אילת השחר (מלבי"ם)/פרק לז
כלל שכז
(עריכה)
יש כמה הבדלים בין דיבור ואמירה.
- האמירה אינה מבלי סמיכה אל אחר, ר"ל בכל מקום שבא פעל 'אמר' פירושו אמור לפלוני. והדיבור יהיה גם מבלי סמיכה אל אחר. (ויקרא ס' ג')
- ולכן פירשו חז"ל מלת "לאמר" -- לאמר לזולת (ויקרא ס' ו), ועוד כמה דרכים על מלת "לאמר" (שם, ומצורע סימן עט)
כלל שכח
(עריכה)
- הדיבור הוא כמו סוג וכולל כלל הדיבור. ותחתיו כמה מינים -- אמירה , עניה , שאלה , ציוי , הגדה . (ויקרא ס' ג)
כלל שכט
(עריכה)
ולכן כשאמר "דבר ואמרת" יציין במלת 'דבר' שעסק עמו בעסק הדיבור סתם, ובמלת 'ואמרת' מציין מה שיאמר לו בפרטות, ר"ל כזה וכזה תאמר . (ויקרא סימן ג, וסימן ט . אחרי סימן ב, וסימן ד', וסימן ט, וסימן קלח)
ומטעם זה סבירא ליה לר' יהודה דכל מקום שאמר דבר לאמר לאו הבא מכלל עשה עשה . (אמור סימן קיט)
כלל של
(עריכה)
אבל כשאומר "אמור ואמרת" הוא כפל לשון ויש בו דרוש (ויקרא ס' ג). ולחז"ל יציין הלכה למשה מסיני שאין לו יסוד בהכתוב (אמור ס' ג').
כלל שלא
(עריכה)
והדיבור יבא גם על מלה אחת יחידית אבל אמירה הוא רק על מאמר שיש בו הבנה (ויקרא ס' ג')
כלל שלב
(עריכה)
במלת דבר מציין הרחבת הדברים כדרך הדורש ומאריך ומרחיב דבריו. ועל כן יציין בזה מה שדבר השם עם משה פה אל פה ולמדו תורה שבעל פה ופרטי ההלכות באורך. ובאמירה מציין תורת הכתב כפי הלשון שנאמר לו . (ויקרא ס' ג, וסימן ד, וסימן ט . אמור סימן רח, ובכמה מקומות)
ועל פי זה ריבה גרים מן "ואמרת אליהם" על פי מה שבארתי באורך . (מצורע ס' קיט)
כלל שלג
(עריכה)
ועל כן לא נמצא "וידבר ה' לאמר" רק אצל משה שהיה נביא תורה, לא בשאר נביאים (ויקרא סימן ד, וסימן ו).
וכל מקום שאמר "וידבר..לאמר" -- הוא מצוה לדורות (אמור סימן רמא)
כלל שלד
(עריכה)
במקום שבאו דיבור ואמירה שלא אל הזולת תהיה האמירה בלב ולא כן הדיבור. רק בשמפרש "ודברתי אני עם לבי" (ויקרא סימן ג)
כלל שלה
(עריכה)
וכל הפעלים הבאים על הדיבור ישאלו גם על הלב (ויקרא ס' שיא).
ונמצא דיבור ואמירה על ידי אמצעי (ויקרא סימן ד)
כלל שלו
(עריכה)
מלת "דבר" יורה לפעמים כמלת ענין או עצם מה, כמו "על דבר שרי". וחז"ל השיבוהו תמיד אל עיקר הוראתו מענין דיבור מבטאיי שמשם הושאל (אחרי ס' פח באורך). כמו שכן דרכם בכל המלות המושאלים (כנ"ל סימן רמח).
כלל שלז
(עריכה)
מלת דְבַר יורה לפעמים על דבר שלם ולפעמים על דבר קצתיי. ויש בזה הבדל בין אם בא במשפט מחייב ובין אם בא במשפט שולל. התבאר באורך (ויקרא סימן רמד). ומצד זה מלת 'דבר' דינו כריבוי (שם סימן שא).
