התורה והמצוה ויקרא ח ו-יג

ספרא | מלבי"ם על פרשת צו | מחבר:מלבי"ם
משנה תורה לרמב"ם | תלמוד בבלי
מפרשים על הספרא:   קרבן אהרן | הראב"ד | הר"ש | רבינו הלל | חפץ חיים | עשירית האיפה | מלבי"ם | עזרת כהנים | דרך הקודש

סימן קסט

ויקרא ח ו:

וַיַּקְרֵב מֹשֶׁה אֶת אַהֲרֹן וְאֶת בָּנָיו וַיִּרְחַץ אֹתָם בַּמָּיִם.

ספרא (מלבי"ם) פרשת צו מכילתא דמלואים:

[ה] "ויקרב משה את אהרן ואת בניו וירחץ אתם במים" -- באותה שעה זכו לקידוש ידים ורגלים, באותה שעה זכו בטבילת יום הכפורים.

ויקרב..וירחץ אותם במים:    רחיצה זו היתה במי מקוה כמו שפרש"י בפר' תצוה; דלא כראב"ע שכתב "ויקרב" - אל הכיור. כי כלל בלשון שעל רחיצה מן הכיור אמר "ירחצו מים" בלא ב', ועל טבילת מקוה אמר תמיד "ורחץ במים" בב'.

אולם מה שכתב "ויקרב את אהרן" - לא נודע ענינו, שהלא המקוה לא היה בפתח אהל מועד? ועוד הלא אהרן כבר היה באהל מועד ולמה הקריבו שנית?    ופירשו חז"ל שפירושו שהקריבו למצוה זו, כענין "אשרי תבחר ותקרב". שאז קיים מצוה זו ראשונה - טבילה ואחריה קידוש ידים ורגלים. וזהו שאמר באותה שעה זכו וכולי.

סימן קע

ויקרא ח ז:

וַיִּתֵּן עָלָיו אֶת הַכֻּתֹּנֶת וַיַּחְגֹּר אֹתוֹ בָּאַבְנֵט וַיַּלְבֵּשׁ אֹתוֹ אֶת הַמְּעִיל וַיִּתֵּן עָלָיו אֶת הָאֵפֹד וַיַּחְגֹּר אֹתוֹ בְּחֵשֶׁב הָאֵפֹד וַיֶּאְפֹּד לוֹ בּוֹ.

ספרא (מלבי"ם) פרשת צו מכילתא דמלואים:

"ויתן עליו את הכתנת ויחגר אתו באבנט"-- מלמד שנעשה משה סגן הכהנים לאהרן, והוא היה מפשיטו והוא היה מלבישו.

וכשם שנעשה לו סגן בחייו כך נעשה לו סגן במותו שנאמר (במדבר כ', כ"ה-כ"ו) 'קח את אלעזר בנו...והפשט את אהרן את בגדיו'.
ומנין שעשה משה כן?    שנאמר (במדבר כ, כז) "ויעש משה כאשר צוה ה' ויעלו אל הר ההר"

(שם כ, כח) "ויפשט משה את אהרן את בגדיו" - וכי האיך היה משה יכול להפשיט את בגדיו כסדרן? והעליונים הם עליונים לעולם והתחתונים הם תחתונים לעולם?!    אלא אלו מעשה נסים, ועשה לו הקב"ה במיתתו יותר מבחייו, והעמידו משה על הסלע והפשיטו בגדי כהונה ובגדי שכינה נלבשים תחתיהם.

(שם כ, כח) "..וילבש אותם את אלעזר בנו" -- וכי האיך היה יכול משה להלביש את אלעזר בגדים כסדרן?!    אלא כבוד גדול חלק לו המקום במיתתו יותר מבחייו; שלבשו בגדי שכינה תחלה למטה והפשיט אהרן^[1] את הבגדים כסדרן והלביש את אלעזר בגדים כסדרן.

ויתן עליו את הכתונת:    מבואר שהלבישו בעצמו ועל ידי כן זכה להלבישו במותו. ודברי הספרא כך פירושם:

שתחלה יאמר שהיה שם מעשה נסים. וזה כי מבואר מן הסברה שאהרן לא נקבר ערום. ואחר שכתוב "ויפשט..וילבש..וימת שם" מבואר שתיכף מת וירדו מן ההר. ומי הלביש לאהרן את תכריכיו? מבואר שהיו בגדי שכינה.

