פתיחת התפריט הראשי

התורה והמצוה ויקרא א יד (המשך)

סימן עגעריכה

ויקרא א יד:
וְאִם מִן הָעוֹף עֹלָה קָרְבָּנוֹ לַיהוָה וְהִקְרִיב מִן הַתֹּרִים אוֹ מִן בְּנֵי הַיּוֹנָה אֶת קָרְבָּנוֹ.


ספרא (מלבי"ם) פרשת ויקרא נדבה פרק ח:

[א] יכול כשם שאינה באה נדבת צבור כך לא תבוא נדבת שנים?   תלמוד לומר "והקריב"-- מלמד שהיא באה נדבת שנים.

[ב] רבי אומר הרי הוא אומר (ויקרא כב, יח) "אשר יקריב קרבנו לכל נדריהם ולכל נדבותם אשר יקריבו לה' לְעֹלָה"-- כל הקדשים באים בשותפות אלא שסלק הכתוב את המנחה.


[הערה: מה עולה מצאו במלת "והקריב"? ויאמר הקרבן אהרן שהיא יתירה ויאמר בזית רענן שדרש "והקריבו הכהן", ויש מפרשים שהוי"ו יתירה -- ראה אם דברו נכון כפי חוקי הלשון. ]

והקריב מן התורים: יש פה זרות נפלא, כי יסוד מוסד בדרכי הלשון שיקדים תמיד את המלה שהיא העיקר במאמר ויאחר את הטפל (כמו שבארנו זאת באורך באילת השחר פרק כב).

( ועל פי יסוד זה תמצא שבמאמרים התנאיים יקדים תמיד בגזרה האחרונה שהיא תולדות התנאי את המלה שהיא העיקר, ואז אם הפעל הנזכר בגזרה האחרונה שהיא תולדת התנאי בא כבר בגזרה הראשונה שהיא התנאי -- אז בא הפעל מאוחר תמיד ויקדים לו את השם או המלה שהיא עיקר החידוש )

ועל פי זה אמר 'אדם כי יקריב קרבן..מן הבהמה תקריבו', ולא אמר "והקרבתם מן הבהמה". וכן אמר "אם עולה קרבנו זכר תמים יקריבנו", "ואם מן הצאן קרבנו זכר תמים יקריבנו", "ואם תקריב מנחת בכורים..אביב קלוי באש גרש כרמל תקריב" -- כל אלה בא פעל "תקריב" או "יקריבנו" לבסוף, ולא אמר "והקריב זכר תמים" "והקרבת אביב"; כי בפעל "הקריב" אין בו חידוש שכבר נזכר בהתנאי "אדם כי יקריב", ועיקר בא להודיע מה יקריב או איך יקריב, לא אם יוכל להקריב, שכבר נודע ממה שכתוב "אדם כי יקריב" שיכול להקריב.    רק אם הפעל לא נזכר בהתנאי, אז יקדים את הפעל כמו שכתוב "אם הכהן המשיח יחטא..והקריב על חטאתו" "ואם כל עדת ישראל ישגו..והקריבו הקהל", וכן בכל דיני החטאת, כי שם עיקר החידוש שיקריב, לא מה שיקריב.

ולפי זה היה לו לומר פה "מן התורים או מן בני היונה יקריב את קרבנו" כי גם פה כבר אמר "ואם מן העוף קרבנו", ולא בא להודיע שיכול לקריב קרבן, רק להודיע מה ואיזה מין יקריב, ועיקר החידוש הוא שמן התורים יקריב, לא שיכול להקריב קרבן. מה שאין כן במה שסדר הפעל "והקריב" תחלה, משמע שהוא עקר הרבותא -- שיכול להקריב קרבן.

ולישב הזרות הזה אמרו רבותינו ז"ל שבא ללמד שהשותפין יכולים להקריב עוף ופירוש "ואם עוף קרבנו..והקריב" שיכול להקריב אף באופן שהיה עולה על הדעת שלא יוכל להקריב, וזה בשותפין שהיה עולה על הדעת כמו שהצבור אין מביאין עולת עוף, כן השותפין; לכן למדנו שיקריב. ולפי זה הדרוש, עיקר החידוש בפעל "והקריב" ולזה הקדים את הפעל.


