התורה והמצוה ויקרא ה יח-יט
ספרא | מלבי"ם על פרשת ויקרא | מחבר:מלבי"ם
משנה תורה לרמב"ם | תלמוד בבלי
מפרשים על הספרא: קרבן אהרן | הראב"ד | הר"ש | רבינו הלל | חפץ חיים | עשירית האיפה | מלבי"ם | עזרת כהנים | דרך הקודש
סימן שסה
עריכה
ספרא (מלבי"ם) פרשת ויקרא חובה פרק כא:
[א] "וכפר עליו הכהן..." מה תלמוד לומר? מנין אתה אומר שאם בא לידו ספק חלב ודם ונותר ופגול בהעלם אחד - מנין שחייב על כל אחת ואחת? תלמוד לומר "שגגתו".
בא לפניו [ספק חלב ולא ידע, ספק חלב] ולא ידע - מנין שאינו חייב אלא אחת? תלמוד לומר "אשר שגג".
בא לפניו ספק חלב וידע, ספק חלב וידע --
• רבי אומר כשם שמביא חטאת על כל אחת ואחת כך מביא אשם תלוי על כל אחת ואחת.
• [ב] ר' אלעזר בר' שמעון ור' שמעון בר' יהודה אמרו משום ר' שמעון, אינו חייב אלא אחת שנאמר "על שגגתו אשר שגג והוא לא ידע".
וכפר על שגגתו אשר שגג והוא לא ידע: שם שגגתו מציין השם המופשט שהיא השגגה עצמה. ו-אשר שגג מציין הפעל. ויש הבדל ביניהם. שאם שגג במיני עבירות שונות בפעם אחד כל מין נקרא 'שגגה' מיוחדת ובכל זה מצד הפועל לא שגג רק פעם אחד, כיון שהיה בהעלם אחד. בהפך, אם שגג בעבירה אחת פעמים הרבה ונודע לו בינתיים, אם כן מצד הדבר אין כאן רק שגגה אחת (ששגג בחלב או בדם) אבל מצד הפועל שגג פעמים הרבה.
אולם אם אכל חלב וחלב בהעלם אחד בלי ידיעה היא אחת -- בין מצד הדבר שהיא שגגה בחלב, בין בצד הפועל ששגג פעם אחד -- כי כל העלם אחד היא פעל אחד נמשך.
מזה הוציא רבי שאם שגג במינים רבים חייב על כל אחת ואחת, הגם שהי' שגגה אחת מצד הפועל (שהיה לו העלם אחד), כיון דכתיב "שגגתו" וכל מין היא שגגה אחרת מצד הדבר. ואם אכל חלב וחלב בהעלם אחד בלי ידיעה בינתיים בזה אזלינן בתר הפועל ששגג בפעם אחד כיון שמצד הדבר קרינן ביה גם כן "שגגתו" אחר שהיא מין אחד. וזהו שאמר תלמוד לומר "אשר שגג".
אמנם אם אכל ספק חלב וידע ספק חלב וידע (היינו שנודע לו ידיעת ספק) -- בזה דעת רבי שחייב על כל אחת ואחת וקרינן ביה "אשר שגג" כי הידיעה שבינתיים חלקה הפעולה מצד הפועל ששגג שגגות רבות. והגם שהיה רק ספק ידיעה - למדו רבי מחטאת. [ופליגי ר' יוחנן וריש לקיש (סוף פרק קמא דשבועות). לר' יוחנן סבירא ליה לרבי שגם בחטאת ידיעת ספק מחלק. וריש לקיש סבירא ליה דבחטאת צריך ידיעת ודאי, רק רצונו לומר כמו שבחטאת מועיל ידיעה השייך גבי חטאת, שהיא ידעת ודאי, כן לענין אשם תלוי מועיל ידיעה השייך ביה - שהיא ידיעת ספק].
