התורה והמצוה ויקרא ב ב
ספרא | מלבי"ם על פרשת ויקרא | מחבר:מלבי"ם
משנה תורה לרמב"ם | תלמוד בבלי
מפרשים על הספרא: קרבן אהרן | הראב"ד | הר"ש | רבינו הלל | חפץ חיים | עשירית האיפה | מלבי"ם | עזרת כהנים | דרך הקודש
סימן קא
עריכה
ספרא (מלבי"ם) פרשת ויקרא נדבה פרשה ט:
[א] 'והביא' "והביאה"-- שלא יביאנה חציים (ס"א שלא יביאה חציה); הא אם אמר "הרי עלי מנחה של שני עשרונים"-- לא יביאנה בשני כלים אלא בכלי אחד.
[ הערה: מה עול מצא בכינוי "והביאה" עד שהוציאה לדרשה? ]
והביאה: כבר בארנו (למעלה סימן פה) שדרך הלשון שאם יבואו שני פעלים זה אחרי זה (שהשני משלים וגומר פעולת הראשון) יבוא הפעל השני בלא כינוי; כמו "ולקח מלא המחתה גחלי אש והביא מבית לפרוכת" (ויקרא טז, יב), "לצוד ציד להביא..ועשה לי מטעמים והביאה לי.." (בראשית כז), "וישלחו את כתונת הפסים ויביאו אל אביהם" (שם לז). וכל מקום שבא הכינוי או הפעול-- יש בו דרוש. וכמ"ש באילת השחר (כלל קנא). ולמה אמר פה "והביאָהּ" בכינוי? אמרו חז"ל שבא ללמד שלא יחלק מנחה של שני עשרונות בשני כלים, וזה אומרו "והביאהּ" בכינוי היחיד, שלא יהיו שנים רק אחת.
סימן קב
עריכה
ספרא (מלבי"ם) פרשת ויקרא נדבה פרשה ט:
"אל בני אהרן"-- אפילו הם רבואות; וכן הוא אומר (משלי יד, כח) "בְּרָב עָם הַדְרַת מֶלֶךְ".
אל בני אהרן: הנה בעולת הבקר והצאן והשלמים תפס לשון רבים, "וזרקו בני אהרן", כי בבן הבקר והצאן דרך שיתעסקו כהנים רבים בעבודתם כמו שכתבנו למעלה (סימן נא וסימן נב) בשם המפרשים. ובעולת העוף וכן במנחה תפס עבודתה בלשון יחיד-- "והקריבוֹ הכהן", "והקטיר הכהן", "והרים הכהן" -- כי דרך שיתעסק בזה כהן אחד. ולמה תפס פה "בני אהרן" בלשון רבים? אמרו שבא להורות שהדרת מלך שיתעסקו כהנים רבים בעבודתו אף במנחה הקטנה: בהגשה, בקמיצה, בליקוט לבונה, במתן כלי, במליחה, בהולכה והקטרה -- משום חבובי מצוה. (ועיין באילת השחר כלל קסג).
סימן קג
עריכה
ספרא (מלבי"ם) פרשת ויקרא נדבה פרשה ט:
"הכהנים וקמץ"-- מלמד שהקמיצה מצות כהונה.
- הלא דין הוא! מה אם שחיטה --שקבע לה צפון-- לא קבע לה כהן, קמיצה --שלא קבע לה צפון-- אינו דין שלא יקבע לה כהן?!
- מליקה תוכיח! שלא קבע לה צפון וקבע לה כהן!
- לא! אם אמרת במליקה -- שקבע לה מזבח, תאמר בקמיצה שלא קבע לה מזבח! הואיל ולא קבע לה מזבח-- לא יקבע לה כהן!
- תלמוד לומר "הכהנים וקמץ"-- מלמד שהקמיצה מצות כהונה.
[ב] יכול מצוה שיקמצנה הכהן ואם קמצה זר תהיה כשרה? תלמוד לומר שוב (ויקרא ב, ט) "והרים הכהן"-- קבעה, שאם קמצה זר תהיה פסולה.
