התורה והמצוה ויקרא ו יד
ספרא | מלבי"ם על פרשת צו | מחבר:מלבי"ם
משנה תורה לרמב"ם | תלמוד בבלי
מפרשים על הספרא: קרבן אהרן | הראב"ד | הר"ש | רבינו הלל | חפץ חיים | עשירית האיפה | מלבי"ם | עזרת כהנים | דרך הקודש
סימן מה
עריכה[א] "על מחבת בשמן"-- מלמד שטעונה כלי.
"בשמן"-- להוסיף לה שמן אחר.
- ואיני יודע כמה?
- הריני דן: זו טעונה שמן ומנחת נסכים טעונה שמן. מה מנחת נסכים - ג' לוגין לעשרון, אף זו - ג' לוגין לעשרון.
- [ב] או כלך לדרך זה: זו טעונה שמן ומנחת נדבה טעונה שמן. מה נדבה טעונה לוג אחד לעשרון, אף זו - לוג אחד לעשרון.
- [ג] נראה למי דומה: דנין מנחה שהיא באה תמיד ודוחה את השבת ואת הטומאה; ואל תוכיח מנחת נדבה שאינה באה תמיד ואינה דוחה את השבת ואת הטומאה!
- [ד] או כלך לדרך זה: דנין מנחת יחיד שהיא באה בגלל עצמה וטעונה לבונה ממנחת יחיד שהיא באה בגלל עצמה וטעונה לבונה; ואל תוכיח מנחת נסכים שאינה באה בגלל עצמה ואינה טעונה לבונה!
[ה] ר' ישמעאל בנו של ר' יוחנן בן ברוקה אומר: כשהוא אומר "מנחה תמיד" -- הרי היא לו כמנחת תמידין. מה מנחת תמידין - ג' לוגין לעשרון, אף זו ג' לוגין לעשרון.
ור' שמעון אומר, ריבה שמן במנחת חביתין וריבה שמן במנחת כבשים. מה מנחת כבשים - ג' לוגין לעשרון, אף זו ג' לוגין לעשרון.
- או כלך לדרך זו! ריבה שמן במנחת חביתין וריבה שמן במנחת אלים. מה מנחת אלים - שני לוגין לעשרון, אף זו - שני לוגין לעשרון!
- נראה למי דומה: דנים מנחה שכולה עשרון ממנחה שכולה עשרון ואל תוכיח מנחת אלים שאין כולה עשרון.
מלבים: על מחבת בשמן: דברי הספרא הובאו במנחות (דף נא.). ומקשה:
- הא גופא קשיא! אמרת "בשמן" להוסיף לה שמן והדר תני נאמר כאן שמן ונאמר במנחת נדבה שמן
(ר"ל דמשמע דר' ישמעאל בנו של ר' יוחנן בן ברוקה חולק עם ר' שמעון. דלר' ישמעאל בא "בשמן" לקבוע שמן ולמד ג' לוגין מן "מנחה תמיד"; ולר' שמעון אין צריך קרא לקבוע, רק להוסיף. והשתא במה שפתח "בשמן" - להוסיף שמן היא כר' שמעון ובמה שאמר נאמר כאן שמן ונאמר במנחת נדבה שמן - הוא כר' ישמעאל דאתי לקבוע; דלר' שמעון ליכא למפרך ממנחת נדבה -- דהא כאן נאמר "בשמן" להוסיף.
ויש בזה ג' פירושים:
- אביי אמר מאן תנא להוסיף? ר' שמעון ובדינא מאן מהדר ליה ר' ישמעאל -- מפרש שמשנה א' היא דברי ר' שמעון ש"בשמן" להוסיף, ואיני יודע כמה יוסיף - למד ממנחת נסכים. ומה שאמר [במשנה ב'] "או כלך לדרך זה וכולי" - זה קושית ר' ישמעאל דסבירא ליה "בשמן" לקבוע ומקשה דאם כן ניליף ממנחת נדבה שהגם שבצד אחד דומה למנחת נסכים שבאה תמיד ודוחה שבת וטומאה - בצד אחר דומה למנחת נדבה שהיא מנחת יחיד באה בגלל עצמה וטעונה לבונה. ועל כן למד ר' ישמעאל מן "מנחה תמיד".
