התורה והמצוה ויקרא א טז-יז
ספרא | מלבי"ם על פרשת ויקרא | מחבר:מלבי"ם
משנה תורה לרמב"ם | תלמוד בבלי
מפרשים על הספרא: קרבן אהרן | הראב"ד | הר"ש | רבינו הלל | חפץ חיים | עשירית האיפה | מלבי"ם | עזרת כהנים | דרך הקודש
סימן פה
עריכה
ספרא (מלבי"ם) פרשת ויקרא נדבה פרק ט:
[א] "והשליך אֹתה"-- כשרה ולא פסולה.
"אותה"-- לא חטאת העוף; "אותה"-- אותה בהשלכה, ולא עולת בהמה בהשלכה.
- [ב] הלא דין הוא! מה במקום שהכשיר את העור -- פסל בית הראי, מקום שפסל את העור -- אינו דין שיפסל בית הראי?! תלמוד לומר "אותה"-- אותה בהשלכה אין עולת בהמה בהשלכה.
[ הערה: איך דריש כל אלה הדרושים ממלת "אותה"? ]
והשליך אותה: יסוד מוסד בטבע הלשון ששני פעלים הבאים זה אחרי זה והפעל השני משלים וגומר פעולת הפעל הראשון, אם נזכר גוף הפעול אחר הפעל הראשון אז יבא הפעל השני סתם בלא כינוי ובלא מלת "את" המורה על הפעול. כמו: "ולקח הכהן מדם החטאת...ונתן על קרנות" (ויקרא ד, כה) (ויקרא ד', ל'-ל"ד) "והרים את אזכרתה...והקטיר" (ויקרא ב, ט)(ויקרא ו, ח) -- לא שייך לומר "ונתן אותו" "והקטיר אותו" או "ונתנו והקטירו" כי ההקטרה היא גמר פעולת ההרמה והנתינה היא גמר הלקיחה. וכל מקום שנלוז מן החק הזה דרשוהו חז"ל (וכמו שכתבנו באילת השחר כלל קנא). וכן כאן היה לו לומר "והשליך אצל המזבח" כי ההשלכה היא גמר פעולת ההסרה. וכבר בארנו (באה"ש כלל ק"נ) שכל מקום שידבר על ידי כינוי הדבוק אל מלת "את" (תחת שיכול לדבר בכינוי לבד) יש בו מיעוט ביחוד ודרשוהו חז"ל.
ולפי זה יש פה שני מיעוטים:
- ( א ) הכינוי שמיותר אחר פעל "והשליך"
- ( ב ) מה שנדבקה הכינוי אל מלת "את" שמורה גם כן מיעוט.
ומזה הוציאו חז"ל למעט: ( א ) שהפסולה אם עלתה על גבי המזבח (שדינה שלא תרד) אינו צריך להשליך המוראה והנוצה לבית הדשן, ( ב ) רק אותה ישליך, רצונו לומר עולת העוף, לא זולתה שהם חטאת העוף ועולת בהמה.
וכפי הנראה עיקר המיעוט על עולת בהמה (דהוה טעינין מדין קל וחומר (כמ"ש במשנה ב') דאחר שפסל בו את העור שקרב בעוף, כל שכן שיפסל בית הראי שפסול בעוף. והוה אמינא שמה שכתוב "והקרב ירחץ" היינו קרבים שאין בם ראי) אבל על חטאת העוף אינו צריך לומר מיעוט דהא אינו קרב רק נאכל לכהנים, ותפסיה אגב גררא.
סימן פו
עריכה
ספרא (מלבי"ם) פרשת ויקרא נדבה פרק ט:
[ג] "אצל המזבח"-- סמוך למזבח. "קדמה"-- למזרחו של כבש.