כלל שלח
(עריכה)
לשון "זה הדבר" לא בא בשום מקום על מצוה נהוגה לדורות. ומה שבא כן בשחוטי חוץ וראשי המטות בא לגזירה שוה (אחרי סימן פח).
כלל שלט
(עריכה)
הדיבור כשיסמך אל הזולת יתקשר עם מלת עם , את , אל , ועם למ"ד השימוש. אבל האמירה לא תתקשר רק עם מלת 'אל' ועם למ"ד השימוש. והטעם בזה כי הדיבור כשיתקשר עם מלת 'עם' או 'את' הוא הדיבור המשותף ששני המדברים מחליפים הדיבור זה עם זה. וזה לא יצדק באמירה על פי מה שנתבאר (בסימן שכז).
כלל שמ
(עריכה)
ויש הבדל בין דיבר אתו ובין דיבר עמו. ש"דיבר אתו" אחד מתחיל והוא העיקר, ו"דיבר עמו" המדובר משיב ומנצח. כמ"ש במ"ד על "בדברי עמך" (ויקרא סימן ג). ועל פי ההבדל בין 'אתו' ובין 'עמו' (לקמן סימן תקעט).
כלל שמא
(עריכה)
דיבור שאחריו ב' -- הוא דיבור של תלונה ושלא לכבוד (שמיני ס' נח). ומזה אמרו שדיבור קשה (ויקרא סימן ד).
כלל שמב
(עריכה)
כל לי ולו הסמוכים אצל 'דיבור' פירושם בשבילו כדעת רש"י (ויקרא סימן ד).
כלל שמג
(עריכה)
יש הבדל בפעל 'אמר' בין אם בא אחריו מלת "אל" או למ"ד השימוש. וכדעת הרש"פ (שמיני סימן כח, וסימן ל).
כלל שמד
(עריכה)
יש הבדל בין מגיד ובין אומר ומספר.
- המגיד מודיע דבר שלא ידע השומע ושרוצה לדעתו כי הדבר נוגע אליו
- מה שאין כן האומר יהיה גם בדבר בלתי חדש
- והמספר יהיה גם בדבר שאין תועלת להשומע בידיעתם
כלל שמה
(עריכה)
פעל בטה בא על הדיבור הקשה שתדבר הנפש בעת התפעלותה להרע או להטיב בנדר או בשבועה (ויקרא סימן ש)
כלל שמו
(עריכה)
פעל פלא מורה על דיבור מפורש בענין שצריך שפיטת הרעיון והמחשבה (אמור סימן קי)
כלל שמז
(עריכה)
יש הבדל בין הציוי ובין הדיבור והאמירה. שה'ציוי' היא רק על דבר שלטן ושהמצטוה יש לו איזה הכרח לעשות הציוי (צו סימן אלף), עד שלא יצדק ציוי על דבר שיעשה מעצמו מפני תועלתו (אחרי סימן פה).
כלל שמח
(עריכה)
בכל זה מצאנו על הציויים גם לשון 'דיבור ואמירה'. ולכן בכל מקום שהשתמש בלשון 'ציוי' יהיה באחד משלשה פנים.
- או שיציין הזריזות
- או התכיפות
- או המצוה לדורות
אבל הפרשיות שבתורה שמתחילים בלשון "צו את בני ישראל" צריך שימצאו ג' התנאים האלה ביחד. (צו סימן א)
כלל שמט
(עריכה)
יש הבדל בין 'צוה' שאחריו מלת "את" ובין 'צוה' שאחריו למ"ד, שזה מורה שיעשה בשבילו (ויקרא סימן ד). ולא יצדק 'ציוי' אל עצמו, רק לאחרים (תזריע סימן קסח . מצורע ס' ח, וסימן טו, וסימן פג, וסימן צג)