[ הערה: למה בקשו פה דין וחשבון שהייתי טועה שקמיצה אינו צריך כהן? הלא גם בלא מקום טעות מדוע נאמר דצריך כהן? והלא בכל מקום שגלה קרא שצריך כהן כמו "והקריבו הכהנים" לא דרש בספרא מקום לטעות שאינו צריך כהן, ומה נשתנה כאן? ]
הכהנים וקמץ: הנה מה שהזכיר במנחת סולת ונשנה במנחת מרחשת שתהיה הקמיצה על ידי כהן הוא לכאורה למותר שהלא באר זאת בפ' צו ששם נאמרו דיני המנחות בכללם-- "וזאת תורת המנחה הקרב אותה בני אהרן..והרים ממנו וכולי..". ונדע שקמיצת המנחות כולנה צריכות כהן. ופירשו חז"ל מפני שהיינו טועים ללמוד מדין קל וחומר שהקמיצה אינו צריך כהן ועל ידי זה נדחק לפרש שמה שכתב בפ' צו "והרים ממנו" אינו מוסב על הנושא שהזכיר מקודם ("הקרב אותה בני אהרן"), רק נפרש "והרים" כל מי שירצה; לכן הוצרך לפרש ביחוד שהקמיצה צריכה כהן. וכן הוצרך לשנות זה שנית במנחה מרחשת להורות שהדבר מעכב גם בדיעבד.
[ ובאר שהיינו טועין מדין קל וחומר משחיטה; שהגם שחמורה שטעונה צפון-- אינו צריך כהן. ושאין לדחות שמליקה תוכיח שגם כן צריכה כהן הגם שאין טעונה צפון -- כי מליקה יש לה חומרא אחרת שטעונה מזבח (כמ"ש בספרא (ויקרא נדבה פרשה ח מ"ד)), לא כן קמיצה שאין צריך צפון ולא מזבח (כמו שיתבאר לקמן משנה ה'), נטעה שאין צריך כהן. תלמוד לומר "הכהנים וקמץ". ]
סימן קד
עריכה
ספרא (מלבי"ם) פרשת ויקרא נדבה פרשה ט:
[ג] "וקמץ"-- קומץ אחד לעשרון אחד, קומץ אחד לששים עשרון.
- או "וקמץ"-- קומץ אחד לעשרון אחד, ששים קומץ לששים עשרון?...
- הרי אני דן! טעונה קמיצה וטעונה לבונה: מה לבונה-- קומץ אחד לעשרון אחד, קומץ אחד לששים עשרון; אף קמיצה-- קומץ אחד לעשרון אחד, קומץ אחד לששים עשרון!
- [ד] או כלך לדרך זו: טעונה קמיצה וטעונה שמן: מה שמן-- לוג אחד לעשרון אחד, ששים לוג לששים עשרון; אף קמיצה-- קומץ אחד לעשרון אחד, ששים קומץ לששים עשרון!
- [ה] נראה למי דומה. דנין דבר שכולו עולה לאשים מדבר שכולו עולה לאשים ואל יוכיח השמן שאין כולו עולה לאשים.
- או כלך לדרך הזה: דנים דבר שמעוטו-מעכב-את-רובו מדבר שמעוטו-מעכב-את-רובו, ואל תוכיח לבונה שאין מעוטה-מעכב-את-רובה...
- תלמוד לומר "וקמץ"-- קומץ אחד לעשרון אחד, קומץ אחד לששים עשרון.
[ הערה: איך מוכח מן "וקמץ" דקומץ אחד לששים עשרון? ומנא לן דלבונה קומץ אחד לששים עשרון? וכבר נתקשו בזה הראב"ד והקרבן אהרן ולא מצאו מענה. ]
אל בני אהרן הכהנים וקמץ: הנה בא השם בלשון רבים והפעל "וקמץ" בלשון יחיד, והוא זרות בלשון כמו שחשבם הרד"ק במכלול (דף ח). והיה לו לומר "וקמצו" כמו "וזרקו" ודומיהם. ואמרו חז"ל מפני שהקמיצה אינה דומה ליתר עבודות שאפשר שיעשו על ידי שנים --זורקים ומוליכים ומקטירים-- אבל הקמיצה שצריכה להיות בימין הכהן ואין במנחה רק קומץ אחד, אי אפשר שיקמצו שני כהנים. ומזה מבואר דגם המנחה של ששים עשרון (דיותר מזה אי אפשר להביא בכלי אחד כמ"ש רש"י במנחות (דף יח:), ולא כקרבן אהרן שפירש על פי דברי רש"י במנחות (דף קג:)) אינו קומץ ממנה רק קומץ אחד, דאי לאו כן היה יכול לאמר "וקמצו" בלשון רבים שמשכחת שיקמצו כהנים רבים ממנחה אחת שיש בו כמה עשרונות.