[הערה: למה לא פירש כפשוטו קדמה למזבח? ]
הנה מלת "אצל" תורה בכל מקום על הסמיכות; שבמה שכתוב "ואכלוה מצות אצל המזבח" -אף ששירי מנחה נאכלים בכל העזרה- מקשה באמת בזבחים (דף ס) וכי אצל המזבח אכלוה?, עיי"ש. ואמר בספרא (שמיני פרק א מ"ו) לפי שאמר אצל המזבח, אין לי אלא סמוך למזבח וכולי. ובמה שכתב "לא תטע לך אשרה כל עץ אצל מזבח", אף שאיסורו נוהג בכל העזרה (רמב"ם פ"ו מהל' עכו"ם ה"ט, ופ"א מהל' בהב"ח ה"ט) -- צריך לומר שלפי שהנטיעה שהיה נוהג בין העכו"ם היה בסבת המזבח.
ולכן אמר בספרא כאן וכן בפר' צו (צו פרק ב מ"ד) על "ושמו אצל המזבח" סמוך למזבח. וכן תרגם הירושלמי סמוך למדבחא.
והנה כפי הפשט משמע שהיה צריך להשליכו למזרח המזבח. אולם חז"ל בקבלתם למדו שישליכהו למזרחו של כבש שהוא בדרום המזבח. וילאו כל הפותרים למצוא חדתם. אבל מי כמוהם מבין עומק הלשון ודרכיו! כי עם העיון השקפתי שיש הבדל בין קדם ובין מזרח; ששם "מזרח" מציין מזרח השמש, ושם "קדם" מציין הצד הקודם במקום או במעלה. ובשביל זה נקרא צד מזרח בשם "קדם" על שהשמש עולה משם והוא הקודם לביאת האור על האופק.
ועל פי זה גם צד המזרחי של הבתים והערים נקראו בשם "קדם" כי בימים ההם היו פתחי הבתים ושערי הערים פתוחים למזרח על פי הרוב, וכמ"ש בתוספתא דמגילה (פרק ג) אין פותחין בתי כנסיות אלא למזרח שכן מצינו במשכן שנאמר "והחונים לפני המשכן קדמה מזרחה". [ועיין תוס' עירובין (דף יח:) ד"ה ולא]. ועל כן, במקום שצריך לבאר שצד מזרח יוקדם יאמר "קדמה מזרחה" כמו בדגלים-- "והחונים קדמה מזרחה", ובגבולים-- "משם עבר קדמה מזרחה" (יהושע יט); רוצה לומר שצד מזרח היה קודם בנסיעה או במקום.
ולפי זה בבית שאין פתחו במזרח, לא יצדק על מזרח שם "קדם". ואם כן המזבח שהיה מעלותיו בדרום ששם היה הכבש (כנ"ל סימן סה) לא יצדק על מזרח המזבח שם "קדם"; לכן פירשוהו שהיה במזרח הכבש, שמבואר אצלינו (לקמן סימן קמב) שאם יאמר שם "מזבח" בכלל יכלול גם הכבש. והיה בדרום המזבח, ומצד זה היה במזרח ובצד קדם לכניסה. ויצדק שם "קדם" בטוב.
ומבואר במסכת תמיד (פרק א מ"ד) שהיה רחוק מן המזבח לצד דרומו עשרים אמה. וכתב המפרש (שם) והתוס' במעילה (דף יא: ד"ה דישון) משום דכתיב "והשליך" ואין השלכה פחות מעשרים אמה. ודבריהם תמוהים. הלא כתיב "ותשלך את הילד תחת אחד השיחים" (בראשית כא), "השליכו אותו אל הבור" (שם לח). ועוד, מדוע לא הצריכו לפי זה שהשלכת ארץ ואזוב ושני תולעת אל תוך שריפה הפרה יהיה ממרחק כ' אמה? וזה אמת שפעל שלך מורה מרחוק, כי אם מניחו בידו על הארץ יאמר "מניח" או "משים" או "נותן". ו"משליך" היא מרחוק. (ומקושר בפעל זה גם מושג היאוש מן הדבר או העזיבה כמו "כי נשאתני ותשליכני" ומזה הצד אמר "ותשלך את הילד"). ומבואר פה שישליך אל הצד (שאם די שיפילו מלמעלה למטה במקום שעומד שם היה לו לומר "והסיר את מוראתו אל אצל המזבח" כמו 'להסיר מעל ראש אפרים על ראש מנשה' או "ויתנה אצל המזבח" כמ"ש בהרמת הדשן "ושמו אצל המזבח"). ושיערו כי המשליך אל הצד מגובה עשר אמות דבר קל כמו המוראה והנוצה נופל מרחוק כ' אמה.
