פתיחת התפריט הראשי

התורה והמצוה ויקרא כה כה-כח

סימן מאעריכה

ויקרא כה כה:
כִּי יָמוּךְ אָחִיךָ וּמָכַר מֵאֲחֻזָּתוֹ וּבָא גֹאֲלוֹ הַקָּרֹב אֵלָיו וְגָאַל אֵת מִמְכַּר אָחִיו.


ספרא (מלבי"ם) פרשת בהר פרק ה:

[א] מנין שאין אדם רשאי למכור את שדהו ולהניח באפודתו; וליקח לו בהמה; וליקח לו כלים; וליקח לו בית -- אלא אם כן העני? תלמוד לומר "כי ימוך..ומכר"-- הא אינו מוכר אלא אם כן העני.

יכול יֵצֵא מכל נכסיו בבת אחת? תלמוד לומר "מאחוזתו"-- ולא כל אחוזתו.   אמר ר' אלעזר בן עזריה ומה אם לגבוה אין אדם רשאי להחרים את כל נכסיו, על אחת כמה וכמה שיהיה אדם חייב להיות חס על נכסיו!


וכי ימוך אחיך: שרשו מוך או מכך. ומשתתף עם "נמוך" שבלשון חז"ל, שירד ממדרגתו. ובמדרש רבה ויקרא (פ' לד) שמנה שמות נקראו לו... "מך" שהוא מך לפני כל, עשוי כאסקופא הנדרסת. ומענין זה "בעצלתים ימך המקרה" והוא שם המצטרף לכל שירד ממדרגה שהיה בה תחלה אף שלא ירד לגמרי, כמ"ש בספרא (ריש פרשה ה) "כי ימוך אחיך ומטה ידו"-- אל תניחנו שירד.

ודייקו חז"ל ממה שצייר "כי ימוך..ומכר" כי אסור למכור שדהו אלא אם כן העני וצריך למזונות. וממה שלא אמר "ומכר אחוזתו" דייקו שאסור למכור כל שדותיו בבת אחת, דאפילו לגבוה אין רשאי להחרים כולם, כמ"ש בספרא בחקתי (פי"ב משנה ג). ומובא בערכין (דף כח).

סימן מבעריכה

ויקרא כה כה:
כִּי יָמוּךְ אָחִיךָ וּמָכַר מֵאֲחֻזָּתוֹ וּבָא גֹאֲלוֹ הַקָּרֹב אֵלָיו וְגָאַל אֵת מִמְכַּר אָחִיו.


ספרא (מלבי"ם) פרשת בהר פרק ה:

"ובא גואלו הקרוב אליו"-- מלמד שהקרוב קודם.

"וגאל את ממכר אחיו"-- לרבות את הנותן מתנה.

[ב] "ואיש כי לא יהיה לו גואל"-- וכי יש אדם בישראל שאין לו גואלים?! אם כן למה נאמר "גואל"? שהוא יכול לגאול.


ובא גואלו הקרוב אליו: מבואר אצלינו שעם מושג הגאולה מקושר מושג הקורבה. וזה המבדיל בין "גואל" ובין "פודה". שהגואל הוא קרוב אל הנגאל, ובפרט שם "גואל" בא סתם על הקרוב תמיד. ואם כן מה שכתוב "הקרוב אליו" מיותר. ובא ללמד שהקרוב קרוב קודם.

אולם לפי זה יהיה סתירה בסתמא דספרא אהדדי, דבקדושין (דף כא) מקשה ע"מ דפשט דבתי ערי חומה ועבד עברי הנמכר לישראל נגאל בקרובים ממה דתניא מה תלמוד לומר יגאלנו יגאלנו ג' פעמים? לרבות כל הגאולות שנגאלות כסדר הזה [והוא ברייתא שנויה בספרא לקמן (פ"ח משנה ג)] מאי לאו בתי ערי חומה ועבד עברי? ומשיב ר' נחמן בר יצחק לא, בתי חצרים ושדה אחוזה, ומלמד לקרוב קרוב קודם. והשתא יקשה הלא הספרא מלמד קרוב קרוב קודם בשדה אחוזה גם כן ממה דכתיב "הקרוב אליו" וממה שכתוב בספרא (משנה ב) אם כן למה נאמר גואל שהוא יכול לגאול מבואר דסבירא ליה כר"א ד"וגאל את ממכר אחיו" חובה. והוא ע"כ כמו שמפרשים בגמ' דסבירא ליה דמה שכתוב "ובכל ארץ אחוזתכם גאולה תתנו" בא לקובעו חובה, ואם כן סובר בהכרח שמה שכתוב "ובכל..גאולה תתנו" אינו מרבה עבד עברי הנמכר לישראל ובתי ע"ח (כנ"ל סימן מ) ואם כן ע"כ מה שאמרו מה תלמוד לומר יגאלנו ג' פעמים לרבות כל הגאולות הוא לבתי החצרים ושדה אחוזה דקרוב קרוב קודם. ואיך דרש כאן קרוב קרוב קודם בשדה אחוזה גופיה?