ודעת ר' אלעזר בר' שמעון ור"ש בר' יהודה משום ר"ש שידיעת ספק אינה מחלקת לאשם תלוי גם כן, ולא נקרא מצד ידיעה זאת "אשר שגג" שיהיה שגיון חדש מצד הפועל. דהא כתיב "אשר שגג והוא לא ידע" והוא מאמר מחובר - שכל ששגג ולא ידע בירור הדבר -- מביא אשם אחד, כי מקרי 'שגגה' אחת.
סימן שסו
עריכה
ספרא (מלבי"ם) פרשת ויקרא חובה פרק כא:
"והוא לא ידע"-- פרט לשאמרו לו אחרים. יכול אף על פי שאינו מכחיש? תלמוד לומר (ויקרא ד, כג) (שם, כח) "או הודע אליו חטאתו..והביא".
והוא לא ידע: כבר בארתי למעלה (סימן קנח) שכל מקום שבא מלת הגוף (אני, הוא, אתה) נוסף על סימן הגוף הנכלל בפעל - בא לדייק תמיד אותו הגוף עצמו, לא זולתו. ופה, שדי לומר "ולא ידע", ואמר "והוא" -- רצונו לומר שהוא עצמו לא ידע, הגם שאמרו לו אחרים, אינו מועיל.
ובכל זה למד למעלה מן "או הודע אליו חטאתו" שגבי חטאת נשיא ויחיד, שאם מאמין לדברי אחרים - מועיל לגבי חטאת (כמו שבארנו למעלה סימן רסג וסימן ?) שזה דומה כיודע בעצמו. וזהו שאמר יכול וכולי.
סימן שסז
עריכהוְאִם נֶפֶשׁ כִּי תֶחֱטָא וְעָשְׂתָה אַחַת מִכָּל מִצְוֹת יְהוָה אֲשֶׁר לֹא תֵעָשֶׂינָה וְלֹא יָדַע וְאָשֵׁם וְנָשָׂא עֲוֹנוֹ. וְהֵבִיא אַיִל תָּמִים מִן הַצֹּאן בְּעֶרְכְּךָ לְאָשָׁם אֶל הַכֹּהֵן וְכִפֶּר עָלָיו הַכֹּהֵן עַל שִׁגְגָתוֹ אֲשֶׁר שָׁגָג וְהוּא לֹא יָדַע וְנִסְלַח לוֹ.
ספרא (מלבי"ם) פרשת ויקרא חובה פרק כא:
"והוא לא ידע ונסלח לו"-- הא אם ידע אין מתכפר לו. הא למה הדבר דומה? לעגלה ערופה, שאף על פי שנתערפה ואחר כך נמצא ההורג - הרי זה יהרג.
והוא לא ידע: כבר אמר (בפסוק יז) "נפש כי תחטא..ולא ידע". שָם דִבר לענין הבאת הקרבן; שצריך שיחטא ולא ידע ואז יביא קרבן. ופה דבר לענין הסליחה - רק כל שלא ידע נסלח לו באשם זה, אבל אחר שיודע לו - יביא חטאת. דאשם זה אינו מכפר כפרה מוחלטת. כמו שהוא בעגלה ערופה שאם נמצא ההורג - יהרג, כמו שכתוב "ואתה תבער דם הנקי".
סימן שסח
עריכה
ספרא (מלבי"ם) פרשת ויקרא חובה פרק כא:
[ג] "אָשָׁם הוּא אָשֹׁם אָשַׁם" מה תלמוד לומר? מנין אתה אומר הביא אשם תלוי, שחטו וזרקו את דמו, ואחר כך נודע לו שחטא או נודע לו שלא חטא - מנין שמותר באכילה? תלמוד לומר "אָשָׁם". יכול אף על פי שלא נזרק הדם? תלמוד לומר "הוּא".
מה יעשה לו? הדם ישפך והבשר יצא לבית השריפה. נזרק הדם -- יאכל הבשר.
ר' יוסי אומר אפילו הדם בכוס -- יזרק והבשר יאכל.