גם הסברה נותנת כך, כי אחר שחצר המשכן היה רחבו מצפון לדרום חמשים אמה ממילא לא מבעיא לר' אליעזר בן יעקב שסבירא ליה בספרא (ויקרא נדבה פרק ז מ"א) ובזבחים (דף נט) ויומא (דף לז) דכוליה מזבח בדרום קאי, ומזבח של משה תפס חמש אמות, לא נשאר עד כותל הדרומי רק עשרים אמה, ממילא עשה מקום הדשן בצד הכותל והיה רחוק עשרים אמה מן המזבח. ולר' יהודה דאמר בזבחים (דף נח:) וביומא (דף טז) דהמזבח חציו בצפון וחציו בדרום, הא סבירא ליה בזבחים (דף נט:) דמזבח של משה מאמצעיתו היה מודד והיה ארכו ורחבו עשר אמות וחציו מחזיק ה' אמות בדרום.
ולר' יוסי דסבירא ליה (שם דף נח) דכוליה מזבח בצפון קאי, הא סבירא ליה (שם דף נט:) דמזבח של משה היה גובהו עשר אמות [וכן ר' יוסי הגלילי (שם) ור' אלעזר בזבחים (דף סג) שסבירא להו דכוליה מזבח בצפון], ע"כ סבירא להו כי גמיר גזירה שוה בגובהו הוא דגמיר דהא ס"ל שהמזבח היה רק חמש אמות כמו שמוכח בגמ' (שם) וביומא (דף טז). ולדידהו יש עוד טעם אחר, דאחר שהיה גובה המזבח עשר אמות היה רוחב הכבש ל"ב אמות בהכרח, כמבואר מדברי התוס' זבחים (דף סג ד"ה כל), ואם כן בין במשכן בין בבית עולמים לא היו יכולים להשליך יותר מכ' אמה שאחר שאנו מפרשים "אצל המזבח קדמה" למזרח הכבש, מבואר שאי אפשר להחזיק הכבש שיהיה קרוי "מזבח" רק עד עשרים אמה, שעד שם היה גובה הכבש לכל הפחות ג' אמות, שזה שיעור הקרוי "מזבח" (דאף למאן דאמר דהיה גובהו עשר סבירא ליה דג' אמות היה מקום המערכה שעליו אמר "שלש אמות קומתו" ושיעור זה נקרא "מזבח") ואחר עשרים אמה נפחת גובה הכבש בשפועו מג' אמות כמ"ש בזבחים (דף סג) אמר רבי בר חמא כל כבשי כבשים...חוץ מכבשו של מזבח שהיו שלש אמות ומחצה ואצבע ושליש אצבע. ולפי החשבון אחר כ"א אמות נתמעט מג' אמות. ומקום הדשן היה מחזיק אמה והיה מוכרח שישים בסוף אמה העשרים, לא יותר. וכל שהיה יכול להרחיק ההשלכה מן המזבח היה מרחיק, והבן.
ובמדרש איכה (בפתיחה זכור את בוראיך) ובמד' קהלת (על פסוק זה) א"ר חנינא המוראה דבר קל הוא והיה הכהן זרקו על הכבש שלשים ושתים אמה -- וצריך עיון.
סימן פז
עריכה
ספרא (מלבי"ם) פרשת ויקרא נדבה פרק ט:
"אל מקום הדשן"-- ששם היו נותנים את הדשן.