וצריך לדחוק ולישב דמה שאמרו "הקרוב אליו"-- הקרוב קרוב קודם אינו לימוד, כי יש לפרש להיפך, דוקא הקרוב בהחלט, כמו במה שכתוב "כי אם לשארו הקרוב אליו" שפירושו כן כמ"ש בפר' אמור (סימן ה). רק שממה שכתב שלשה פעמים "יגאלנו" שמשם למדינן לכאן שיהיה גואל כסדר הזה ידעינן שהוא הדין פה הפירוש הקרוב קרוב קודם. והספרא בא רק לבאר הפשט.

סימן מב*עריכה

ויקרא כה כה:
כִּי יָמוּךְ אָחִיךָ וּמָכַר מֵאֲחֻזָּתוֹ וּבָא גֹאֲלוֹ הַקָּרֹב אֵלָיו וְגָאַל אֵת מִמְכַּר אָחִיו.


ספרא (מלבי"ם) פרשת בהר פרק ה:

"וגאל את ממכר אחיו"-- לרבות את הנותן מתנה.


את ממכר אחיו: עם העיון ראינו כי רוב השמות שנתלה בהם מ"ם האמנתי"ו, יציינו את המקום או הכלי שבו יעשה איזה פעולה. וזה ההבדל בין השמות "שקל" "קדש" "קיטור" "בטחון" "בצרון" -- שמציינים הדבר עצמו, ובין השמות "משקל" "מקדש" "מקטור" "מבטח" "מבצר" -- שמציינים דבר העשוי לשקול בו ולהקטיר ולבטוח ולהתבצר בתוכו. כמו שמות "מרכב" "משכב" "מושב" שמציינים הכלי המיוחד אל הפעולה.   וכן יש הבדל בין שם מכר ובין שם ממכר. שם "מכר" מציין דבר המכירה בבלי אמצעי כמו "ונתתי מכרם" (במדבר כ), אבל שם "ממכר" כבר יכלול דבר שיעשה בו פעולה זו בכל אופן וכולל אף המתנה מענין מסירה מרשות לרשות שבהרחבה יבא גם הוא בלשון "מכירה" כמ"ש "וכי תמכר ממכר"-- לרבות מטלטלין. ובנחמיה (נחמיה יג, טז) "מביאים דאג וכל מכר", ושם (נחמיה יג, כ) "וילינו הרוכלים ומוכרי כל ממכר" -- תחלה אמר לרבותא, שהיו מוכרים מכירה גמורה בכסף, ואחר כך רבותא שלנו גם "מוכרי כל ממכר" המחליפים וכל עניני מסירה. ולכן ממה שכתב "ממכר אחיו" ריבה גם מתנה. והנה בגמ' (בכורות נב, עירובין לא) למד דמתנה חוזרת ביובל מן "תשובו איש אל אחוזתו" והספרא דריש לה למעלה (סוף פרק ג) לדרשה אחרת.

סימן מגעריכה

ויקרא כה כו:
וְאִישׁ כִּי לֹא יִהְיֶה לּוֹ גֹּאֵל וְהִשִּׂיגָה יָדוֹ וּמָצָא כְּדֵי גְאֻלָּתוֹ.


ספרא (מלבי"ם) פרשת בהר פרק ה:

[ב] "ואיש כי לא יהיה לו גואל"-- וכי יש אדם בישראל שאין לו גואלים?! אם כן למה נאמר "גואל"? שהוא יכול לגאול.


ואיש כי לא יהיה לו גואל: כבר הביא בקדושין (דף כא) שר' יהושע למד מזה דגאולת קרובים רשות. ולר' אליעזר הפירוש "כי לא יהיה לו גואל" שיכול לגאול. ויש להקשות, מדוע לא מוקי לה בגר שאין לו גואלים? כמ"ש בספרי (נשא פסקא ??, ובבא קמא דף קט, וסנהדרין דף סח) מה שאמרו גבי גזל "ואיש כי לא יהיה לו גואל" דמיירי בגזל הגר. וצריך לומר דבגר לא משכחת שיהיה לו קרקע, דקרקע שקנה חוזרת ביובל. ומזה ראיה לדעת הרמב"ם שפסק שירושת הבעל דרבנן, דאי לאו כן משכחת בגר שנשא אשה וירשה.