ולפי זה הסברה הוא שכל בגד שפשט אותו נלבש מכמותו בגד שכינה, שלא יהיה בינתיים מחוסר בגדים. ושאל איך היה זה? הלא אם פשט המעיל נתלבש ממעיל אחר ואיך יכול לפשט הכתונת? הלא היה עליו מעיל החדש של שכינה?    והשיב שהיה בזה נס גדול שהבגדים נתלבשו בין הכתונת לבשרו כסדרן, וזה מעשה נס. וזהו שאמר בגדי שכינה נלבשים תחתיהם.

עתה אמר בדרך אחר שממה שאומר "וילבש אותם את אלעזר" משמע שכל בגד שפשט הלביש תיכף לאלעזר, שעל זה מורה מלת "אותם" ולא אמר "וילבישם". כמו שבארנו תמיד שמלת "אותם" בא לדייק על הכיון. ואיך היה יכול להלביש כסדרן?

ובזה אמר ציור אחר שלא היה דרך נס רק דרך כבוד יותר מהקודם. שנלבש אהרן בגדי שכינה למטה והיה לו כבוד גדול שראו כל ישראל כי נתלבש בבגדי שכינה, ואז לבש בגדיו בהפך -- המעיל למטה והכתונת למעלה -- כיון שהיה מלובש בבגדי שכינה בלי זה. ובזה הפשיט הבגדים כסדרן והלבישם כסדרן שלא בדרך נס.

סימן קעא

ויקרא ח ח:

וַיָּשֶׂם עָלָיו אֶת הַחֹשֶׁן וַיִּתֵּן אֶל הַחֹשֶׁן אֶת הָאוּרִים וְאֶת הַתֻּמִּים.

ספרא (מלבי"ם) פרשת צו מכילתא דמלואים:

[ז] "וישם עליו את החֹשן" -- פרשה זו נלמדה לשעתה ונלמדה לדורות. נלמד לשירות יום ויום ולשירות יום הכפורים. בכל יום משמש בבגדי זהב וביום הכפורים בבגדי לבן.

וישם עליו את החשן ויתן אל החשן את האורים:    יפלא מאד הלא דבר זה נעשה תיכף בעת עשיית הבגדים כמו שכתוב (שמות לט, כא) "וירכסו את החשן מטבעותיו אל טבעות האפוד בפתיל תכלת ולא יזח החשן מעל האפוד". ואין לפרש שהסירו וחזר ונתנו עליו -- הלא המזיח החושן מעל האיפוד לוקה (פ"ה מהל' כה"מ ה"ט). וכן מה שכתב "ויתן אל החשן את האורים ואת התומים" תמוה גם כן -- הלא זה היה גם כן בעת עשיית החשן כמבואר שם בכתוב. ועל כרחך פירושו וכבר שם עליו את החשן בעת עשיית הבגדים. ואם כן יקשה מה רוצה בזה פה?

ולישב זה אמר בספרא כי רצה ללמד פה סדר לבישת הבגדים לדורות, שסדרם: מכנסים, כתונת, אבנט, מעיל, אפוד וחושן, ואחר כך יאפד את האפוד תחת החושן, ואחר כך מצנפת וציץ. ואם היה אומר פה כמו בצואה שכתוב שם "ואת האפוד ואת החשן ואפדת לו בחשב האפוד" - נאמר שיאפד על החשן, ובאמת צריך לשום האפוד תחת החשן כמ"ש הרמב"ם (פ"ט מהל' כה"מ הי"א). לכן הקדים פה "ויאפד לו בו וישם עליו את החשן" -- ר"ל על חשב האפוד, על ידי שחגר האפוד תחת החושן.

והוא הדין דמזה למדנו ליום הכפורים שמה שכתוב בפר' אחרי "כתונת בד קדש ילבש וכולי" - סדרן מעכב כמו שהקפיד פה על הסדר.

סימן קעב

ויקרא ח ט:

וַיָּשֶׂם אֶת הַמִּצְנֶפֶת עַל רֹאשׁוֹ וַיָּשֶׂם עַל הַמִּצְנֶפֶת אֶל מוּל פָּנָיו אֵת צִיץ הַזָּהָב נֵזֶר הַקֹּדֶשׁ כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה אֶת מֹשֶׁה.

ספרא (מלבי"ם) פרשת צו מכילתא דמלואים:

[ח] "וישם את המצנפת על ראשו" -- ולא כסדר האמור להלן אמורים כאן.