ר' חנניא בן אנטיגנוס אומר, שני בתי דשנים היו שם. אחד במזרחו של כבש ואחד במזרחו של מזבח. זה שבמזרחו של כבש - שם היו נותנים מוראת העוף ודשון מזבח הפנימי והמנורה; וזה שבמזרחו של מזבח - שם היו שורפים פסולי קדשי קדשים ואימורי קדשים קלים.
[ הערה: מאין לו שיהיה שני בתי דשנים? ומנא ליה שגם דישון מזבח הפנימי והמנורה נתונים במזרחו של כבש? ]
אל מקום הדשן: שהיה עוד מקום אחר במזרח המזבח ששם היו שורפים פסולי ק"ק ואימורי קדשים קלים ופרים ושעירים הנשרפין שאירע בהם פסול קודם זריקה כמו שמובא בזבחים (דף קד:). וזה נקרא "מקום השריפה", לא "מקום הדשן". (עיין תוס' יבמות דף ק ד"ה והשירים).
והנה כבר אנו יודעין מקומו ממה שכתוב "אצל המזבח קדמה" (כמו שכתבנו בסימן הקודם), אך הוסיף "מקום הדשן" ללמדנו ששם יהיה מיוחד גם לשאר דשנים. והנה דישון מזבח החיצון אינו צריך ללמוד מפה דהא אומר שם "ושמו אצל המזבח" (ויקרא ו, ג), ומתאחד עם מה שכתוב כאן "אצל המזבח קדמה" כמו שאמרו במעילה (דף יב) ובירושלמי דיומא (פרק ב הלכה ב). אך בא ללמד שיתן שם דישון מזבח הפנימי והמנורה; כי ממה שכתב "הדשן", בה"א הידיעה, מורה שיהיה מיוחד לכל הפחות על ב' ענינים עד שיהיה מקום ידוע מיוחד לדשן (וזהו שאמרו במעילה שם מנורה מנלן? 'דשן' "הדשן").
ונראה שלכן אמר "מקום הדשן", משום דדישון מזבח הפנימי והמנורה היו נבלעים במקומם כמ"ש ביומא (דף כא), לא כן דישון מזבח החיצון, לא היה נבלע לדעת ר"ת ביומא (שם) ובזבחים (דף סד ד"ה דישון) והמפרש בתמיד. ולכן אמר "מקום הדשן" -- אף על פי שאין שם דשן כי נבלע ולא נשאר רק מקומו כמ"ש בפסחים (דף עה) "על שפך הדשן" אף על פי שאין שם דשן.
סימן פח
עריכה
ספרא (מלבי"ם) פרשת ויקרא נדבה פרק ט:
[ד] "ושסע אֹתו"-- כשר ולא הפסול.
"אֹתו"-- אותו בשסוע ולא עולת בהמה בשסוע.
- הלא דין הוא! מה עולת העוף --שאינה טעונה נתוח-- טעונה שסוע, עולת בהמה --שטעונה נתוח-- אינו דין שתטעון שסוע?! תלמוד לומר "ושסע אותו"--אותו בשסוע ואין עולת בהמה בשסוע.
[ הערה: איך דריש שני דרושים ממלת "אותו" ]
ושסע אותו: כבר בארנו (באילת השחר כלל קן) שכל מקום שבא מלת "אותו" בא לדייק ולבאר רק אותו, לא זולתו. ואמרו חז"ל שממעט את הפסולה; שאף שהדין הוא שאם עלתה לא תרד, אינו צריך שסוע, רק קריבה שלימה כמו שהיא.
והנה יש לטעות על ידי דין קל וחומר שגם עולת בהמה טעונה שסוע, דהא חמורה מעוף שצריכה נתוח, וכל שכן שתטעון שסוע כעוף. אמנם אם כן היה לו לומר "ושסע אותה", בכינוי נקבה, ויסוב על שם "עולה" להורות שצריך שסוע מדין עולה. ובשכתוב "אותו", בכינוי הזכר, שמוסב על העוף, מבואר רק עוף טעון שסוע, לא עולה בכללה שהיא כולל עולת בהמה. וזהו שאמר "אֹתו"-- אותו בשסוע וכולי.