סימן מדעריכה

ויקרא כה כו:
וְאִישׁ כִּי לֹא יִהְיֶה לּוֹ גֹּאֵל וְהִשִּׂיגָה יָדוֹ וּמָצָא כְּדֵי גְאֻלָּתוֹ.


ספרא (מלבי"ם) פרשת בהר פרק ה:

"והשיגה ידו"-- יד עצמו.  "ומצא"-- שלא ימכור ברחוק ויגאל בקרוב, ברעה ויגאל ביפה, ולא ילוה ויגאול.

"כדי גאולתו"-- ולא יגאל חציים.


והשיגה ידו: הלשון משמע שהשיג בכח עצמו, לא על ידי עזר. שכן הוא בכל מקום שיסמך הפעולה אל היד ואל האבר הפועל כמ"ש ויקרא (סימן שכו).  וממה שכתב "ומצא" הוסיף תנאי שאין די אם משיג על ידי שמוכר אחת משדותיו לגאול זאת רק שימצא מה שלא היה לו תחלה.  ומ"ש "כדי גאולתו" היינו שיהיו המעות די לגאול כולו, לא חציו, כמ"ש בגדר מלת "די" (ויקרא סימן שכז).

סימן מהעריכה

ויקרא כה כז:
וְחִשַּׁב אֶת שְׁנֵי מִמְכָּרוֹ וְהֵשִׁיב אֶת הָעֹדֵף לָאִישׁ אֲשֶׁר מָכַר לוֹ וְשָׁב לַאֲחֻזָּתוֹ.


ספרא (מלבי"ם) פרשת בהר פרק ה:

[ג] "וחשב את שני ממכרו"-- שָנִים הוא מחשב ואינו מחשב חדשים.  מנין שאם רצה לעשות חדשים שנה יעשה? תלמוד לומר "וחשב".


וחשב את שני ממכרו: תלה החשבון בהמוכר וכן יחסוהו אל השנים, הגם שמ"ש "והשיב את העודף" היינו העודף מדמי המקח, כמו שפרש"י, ואם כן היה לו לומר "וחשב כסף שני ממכרו" [ומטעם זה נלחץ הרשב"ם לפרש והשיב את העודף מן השנים, וזה לא יתכן, כי אינו משיב שנים, רק דמים]. וכן היה לו לומר "וחִשבוּ" כי הלא שניהם עושים חשבון.  מזה למדו חז"ל שחשבון השנים תלוי ברצון המוכר ולטובתו, שאם הוא לתועלתו שלא לחשב החדשים וכגון אם מכר בניסן ונשארו עשר שנים ומחצה לתשרי ובא לגואלה בניסן של שנה החמשית, אינו מונה החדשים, רק מונה מראש השנה הבא שנשארו חמש שנים. ומה שהוא לתועלתו לחשב החדשים חושב. וכן למד בפר' בחוקתי (סימן קב) מן "וחשב לו הכהן", ועיין בקרבן אהרן האריך בזה.

סימן מועריכה

ויקרא כה כז:
וְחִשַּׁב אֶת שְׁנֵי מִמְכָּרוֹ וְהֵשִׁיב אֶת הָעֹדֵף לָאִישׁ אֲשֶׁר מָכַר לוֹ וְשָׁב לַאֲחֻזָּתוֹ.


ספרא (מלבי"ם) פרשת בהר פרק ה:

"והשיב את העודף לאיש אשר מכר לו"-- מנין אתה אומר מכרה לראשון במנה ומכר הראשון לשני במאתים, מנין שאינו מחשב אלא עם הראשון? תלמוד לומר "לאשר מכר לו".  מכרה לראשון במתאים ומכר הראשון לשני במנה, מנין שאינו מחשב אלא עם האחרון? תלמוד לומר "לאיש"-- לאיש אשר בתוכה, דברי רבי.

[ד] ר' דוסתאי בן יהודה אומר מכרה לו מִמָנֶה מָנֶה והשביחה, והרי היא יפה מִמָאתים מאתים; מנין שאינו מחשב אלא מִמָנֶה מנה? תלמוד לומר "העודף"-- העודף שבידו.  מכרה לו במאתים והכסיפה והעמידה על מנה, מנין שאין מחשבין אלא במנה? תלמוד לומר "והשיב את העודף"-- העודף שבקרקע.