אשם הוא אשם אשם לה': פסוק זה כולו דברי מותר. מה רצה בזה? ורבותינו דרשוהו. מלות "אשם" הוא דרש בסימן זה ומלות "אשם אשם להשם" ידרשו בסימן שאחרי זה.
וכבר בארנו (למעלה סימן סט) שכל מקום שאומר "עולה הוא" "מנחה הוא" "חטאת היא" יש בו דרוש, כי למה יסיים לאמר "אשם הוא" שכבר אמר "והביא את אשמו"? וכן בכל מקום.
זאת שנית בארנו שמה כי מלת "הוא" גם כן בא למותר (וכמ"ש באילת השחר כלל קלה). ואחד מדרכי דרושיהם בזה שיפרשו שרצונו לומר שבכל זאת אשם הוא - אף שהיה עולה על הדעת שאינו אשם. כי פה התנה: "וכפר על שגגתו אשר שגג והוא לא ידע" - הא אם ידע, אין מתכפר (כמו שאמר בסימן הקודם). והוה אמינא שאז בטל שם אשם מעליו. לכן אמר שבכל זה "אשם הוא"-- נשאר עליו שם 'אשם'.
אמנם מלת "הוא" מורה תמיד דוקא הוא; שהוא הנאמר בענין שהתנה "אם לא ידע". ובזה פירשו שבמה שכתב "וכפר על שגגתו..והוא לא ידע ונסלח" דהיינו שלא ידע בעת הכפרה, שהוא בעת זריקת הדם -- נשאר אשם אף שאחר כך נודע לו, ויאכל הבשר לכהנים. אבל אם נודע לו לפני הכפרה, בעוד שלא נזרק הדם-- אינו אשם, שזה מרמז במלת "הוא"; והבשר יצא לבית השריפה.
וכן שנו במשנה (רפ"ו דכריתות). ובגמרא שם (דף כד:) מפרש אמאי יצא לבית השריפה. עיי"ש.
ודעת ר' יוסי דאם הדם בכוס - כל העומד לזרוק כזרוק דמי וכלי שרת מקדשין את הפסול בתחלה לקרב. כן פירשוהו בגמרא שם.
סימן שסט
עריכה
סימן שסט קטע א
ספרא (מלבי"ם) פרשת ויקרא חובה פרק כא:
[ד] יכול אף על פי שלא נשחט? תלמוד לומר "אָשָׁם".
מה יעשה לו?
- יצא וירעה בעדר, דברי ר' מאיר.
- וחכמים אומרים ירעה עד שיסתאב, וימכר, ויפלו דמיו לנדבה.
- ר' אליעזר אומר יקרב. שאם אינו בא על חטא זה הרי הוא בא על חטא אחר.
אָשָם הוא אָשֹם אָשַם לה': כבר בארנו (בסימן הקודם) שפסוק זה מיותר. ומה שכתב "אשם הוא" דריש שם שאם נודע לו אחר כפרה -- היא אשם ונאכל לכהנים. ואם נודע לפני כפרה -- אינו אשם. וממילא כל שכן אם נודע לו אחר שחיטה.
ולפי זה מה שאמר [במשנה ד'] יכול אף על פי שלא נשחט היא דבר שאינו צריך, דכל שכן ממה שאמר דאפילו אחר שחיטה קודם זריקה - אינו אשם.
אמנם באמת כיון לדבר אחר, ומדבר אליבא דחכמים שסבירא להו דקודם שחיטה ירעה עד שיסתאב וימכר ויפלו דביו לנדבה שדינו כדין מותר אשם ומותר אשם למד מן "אשם אשם להשם" כמו שיתבאר [במשנה ה']. וזהו שאמר יכול אף על פי שלא נשחט (דינו כמו אחר שחיטה שהבשר נשרף) תלמוד לומר "אשם" (ודינו כמותר אשם שלמד מן "אשם אשם").