ובאר (במשנה ג' ד' ה') שאם נרצה לדעת זאת מן הסברה יש פנים לכאן ולכאן: כי הלבונה שבאה עם המנחה -- די בקומץ אחד לששים עשרון; והשמן שבא עמה צריך לוג לכל עשרון. והקומץ דומה בצד אחד ללבונה שכולו עולה לאשים, מה שאין כן השמן נאכל לכהנים; ובצד אחד דומה לשמן דשניהם מעוטו מעכב את רובו (כדתנן במנחות (דף כז)), מה שאין כן הלבונה אם חסרה אחר קמיצה כשרה (לר' יהודה סתמא דספרא כנ"ל פרק י משנה ח). ולכן צריך קרא.
והנה מה שהביא דלבונה די בקומץ לששים עשרון נדחקו הראב"ד והקרבן אהרן מנלן זאת. ונראה שידענו זאת מלחם הפנים שלמד בספרא (אמור פרק יח מ"ז) ממה שכתוב 'אזכרה' שהוא מלא הקומץ לכל סדר, ושם כל חלה מחזקת שני עשרונים, ואם צריך קומץ לכל עשרון היה צריך י"ב קמצים לכל סדר. ומה שהביא דשמן צריך לוג לכל עשרון הוא כדברי חכמים בספרא מצורע (מצורע מצורע פרשה ד מ"ה) ובמנחות (דף פח), דפסק כן הרמב"ם (פי"ג מהל' מעה"ק הלכה ז).
סימן קד*
עריכה
ספרא (מלבי"ם) פרשת ויקרא נדבה פרשה ט:
"וקמץ משם"-- ממקום שרגלי הזר עומדות. בן בתירא אומר מנין שאם קמץ בשמאל-- [יחזיר ו]יחזור ויקמוץ בימין? תלמוד לומר "משם"-- ממקום שקמץ כבר.
וקמץ משם: מלת "שם" הונח על המקום ויבא לרוב על המקום הכללי-- "ויעתק משם ההרה", "שם שם לו חק ומשפט". ולפעמים יבא גם על כלי שהוא מקום להחזיק איזה דבר כמו "ונתת שמה מים" -- שהיה יכול לאמר "ונתת בתוכו" או "ונתת בו מים"; ותפס מלת "שם" בבחינת שיהיה הכיור מקום להמים שבתוכו. ולא יצדק זה רק על הכלי שהוא מקום לאיזה דבר, אבל פה שיכוין שיקמוץ מן המנחה, לא יצדק מלת "משם", רק היה צריך לומר "וקמץ ממנה". ואמרו חז"ל בספרא (והובא במנחות (דף ו:) ו(דף ח:) ובזבחים (דף סג)) שרומז במלת "משם" על המקום הכללי, שהזר המביא המנחה אל בני אהרן (כמו שכתב "והביאה אל בני אהרן הכהנים") עומד שם, ומשם יקמוץ הכהן. וקמ"ל דאף על גב דהגשה שלפני הקמיצה הוא אל המזבח, אין הקמיצה צריכה מזבח.
ובן בתירא סבירא ליה דמלת "משם" מציין הכלי שהמנחה בה, ורוצה לומר ממקום שקמץ כבר יוכל לקמוץ שנית; וזה אם קמץ תחלה בשמאל (והוא הדין לשאר כל הפסולים שקמצו) -- אית ליה תקנתא בחזרה.
סימן קה
עריכה
ספרא (מלבי"ם) פרשת ויקרא נדבה פרשה ט:
[ו] "מלא קֻמצו"-- יכול מלא קומצו מבורץ? תלמוד לומר (ויקרא ו, ח) "בקמצו". אי "בקמצו" יכול יקמוץ בראשי אצבעותיו? תלמוד לומר "מלא קמצו". הא כיצד? חופה את פס ידו במחבת ובמרחשת, מוחק בגודלו ובאצבעו מלמעלה ומלמטה.