• להלן (שמות, כט) הסדיר את הקרבתם כסדרן וכאן הוא מסדר את הבגדים.
• להלן (שמות, כט) הסדיר את הקרבנות תחלה ואחר כך הסדיר את הבגדים; וכאן הסדיר את הבגדים תחלה ואחר כך הסדיר את הקרבנות.

וישם את המצנפת וכולי:    בפר' תצוה דלג את האבנט ולא הזכירו בלבישת אהרן, רק אחר כך אמר "וחגרת אותם אבנט אהרן ובניו". וביומא (דף ה:) פליגי בזה. חד אמר אהרן ואחר כך בניו כמו שכתוב פה, וחד אמר שחגר אבנטים של אהרן ובניו בבת אחת כמו שכתוב בפר' תצוה.

ודעת הספרא שחגר אהרן ובניו בבת אחת, והיינו שהלביש את אהרן מכנסים וכתונת ואחר כך הלביש לבניו, ואז חגר לכולם האבנט בבת אחת, ואחר כך הלביש את אהרן יתר בגדיו כסדרן, ואחר כך הלביש לבניו את המגבעות. וכן משמע דעת התרגום יונתן שעל "ויקרב את בני אהרן וילבישם" תרגם: "וקרב משה ית אהרן וית בנוי וילבישינון". וזהו שאמר שלא כסדר האמורים להלן אמורים כאן.

ומשיב ששם חשב כסדר הקרבתם - ר"ל כסדר שקרבן ללבישה; שקרב את אהרן ללבוש מכנסים וכתונת ואחר כך קרב לבניו, ואחר כך לבשן האבנט בבת אחת. ופה סדר סדר הבגדים כפי שילבשם הכהן גדול לדורות וכפי שילבש הכהן הדיוט לדורות. כי כבר באר בסימן הקודם שפרשה זו נלמדה לדורות ולכן חשיב לבישת כל אחד בפני עצמו כסדרו. שאם היה כותב פה כמו בצואה היינו טועים לדורות שסדר לבישת אבנט הוא אחר כל הבגדים.

ומ"ש עוד "להלן הסדיר את הקרבנות תחלה" -- חוזר לשנוי השנית שיש בין סדר דפה לסדר דפר' תצוה. מה שפה הזכיר תחלה קח את אהרן ואת הבגדים, והפר ושני האלים אחריו; ובפרשת תצוה הקדים הפר ושני האלים קודם הבגדים. וכבר כתבנו טעמו של דבר למעלה (סימן קסו)

סימן קעג

ויקרא ח י:

וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת שֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה וַיִּמְשַׁח אֶת הַמִּשְׁכָּן וְאֶת כָּל אֲשֶׁר בּוֹ וַיְקַדֵּשׁ אֹתָם.

ספרא (מלבי"ם) פרשת צו מכילתא דמלואים:

[ט] "ויקח משה את שמן המשחה" -- ר' יהודה אומר שמן המשחה שעשה משה במדבר - מעשה נסים נעשה בו מתחלתו ועד סופו. שמתחלה לא היה אלא שנים עשר לוג שנאמר (שמות ל, כד) "ושמן זית הין" -- לסוך בו עצים לא היה מסתפק! כמה האור שורף! כמה העצים בולעים! כמה יורה בולעת! -- ממנו נמשחו אהרן ובניו ומשכן וכליו כל שבעת ימי המלואים! ממנו נמשחו כהנים גדולים ומלכים!

[ ואפילו כהן גדול בן כהן גדול טעון משיחה. ואין מושחים מלך בן מלך.

• ומפני מה משחו את שלמה?    מפני מחלוקתו של אדוניהו.
• ואת יואש?    מפני מחלקותו של עתליה.
• ואת יהואחז?    מפני מחלקותו של יהויקים שהיה גדול ממנו שתי שנים. ]

וכולו קיים לעתיד לבא שנאמר (שמות ל, לא) "שמן משחת קדש יהיה זה לי לדרתיכם".

מלבי"ם:    דברי הספרא מובאים בש"ס (בבלי: הוריות יא:, כריתות ה: . ובירושלמי פ"ו דשקלים ופ"ח דסוטה). שר' יהודה חולק על ר' יוסי שסובר שהיו שולקים העקרים במים. והוא סובר שבא בו ברכה בדרך נס.