ור' מאיר סבירא ליה דירעה בעדר, דסבירא ליה דאדעתא דהכי לא אקדשיה ואין דינו כמותר אשם. ופלוגתייהו מפורש בכריתות (דף כג:).
ור' אליעזר חולק בין אדין זה בין על דין הקודם (במשנה ג') וסבירא ליה דבכל אופן יקרב. דסבירא ליה מתנדב אדם אשם תלוי בכל יום (והוא ר"א דאמרו לו כמ"ש בכריתות (כד:), והוא לשיטתיה דריש "אשם הוא" לדרשא אחריתי [במשנה ז'] כמו שיתבאר).
סימן שסט קטע ב
ספרא (מלבי"ם) פרשת ויקרא חובה פרק כא:
[ה]
- "אָשָׁם..ליהו"ה " -- יכול יפול כולו לבדק הבית? תלמוד לומר (ויקרא ה, יח) 'אשם לכהן'.
- יכול ינתן כולו לכהן? תלמוד לומר "אָשָׁם...ליהו"ה ".
- הא כיצד? מותר אשמות נופל לנדבה וילקח בהם עולות -- הבשר לשם והעורות לכהנים.
[ביאור משנה ה'] והנה
- באשם מעילות אמר (ויקרא ה, טו) "והביא את אשמו להשם..לאשם",
- ובאשם תלוי אמר (שם, יח) "והביא איל תמים...לאשם אל הכהן"
- ובאשם גזילות אמר (שם, כה) "ואת אשמו יביא לה’ איל תמים לאשם אל הכהן".
- [ועל מה שכתוב בכל אחד "לאשם" דריש בספרא: ( א ) גבי אשם מעילות (פרק כ מ"ו), ( ב ) וסוף פרשה יב גבי אשם תלוי (פרשה יב ), ( ג ) וסוף פרשה יג גבי אשם גזילות (פרשה יג ) -- שיהיה מפריש מעות לשם אשם.]
ומדוע שינה ותפס באשם מעילות "להשם", ובאשם תלוי אמר "אל הכהן", ובאשם גזילות אמר "להשם אל הכהן"?
בארו חז"ל שתפסה תורה בזה מדת שני כתובים המכחישים זה את זה שהכתוב השלישי מכריע. כי מה שכתב באשם מעילות "להשם" משמע שמלמד שמה שכתוב "והביא את אשמו לאשם" (דהיינו שיפריש המעות לאשם) שיהיה לה' - רוצה לומר שהנותר מן המעות יהיה לבדק הבית שאז כולו לה', ואין לכהנים בו מאומה. וממה שכתוב באשם תלוי "והביא..לאשם אל הכהן" משמע שהמעות שמביא לאשם יהיו שייך אל הכהן - רוצה לומר, שמותרו יהיה כולו לכהנים, כדין חרמי כהנים. בא הכתוב השלישי והכריע ביניהם מה שכתב באשם גזילות "יביא לה' לאשם אל הכהן" -- שיהיה המותר של המעות לשניהם, לה' ולכהן. הא כיצד? מותר אשמות נופל לנדבה ויקח בהן עולות לקיץ המזבח. הבשר לשם והעורות לכהנים. ושני הכתובים מתקיימים. וזהו שאמר "אשם להשם" יכול יפול כולו לבדק הבית? תלמוד לומר "אשם לכהן" וכולי. וזהו שאמר [במשנה ו'] ובשקלים פרק ו מ"ו (משנה, שקלים ו, ו))
סימן שסט קטע ג
ספרא (מלבי"ם) פרשת ויקרא חובה פרק כא:
[ו] אין לי אלא מותר אשמות; ומנין מותר חטאות? מותר עשירית האיפה? מותר קיני זבים, קיני זבות, וקיני יולדות? ומותר קרבנות נזיר ומצורע? ( והמקדיש נכסיו ויש בהם דברים הראוים למזבח --יינות, שמנים וסלתות ועופות--)[1] מנין שימכרו לצרכי אותו המין ויביא בדמיהם עולות? תלמוד לומר "אָשֹׁם אָשַׁם".