[ הערה: מה שאמר חופה את פס ידו משמע כל היד, וזה סותר למה שאמרו ביומא דרק חופה ג' אצבעותיו. והקרבן אהרן כתב שמכאן יש סייעתא להרמב"ם שכתב שקומץ בכל היד. ואם כן יקשה על הגמ' מברייתא דפה. ומה זה שסיים במחבת ובמרחשת דוקא? ומה זה שאמר מוחק בגודלו? וזה הפך ממה שאמר חופה פס ידו? ודברי הגמ' ביומא שסיים רב פפא "מלא קמצו" כדקמצי אינשי, הפך רב וברייתא דשם תמוה. ]
וקמץ..מלא קומצו: הנה במנחת סולת וכן במנחת חוטא (ויקרא ה, יב) אמר "וקמץ מלא קמצו". ובתורת המנחה (בפר' צו) אמר "והרים ממנו בקמצו". והנה רש"י כתב חופה שלשה אצבעותיו על פס ידו וקומץ. והרמב"ם (פ"ג מהל' מעשה הקרבנות הי"ג) (פרק יג מהל' מע"הק הי"ג) כתב פושט אצבעותיו על פס ידו.
וכפי המבואר מפשטות דברי הספרא, שרק במחבת ובמרחשת חופה את פס ידו ומוחק בגודלו ובאצבעו -- לא במנחת סולת; כי באמת הקמיצה הוא כדקמצי אינשי, בכל פס ידו, רק שבמחבת ומרחשת שהם מנחות האפויות, שקומץ אחר האפיה, הפתיתין יוצאין מן פס היד ובזה הקומץ פסול בהם, מוכרח להשוות ולמחוק בגודלו ובאצבעו. וזהו שאמר במחבת ומרחשת מוחק בגודלו -- דוקא במחבת ומרחשת, לא במנחת סולת. וכן כתב הרע"ב (פרק א דמנחות מ"ב) שרק במנחות האפויות היה מוחק, לא במנחת סולת. והרדב"ז בתשובה (ח"ב ס' תשי"ב) פירש כן גם לדעת הרמב"ם. ולכן, במנחת סולת וכן במנחת חוטא כתב "מלא קמצו" כי בהם היה קומץ מלא היד, ובפר' צו ששם מדבר מכל המנחות שרובם אפויות אמר "והרים..בקמצו" -- כי במנחות האפויות לא יכול לקמוץ מלא הקומץ שאז יהיה מבורץ, וצריך למחוק בגודל ובאצבע והיה רק "בקומצו".
ובזה תבין דברי הגמ' במנחות (דף יא.) א"ל אביי לרבא כיצד קומצין. א"ל כדקמצי אינשי. איתיביה זה זרת וזה קמיצה אלא להשוות. היכי עביד? אמר רב חופה ג' אצבעותיו וקומץ. תניא נמי הכי "מלא קמצו"-- יכול מבורץ? ת"ל "בקמצו". אי "בקמצו" יכול בראשי אצבעותיו? ת"ל "מלא קמצו". הא כיצד חופה ג' אצבעותיו על פס ידו וקומץ במחבת ומרחשת מוחק בגודלו מלמלעלה ובאצבעו קטנה למטה וזו הוא עבודה קשה שבמקדש. א"ר פפא פשיטא לי "מלא קמצו" כדקמצי אינשי. וכבר תמה הכסף משנה דאיך פליג רב פפא על רב ועל ברייתא? ולמה שכתבתי הנה הקומץ הוא אמת כדקמצי אינשי שהוא מלא היד, וביאר רבא שמה שתני זה זרת וזה קמיצה הוא להשוות, ר"ל במנחות האפויות, שהפתיתין בורצין חוץ מהיד וצריך להשוות -- אז ימחוק בגודל ובקומץ. ועל זה פירש רב חופה ג' אצבעותיו וקומץ - ר"ל במקום שצריך להשוות. והביא הברייתא דספרא שבמחבת ומרחשת מוחק בגודלו ובאצבעו. ועתה בא רב פפא לבאר הדבר, שזה רק במחבת וברחשת שלכן כתיב בהם "והרים ממנו בקמצו", כי בם צריך להשוות ואי אפשר לקמוץ מלא קומצו; אבל "מלא קמצו"-- כדקמצי אינשי, ר"ל מנחת סולת שכתוב "וקמץ מלא קמצו" צריך לקמוץ מלא היד כדקמצי אינשי, כי אין צריך להשוות.
