף על ד' מראות ת"ל וטמא אותו" [ולדעת הרמב"ן צריך שיהיה בו איזה מראה, ולדעת הרמב"ם אין צריך מראה כלל וממ"ש בתוספתא אפילו לבן בשחור, שחור בלבן-- אין להוכיח כי גם גבי מחיה אמר בלשון זה ומחיה א"צ מראה כלל.] (דרוש ב) התבאר אצלינו (באה"ש כלל קלה) שכל מקום שאמר "עולה הוא", "מנחה הוא", "צרעת הוא", "נתק הוא"-- מלת "הוא" מיותר שמצאנו פעמים רבות שבא התואר בלא מלת "הוא" כמש"ש ובא תמיד למעט. ומ"ש "נתק הוא" דרשו (במשנה ח) שרק זה הוא נתק, היינו ניתוק שערות הראש, ואחר אינו נתק. ניתוק שערות הגוף במקום הראוי לטמא בבהרת אין ניתוק השערות מטמאים וז"ש נתק הוא אינו מטמא מקום הבהרת ר"ל מקום שראוי לטמא שם בבהרת. (דרוש ג) מ"ש שנית צרעת הראש או הזקן הוא מלמד שרק הוא הוא צרעת הראש, לא דבר אחר שד' מראות נגעים שהם צרעת הגוף אינם צרעת הראש ואין מטמאים שם