ורבי [במשנה ב' הובא במנחות (דף קד:)] למד לה ממה שכתוב בפרשת אמור (כב יח) "איש איש מבית ישראל..אשר יקריב קרבנו לכל נדריהם ולכל נדבותם אשר יקריבו לה' לעולה". וכבר בארנו דרך הדרוש והלימוד הזה, ויסודו בדרכי הלשון למעלה (סימן יט) שממה שפתח בשם הכללות בלשון יחיד וסיים בלשון רבים מבואר שבין היחיד ובין הרבים יכולים להביא כל הקרבנות כמו שכתוב "לכל נדריהם ולכל נדבותם" (זולת מנחה שסלק הכתוב כמו שלמד בספרא (ויקרא נדבה פרק י מ"ג) ממה שכתוב "קרבנו").

ולפי זה מה שדריש בספרא (ויקרא נדבה פרק ג מ"א) גבי עולת בקר ובפרשת אמור (אמור פרשה ז מ"ו) גבי שלמים לרבות שותפים, אתיא כתנא קמא דרבי. וברור שתנא קמא ורבי פליגי בפלוגתת רבי עקיבא ור' יוסי הגלילי בספרא (אמור פרשה ז מ"א) ובמנחות (דף עג) שתנא קמא סבירא ליה שהעכו"ם אין מביאין רק עולה, דשם אין מדבר רק בעולה ולכן הביא על כל אחד ואחד דרוש מיוחד. ורבי עקיבא סבירא ליה דשם מרבה הכל, ולכן הוכיח הכל משום מפסוק אחד.

סימן עדעריכה

ויקרא א יד:
וְאִם מִן הָעוֹף עֹלָה קָרְבָּנוֹ לַיהוָה וְהִקְרִיב מִן הַתֹּרִים אוֹ מִן בְּנֵי הַיּוֹנָה אֶת קָרְבָּנוֹ.


ספרא (מלבי"ם) פרשת ויקרא נדבה פרק ח:

[ג] יכול כל עוף כולו יהא כשר?   תלמוד לומר "והקריב מן התֹרים או מן בני היונה את קרבנו"-- אין לך בעוף אלא תורים ובני יונה.


'תורים'-- גדולים ולא קטנים.

שיכול, הלא דין הוא! ומה אם בני יונה --שלא כשרו לבא גדולים-- כשרו לבא קטנים, תורים --שכשרו לבא גדולים-- אינו דין שיכשרו לבא קטנים?!
תלמוד לומר 'תורים'-- גדולים ולא קטנים.

[ד] 'בני יונה'-- קטנים ולא גדולים.

הלא דין הוא! ומה אם התורים --שלא כשרו לבא קטנים-- כשרו לבא גדולים, בני יונה --שכשרו לבא קטנים-- אינו דין שיכשרו לבא גדולים?!
תלמוד לומר 'בני יונה'-- קטנים ולא גדולים.


[ הערה: על המשנה הזאת והגמ' בחולין הערו המפרשים קושיות רבות, עיין עליהם. ויובנו מתוך דברי. ]

מן התורים או מן בני היונה: הם שני משפחות נפרדות ממין הזה, כמ"ש בחולין (דף סב) חסיל פסול משום תורין וכשר משום בני יונה דאציפי ותורין של רחבה וכולי. כי יש בין היונה כשבעים משפחות. היונה היא נוחה להכנע, לאו כן התור הוא חפשי. התור נוסע בחורף כמ"ש "ותור וסוס ועגור שמרו את עת בואנה" (ירמיה ח, ז), "וקול התור נשמע בארצינו" (שה"ש ב, יב) -- לא כן היונה (עיין מה שכתבנו בפירושנו ישעיה לח יד).

והנה מלת "בני" מציין הצעירים-- "בן בקר" "בן אתונות" "בן ראמים" "בני צאן" "בני נשר"; ומדוע תפס אצל קרבנות תמיד "בני יונה ותורים" ולא תפס לפעמים "בני תורים ויונה"? מזה נלמד דבני יונה דוקא קטנים ותורים דוקא גדולים.