[ ויותר נראה שיש לגרוס בברייתא המובא בגמ' (מנחות (דף יא), (יומא דף מז:)) "חופה אצבעותיו על פס ידו", כמו שהיא בספרא ולמחוק מלת "שלש". ופירושו שבמנחת סולת חופה אצבעותיו על פס ידו ובמחבת ובמרחשת בהם מוחק בגודלו. ובזה נבין השינוי במנחת סולת ובמנחת חוטא, וכן במנחת סוטה (במדבר ה, כו) כתיב "וקמץ"; ובמנחת מרחשת ובפר' צו כתיב "והרים". כי מנחת סולת וחוטא וסוטה שהיו של קמח נהי' קומץ מלא היד, יצדק "וקמץ" שהונח בעצם על שממלא ידו. לא במנחות האפויות שנזכרו בפר' צו. וכן מנחת מרחשת לא יכול לכתוב "וקמץ" כי היה רק בג' אצבעותיו -- לכן כתוב "והרים".
ובזה נבין מה שדריש בספרא הובא ביומא (דף מז) ובמנחות (דף יט:) ממה שכתוב "והרים ממנו בקמצו" שלא יעשה כלי למדת קומצו, והלא זה צריך לדרשה שלא יהיה מבורץ? אך אחר שבמנחות האפויות אינו לוקח מלא קומצו משום דאז יהיה מבורץ ולכן מוחק באצבעו. ולמה לא ימחוק בכלי או בידו האחרת? ועל כרחך שצריך לעשות הכל בקומצו, בלי אמצעי, וכל שכן שלא יעשה כלי למדת קומצו. וז"ש התוס' שם דתרתי שמעית מינה.
סימן קו
עריכה
ספרא (מלבי"ם) פרשת ויקרא נדבה פרשה ט:
[ז] 'מלא קמצו סלת'-- יכול מקום הקמיצה יהיה סולת והשאר יהיה קמח? תלמוד לומר 'מסֹלת'. אי "מסֹלת" יכול מקום הקמיצה והצדדים יהיה סולת והשאר יהיה קמח? תלמוד לומר "מסלתה"-- שתהיה כולה סולת; "ומשמנה"-- שתהיה כולה שמן.
[ח] 'מסלתה ומשמנה' (ויקרא ב, טז עיי"ש)-- שתהיה הסולת בלולה בשמן.
דבר אחר: "מסלתה"-- שאם חסר סלתה כל שהוא-- פסולה; "ומשמנה"-- שאם חסר שמן כל שהוא-- פסול.
[י] "מלא קמצו מסלתה ומשמנה"-- שאם קמץ ועלה בידו צרור או גרגיר מלח או קורט של לבונה-- פסול.
[ הערה: איך הוציא ממלות אלה דרושים הרבים שחשב פה? והמפרשים העלו פילא בקופא דמחטא. (ב) למה דריש הדרוש שבמשנה ט' שנית בספרא פר' צו פ"ב משנה ה, הלא כבר נלמד פה? ומדוע לא דריש שם יתר הדרושים? ולה כפל הכתובים, הלא כבר נלמד פה? וגם עוד בא במנחת בכורים "מגרשה ומשמנה", ומה ידרוש בו? ]
מלא קומצו מסלתה ומשמנה: זה כפול במנחת בכורים "והקטיר את אזכרתה מגרשה ומשמנה", ומשולש בפר' צו "והרים ממנו בקומצו מסולת המנחה ומשמנה". ונדרש פה לשלש דרשות:
- מ"ש פה במנחת סולת "מסלתה ומשמנה" בכינוי הה"א מוכרח בלשון, שאם יאמר "וקמץ סולת ושמן" נאמר שדי אם קומץ סולת הגם שהשאר קמח. וכן אם יאמר "וקמץ מסולת ומשמן" לא נדע עדיין שכל העשרון צריך להיות סולת, ולא יהיה משמע רק שמקום הקמיצה והצדדים יהיה סולת והשאר יכול להיות קמח. מה שאין כן כשאומר "מסלתה ומשמנה" מבואר שכל העשרון של המנחה צריך להיות סולת ושמן. וכן ממה שכתב "מסלתה ומשמנה" בוי"ו החיבור, מבואר שיהיה הסולת והשמן בלולים זה בזה ויקמוץ משניהם.