סימן פט
עריכה
ספרא (מלבי"ם) פרשת ויקרא נדבה פרק ט:
[ה] "בכנפיו"-- להכשיר את העור.
- הלא דין הוא! מה אם במקום שהכשיר בית הראי -- פסל את העור, כאן שפסל בית הראי -- אינו דין שיפסול את העור?! תלמוד לומר "בכנפיו"-- להכשיר את העור.
[הערה: אם כפירוש הרמב"ן שפירש "בכנפיו" במקום כנפיו, מנא לן להכשיר את העור? ואם כפרש"י "בכנפיו" שאינו צריך למרוט הנוצות, היה לו לומר להכשיר את הנוצות? ואם אין צריך קרא לנוצות היה לו לומר "ושסע אותו בעורו"? ]
ושסע אותו בכנפיו: רש"י ז"ל פירש שאינו צריך למרוט כנפי נוצתו. והרמב"ן טען עליו שהנוצה לא נקרא "כנף"; ועוד שאם כן לא זכר באיזה מקום ישסעהו, אם מלפניו אם מגבו. ועל כן פירש ב' של "בכנפיו" שהוא ב' המקום ורצונו לומר במקום כנפיו ישסעהו, דהיינו מגבו. ודבריו נכונים.
ומכל מקום בהכרח ידעינן מזה גם כן שאין צריך למרט נוצתו; כי יש הבדל בין שני השמות כנף ואבר. שהפרק העליון שבו מחוברים הנוצות נקרא "אבר",(?) והנוצות המחוברות בו שבם יעופף נקראו "כנף" כמ"ש "יפרוש כנפיו יקחהו ישאהו על אברתו" (דברים לב) -- שדרך הנשר לפרוש הנוצות בהם יקח גוזליו ועל האבר ישאם. ואמר "באברתו יסך לך ותחת כנפיו תחסה" (תהלים צב) -- שסך ומגין עם האבר, והחסיה ימצאו תחת צל הנוצות. וכן אמר "אם אברה חסידה ונוצה" (איוב לט). ואם כן, אם היה צריך למרוט הנוצות איך אמר "בכנפיו"? הלא אז לא נשאר רק האבר והיה צריך לומר "ושסע אותו באברתו"?
והנה זה שלא יסיר הנוצות אינו צריך קרא שלא גרע מצמר שבראשי כבשים ושער שבזקן תישים שהיה קרב. רק דהוה טעינין שצריך להפשט העור (דהא בבהמה שהכשיר בו בית הראי, פסל את העור. וכל שכן שבעוף שפסל בו בית הראי שהעור פסול), וממילא יוסר הנוצה בהכרח. וז"ש בספרא, הובא בשבת (דף קח), "בכנפיו"-- להכשיר את העור, רוצה לומר שאף שהפירוש כרמב"ן, במקום כנפיו, מדוע לא אמר "ושסע אותו מגבו"? ועל כרחך בא ללמד שישאר בו הנוצות כי אינו צריך להפשיט עורו.
סימן צ
עריכה
ספרא (מלבי"ם) פרשת ויקרא נדבה פרק ט:
[ו] "לא יבדיל": יכול הבדיל פסול? תלמוד לומר "והקטיר". אי "והקטיר", יכול אף על פי שמלקו בסכין? תלמוד לומר "אֹתו".
- מה ראית להכשיר בהבדלה ולפסול במליקה?
- אחר שריבה הכתוב מיעט! מפני מה אני מכשיר בהבדלה? שהיא לאחר הרציה; ופוסל במליקה שהיא לפני הרציה.
