אילת השחר (מלבי"ם)/פרק מ

כלל שעאעריכה

לשון ’הקרבה’ יבוא על ההולכה [כמו "והקריב את הכל"] והוא מענין ’קרב’ הנרדף עם ’נגש’. ובא גם על הזריקה. וחז"ל יפרשו אותו גם על ההקדש מענין קרבן . (ויקרא ס' לז. ועיין מצורע סימן מה . צו סי' קיח, סי' קיט[1]. אמור ס' קח, וסימן קטו)

ובמה שכתוב "והקריבו הכהנים" פירשו על הקבלה מענין קרב ותוך . (ויקרא סימן לז)

כלל שעבעריכה

לא מצאנו לשון 'הקרבה' על דבר שאינו קרב בפני עצמו ולא בא רק לתקן הקרבן.

  • ומה שכתב "תקריב מלח" בא ללמד שדינו כקרבן לדחות שבת וטומאה . ( ויקרא סימן קמז )
  • ותפס "וזאת תורת זבח השלמים אשר יקריב", הגם שלא דיבר מדיני הקרבה כלל, ללמד שדין הלחם כדין הקרבן . (צו סימן צח)

כלל שעגעריכה

על מביאי הקרבן ישמש בלשון הקרבה או לקיחה או הבאה על שמקדישים ולוקחים ומביאים.

ועל המקריבים כשציין שיעשה הקרבן בידו ישמש בלשון עשיה (צו סימן לט).  וכן כשידבר על כל פרטי עשיותיו יפול לשון 'עשיה' (ויקרא ס' רה, וסימן רמח. ועיין אמור ס' קעב)

ועל מה שתפס בעומר לשון 'הבאה' ובכבש שעמו לשון 'עשיה' -- יש דרוש . (אמור סימן קסא)

כלל שעדעריכה

ויש הבדל בין כשבא לשון 'עשיה' על הבעל חי -- שאז פירושו שיקדישהו או יקראהו בשם, ובין כשבא לשון 'עשיה' על הקרבן כמו "ועשה את החטאת" שפירושו שיעשה כל מעשיו ופרטיו לשם חטאת . (מצורע סימן נז)

כלל שעהעריכה

כל מקום שידבר על הבאת הקרבן מביתו ישמש בלשון הבאה ולא ישמש בלשון הקרבה, רק כשידבר על הגשת הקרבן שהוא בעזרה אל המזבח או על העלאת דמו ואיבריו. וכל מקום שבא לשון 'הקרבה' על הבאת הקרבן -- יש בו דרוש . (ויקרא סימן כה, וסימן רה)

כלל שעועריכה

ולא מצאנו בספר התורה שישמש על הקרבת עולה בפעל ’העלאה’ רק במעלה בבמה או על מזבח חדש. אבל במזבח שבמקדש ישמש בלשון 'עשיה' או 'הקרבה' או 'הקטרה'.

ומה שכתוב במצורע "והעלה את העולה" יש בו דרוש . (מצורע סימן סא, אחרי ס' קד)

ויש הבדל בין נדר ובין נדבה. שנדר הוא "הרי עלי" ונדבה "הרי זו". וגם נדבה פורט קרבן הבא על ידי נדבת הלב (אמור ס' קה). ושניהם נופלים בין על קרבנות מזבח בין על הקדש בדק הבית (אמור ס' קיח)

כלל שעזעריכה

יש הבדל בין שחט , טבח , זבח.

  • טבח וזבח יציינו מעמד הבעל חי אחר השחיטה; רק 'זבח' מציין לצורך מיוחד כגון לצורך שמחה וקראים או קרבן, ו'טבח' לא יציין רק שהוכן לאכילה. ונבדל מיתר שמות המורים על המתת החי במה ש'טבח' הוא לצורך כללי אבל 'זבח' הוא לצורך פרטי.
  • ושחט מציין איכות השחיטה באופן ידוע מן הצואר וכדומה מהלכות שחיטה

( צו סימן פא. ועיין שמיני סימן יג )

כלל שעחעריכה

יש הבדל בין זריקה , שפיכה , נתינה , הזיה (הנזכרים במתן דם הקרבנות).

  • ה'זריקה' וה'שפיכה' הם מתוך הכלי, הרבה בפעם אחד; השפיכה הוא מלמעלה למטה במקומו והזריקה היא אל הצד או מלמטה למעלה
  • וה'הזיה' וה'נתינה' הם ביד ומעט. רק 'הזיה' היא מרחוק שמזה טיפים בידו או על ידי אגודת איזוב, וה'נתינה' היא באצבע בנחת

( ויקרא ס' מ, וסימן מב, וסימן רכ, וסימן רעד )

כלל שעטעריכה

יציקה נרדף עם שפיכה רק שמורה שיוצק בצמצום על מרכז מיוחד . (ויקרא ס' רכח)

כלל שפעריכה

ויש הזיה גם מגוף העוף. ויש הבדל בינו ובין מצה. שהמזה אוחז בגוף העוף ומעלה ומוריד והדם ניתז מעצמו, והמוצה סוחט בין אצבעותיו . (ויקרא סימן שלד)

כלל שפאעריכה

אחר פעל הזה בא תמיד שימוש המ"ם -- "והזה מן". לבד בפר' אחרי כתוב "והזה אותו על הכפורת" שמציין בזה שלא יזה למעלה רק הזיה אחת. כי ההזיה החלקיית טיפים טיפים מציין במ"ם והזיה יחידית מצוין במלת "את" . (אחרי ס' מא). ועיין דקדוק פעל יזה . (צו ס' סא)

כלל שפבעריכה

ויש הבדל בין מצץ , מצה , מיץ.

  • מצץ מוצץ בפיו דבר שיש בו לחלוחית
  • מיץ סוחט המשקה הבלוע באיזה דבר
  • ומצה מורה על תמצית המקשה שבשולי הכלי. (ויקרא סימן פב)

כלל שפגעריכה

פעל חִטֵא בכבד מורה שמסיר החטא והחסרון ובא על זריקת הדם. וכן בא על הזיית אפר פרה על שמסיר חסרון הטומאה (צו ס' נח)

וכל מקום שנמצא פעל 'חטא' בכינוי -- שב הכינוי אל דבר המקבל ההזיה והטהרה. וכן בא על המתטהר בבנין התפעל.

ובג' מקומות בא הכינוי על החטאת עצמו ופירושו שעשה בהדם כמשפט חטאת (צו סימן נט, שמיני סימן ט)

ומצאנו שחז"ל פירשו מה שכתוב "וכל חטאת אשר יובא מדמה", וכן מה שכתוב "מדם חטאת הכפורים" שהוא שם נגזר מפעל 'חטא' בכבד ופי' דם הזיה . (צו סימן עב, אחרי סימן נ)


  1. ^ כאן הגהתי. ובדפוס כתוב "ויקרא לז מה צא קיח קיט" -- ויקיעורך