- ור' שמעון אומר ריבה שמן במנחת חביתין וכולי -- רוצה לומר, הוא סבירא ליה ד"בשמן" לאוסופי אתי ולמד ממנחת נסכי פר.
- רב הונא בריה דר' יהושע אמר כולה ר' ישמעאל היא וה"ק בשמן להוסיף שמן. דאי לקבוע - לא צריך כיון דכתיב בה "על מחבת" - כמנחת מחבת דמיא. או אינו אלא לקבוע לה שמן דאי לא כתב רחמנא "בשמן" הוה אמינא תהוי כמנחת חוטא. הדר אמר תהוי נמי לקבוע לה שמן תיתי מדינא. ודן דינא ולא אתיא ליה, ואצרכא קרא סולת מנחה תמיד כדמסיים ר' ישמעאל מילתיה.
- דעת רב הונא שכל הברייתא דברי ר' ישמעאל. והכי פירושו: שתחלה הקדים ש"על מחבת" בא ללמד שטעונה כלי, כי כן דעתו באמת כפי המסקנא. אמנם הלא י"ל ש"על מחבת" בא לאקושי למנחת מחבת לענין שמן ולפי זה מ"ש "בשמן" אין צריך ואתי להוסיף. וי"ל ד"על מחבת" בא ללמד שטעונה כלי ולא ידעינן שמן מן הסברה כי י"ל שדינה כמנחת חוטא ואתי "בשמן" לקבוע. ועל זה פלפל בשני צדדי הספק.
- אמר הנה י"ל ש"בשמן" להוסיף לה שמן וא"י כמה הריני דן וכולי ממנחת נסכים. או כלך לדרך ש"בשמן" אתי לקבוע ואם כן י"ל שדומה למנחת נדבה, לא למנחת נסכים. ועל זה פלפל [במשנה ג' וד'] שאם אתי לקבוע לא ידעינן כמה ועל זה אמר ר' שמעון [במשנה ה'] שעל זה אמר "מנחה תמיד" ללמד שהיא כמנחת תמידין וממילא ידעינן שמה שכתב "בשמן" אתי לקבוע (דלכן צריך קרא "מנחה תמיד" כי אי אפשר ללמדה ממנחת נסכים). ואם כן מה שכתוב "על מחבת" אין פירושו שדומה כמנחת מחבת דאם כן אין צריך "בשמן" לקבוע, רק בא ללמד שטעונה כלי. וזה קוטב כל הפלפול, להכריח שמה שכתוב "על מחבת" בא ללמד שטעונה כלי.
- ור' שמעון חולק עליו וסבירא ליה ד"על מחבת" בא ללמד שדומה כמנחת מחבת ואם כן "בשמן" לאוסופי אתי ונלמדנה ממנחת נסכי פר. וסובר ד"מנחה תמיד" בא ללמד שדוחה שבת וטומאה. ור' ישמעאל בנו של ר' יוחנן בן ברוקה יסבר כדרשת ר' ישמעאל (מנחות נ, ב) שלמד "תעשה" - אפילו בשבת אפילו בטומאה.
- רבה אמר כולה ר' שמעון והכי קאמר בשמן להוסיף לה שמן דאי לקבוע לה שמן לא צריך כיון דכתיב בה "על מחבת" כמחבת דמי. ועד שלא יאמר בשמן יש לי בדין. ודן דינא לא אתיא ליה. ואצרכא בשמן. הדר אמר תהוי כמנחת פרים ואלים וכולי
- דעתו שכל המאמר [עד משנה ה'] הוא דברי ר' שמעון, שהניח כי "בשמן" להוסיף, כי לקבוע אין צריך דכתיב "על מחבת" ונדע שהוא כמנחת מחבת שצריך שמן. ומ"ש "הריני דן" הוא קושיא שהק' למה לי "בשמן" להוסיף הלא נדין מן הדין. והשיב שאם לא יכתב "בשמן" לא נדע מן הדין כי נדמנה למנחת נדבה.