אמנם מ"ה שכתב "שממנו נמשחו אהרן ובניו כל שבעת ימי המלואים" - הוא הפך ממ"ש בשם המדרש (למעלה סימן ?) שרק אהרן נמשח, לא בניו. וכבר כתבתי שם שהפסוקים סותרים את עצמם:

• שבפר' תצוה (שמות כח, מא) אמר "והלבשת אותם את אהרן אחיך ואת בניו אתו ומשחת אותם", ובפר' פקודי (שמות מ', י"ג-ט"ו) "והלבשת את אהרן את בגדי הקדש ומשחת אותו ואת בניו תקריב והלבשתם כתנות ומשחת אותם כאשר משחת את אביהם". ובפר' במדבר (במדבר ג, ג) "אלה שמות בני אהרן הכהנים המשוחים", וכן בפר' תשא (שמות ל, ל) "ואת אהרן ואת בניו תמשח".
• אולם בצואה דמלואים וכן פה בעשיה לא נזכר משיחה רק באהרן לבד. ורק הזיה נזכר באהרן ובניו. ולכן תופס המדרש שאהרן נמשח. ומה שכתוב בבניו "ומשחת אותם" הוא ההזיה שהזה עליהם?

ויש להשיב שגם מה שאמר ר' יהודה "ממנו נמשחו אהרן ובניו כל שבעת ימי המלואים" משום שהזה משמן המשחה גם על בניו כל שבעה. ויש להשיב דמשיחת אהרן חל גם על בניו כמו שנקדשו בגדיו על ידי משיחתו.

[ובזה יש לפרש מה שכתוב בפר' פקודי "ואת בניו תקריב והלבשתם כתנות", ומדוע לא הזכיר יתר הבגדים? רק שמשמיענו שסדר הקרבתם ללבישת הכתונת הוא אחר כתנות אהרן (כפי מ"ש בסימן הקודם שחגר אבנט אהרן ובניו בבת אחת). ולפי זה בעת גמר לבישת אהרן היו הם לבושים הכתונת ובעת משיחת אהרן נתקרבו לעבודה וחל גם עליהם. ]

וראיתי בירושלמי (פרק קמא דיומא) על זה ועל זה מזין עליו מכל החטאות שהיו שם כדי שיכנסו המים תחת הדם דברי ר' יהודה. ר' יוסי אומר תחת הדם ותחת שמן המשחה.    מבואר שדעת ר' יהודה שלא היו מושחין אותם כל שבעה.

וכפי הקרוב שבני אהרן לא נמשחו רק ביום שמיני למלואים, ועל זה אמר "ומשחת אותם". ואהרן לבד נמשח שבעה ימים. ויז מן השמן עליו ועל בניו כל שבעה. ולכן בסדר המלואים לא הזכיר משיחת בני אהרן כי הם נמשחו ביום השמיני. שמה שכתוב בפר' פקודי "ומשחת אותם" מבואר שם שזה יהיה באחד לחדש שבו נגמר הקמת המשכן שהוא ביום שמיני למלואים. ועל זה אמר "ומשחת אותם וכהני לי" כי ביום ההוא התחיל לכהן, לא קודם.

ור' יוסי בירושלמי דסובר שנמשחו כל שבעה יש לומר דאזיל בשיטת רבי עקיבא שסובר שהמלואים התחילו באחד לחדש וכמו שיתבאר בפר' שמיני (סימן א). ולדידיה מה שכתוב "ביום החדש הראשון באחד לחדש תקים את המשכן..ומשחת אותם" היה בהתחלת ימי המלואים -- הרי צוה למשוח את בניו בימי המלואים גם כן.

ובזה י"ל שמ"ש ר' יהודה פה שנמשחו אהרן ובניו כל ימי המלואים אמר כן לשטת ר' יוסי בר פלוגתיה שסבירא ליה שהיו שולקים את העקרים, והשיב לו לפי שטתו כמבואר בגמרא (הוריות שם, כריתות שם) שהשיב לר' יוסי. רק שקשה על זה דבסדר עולם מבואר שימי המלואים התחילו בכ"ג אדר וסתם סדר עולם הוא ר' יוסי.

ומה שאמר שכהן גדול בן גדול טעון משיחה ולא בן מלך -- כן למדו בגמרא. והטעם משום דהמלכות ירושה הוא - אין צריך משיחה. מה שאין כן הכהונה הוא רק אם ממלא מקום אביו, ואין הכרח שיקום תמיד תחת אביו - לכן צריך משיחה. ולכן משחו גם בני המלכים כשהיה שם מחלוקת.