והשיב את העודף לאיש אשר מכר לו: הנה בחשבון זה יצויר דרכים הרבה, כגון אם הלוקח מכר לאחר, ויצויר שמכר בזול או ביוקר, ואיך יחשב וינכה? וחז"ל למדו "גאולתו" "גאולתו" מעבד עברי שהחשבון יהיה תמיד לטובת המוכר כמו ששם יהיה תמיד לטובת העבד.

ולשון "לאיש אשר מכר לו" סובל שני פירושים: ( א ) ללוקח הראשון, וזה מדויק מלשון "אשר מכר לו". ( ב ) במה שהוסיף מלת "לאיש" יש לפרש גם כן לאיש שמכר לו הלוקח, והוא הלוקח השני.  ולמדנו שיחשב המוכר תמיד לתועלתו וידו על העליונה.

ור' דוסתאי חקר על ציור אחר, שיצויר שהשדה השביחה בינתים, גם יצויר שהכסיפה, ויפול השאלה איך יהיה העודף? ומשיב כיון שכתב סתם "את העודף" ולא באר, אם עודף הכסף שקבל, אם עודף שיוי הקרקע, כי פתח "וחשב שני ממכרו" ואם כן העודף היא מחשבון סתום, כי אינו משיב עודף השנים כמ"ש (בסימן מה), ולמדנו שיהיה יד המוכר על העליונה לחשב, אם עודף של ממון, אם עודף שיווי הקרקע, לפי מה שיהיה לתועלתו.

וכל זה מובא בערכין (דף ל). ואמר דנפקא מינה בין רבי ור' דוסתאי דאייקר וזל ואייקר. לרבי דאמר "לאיש אשר בתוכה" אינו נותן אלא מה שנתן שני. ולר' דוסתאי הלא בין אם נלך אחר עודף ממון או קרקע הלא קבל מאתים והיא שוה מאתים.

סימן מזעריכה

ויקרא כה כז:
וְחִשַּׁב אֶת שְׁנֵי מִמְכָּרוֹ וְהֵשִׁיב אֶת הָעֹדֵף לָאִישׁ אֲשֶׁר מָכַר לוֹ וְשָׁב לַאֲחֻזָּתוֹ.


ספרא (מלבי"ם) פרשת בהר פרק ה:

"ושב לאחוזתו"-- בבעל אחוזה דברתי ולא במוכר למוכר.


ושב לאחוזתו: הוא מיותר ובא ללמד שאין לו לגאול רק אם ישוב לאחוזתו, לא אם רצה למכרה ללוקח אחר ולהרויח. ולמעלה בגאולת קרובים לא אמר "ושב לאחוזתו" כי הם גואלים לעצמם.

סימן מחעריכה

ויקרא כה כח:
וְאִם לֹא מָצְאָה יָדוֹ דֵּי הָשִׁיב לוֹ וְהָיָה מִמְכָּרוֹ בְּיַד הַקֹּנֶה אֹתוֹ עַד שְׁנַת הַיּוֹבֵל וְיָצָא בַּיֹּבֵל וְשָׁב לַאֲחֻזָּתוֹ.


ספרא (מלבי"ם) פרשת בהר פרק ה:

[ה] "ואם לא מצאה ידו" מה תלמוד לומר? מנין אתה אומר אם אינו ענין לבעל השדה תנהו ענין לגואל שיגאל כסדר הזה? תלמוד לומר "אם לא מצאה ידו..."; ולא ילוה.  "די השיב לו"-- ואינו גואל חציים.


ואם לא מצאה ידו די השיב לו: כפל תנאים אלה שצריך שימצא יד עצמו ולא על ידי הלואה וצריך "די השיב לו", ולא חציים. וזה כבר נשמע ממה שכתב "והשיגה ידו כדי גאולתו". ללמד שדינים אלה נוהגים גם בגואל. וכן מ"ש "וחשב עם קונהו" והדינים שיד המוכר על העליונה הוא הדין יד הגואל שהכתוב עונה על שני התנאים שאמר "ובא גואלו..והשיגה ידו", בשניהם הדין "וחשב את שני ממכרו", ועל שניהם אמר "ואם לא מצאה ידו".

סימן מטעריכה

ויקרא כה כח:
וְאִם לֹא מָצְאָה יָדוֹ דֵּי הָשִׁיב לוֹ וְהָיָה מִמְכָּרוֹ בְּיַד הַקֹּנֶה אֹתוֹ עַד שְׁנַת הַיּוֹבֵל וְיָצָא בַּיֹּבֵל וְשָׁב לַאֲחֻזָּתוֹ.