- ( ב ) אומר (במשנה ח) שמה שכתב במנחת בכורים שנית "מגרשה ומשמנה" (מה שתפס "מסלתה" שגרת לישן הוא להורות שהדבר כפול כי מה שכתוב "מגרשה" הוא כמו "מסלתה") בא להורות בכינויי הה"א שיהיה סולת המנחה והשמן שלמים, שאם חסר כל שהוא-- פסולים. (וזה מובא במנחות (דף ט) (ודף כז). ושם אומר שממה שכפל הוי"ו ומשמנה במנחת סולת ובכורים מורה עכובא לסולת ושמן דמעכבים זה את זה)
- ( ג ) אמר (במשנה ט) שמה ששלש לכתוב בפר' צו "מסולת המנחה ומשמנה" ולא אמר "מסלתה" -- כפל שם "מנחה" מורה מסולת של אותו מנחה ולא ממנחה אחרת. ומכאן אמרו שתי מנחות שלא נקמצו וכולי, כמו שמובא במנחות פ"ג מ"ג). ותראה שדרשה זו הוכפלה בספרא (צו פרק ב מ"ה), וזה לאות כי למד אותה מפסוק דשם. והוא עפ"י היסוד שהתבאר (סימן למד) שאין דרך להחזיר את השם בכל פעם, רק יזכירהו על ידי כינוי. ואם חזר את השם מורה רק המנחה הזאת.
ואמרו (במשנה י) שממה שכתוב "מלא קמצו מסלתה" מבואר מפשטות הלשון שצריך שיהיה קומצו מלא מן הסולת והשמן, לא מדבר אחר. ( ולפי הדקדוק היה צריך לומר "וקמץ מלא קמצו משם מסלתה...", כי השמות הבאים ביחוס שממנו להורות המקום צריכים להיות סמוכים זה לזה, ועל כרחך בא לדרוש מלא קומצו מסלתה, עד שמלת "משם" מבאר פעל "וקמץ" ומלת "מסלתה" מבאר "מלא קמצו". ) ומזה הוציאו דאם קמץ ועלה ביוד צרור...-- פסול, כמ"ש במשנה מנחות (דף ו). ושם בגמ' (דף יא) מפרש כל הני למה לי. צריכא דאי תנא צרור וכולי...
סימן קז
עריכה
ספרא (מלבי"ם) פרשת ויקרא נדבה פרשה ט:
"מסלתה ומשמנה על כל לבונתה" (ויקרא ו, ח עי' מלבי"ם)-- שתהיה שם לבונה בשעת הקמיצה.
"על כל לבונתה והקטיר"-- שילקט לבונה ויעלה לאשים.
[ הערה: איך יוכיח שני דרשות מן "על כל לבונתה"? והלא זה נשנה במנחת בכורים (ויקרא ב, טז) ומשולש בפ' צו (ויקרא ו, ח). ומה ידרוש שם? ולמה הוכפל מאמר זה בפר' צו? ]
מסלתה ומשמנה על כל לבונתה:
- זה כפול במנחת בכורים (ויקרא ב, טז) "מגרשה ומשמנה על כל לבנתה". ופירשוהו במנחות (דף כז.) שהוא כפול ללמד שהקומץ והלבונה מעכבין זה את זה. (ועיי"ש בדף יט (דף יט.) ובתוס').
- ועוד הוא משולש בפר' צו-- "והרים...מסולת המנחה ומשמנה ואת כל הלבונה אשר על המנחה והקטיר". ושם בספרא (צו פרשה ב מ"ה) חזר שני הדרושים המוזכרים פה; ומבואר שדריש ממה שכתוב פה "על כל לבונתה והקטיר" שילקט הלבונה ויעלה לאשים. וממה שכתוב בפר' צו "ואת כל הלבונה אשר על המנחה" דריש שתהיה הלבונה בשעת קמיצה על המנחה.
סימן קח
עריכה
ספרא (מלבי"ם) פרשת ויקרא נדבה פרשה ט:
[יא] 'והקטיר הקומץ' (ויקרא ב, ב עיי"ש ובמלבי"ם)-- אף על פי שאין שירים.
נטמא הקומץ או אבד, יכול יאכלו הכהנים בשירים?