זה הכלל: כל שהוא בא משום חטא ומשום אשמה -- ילקח בו עולות; הבשר לשם והעורות לכהנים.
זה מדרש דרש יהוידע כהן גדול: "אָשָׁם הוּא אָשֹׁם אָשַׁם לה'" - נמצאו שני כתובים קיימים - 'אשם לשם' (שם, טו) ו'אשם לכהן' (שם, יח). ואומר (מ"ב ב, יב) "כֶּסֶף אָשָׁם וְכֶסֶף חַטָּאוֹת לֹא יוּבָא בֵּית יְהוָה לַכֹּהֲנִים יִהְיוּ".
[ביאור משנה ו'] והנה מה שכתב "אשם אשם להשם" מיותר ואין לו פירוש. וגם מבואר אצלינו תמיד שכל מקום שבא המקור עם הפעל מורה - או על ריבוי עשות הפעל, או על שבכל אופן יעשה הפעל. [כמו שאמרו בגמרא בבבא מציעא (דף לא.) השב תשב, שלח תשלח, הוכח תוכח-- אפילו מאה פעמים. עזב תעזב-- מכל מקום. הקם תקים-- מכל מקום. וכיוצא הרבה. וכמ"ש באילת השחר (סימן לח)]. ולמדו רבותינו שגם פה למד לדעת שבכל מיני אשמות אשר יאשם לה' - ינהג הדין הזה שגבי אשם. שכמו שאשם מותרו נדבה - כן מותר חטאת וכל דבר יהיה לנדבה.
ודע שיש הבדל בין שם אָשָם ובין הפעל אָשַם, יאשם, יאשמו. כי שם "אשם" מיוחד רק להקרבן הבא על ה' דברים בלבד כמו שאמרו בזבחים אלו הן אשמות אשם גזילות..מעילות..שפחה חרופה..נזיר..מצורע..תלוי.
- [שכבר בארנו שפעל 'אשם' מציין העונש המגיע על החטא (כמ"ש למעלה סימן רמו). ויבא:
- • ( א ) או על העונש עצמו -- "בדמך אשר שפכת אשמת" (יחזקאל כב, ד), "ויאשם בבעל וימות" (הושע יג, א), "כל אוכליו יאשמו רעה תבא עליהם" (ירמיהו ב, ג). [ומצד זה בא גם על השממון והחורבן -- "ויאשמו מזבחותיכם" (יחזקאל, ו), "גם עדרי הצאן נאשמו" (יואל, א)]
- • ( ב ) או יבא על שהחוטא מכיר כי מחויב עונש -- "עד אשר יאשמו ובקשו פני" (הושע ה, טו), "וצריהם אמרו לא נאשם" (ירמיהו נ, ז).]
- ושם "אשם" בא תמיד בבחינה ראשונה, שמחויב עונש גדול, ולכן בא על החמשה אלה כמו שבאר הרמב"ן ז"ל (ה טו) שאשם גזילות ושפחה חרופה נזיר מפני שבאים על המזיד, ואשם מצורע מפני שהוא חשיב כמת, ואשם מעילות מחומר איסור הקדש, ואשם תלוי מפני שהחוטא בספק לא ישים על לבו לשוב. עיי"ש שהאריך. ולא יתכן על שאר חטאים רק שם 'חטאת'.