- ור' ישמעאל חולק וסבירא ליה ד"בשמן" לקבוע ולמד ג' לוגין מן "מנחת תמיד". ור' שמעון באר לדעתו ש"בשמן" להוסיף ידעינן ממנחת פרים.
- ולפי זה מ"ש בראש הברייתא "על מחבת" - מלמד שטעונה כלי - אינה מדברי ר' שמעון, דלדידיה "על מחבת" להורות שצריך שמן למחבת, שמזה נדע שמ"ש "בשמן" הוא להוסיף. וזה ימתק מאד עם מ"ש בסדר ויקרא (סימן קכ) שר' שמעון שסבירא ליה במנחות (דף סג ודף צה:) דשתי הלחם ולחם הפנים כשרות בבית פאגי, לא סבירא ליה הדרוש מן "על מחבת" דטעונה כלי ולמד כלי למנחות כמו שלמד רבי במנחות (דף צו.). ולכן לשטתו למד לקבוע שמן מן "על מחבת", ו"בשמן" להוסיף. ורישא דברייתא הוא סתמא דספרא כר' יהודה לשטתיה דחולק שם על ר' שמעון וסבירא ליה דשתי הלחם ולחם הפנים על מעשיהם בפנים, דסבירא ליה מה דכתיב "תנור" דבעינן כלי והוא הדין מחבת. וכן יסבור ר' ישמעאל בנו של ר' יוחנן בן ברוקה, ולזה סבירא ליה דשמן לקבוע אתי. ואין להאריך יותר.
סימן מו
עריכה"תֵּעָשֶׂה מֻרְבֶּכֶת"-- מלמד שנעשית ברותחין כל צרכה. אין לך רבוכה בתורה אלא זו ורבוכה שבתודה ושבמילואים.
מרבכת: ונזכר עוד אצל תודה -- "סולת מרבכת" לקמן (ויקרא ז, יב) -- ובדברי הימים א' (דה"א כג, כט) "ולמחבת ולמרבכת". ופירשוהו חז"ל שהיא החליטה ברותחין.
ובמלואים למד במנחות (דף עח.) שהיה מורבכת [ושם פרש"י חולט בשמן, וכן משמע ממה שרצה ללמדו ממה שכתוב "וחלות לחם שמן אחת" שמן מה נינהי לא רבוכה. וכ"כ הרשב"ם רכה בשמן], כי מלואים דומה לחנוכת כהן שהיא רבוכה.
סימן מז
עריכה"תביאנה" - יכול לפני הנסכים? כשהוא אומר "תקריב"-- אף לאחר המוספין.
תביאנה וכולי תקריב וכולי: כבר בארתי באילת השחר (כלל קנו) שכל מקום שחזר פעל הציוי פעם שנית - בא ללמד שתעשה הפעולה בכל אופן. ויען שחביתין קודמין לנסכים ונסכים למוספים (כמו שסדר אביי משמא דגמרא (יומא לג, א)), ואם כן אם היה אומר "תביאנה" לבד נטעה שרק לפני הנסכים כסדרו. וכשכופל "תקריב" -- בכל אופן, ואף לאחר המוספין, וכל שכן לאחר הנסכים.
ומובא בירושלמי (פרק ב דיומא ה"ב). (ויש שם ובגירסת הספרא טעות סופר)
סימן מח
עריכה"תֻּפִינֵי"-- תאפה נא. ר' יהודה אומר "תֻּפִינֵי"-- תאפה נאה. ר' יוסי אומר תאפה רבה.