- ודין הוא! ומה במקום שהורע כח המזבח בשתי הלחם ובלחם הפנים-- יפה כח הכהנים בהם; מקום שיפה כח המזבח בקומץ-- אינו דין שיפה כח הכהנים בשירים?!
- מה אני מקיים (ויקרא ב, ג) "והנותרת מן המנחה לאהרן ולבניו קדש קדשים מאשי השם"? --אין להם אלא לאחר מתנת האשים.
[ הערה: איך מוכיח מן "והקטיר" אף שאין שירים? ומה שאמר בקרבן אהרן מדלא כתוב "והקטירו", הלא כן הלשון תמיד לומר "והקטיר" בלא כינוי? ]
והקטיר הכהן את אזכרתה המזבחה: מה שכתב "את אזכרתה" מיותר משני טעמים:
- ( א ) שכבר בארנו שאין דרך הלשון להחזיר השם בכל פעם, רק יסמנהו על ידי כינוי, והיה די לאמר "והקטירו" או "והקטיר אותו" - שהוא הקומץ, או "והקטירם" על הקומץ ולבונה שהזכיר כבר, ולמה כפל שם הפעול?
- ( ב ) כבר בארנו (בסימן פה) שדרך הלשון שכאשר יבואו שני פעלים על פעול אחד באופן שהפעל השני משלים וגומר פעולת הפעל הראשון, יזכיר את הפעל השני סתם בלא כינוי, כמו שאמר תמיד: "והקטיר המזבחה" בלא כינוי. וכל מקום שבא הכינוי, יש בו דרוש. וכן פה שפעל "והקטיר" משלים את פעל "וקמץ" היה לו לאמר "והקטיר המזבחה" אף בלא כינוי, וכל שכן שאין ראוי שיכפל שם הפעול.
ומבואר אצלנו שבכל מקום שבא השם שלא לצורך יש בו דרוש. ובארנו באילת השחר (כלל קמ) שאחד מדרכי הדרוש בזה שבא לדייק שדי בגוף הפעול שמזכיר עתה, רוצה לומר-- שאם יכתב "והקטיר המזבחה" יהיה מוסב על מה שאמר תחלה "וקמץ..והקטיר", שמדבר שנוטל הקומץ ומשאיר השירים. ובא לדייק שבכל אופן יקטיר אזכרתה, אף שאין שירים רק האזכרה לבדה, כי במה שחזר שם הפעול הוא משפט בפני עצמו בלתי תלוי בהקודם ואמר דע שתמיד יקטיר אזכרתה לבדה מבלי יביט אם יש שירים או לא. ואתיא כר' אליעזר כמ"ש במנחות (דף כו.).
ואזיל הספרא לשיטתו שכן גם לענין דם אף על פי שאין בשר, סָתַם למעלה (ויקרא נדבה פרשה ד מי"ב) כר' אליעזר, דר' יהודה סתמא דספרא היה שונה תמיד משנתו כר' אליעזר כמ"ש במנחות (דף יח.).
ואמר שבהפך, אם נטמא הקומץ-- השירים אסורים, שעל זה אמר "והנותרת מן המנחה לאהרן ולבניו מאשי השם ", שאין להם היתר בשירים רק מאשי ה'; רוצה לומר אם קרבה האזכרה על האישים. ובאר כי היה מקום לטעות על פי דין קל וחומר משתי הלחם ולחם הפנים שאין בהם קומץ והכהנים אוכלים אף על פי שלא הפריש מגופן לגבוה כלום. וכל שכן במנחה שהופרש חלק גבוה, אע"ג שנטמא ולא קרב, הוה אמינא שיאכלו השירים. רק שאין הדין כן דאז לא נוכל לקיים "מאשי ה' ".
סימן קט
עריכה
ספרא (מלבי"ם) פרשת ויקרא נדבה פרשה ט:
[יב] "אזכרתה"-- נזכרים בה, נזכרים בקומצה, נזכרים בלבונתה. ר' שמעון אומר, נאמר כאן 'אזכרה' ונאמר להלן (ויקרא ה, יב) 'אזכרה'. מה 'אזכרה' האמורה להלן-- מלא הקומץ, אף 'אזכרה' האמורה כאן-- מלא הקומץ.