ספרא (מלבי"ם) פרשת בהר פרק ה:

[ו] "והיה ממכרו ביד הקונה אותו"-- לא בהקדש, אלא מוכר ברחוק וגואל בקרוב, ברע וגואל ביפה, ולווה וגואל חציים.  

[ז] אמר ר' שמעון מה טעם? לפי שבהדיוט אם הגיע יובל ולא נגאלה, חוזרת היא לבעלים. ובהקדש אם הגיע יובל ולא נגאלה, יוצאת לכהנים.


והיה ממכרו: דקדק לומר "ממכרו" ולא אמר "שדהו" או "והיה ביד הקונה אותו" ללמד שתנאים אלה -- לא ימכור..ולא ילוה ויגאל ולא יגאל לחציים, אינו נוהג במקדיש שדהו, כי בהקדש הורע כחו שאם לא יפדנו לא תצא ביובל לבעלים. ובערכין (דף ל) וקדושין (דף כ) למד לה מ"אם גאל יגאל", והספרא מפיק ליה שם לדרשה אחריתי.

ונפקא מינה בין ר' שמעון לרבנן לענין בית בבתי ערי חומה. לרבנן דומה לשדה אחוזה דכתיב "ממכרו", ולר' שמעון דומה להקדש כיון דגם כן הורע כחו, וכמ"ש בערכין (דף לא) לפירוש התוס' ד"ה תניא.

סימן נעריכה

ויקרא כה כח:
וְאִם לֹא מָצְאָה יָדוֹ דֵּי הָשִׁיב לוֹ וְהָיָה מִמְכָּרוֹ בְּיַד הַקֹּנֶה אֹתוֹ עַד שְׁנַת הַיּוֹבֵל וְיָצָא בַּיֹּבֵל וְשָׁב לַאֲחֻזָּתוֹ.


ספרא (מלבי"ם) פרשת בהר פרק ה:

"עד שנת היובל"-- שלא יכנס בה כלום.  נמצאת אומר: שדות וכספים משמיטים כאחד. יובל מוציא בתחלתו והשביעית משמטת בסופו (ס"א בסופה).


עד שנת היובל: עד ולא עד בכלל כי תיכף בראש השנה של יובל שדות יוצאות, ושמיטת כספים חל בסוף השנה, דכתיב "מקץ שבע שנים תעשה שמיטה". וכבר אמר בערכין (דף כח) דר' ישמעאל בנו של ר' יוחנן בן ברוקה הוא דאמר (למעלה סימן יז*) דמראש השנה הוא דחייל יובל. וזה ראיה למה שבארנו שם דמה ש?? ר' יוחנן בן ברוקה אין השדות חוזרות לבעליהם עד יום הכפורים הוא משום דסבירא ליה דיובל בתקיעה תליא, ושמא לא יתקעו. ולכן הדבר תולה. אבל כשתוקעים ביום הכפורים חל למפרע מראש השנה. וכל שכן לר' יהודה, סתמא דספרא, דסבירא ליה יובל אף על פי שלא תקעו, דלדידיה השדות חוזרות לבעליהם תיכף בראש השנה, וכמו שכתבנו בטוב טעם. ודברי הלחם משנה (פרק ד מהל ערכין וחרמין) וכן דברי הרא"ם תמוהים וכמו שהאריך המשנה למלך שם, עיי"ש.

סימן נאעריכה

ויקרא כה כח:
וְאִם לֹא מָצְאָה יָדוֹ דֵּי הָשִׁיב לוֹ וְהָיָה מִמְכָּרוֹ בְּיַד הַקֹּנֶה אֹתוֹ עַד שְׁנַת הַיּוֹבֵל וְיָצָא בַּיֹּבֵל וְשָׁב לַאֲחֻזָּתוֹ.


ספרא (מלבי"ם) פרשת בהר פרק ה:

"ויצא ביובל"-- אף מן ההקדש.

"ושב לאחוזתו"-- לרבות האשה.


ויצא ביובל: מיותר. ופירשוהו אף מן ההקדש. נראה דמלמד אף שהקונה הקדיש אותו -- יוצאת בלא דמים לבעלים הראשונים, והוא הספק שנסתפק המשנה למלך פרק ד מהל' ערכין לשיטת רש"י, עיי"ש. והטעם: כיון שצריך לצאת ביובל לא יכול להקדיש דבר שאינו שלו.

ומ"ש עוד "ושב לאחוזתו"-- לרבות האשה שרוצה לומר כל מי שהוא בעל אחוזה ישוב לאחוזתו באין הבדל.