קטגוריה:בראשית ד ז
הלוא אם תיטיב שאת ואם לא תיטיב לפתח חטאת רבץ ואליך תשוקתו ואתה תמשל בו
נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר · ראו פסוק זה בהקשרו במהדורת הכתיב של הפרק
* * *
הֲלוֹא אִם תֵּיטִיב שְׂאֵת וְאִם לֹא תֵיטִיב לַפֶּתַח חַטָּאת רֹבֵץ וְאֵלֶיךָ תְּשׁוּקָתוֹ וְאַתָּה תִּמְשָׁל בּוֹ.
נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר · ראו פסוק זה בהקשרו במהדורה המנוקדת של הפרק
* * *
הֲל֤וֹא אִם־תֵּיטִיב֙ שְׂאֵ֔ת וְאִם֙ לֹ֣א תֵיטִ֔יב לַפֶּ֖תַח חַטָּ֣את רֹבֵ֑ץ וְאֵלֶ֙יךָ֙ תְּשׁ֣וּקָת֔וֹ וְאַתָּ֖ה תִּמְשׇׁל־בּֽוֹ׃
נוסח הפסוק לפי מקרא על פי המסורה · ראו פסוק זה בהקשרו במהדורה המוטעמת של הפרק
עזרה · תרשים של הפסוק מחולק על-פי הטעמים
* * *
הֲ/ל֤וֹא אִם־תֵּיטִיב֙ שְׂאֵ֔ת וְ/אִם֙ לֹ֣א תֵיטִ֔יב לַ/פֶּ֖תַח חַטָּ֣את רֹבֵ֑ץ וְ/אֵלֶ֙י/ךָ֙ תְּשׁ֣וּקָת֔/וֹ וְ/אַתָּ֖ה תִּמְשָׁל־בּֽ/וֹ׃
נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר · ראו פסוק זה בהקשרו במהדורה הדקדוקית של הפרק
* * *
הנוסח בכל מהדורות המקרא בוויקיטקסט הוא על על פי כתב יד לנינגרד (על בסיס מהדורת ווסטמינסטר), חוץ ממהדורת הטעמים, שהיא לפי מקרא על פי המסורה. לפרטים מלאים ראו ויקיטקסט:מקרא.
ביאורים: המפרשים עונים לשאלות • ביאור קצר על כל הפרק • ביאור מפורט על הפסוק
תרגום
| אונקלוס: | הֲלָא אִם תּוֹטֵיב עוּבָדָךְ יִשְׁתְּבֵיק לָךְ וְאִם לָא תוֹטֵיב עוּבָדָךְ לְיוֹם דִּינָא חֶטְאָךְ נְטִיר עֲתִיד לְאִתְפְּרָעָא מִנָּךְ אִם לָא תְּתוּב וְאִם תְּתוּב יִשְׁתְּבֵיק לָךְ׃ |
| ירושלמי (יונתן): | הֲלָא אִם תֵּיטִיב עוֹבָדָךְ יִשְׁתְּבֵיק לָךְ חוֹבָךְ וְאִין לָא תֵיטִיב עוֹבָדָךְ בְּעַלְמָא הָדֵין לְיוֹם דִינָא רַבָּא חֶטְאָךְ נְטִיר וְעַל תַּרְעֵי לִבָּךְ חֶטְאָה רְבִיעַ וּבִידָךְ מְסָרִית רְשׁוּתֵיהּ דְּיִצְרָא בִּישָׁא וּלְוָותָךְ יְהֵי מַתְוַיֵהּ וְאַנְתְּ תְּהֵי שַׁלִיט בֵּיהּ בֵּין לְמִזְכֵּי בֵּין לְמֶחְטֵי: |
| ירושלמי (קטעים): | הֲלָא אִין תֵּיטִיב עוֹבָדָךְ בְּעַלְמָא הָדֵין יִשְׁתְּרֵי וְיִשְׁתְּבֵיק לָךְ לְעַלְמָא דְאָתֵי וְאִין לָא תֵיטִיב עוֹבָדָךְ בְּעַלְמָא הָדֵין לְיוֹם דִינָא רַבָּא חֶטְאָךְ נְטִיר וְעַל תְּרַע לִבָּא רְבִיעַ בְּרַם בִּידָךְ מְסָרִית רְשׁוּתֵיהּ דְיִצְרָא בִישָׁא וְאַתְּ תֶּהֱוֵי שַׁלִיט בֵּיהּ בֵּין לְמִזְכֵּי בֵּין לְמֶחֱטֵי: |
רש"י (כל הפרק)