[הערה: איך מוציא מן "אזכרתה" ג' דברים אלה? והקרבן אהרן אמר שמה שכתוב "מסלתה ומשמנה" מיותר, וזה אינו שכבר נדרש (בסימן קו). ומה שאמר ר' שמעון נאמר כאן אזכרה ונאמר להלן אזכרה, פירש הראב"ד שהוא מה שכתוב בלחם הפנים 'אזכרה'-- ואינו מספיק שהלא גם בפר' אמור נשנית ברייתא זו. וכבר נשפכו כמה דיו לפרש מאמר זה והכל דחוק, עיין ברא"ם ובקרבן אהרן. ]
את אזכרתה: כבר בארנו (בסימן הקודם) ששם "אזכרתה" פה מיותר, ודריש לה שיקטיר האזכרה אף שאין שירים. אמנם דבר זה נמצא עוד ארבעה פעמים בתורה (חוץ מ"אזכרתה" דגבי סוטה שהיא מזכרת עון), והוא:
- ( א ) במנחת מרחשת (ויקרא ב, ט) "והרים הכהן מן המנחה את אזכרתה.."
- ( ב ) במנחת בכורים (ויקרא ב, טז) "והקטיר הכהן את אזכרתה מגרשה ומשמנה על כל לבנתה".
- ( ג ) במנחת חוטא (ויקרא ה, יב) "וקמץ הכהן ממנה מלוא קמצו את אזכרתה".
- ( ד ) בפר' צו (ויקרא ו, ח) "והרים ממנו בקמצו מסולת..והקטיר המזבח ריח נחוח אזכרתה לה' והנותרת ..."
ואמרו רבותינו שבא ללמד שכל אחד מחלקי המנחה עולה לזכרון לה', כי תמצא עם העיון שיש הבדל בין שם זֶכֶר על משקל פֶעֶל ובין שם "אזכרה" או "זכרון". ששם זה יבוא על כל דבר סימני, הבא לאות ולהזכיר דבר שירצו לזכרו תמיד, אם טוב אם רע, כמו: "אבני זכרון" "ספר זכרון". וכן "אזכרה" שאצל מנחה פירושו שיהיה לזכרון לה'.
והנה במנחת מרחשת שאמר "והרים את אזכרתה" כולל גם הלבונה כי שם לא הזכיר הלבונה ביחוד. ובמנחת העומר מדבר מן הקומץ כמ"ש "אזכרתה מגרשה ומשמנה" דהא הזכיר הלבונה ביחוד. ועל זה אמר נזכרים בקומצה, נזכרים בלבונתה. ובפר' צו שהזכיר זה לבסוף אצל "והנותרת" פירש "ריח נחוח אזכרתה לה' "-- שגוף המנחה בכללה, בכל חלקיה, היא אזכרה לטובה. ועל זה אמר נזכרים בה. ועל מ"ש במנחת חוטא "וקמץ הכהן ממנה מלוא קמצו את אזכרתה" דריש ר' שמעון שהשם "אזכרתה" שמיותר שם בא לגזירה שוה; שכמו שהאזכרה דשם הוא מלא קומצו (כמו שכתוב "מלא קמצו את אזכרתה" כי במנחת חוטא לא היה לבונה והיה הקומץ לבדו האזכרה), כן האזכרה שנזכר בדיני המנחה שכולל גם הלבונה (כמ"ש במנחת מרחשת "והרים את אזכרתה" שכולל הלבונה גם כן) היא מלא הקומץ. ומאמר זה הוכפל בספרא פר' אמור (אמור פרק יח מ"ז) על מה שכתוב "והיו ללחם לאזכרה" שלמד שם שאזכרה שגבי לחם הפנים הוא מלא הקומץ לכל סדר. ולמד לה גם כן ממה שכתוב גבי מנחת חוטא "מלא קמצו את אזכרתה".
והמפרשים הלכו נבוכים בפירוש המאמר הזה ולא מצאו בו כל אנשי חיל ידיהם, עיין בקרבן אהרן.
וכבר בארנו (בסימן צט) שגם ר' יהודה סתמא דספרא סובר בהכרח כר' שמעון בדרוש הזה והולכים לשיטתם דאי אפשר לילף דלבונה קומץ ממה שכתוב בפר' צו "ואת הלבונה אשר על המנחה" דהם סבירא להו במנחות (דף יא) דאם חסרה הלבונה בשעת הקטרה-- כשרה, עיי"ש. ועיין באילת השחר (כלל רמב).