"מנחת פִתִים"-- מלמד שכופל אחד לשנים ואינו מבדיל[1]
תפיני: דע שהתי"ו הנוסף בראש האות לסימן השם יורה לרוב -
- או על דבר הגדול באיכות - ואז יבא השם גם בלשון יחיד כמו תרדמה תבערה תאניה תעלומה תלבושת. פירוש: תרדמה שינה עמוקה. תבערה גדולה. תלבושת קבוע.
- או שיורה על רוב הכמות ואז בא השם בלשון רבים: תעצומות תנחומות תהפוכות תערובות תלאובות תחנונים. בפרט אם השם בלשון זכר אז לא בא התי"ו בראשו רק להורות חוזק האיכות או הכמות.
ועל זה השקיף ר' יהודה ואמר "תפיני" - תאפה נאה -- רוצה לומר יפה. שיהיה איכות וכמות האפיה טוב וגדול.
והשם שכבר יש בו סימן השם ונוסף עליו נו"ן האמנתי"ו בא להקטין ענין כמו אדמוני אחורנית קדורנית. ופה אחר שיש תי"ו לסימן השם בא הנו"ן בסוף להקטיר[2] האפיה. ועל זה השקיף התנא קמא ואמר "תאפה נא", שלא יאפה כל צרכו; רק אפיה מועטת.
ור' יוסי השקיף על שני סימנים אלה הסותרות זו את זו בצירוף מה שבא השם בלשון רבים ונפרדו היא תופינים והונחו שני קצותיו ע"מ [=על משקל] תוּעִין כמ"ש הרד"ק (דף רג:) שמורה אפיות הרבה. ועל זה אמר תאפה רבה.
ובמנחות (דף נ:) רחב"א אמר ר"י אופה ואחר כך מטגנה ומביא לראיה תאפה נאה (ר"ל אפיה טובה, וזה לא יצויר רק אם אופה לפני הטיגון). ורב אסי אמר ר"י מטגנה ואחר כך אופה ומביא לראיה תאפנה נא.
ואמר שם דר' יוסי דאמר תאפנה רבה אית ליה נא ואית ליה נאה. ר"ל שהיא השקיף על סימן נו"ן האמנתי"ו שמורה נא ועל סימן התי"ו שמורה נאה. וכן על סימן הרבים שמורה אפיות הרבה. ולכן אופה תחלה ומקיים 'נאה' ואחר כך מטגנה ואופה שנית ומקיים 'נא'; כי על ידי הטיגון בטלה אפיה ראשונה.
וברמב"ם (פי"ג מהל' מעה"ק ה"ג) פירש בדרך אחר. ובן ברש"י שם עוד גירסא. ואני פירשתי לפי גירסא ראשונה ולפי הקרוב אל הפשט. ויש לכוין גם דברי הרמב"ם אל הדברים האמורים. ועיין בלח"מ שם וברא"ם וק"א. ואין להאריך.
ובמה שאמר מנחת פתים צריך לגרוס "מלמד שכופל אחד לשנים ואינו מבדיל". ותראה באור זה באורך בסדר ויקרא (סימן קכד); קחהו משם. אמנם הרמב"ם היה גורס "ומבדיל", שלכן כתב (פי"ג מהל' מעה"ק ה"ד) שחולק כל חלה לשנים כדי שיקריב החצי בבקר והחצי בין הערבים. וכן כתב הסמ"ג, וכמ"ש המשנה למלך שם. וכן היה גורס "ושנים לארבעה" כגירסת הספרים. אך לדעת הראב"ד שחולק יש לגרוס כמו שכתבנו. ואין כאן מקום להאריך יותר.
סימן מט
עריכה"תקריב ריח ניחח ליהו"ה" -
- יכול מה אהרן מביא בכל יום - אף בניו מביאים בכל יום? תלמוד לומר (ויקרא ו, יג) "זה"
- יכול, מה אהרן דוחה את השבת ואת הטומאה - אף בניו יהיו מביאים ודוחים את השבת ואת הטומאה? תלמוד לומר (שם,) "זה".
- מה אהרן מביא חצאים - אף בניו יהיו מביאים חצאים? תלמוד לומר (שם,) "זה".