"הלוא אם תיטיב" - כתרגומו פירושו
"לפתח חטאת רובץ" - לפתח קברך חטאתך שמור
"ואליך תשוקתו" - של חטאת הוא יצר הרע תמיד שוקק ומתאוה להכשילך
"ואתה תמשל בו" - אם תרצה תתגבר עליורשב"ם (כל הפרק)
הלא אם תיטיב: כלומר אם תיטיב שלא תעשה עונות כי אם מעט, שאת תוכל
לסבול עונותיך ולא יכבידו עונותיך עליך ואם לא תיטיב לפתח חטאת תהיה רובץ כלומר ואם תעשה עונות הרבה תהיה רובץ תחת החטאת והעון שלא תוכל לשאת ולסבול אותם:
אבן עזרא (כל הפרק)
הלוא. ופירוש שאת — על דעת מפרשים רבים, שאת עונך. והנכון בעיני, שאת פנים, כי כתוב בתחילה: "ויפלו פניו" (פסוק ה), וזה דרך בושה, כטעם "ואיך אשא פני" (שמואל ב ב כב). וטעמו, אם עשית טוב – תשא פניך; וכן: "כי אז תשא פניך ממום" (איוב יא טו):
חטאת רובץ — יש אומר שחטא תחת עון. גם יש מפרשים, לפתח הקבר ירבץ עוניך ביום הדין, ויפרשו וי"ו תשוקתו על הבל. וטעם, למה חרה לך שקבלתי מנחת הבל, והוא סר אל משמעתך ואתה כמו מושל בו. ואחרים אמרו על היצר, ואיננו כתוב. ואלה אמרו כי לפתח ביתך חטאתך רובצת והיא הולכת עמך. ויש אומר, לפתח הפה, כטעם "שמור פתחי פיך" (מיכה ז ה). והנכון בעיני שחטאת סמוך, ויצר לב האדם הוא רובץ עמו:
ואליך תשוקתו — כי היצר ישוב אל משמעתך ברצונך, גם יש בך כח למשול בו:רמב"ן (כל הפרק)
ספורנו (כל הפרק)
"הלא אם תיטיב" עצמך ותשתדל להיות גם אתה לרצון: " שאת" רום המעלה וההתנשא רובץ לפניך ומוכן שיהיה לך. ואם לא תיטיב לפתח חטאת רובץ. גם כן החטאת מוכן לפניך כי תוסיף על חטאתך פשע שכך דרכו של יצר הרע: " ואליך תשוקתו" כי תפנה אליו למלאות תאותיו כאמרם ז"ל (סוכה פרק החליל) יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום:
" ואתה תמשל בו" בידך להתקומם עליו בצלם אלהים כאמרם שם ואלמלא הקב"ה עוזרו אינו יכול לו שנ' ה' לא יעזבנו בידו:מלבי"ם (כל הפרק)
(ז)" הלא". גילה לו שאין חפץ לה' במנחה רק הנה שמוע מזבח טוב ועקר הוא שתיטיב מעשיך, לא הטבת המשאת והמנחה, מה שתיטיב את המשאת לא ירצה בעיניו, כי בין אם תיטיב שאת (ר"ל המשאת והמנחה) ובין אם לא תיטיב את המשאת, אין בזה שום מעלה אחר שלפתח חטאת רובץ, מה יתרון במשאת אם בעת תפתח הפתח להביא המנחה רובץ החטאת לקטרג עליך, כבר אמרו ריצה הפרקליט נכנס דורון אחריו, לא כן אם המקטרג עומד בפתח לפני הבאת המנחה. והנה קין לא ידע שהאדם חפשי במעשהו וי"ל בחירה לעשות טוב ורע כמ"ש השומר אחי אנכי, שחשב שהאדם מוכרח במעשיו כמו יתר בע"ח, גם לא ידע את