- [ ובמה שכתב בעולה ויורד "והביא את אשמו" דרשו באמת לענין שדינו כאשם שיהיה מותרו נדבה (כנ"ל סימן שכא).][2]
אבל פעל 'אָשַם' שמציין הכרת החטא ושהוא חייב - יצדק על כל החטאים, ובא בכולם. כמו שכתב בחמשת מיני החטאת "ואשמו" "ואשם", ובחטאת עולה ויורד "והיה כי יאשם" -- רצונו לומר שיכיר חטאו. ואם כן במה שכתוב פה "אָשֹם אָשַם", בפעל, כולל כל החטאים. ובמה שכפל המקור עם הפעל מורה שכל צד אַשְמה שיצויר שיהיה עליו איזה חיוב -- דינו (לענין מותרות) כאשם ממש שמותרו נדבה. וזהו שאמר אין לי אלא מותר אשמות; ומנין מותר חטאת מותר עשירית האיפה (של חוטא) וכולי תלמוד לומר "אשם אשם".
ועל זה אמר זה הכלל: כל שהוא בא משום חטא ומשום אשמה (ר"ל בין מה שהוא אשמה גמורה או חטא כל שהוא, כי הכל נכלל בכפל המקור עם הפעל "אשם אשם") ילקח בו עולות וכולי.
ואמרו שמדרש זה דריש יהוידע הכהן כמו שכתוב (מ"ב, יב) "ויקח ארון אחד ויקב חור בדלתו..ונתנו את הכסף על יד עושי המלאכה..כסף אשם וכסף חטאת לא יובא בית ה', לכהנים יהיו". רוצה לומר שכסף מותר חטאת ואשמות לא היה לבדק הבית רק לקחו בהם עולות והיו העורות לכהנים. ומאין ידע זה יהוידע הכהן? דרשו ממדרש הכתובים שפעם אחד כתוב "לאשם לשם" ופעם אחד כתב "לאשם אל הכהן" והכריע בכתוב השלישי שמותר אשם לה' ולכהן -- שיקח בהם עולות, שה' וכהנים יש להם חלק בו.
וממה שכתב "אשם אשם" מרבה שהוא הדין מותר חטאת דינו כך. (וזה מובא בשקלים פ"ו מ"ו ובזבחים (דף ק:) ובתמורה (דף כג:)).
סימן שסט קטע ד
ספרא (מלבי"ם) פרשת ויקרא חובה פרק כא:
[ז]
- מנין לאשם שפחה חרופה לא יביא אלא בכסף שקלים? תלמוד לומר "אָשָׁם".
- אי "אשם", יכול שאני מרבה אף אשם נזיר ומצורע?... תלמוד לומר "הוּא".
- ומה ראית לרבות אשם שפחה ולהוציא אשם נזיר ואשם מצורע?
- אחר שריבה הכתוב, מיעט. מרבה אני אשם שפחה חרופה שהוא איל, ומוציא אני אשם נזיר ומצורע שאינו איל.
[ביאור משנה ז'] וכבר אמרנו שר' אליעזר (במשנה ד') לא סבירא ליה הדרוש שדורש שם מן "אשם הוא", ולכן דריש פה אליבא דר' אליעזר שבא ללמד שמביא איל בכסף שקלים. שאינו מיוחד באשם תלוי בלבד, רק מצד ש-"אשם הוא" ככל האשמות, ומיניה למדינן שהוא הדין אשם שפחה חרופה שדומה לו (שמביא איל) - יהיה גם כן בכסף שקלים.
ולבל תאמר שכולל שהוא הדין כל האשמות וגם נזיר ומצורע (שהוא כבש) -- לכן אמר מלת "הוא" שרומז על הנאמר למעלה שהוא האיל; שהאיל יבוא בכסף שקלים מצד שהוא אשם, ואינו מרבה רק איל אחר כדומה לו - לא נזיר ומצורע שאשמם כבש.
ותנא קמא (במשנה ד') ילמד דאשם שפחה חרופה בכסף שקלים מגזירה שוה 'בערכך' 'בערכך' כמו שכתבנו למעלה (סוף פרשה יב ולקמן סוף פרשה יג); או מגזירה שוה 'איל' 'איל' כמ"ש בספרא קדושים (פרק ה מ"ו), וכמ"ש בזבחים (דף מח) וכריתות (דף ?).