[ הערה: איך מוכח מן "והקטיר" דאם הבדיל כשר? והמפרשים יאמרו דוי"ו קדריש, וזה דבר שאין לו שחר. ]
ולא יבדיל והקטיר אותו הכהן: כפי חוקי הלשון וגדריו מלת "אותו" מיותר שהיה לו לומר "והקטיר הכהן" כמו שכתב בעולת הצאן "והקריב את הכל והקטיר המזבחה" ובמנחת מרחשת "והרים את אזכרתה והקטיר"; כי כבר בארנו (בסימן פה) שכל מקום שיבואו שני פעלים זה אחרי זה באופן שהפעל השני משלים פעולת הפעל הראשון, ונזכר גוף הפעול או הכינוי-הבא-תחת-השם אחר הפעל הראשון-- יבוא הפעל השני סתם, כמו: "ויקח משה את השם ויתן על קרנות המזבח" (ויקרא ח) ולא אמר "ויתנהו" או "ויתן אותו".
וכל מקום שבא הכינוי שנית דרשוהו חז"ל וכמ"ש באילת השחר (כלל פה). וגם כבר בארנו באילת השחר (כלל קן) שכל מקום שבא הכינוי דבוק אל מלת "את" בא למעט איזה דבר אחר זולתו. ואם כן במה שכתב פה "והקטיר אותו" יש שני יתורים: ( א ) הכינוי, ( ב ) מלת "את" שהכינוי דבק בו.
ואמרו חז"ל בספרא שאחד בא לרבות אם לא הבדיל שכשר. רוצה לומר שמה שכתב "והקטיר אותו" ולא כתב "והקטיר" סתם, לפי שאם יכתב "ושסע ולא יבדיל והקטיר" יהיה כולו מאמר אחד ונאמר שרק אם שסע ולא הבדיל, אז יקטיר; אבל אם שסע והבדיל-- לא יקטיר, כי פעל "והקטיר" כשבא בלא כינוי אחריו הוא גמר פעולה הראשונה. אבל על ידי שכתוב "והקטיר אותו" הוא מאמר בפני עצמו, בלתי נמשך על המאמר הראשון. שתחלה דבר משסוע בלא הבדלה ואחר כך "והקטיר אותו" מכל מקום - אף אם הבדיל; כי פה מדבר על העוף בכלל, לא על התנאי הנזכר במשפט שלפניו. וזהו שאמר בספרא יכול אם הבדיל פסול? ת"ל "והקטיר" -- רצה לומר דהא אומר מאמר חדש, "והקטיר אותו", מכל מקום.
אולם עדיין היה די אם היה אומר "והקטירו", בכינוי, שבזה היה גם כן מאמר בפני עצמו. ולמה אמר "אותו" שבא למעט -- ולא לזולתו? אמרו שבא למעט מלקו בסכין, ר"ל רק אותו שהוא עולת העוף הנזכר בפרשה שנעשה כמצותו, לא אם לא נמלק כמצותו; כמו שפירש שיש לפסול במליקה מפני שהוא לפני הרציה.
והנה הרמב"ם (פרק ו מהל' מעה"ק הלכה כב) כתב ואינו צריך להבדיל ואם הבדיל כשר. וטעמו מבואר בשרשיו (שורש ח) למנין המצות שכתב "כי מלת "לא" תתפרש אזהרה או שלילה, ורק מענין המאמר יודע לנו אם הוא אזהרה או שלילה. וע"כ "לא יבדיל" אשר בחטאת העוף הוא אזהרה כי השלילה תהיה למותר, כי מאין נאמר שצריך להבדיל, כי לא נוכל ללמדה מעולת העוף שמשונים בדיניהם. אבל "ושסע אותו בכנפיו לא יבדיל" אין ראוי למנותו מכלל הלאוין כי הוא שלילה ולדברי הכל אם הבדיל כשר. כי בעבור שאמר בעולת בהמה "ונתח אותו לנתחיו" היה עולה על הדעת שבעולת העוף גם כן; לכן אמר שאינו צריך להבדיל אבל אם הבדיל כשר, עיי"ש. אך מדברי הספרא לא משמע כדבריו דהא אמר שכשר מפני שהוא לאחר הרציה, ומשמע שבכל זה עבר בלאו. וכן בספר יראים כתב דאם הבדיל בשסוע לוקה, ועיין באילת השחר (כלל רכז).