נפשו שלא השכיל שהאדם הוא מורכב משני עולמות, שעקר האדם הוא נפשו הרוחנית שהיא המצוה והמנהיג והמשכיל, והגוף הבהמי עם כחותיו הוא כגוף הבהמה ואינו האדם באמת, וצריך שהאדם ימשול על בהמתו וירכב על חמורו, היינו שהשכל יהיה המנהיג והמושל, והחומר והגוף יכנע למשמעתו, ובזה תלוי כף המאזנים שיעלה האדם או שירד כמ"ש הלא אם תיטיב שאת, שאם תבחר בטיב המעשים להנהיג כפי עצת השכל והנשמה הרוחנית, אז תנשא ע"י רוח בני האדם העולה היא למעלה, ואם לא תיטיב אז לפתח חטאת רובץ, יארב עליך החטאת והיצה"ר הבא מרוח הבהמה אשר יוריד אותך למטה, ובאר בזה שלשה דברים. א] שרובץ לפתח, וצריך האדם לעיין על ראשית כל מעשיו שלא ימליך עבד על אדוניו, כי הוא אורב על הפתח שכל עת שיפתח הפתח יכנס אליך ויטיל בך ארס התאוה והחטא. ב] עוד הודיע לו כי בצד האחד אליך תשוקתו, שהיצר משתוקק אליך להחטיאך ולהורידך מטה. ג] שבצד הב' אתה יש בידך העז והמשרה למשול בו ע"י כח החפשיות אשר באדם, שרק בצד זה נקרא האדם חפשי אם ימשול על בהמתו, לא אם בהמתו מושלת עליו:
ילקוט שמעוני (כל הפרק)
הלוא אם תיטיב שאת, ברכה; ואם לא תיטיב, שאת קללה. דבר אחר: אם תיטיב אני מוחל על עונותיך; ואם לאו, חטאו של אותו האיש גדוש ומוגדש. "לדוד אשרי נשוי פשע", אשריו לאדם שהוא גבוה מפשעו ולא פשעו גבוה ממנו. לפתח חטאת, "רובצת" אין כתיב כאן אלא רובץ. בתחילה הוא תש כנקבה, ואחר כך הוא מתגבר כזכר. אית כלבין ברומי ידעין למשתדלא, אזיל ויתיב גבי פלטרא ועבד גרמיה מתנמנם, ומרי פלטרא מתנמנם, והוא שמיט עיגולא אארעא, ועד דאלין מצמתין הוה משתכח טפי עיגולא ומהלך בה. אמר ר' אבא: היצר הזה דומה ללסטים שפוף שהיה יושב בפרשת דרכים; כל מאן דהוה עבר בה אמר ליה: הב מה דעלך. עבר פיקח אחד וראה שאין בו תוחלת לגזול לו כלום, התחיל מכתתו. כך כמה דורות איבד יצר הרע: דור אנוש, דור המבול, דור הפלגה. כיון שעמד אברהם אבינו וראה שיאן בו תוחלת התחיל מכתתו, הדא הוא דכתיב: "וכתותי מפניו צריו":
איסי בן יהודה אומר: ה' מקראות בתורה שאין להן הכרע, ואלו הן: שאת, ארור, מחר, משוקדים, וקם. שאת, אם תיטיב שאת או שאת אם לא תיטיב. "וברצונם עקרו שור ארור", או "ארור אפם". "וצא הלחם בעמלק מחר", או "מחר אנכי נצב על ראש הגבעה". "ובמנורה ארבעה גביעים משוקדים", או "משוקדים כפתוריה ופרחיה". "הנך שוכב עם אבותיך וקם", או "וקם העם הזה וזנה". רבי תנחומא מוסיף עוד חד: "ובני יעקב באו מן השדה כשמעם", או "כשמעם ויתעצבו האנשים".