ומה שאמר "וכולו קיים לעתיד לבא" -- כבר באר הרמב"ן (פר' תשא) נגד הראב"ע שחלק על זה שזה מבואר ממה שלא אמר "שמן משחת קדש יהיה זה לאהרן ובניו לדורתיכם"; אבל אמר "יהיה לי" - רוצה לומר מתמיד לצרכי למשוח בו משיחי לעתיד לבא.

סימן קעד

ויקרא ח י-יב:

וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת שֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה וַיִּמְשַׁח אֶת הַמִּשְׁכָּן וְאֶת כָּל אֲשֶׁר בּוֹ וַיְקַדֵּשׁ אֹתָם.

וַיַּז מִמֶּנּוּ עַל הַמִּזְבֵּחַ שֶׁבַע פְּעָמִים וַיִּמְשַׁח אֶת הַמִּזְבֵּחַ וְאֶת כָּל כֵּלָיו וְאֶת הַכִּיֹּר וְאֶת כַּנּוֹ לְקַדְּשָׁם.

וַיִּצֹק מִשֶּׁמֶן הַמִּשְׁחָה עַל רֹאשׁ אַהֲרֹן וַיִּמְשַׁח אֹתוֹ לְקַדְּשׁוֹ.

ספרא (מלבי"ם) פרשת צו מכילתא דמלואים:

[י] "וימשח את המשכן ואת כל אשר בו" -- לא כמשיחת אהרן ובניו שלאחר שמלביש היה מושחן; (וכן הוא אומר: (תהילים קלג, ב) "כשמן הטוב על הראש..." -- יכול שמשחן עד שלא הלבישם? תלמוד לומר "שֶׁיֹּרֵד על פי מדותיו" )    אבל משיחת כל הכלים - כל כלי וכלי בפני עצמו טעון משיחה שנאמר (ויקרא ח, יא) "וימשח את המזבח ואת כל כליו ואת הכיֹר ואת כנו לקדשם" -- הא למדת שכל כלי וכלי טעון משיחה בפני עצמו.

וימשח את המשכן:    הנה בציוי המשיחה וכן בפר' פקודי הזכיר משיחת המשכן וכליו בפני עצמו - נבדל ממשיחת אהרן. ופה משמע שקודם משיחת אהרן משח המשכן. וכתב הרמב"ן שעשה זה בסדר נכון כדי שיהיה המקריב במזומן לעבוד לבא אל המקדש.

ובספרא פה רצה טעם מאין למד כן. כי אחר שמשיחת בגדי אהרן יתדמה לכלי המקדש -- כי גם הם כלי קדש -- והם לא נמשחו בפני עצמם רק נתקדשו במשיחת אהרן כמו שכתוב "שיורד על פי מדותיו". וזה שתרגם יונתן על "וימשח אותו" -- "ורבייתיה בתר דאלבשיה". ולכן סמך משיחת אהרן וכליו אל משיחת כלי המקדש.

סימן קעה

ויקרא ח יג:

וַיַּקְרֵב מֹשֶׁה אֶת בְּנֵי אַהֲרֹן וַיַּלְבִּשֵׁם כֻּתֳּנֹת וַיַּחְגֹּר אֹתָם אַבְנֵט וַיַּחֲבֹשׁ לָהֶם מִגְבָּעוֹת כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה אֶת מֹשֶׁה.

ספרא (מלבי"ם) פרשת צו מכילתא דמלואים:

[יא] "ויקרב משה את בני אהרן וילבישם כתנת" -- כשם שנעשה משה סגן לאהרן כך נעשה סגן לבניו.
כשם שפקדו על בגדי אהרן כך פקדו על בגדי בניו שנאמר (שמות כח, ב) "ועשית בגדי קדש לאהרן אחיך לכבוד ולתפארת", ואומר (שמות מ, יד) "ואת בניו תקריב והלבשת אֹתם כֻּתֳּנֹת".

ויקרב משה את בני אהרן:    הלא כבר אמר "ויקרב את אהרן ואת בניו"? רק שהקריבם להעלותם במעלת הקדש במה שנעשה סגן להלבישם. שכן בציוי פר' תצוה ותשא אמר גם כן שנית לשון 'קריבה' על בניו מטעם זה -- "ואת בניו תקריב".

1. בספרים אחרים מצאתי בקצת שינוי - "..למטה וחזר משה והפשיט את אהרן את הבגדים וכולי" - ויקיעורך