התורה והמצוה ויקרא כה מז-נג
ספרא | מלבי"ם על פרשת בהר-בחקתי | מחבר:מלבי"ם
משנה תורה לרמב"ם | תלמוד בבלי
מפרשים על הספרא: קרבן אהרן | הראב"ד | הר"ש | רבינו הלל | חפץ חיים | עשירית האיפה | מלבי"ם | עזרת כהנים | דרך הקודש
סימן צג
עריכה[א] "וכי תשיג יד גר ותושב עמך"-- מי גרם לזה שיעשיר? דבוקו עמך. "ומך אחיך עמו"-- מי גרם לזה שיעני? דבוקו עמו.
וכי תשיג יד גר ותושב עמך: מלת "עמך" המיותר פירשו שרוצה לומר שסבת עשרו הוא מה שנדבק עמך. וכן מה שכתוב "ומך אחיך עמו" רוצה לומר סבת שפלותו מה שנדבק עמו, באופן שהגר הנדבק בך יתעלה ואתה הנדבק בו תרד מטה מטה ברדתך מקדושתך.
סימן צד
עריכה"ונמכר לגר", זה גר צדק; "..תושב"-- זה גר אוכל נבלות. "משפחת גר"-- זה העכו"ם. כשהוא אומר "או לעקר.."-- זה הנמכר לעכו"ם עצמה.
ונמכר לגר תושב: כבר פרשתי (למעלה סימן עב) ששם "גר" יאמר לפעמים גם על גר צדק. לכן אמר "לגר תושב" שזה גר אוכל נבלות.
ומ"ש "לעקר משפחת גר" הוסיף אם מכר למשפחתו של גר שהוא העובד עכו"ם. וכשאמר "לעקר", הוא העכו"ם שמחויבים לעקרה ולשרש אחריה. וכן בתרגום יונתן בן עוזיאל או לשריש פולחנא נוכראה למשמשא לה ולפלחאה דמזרעית גיורא, וכל זה מובא קדושין (דף כ), בבא קמא (דף קיג).
סימן צה
עריכהבא ואמר לו "הרי אני נמכר!", יכול הזקק לו? תלמוד לומר "אחרי נמכר"-- הא אין אתה נזקק לו אלא משימכר.
"גאולה תהיה לו"-- מיד; אל תניחנו שיטמע.
אחרי נמכר גאולה תהיה לו: אם היה אומר "גאולה תהיה לו" היה משמע שהחיוב גם כן לגאלו שלא יבא לידי מכירה, ופירוש "ונמכר" כשעומד להמכר, כמו שבארנו בפר' ויקרא (סימן פא) שיש פעלים המשמשים על שהפעל מוכן להעשות. לכן דייק רק אחרי נמכר.
ואם היה אומר "אחרי נמכר יִגָאל" היינו מפרשים "אחרי" -- מופלג. לכן אמר "תהיה לו" שלשון הויה מורה על התכיפות -- אל תניחנו שיטמע. ובזה תבין מה שכתב בתרגום יונתן בן עוזיאל.
סימן צו
עריכהמנין שאחיו מאביו קודם לאחיו מאמו? תלמוד לומר "אחד מאחיו יגאלנו".
אחד מאחיו יגאלנו: מלת "אחד" מיותר, שהיה לו לומר "אחיו או דודו". ודרשו שבא על הוראת היחוד -- אחיו המיוחד, שהוא אחיו מאביו.
סימן צז
עריכה[ב] "דודו"-- זה אחי אביו. "בן דודו"-- זה בן אחי אביו. "או משאר בשרו ממשפחתו"-- מלמד שהקרוב קודם.
או דודו: כבר בארנו (קדושים סימן קיט) ששם "דודו" לא בא על אחי האם, רק על אחי האב. ומה שכתב "או משאר בשרו ממשפחתו" פירושו הקרוב קרוב קודם, שהשאר מורה הקורבה ורצונו לומר, כל הקרוב ממשפחתו יש לו קדימה למצוה זו.
סימן צח
עריכה[ג] "או השיגה ידו"-- יד עצמו. "ונגאל"-- ביד כל אדם.
מה תלמוד לומר? "יגאלנו" "יגאלנו" שלשה פעמים? לרבות את כל הגאולות שיהיו כסדר הזה.
או השיגה ידו: יד עצמו, רוצה לומר, שאינו לוה וגואל כמ"ש בקדושין (דף כא) [דכל מקום שסמך היד אל הפעל מורה שיהיה בלא אמצעי כמו שבארנו בויקרא (סימן שכו)].
ומה שכפל בכל פעם מלת "יגאלנו" פירשוהו שבא לרבות ( א ) בתי חצרים ( ב ) שדה אחוזה ( ג ) יגאלנו לזה ולאחר הנמכר לישראל.
ומובא בקדושין (דף כא), ועיין מה שכתבנו למעלה (סימן ??).
ומה שכתב עוד "ונגאל" הוא פעל סתמי -- בכל אופן שנגאל, אף על ידי כל אדם, שמצוה על כל ישראל לפדותו וכמ"ש בקדושין (דף טו:). וכן תרגם יונתן בן עוזיאל או תארע ידיו או ידה דצבורא.
סימן צט
עריכה[ד] "וחשב עם קונהו"-- ולא יורשי קונהו.
"משנת המכרו לו עד שנת היובל"-- אינו יוצא בשש.