- מה אהרן מביא שלשה לוגין לעשרון - אף בניו יהיו מביאים שלשה לוגין לעשרון? תלמוד לומר (שם,) "זה".
- מה אהרן מביא רבוכה - אף בניו יהיו מביאים רבוכה? תלמוד לומר (שם,) "זה".
תקריב ריח ניחח לה': הנה במנחת חביתי כהן גדול נמצאו חמשה ענינים מה שאינם בשאר מנחות:
(א) שיביא בכל יום כמ"ש "מנחה תמיד"
(ב) אף בשבת ובטומאה דכתיב "תמיד"
(ג) מחציתה בבקר ומחציתה בערב
(ד) "בשמן" להוסיף שמן ג' לוגין ויתר מנחות מביא לוג
(ה) מורבכת
ותחלה אמר "זה קרבן אהרן ובניו" שמדבר ממנחת חינוך של כהן גדול וכהן הדיוט ואחר כך מתחיל מן "מנחה תמיד מחציתה בבקר וכולי" לבאר משפט מנחת חביתין של כהן גדול. ולא ידענו אם הפרטים שהזכיר (שיהיה מחציתה בבקר ובשמן להוסיף שמן ומורבכת) מוסב גם על מנחת חינוך.
ובארו חז"ל בספרא שכיון שאמר "זה קרבן אהרן ובניו", הנה כינוי הרומז "זה" פורט רק הדבר הנוכח שאצלו, לא מה שאחריו [כמ"ש כלל זה לדעת חז"ל באורך למעלה (סימן כג)]. ואחר שהפסוק השלישי סיים "תקריב ריח ניחח" בלשון יחיד ולא אמר "תקריבו" -- מדבר רק בכהן גדול. לכן אמרינן שכל הפרטים האלה רק במנחת כהן גדול, לא במנחת חינוך, כי היא מובאת כיתר מנחות עם לוג שמן בלתי רבוכה ומביאה שלם.
אבל הרמב"ם (פ"ה מהל' כלי המקדש הי"ז) כתב שמעשה מנחת חינוך ומנחת חביתין שוה. סבירא ליה שהגם שמה שכתוב "מנחה תמיד מחציתה בבקר" היא רק במנחת חביתין -- מכל מקום התנאים שנזכרו בפסוק מיוחד בגוף עשיית המנחה - מנחת חינוך וחביתין שוים. וכן מורה פשוט הכתוב. שאל"ר[3] למה אמר "זה קרבן אהרן ובניו" אחר שהם מובדלים בכל עניניהם? ובהכרח שהגם שהם מובדלים בזמן ואיכות הבאתם - אינם מובדלים בענין עשייתם; ששניהם ג' לוגין שמן ורבוכה ותפיני. ומבואר שאחר שאמר "זה קרבן אהרן ובניו" באר תחלה במה שמובדלים זה מזה שהוא יקריב מנחה תמיד וחצאין ולא הם, ובפסוק שאחר כך באר במה דומים זה לזה; שעל מחבת בשמן תעשה מורבכת וכולי.
ויש לו משען ומשענה בדברי תוספות מנחות (דף עח.) ששם מבואר דמנחות חינוך באה רבוכה. וממלת "זה" אין ראיה דנדרש ביומא (דף ה.) לגזירה שוה. ובהוריות (דף ט.) "זה" באה חובה לו ולא אחרת.
וזה בעצמו כונת הגמרא מנחות (שם) כדדרש ר"נ בריה דר"ש משמיה דבר טבלא זה קרבן אהרן ובניו אשר יקריבו לה' ביום המשח -- וכי מה למדנו לבניו ביום המשחו? אלא מקיש חנוכו להמשחו. מה המשחו רבוכה אף חנוכו רבוכה ר"ל ששאל מדוע אמר "זה קרבן אהרן ובניו" והלא מובדלים המה בכל פרטיהם? ועל כרחך שבאופן עשייתן דומה חנוכו להמשחו (ר"ל קרבן חינוך לחביתין)