סימן צא
עריכה
ספרא (מלבי"ם) פרשת ויקרא נדבה פרק ט:
[ז] "עֹלה"-- אף על פי שמיצה דם הגוף ולא מיצה דם הראש. או יכול אף על פי שמיצה דם הראש ולא מיצה דם הגוף?... תלמוד לומר "הוא".
"עֹלה"-- לשם עולה; "אשה"-- לשם אשים; "ריח"-- לשם ריח; "נחוח"-- לשם נחת רוח; "לשם"-- לשם מי שעשה את העולם.
נאמר בעולת בהמה "אשה ריח נחוח", בעולת העוף "אשה ריח נחוח", במנחה "אשה ריח נחוח" -- ללמדך שאחד מרבה ואחד ממעיט (ס"א ממעט) ובלבד שיכוין [אדם] את דעתו לשמים.
[הערה: מה שורש לדרושים האלה התולים על בלי מה? ]
עולה היא:
- כבר בארתי (בסימן סט) שיפלא מאד מדוע בקצת הקרבנות הזכיר בסוף "עולה היא" "מנחה/חטאת היא"', ובקצתם לא הזכיר זאת?
- (ב) שמה שכתב "עולה הוא" מיותר דהא פתח "ואם מן העוף קרבנו לעולה".
- (ג) שראינו בהרבה מקומות יחסר מלת "הוא" כמו בבן הבקר אמר "עולה אשה" ולא אמר פה[1] "עולה היא".
ועל פי זה דרשו חז"ל תמיד בזה. שבמה שכתב "עולה הוא" בא לרבות שאף בענין שהיה עולה על הדעת שאינו עולה, שלא נעשה בכל פרטיו, בכל זה - הוא עולה. ובמה שהוסיף מלת "הוא" שמרמז רק הוא הנזכר למעלה - בא גם למעט שבכל זה צריך שלא ישנה את ענינו. וקבלו פה שהריבוי הוא אף שלא מצה דם הראש, דהוה אמינא שבזה פסול דהא אמר "ונמצה דמו" שהוא כל הדם ובעולת העוף חלק הראש מן הגוף וכתב בכל אחד הקטרה לעצמו, הוה אמינא דהוא הדין אם לא מצה דם הראש-- פסול; ולכן אמר שבכל זה הוא עולה, כיתר עולות, שדי אם קבל וזרק והזה דם הגוף. ובכל זאת אמר רק "הוא", אם נעשה כמצותו שמצה דם הגוף, ואמר על זה בזבחים (דף סו) מאי תלמודא? אמר רבינא מסתברא דרוב דמים בגוף שכיח.
ובאר עוד מה שכתב "עולה..אשה" בא להורות שיהיה לשם עולה ואשים וריח, וכמו שבארנו למעלה (סימן נח).
והנה כפל זאת בעולת בקר וצאן ובעולת העוף, וכן במנחה, הגם שאין זה מעכב בדיעבד וכמ"ש התוס' בריש זבחים; וגם דהא לאחר הקטרת אימורים כתיב, ואין ללמוד מזה עכובא כמ"ש בזבחים (דף י) ובפרט שבמנחה אין לומר כן. ואמרו חז"ל בספרא, הובא בשבועות (דף טו) ומנחות (דף קי) שבא ללמד ששוה בעיני ה' מנחת נדבה של העני ועולת העוף עם עולת הבקר והצאן. כי אין הדבר תלוי בעצם הקרבן וכמוּתו, רק בכוונה ובמחשבת הלב לשמה.
- ^ נ"ל דצ"ל ולא אמר בה- ויקיעורך