"והיה כסף ממכרו במספר שנים כימי שכיר יהיה עמו"-- בכסף הוא נגאל ואינו נגאל בתבואה ולא בכלים.
וחשב עם קונהו: ולא אם מת קונהו, אינו צריך לחשב עם היורשים כי קונה את עצמו במיתת האדון. (קדושין דף יז).
וממה שאמר שיחשב עד שנת היובל מבואר שאינו נגאל בשש. והספרא כשיטתו שמפיק מה שכתוב (ויקרא כה, נד) "ואם לא יגאל באלה" לדרשת ר' יוסי הגלילי ור' עקיבא (ריש פרק ט), ולא כרבי בקדושין (דף טו:).
ובמה שכתב "והיה כסף ממכרו" דייק שיפדה את עצמו בכסף דוקא. וכן במה שכתב שנית "מכסף מקנתו" דרש בקדושין (דף ח:) שאינו נקנה בתורת תבואה וכלים.
סימן ק
עריכה[ה] ומנין שהוא יוצא בגרעון כסף? תלמוד לומר "אם עוד רבות בשנים לפיהן ישיב גאולתו מכסף מקנתו".
מנין אתה אומר, נמכר לו ממנה מנה, והשביח, והרי הוא יפה ממאתים מאתים כסף; מנין שאין מחשב אלא ממנה מנה? תלמוד לומר (ויקרא כה, נא) 'מכסף מקנתו ישיב'. נמכר לו ממאתים מאתים כסף, ואינו יפה אלא ממנה מנה; מנין שאינו מחשב אלא ממנה מנה? תלמוד לומר (ויקרא כה, נב) "כפי שניו ישיב את גאולתו".
אם עוד רבות בשנים: הדברים ארוכים. והיה לו לומר בקיצור. וגם היה לו לומר "אם עוד שנים רבות..ואם שנים מעטות", ושימוש ב' --"בשנים"-- זו ומוזר. ולמה אמר תחלה "מכסף מקנתו ואחרי זה "כפי שניו ישיב"? מזה הוציאו חז"ל שבא לומר שיד העבד על העליונה, ויצויר שקנאו במנה לשנה ועתה שוה מאתים, ובזה יהיה החשבון מכסף מקנתו ואינו מחזיר רק מנה לשנה. ויצויר שקנאו במאתים לשנה ועתה אין שוה רק מנה לשנה ובזה אמר שישיב לפי שניו של עתה, לפי שויו, לא לפי כסף מקנתו.
וברייתא זו מובאת בקדושין (דף כ) ובערכין (דף ל). ופלפל בה מנין ליה כן, דלמא בהפך? ופירש ר' נחמן בר יצחק ממה שכתב "אם עוד רבות בשנים", נכתב "אם עוד רבות שנים". מאי "בשנים"? נתרבה כספו-- בכסף מקנתו. נתמעט כספו-- כפי שניו. דרש אם יש ריבוי כסף-- בשנים.
אולם כפי הפשט דרך העבדים בשנים הראשונים אינם שוים כל כך כי עדיין לא למד והרגיל במלאכה. וכן בשנים האחרונים יוזל שויו על ידי זקנה. ואם קנאו לשלשים שנה ובא לפדות את עצמו אחר חמש שנים, שמאז שוה מאתים, מבאר שאם עוד רבות בשנים אין צריך ליתן רק מכסף מקנתו, בזול. ואם בא לפדות את עצמו בשנים האחרונים, שמאז זל שויו, אינו צריך להשיב רק "כפי שניו" של עתה, שבימי הזקנה ירד מכסת ערכו. ולרמז שמדבר גם מן ריבוי ומיעוט הכסף על ידי השנים אמר "רבות בשנים" בב' השימוש, לרמוז על ריבוי ומיעוט אחר הנמצא בשנים.
סימן קא
עריכה[ו] למדנו לנמכר לעכו"ם כשהוא נגאל, ידו על העליונה. מנין לנמכר לישראל כשהוא נמכר, ידו על העליונה? תלמוד לומר "שכיר" "שכיר" (ויקרא כה, נג) (ויקרא כה, מ) לגזירה שוה: מה "שכיר" האמור לעכו"ם-- כשהוא נגאל ידו על העליונה, אף "שכיר" האמור לישראל-- ידו על העליונה.
[ז] "כשכיר שנה בשנה יהיה עמו"-- מה שהוא אוכל, הוא אוכל; ומה שהוא שותה, הוא שותה.
[ח] "לא ירדנו בפרך"-- יכול יכנס לביתו לידע מה הוא עושה לו? תלמוד לומר "לעיניך"-- אין אתה מצווה אלא לעיניך.
כשכיר שנה בשנה יהיה עמך: ולשון זה נאמר גם בנמכר לישראל -- (ויקרא כה, מ) "כשכיר כתושב יהיה עמך" ונלמד משיווי הלשון ששוים בדיניהם. שגם בנמכר לישראל ידו על העליונה כשנפדה.
וכן כמו שדריש שם מלשון "יהיה עמך" על השיווי במאכל ובמשתה, כן כאן, שזה ההבדל בין "עמך" ובין "אתך".
וממ"ש "לא ירדנו בפרך לעיניך" מבואר שכל שאינך רואה בעיניך אין אתה זקוק לחקור על זה. וכן תרגם יונתן בן עוזיאל את חמי ליה.