ובאמת הדיוק מן הלשון "בני יונה" מוכרח בלשון; אבל מן לשון "תורים" אינו מוכרח, כי שם "תורים" כולל גדולים וקטנים כמו "כבשים ועזים". ובחולין (דף כג:) שאלו באמת אימא בני יונה דכתיב בהו "בני"-- קטנים אין, גדולים לא; תורים-- אי בעי גדולים לייתי אי בעי קטנים לייתי!. ומשני דומיא דבני יונה. מה בני יונה קטנים ולא גדולים אף תורים גדולים ולא קטנים.

נראה, שהגם ש"תורים" כולל גם קטנים, פה כיון על הגדולים בהכרח, כי מבואר אצלינו (לקמן סימן שיב) שיסוד מוסד בדרכי הלשון שידבר תמיד בדרך לא זו אף זו, ולא בהפך. וממה שהקדים תמיד תורים לבני יונה מבואר שתורים גדולים, ויאמר שיביא תורים גדולים ואף בני יונה שהם קטנים גם כן יכול להביא, וממילא ראוי לומר שכמו שבשם "בני יונה" כיון רק על קטנים שבזה מוסיף רבותא על תורים, כן בשם "תורים" כיון רק על גדולים שבזה חידושו פחות מחידוש בני יונה, לכן כתוב תמיד קודם. ועיין מה שכתבנו בפר' תזריע (סימן כה) על "ובן יונה או תור לחטאת".

והנה שמות אלה כפולים בתורה כמה פעמים. ותמיד דייק לכתוב "תורים ובני יונה" (ומצאנו גבי מצורע עני כפל שמות האלה שני פעמים בפרשה אחת). ומשיב בספרא שהוכרח לכפול זאת תמיד כי הייתי למד מדרך הקל וחומר שיוכשרו תורים קטנים או שיוכשרו בני יונה גדולים, והייתי אומר שרק בעולת העוף ובמקום שגלתה התורה בפירוש יש קפידא, לא במקום שסתם הכתוב. לכן הוכרח לדייק ולבאר זאת בכל פעם. כן נראה, והוא הדרך הקצרה לישב כל קושיות התוס' והמפרשים והרא"ם והקרבן אהרן שהאריכו בסוגיא זו דחולין.

סימן עהעריכה

ויקרא א יד:
וְאִם מִן הָעוֹף עֹלָה קָרְבָּנוֹ לַיהוָה וְהִקְרִיב מִן הַתֹּרִים אוֹ מִן בְּנֵי הַיּוֹנָה אֶת קָרְבָּנוֹ.


ספרא (מלבי"ם) פרשת ויקרא נדבה פרק ח:

[ה] יכול כל התורים יהיו כשרים וכל בני היונה יהיו כשרים?   תלמוד לומר "מן התֹרים"-- לא כל התורים, "מן בני היונה"-- לא כל בני היונה; פרט לתחלת הציהוב שבזה ובזה. מאימתי תורים כשרים? משיזהיבו. ומאימתי בני יונה פסולים? משיצהיבו.


מן התורים או מן בני היונה: כבר הזכרתי (למעלה סימן יז) שיש הבדל בין אם יזכיר שם המין בלא ה' הידיעה (שיכוין על כלל המין, יהיה מי שיהיה), ובין כשיזכיר בה' הידיעה עם מלת "מן" שאז בא למעט תמיד שלא כל המין כשר. ופירשו בספרא שבא למעט תחלת הציהוב, כשמתחילים כנפיהם לצהב סביב צוארם, שאז יצאו מכלל קטנות ולכלל גדולים לא באו, ופסולים לתורים ובני יונה.

והנה בגמ' חולין (דף כב: וכג) מסיק דתחלת הציהוב ספיקא הוה ולא צריך קרא, ושהכתוב ממעט נרבע ונעבד דיליף להו בבהמה לר' ישמעאל מן "כי משחתם בהם מום בם" והוה אמינא דבעוף שאין מום פוסל גם הני אין פוסלין. (וכן כתב הרמב"ם (פ"יז מהל' מעשה הקרבנות ה"ב)).  אמנם הספרא אזיל לשטתו שממעט נרבע ונעבד מן "מן הבהמה" "מן הבקר" כמו שמובא (ויקרא נדבה פרשה ב מ"ז ומ"ט), וזה דלא כר' ישמעאל כמ"ש בתמורה (דף כח) וזה שלא כדברי התוס' שם (ד"ה כי משחתם), ואין להאריך יותר.

סימן עועריכה

ויקרא א יד:
וְאִם מִן הָעוֹף עֹלָה קָרְבָּנוֹ לַיהוָה וְהִקְרִיב מִן הַתֹּרִים אוֹ מִן בְּנֵי הַיּוֹנָה אֶת קָרְבָּנוֹ.


ספרא (מלבי"ם) פרשת ויקרא נדבה פרק ח:

[ו] 'קרבנו תורים ובני יונה'-- ואין הכשרו תורים ובני יונה.

הלא דין הוא! ומה אם הצפרים --שלא כשרו לכפר בפנים-- כשרו לכפר בחוץ, תורים ובני יונה --שכשרו לכפר בפנים-- אינו דין שיכשרו לכפר בחוץ?!
תלמוד לומר 'קרבנו תורים ובני יונה'-- ואין הכשרו תורים ובני יונה.

[ז] קל וחומר לצפרים שיכשרו לכפר בפנים! מה אם תורים ובני יונה --שלא כשרו לכפר בחוץ-- כשרו לכפר בפנים, צפרים --שכשרו לכפר בחוץ-- אינו דין שיכשרו לכפר בפנים?!   תלמוד לומר "והקריב מן התֹרים או מן בני היונה את קרבנו"-- אין לך בעוף אלא תורים ובני יונה.

[ח] אמר ר' יהודה, מה אם במקום ששוה המכשיר שבפנים למכפר שבפנים -- חלק המכשיר שבחוץ מהם, מקום שלא שוה המכשיר שבפנים למכפר שבפנים -- אינו דין שנחלק המכשיר שבחוץ מהם?!
הא דין לעני! לעשיר מנין?
תלמוד לומר 'קרבנו תורים ובני יונה'-- אין הכשרו תורים ובני יונה.


והקריב מן התורים את קרבנו: כבר בארנו למעלה (סימן יג) שכל מקום שבא שם הפעל נוסף על הפעל יש בו דרוש לחז"ל, ושם בתורה אור הארתי הדבר בכל פרטיו.  וכן דרשו פה מה שהוסיף מלת "את קרבנו" שבא לדייק שרק את קרבנו יביא תורים ובני יונה, אבל להכשר גופו לבא אל המחנה אם נצטרע -- אין מועיל תורים ובני יונה, רק צפרים כמו שכתוב "ולקח למטהר שתי צפרים". ובאר דהוה טעינין ממדת הקל וחמר שכל שכן שיוכל להביא תורים ובני יונה שכחם גדול מצפרים שכשרו לכפר בפנים.

ואמר (במשנה ז') שלא תדון קל וחומר שיועילו צפרים לכפר בפנים שהרי כחם גדול מתורים גבי הכשר מצורע -- דהא אמר כלל ופרט: "ואם מן העוף..והקריב מן התורים" ואין בכלל אלא מה שבפרט וכמ"ש (במשנה ג) יכול יהא העוף כולו כשר וכולי.

ור' יהודה (במשנה ח) דקדק יותר ואמר שבמצורע עני בלי זה לא הייתי טועה שיועילו להכשרו תורים ובני יונה כי הייתי יודע זה מצד אחר; שאחר שבמצורע עשיר, הגם שהמכשיר שבפנים (שהוא אשמו שמכשירו לאכל בקדשים) שוה למכפר שבפנים (שהוא החטאת, ששניהם בהמות) - ובכל זאת המכשיר שבחוץ חלק מהם (שאינו בהמה רק עוף, דהא צריך "ושלח על פני השדה"), כל שכן במצורע עני שגם בפנים אין המכשיר שוה למכפר (שהכשרו כבש ובכפרתו תור ובן יונה לחטאת) שלא ישוה המכשיר שבחוץ אל המכפר שבחוץ להיות תורים, ואין צריך לכתוב "קרבנו" למעט; רק שבמצורע עשיר שם אין הקל וחומר הזה והייתי טועה שיהיה גם המכשיר תורים ובני יונה -- לזה צריך מלת "קרבנו".