תנו רבנן: "ושמתם", סם תם. למה נמשלה תורה לסם חיים? משל לאדם שמכה את בנו מכה גדולה, והניח לו רטיה על מכתו ואמר לו: בני, כל זמן שרטיה זו על מכתך אכול מה שהנאתך ושתה מה שהנאתך ורחוץ בין בחמין בין בצונן, ואי אתה מתיירא; ואם אתה מעבירה, הרי היא מעלה נומי. כך אמר הקב"ה לישראל: בני, בראתי יצר הרע, בראתי לו תורה תבלין. אם אתם עוסקים בתורה, אי אתם נמסרין בידו, שנאמר: הלוא אם תיטיב שאת; ואם אין אתם עוסקין בתורה – אתם נמסרין בידו, שנאמר: לפתח חטאת רובץ. ולא עוד, אלא שכל משאו ומתנו בך, ואליך תשוקתו; ואם אתה רוצה – אתה מושל בו, שנאמר: ואתה תמשל בו.
ר' מאיר אומר: כל תנאי שאינו, "יעברו" וגו' "ואם לא יעברו" וגו'. רבי חנינא בן גמליאל אומר: צריך היה הדבר לאמרו, שאלמלא כן יש במשמע שאף בארץ כנען לא ינחלו. בשלמא לר' מאיר, היינו דכתיב: הלוא אם תיטיב שאת, ואם לא תיטיב לפתח חטאת רובץ; אלא לר' חנינא למה לי? סלקא דעתך אמינא וכו' לא אגרא ולא צערא, קמ"ל:
אמר שמואל: יצר הרע כמין חטה הוא, רובץ על מפתחי הלב, שנאמר: לפתח חטאת רובץ. עד שהוולד במעי אמו מלמדין אותו כל התורה כולה, שנאמר: "ויורני ויאמר לי יתמך דברי לבך" וגו'. וכיון שיצא לאור העולם, בא מלאך וסטרי על פיו ומשכח כל התורה, שנאמר: לפתח חטאת רובץ. אמר ליה אנטונינוס לרבי: מאימתי יצר הרע נתון באדם? משעת יציאה או משעת יצירה? [אמר לו: משעת יצירה]. אמר לו: אם כן בועט במעי אמו ויוצא, אלא משעת יציאה. אמר רבי: דבר זה למדני אנטונינוס, ומקרא מסייעו, שנאמר: לפתח חטאת רובץ. אמר לו אנטונינוס לרבי: נשמה מאימתי נתנה באדם? משעת יצירה או משעת פקידה? אמר לו: משעת יצירה. אמר לו: אפשר לחתיכה של בשר שתתקיים בלא מלח ג' ימים ואינה מסרחת? אלא משעת פקידה. אמר רבי: דבר זה למדני אנטונינוס ומקרא מסייעו, "חיים וחסד עשית עמדי ופקודתם שמרה רוחי":
בהמשך דף זה מופיעים ביאורים ופרשנויות של עורכי ויקיטקסט, שאינם בהכרח מייצגים את הפרשנות המסורתית.
ביאורים מסורתיים לטקסט ניתן למצוא בקטגוריה:בראשית ד ז.
הֲלוֹא אִם תֵּיטִיב שְׂאֵת וְאִם לֹא תֵיטִיב לַפֶּתַח חַטָּאת רֹבֵץ
יש דעה אחת שסוברת שיש פה שני משפטי תנאי מנוגדים ואחרי כל משפט באה תוצאתו (השונה).
ז"א: אם תיטיב- שאת, ואם לא תיטיב - לפתח חטאת רובץ. וזו דעת רש"י.
רש"י פירש ש"שאת" היינו "נושא עוון ופשע". זאת אומרת: אם תיטיב מעשיך - יהיה לך סליחה. ולכן "לפתח חטאת רובץ" צריך להיות ההיפך מכך: דהיינו לא תינתן לך סליחה (כי זו התוצאה של המשפט הניגודי!) ולכן פירש "לפתח קברך".
הרמב"ן גם הוא סובר תחבירית כמו רש"י [ז"א שני משפטי תנאי מנוגדים ותוצאה אחרת לכל אחד] אבל עם פירוש שונה: ה"שאת" אינו סליחה וכפרה אלא נשיאת כפיים ספני אחיו והעונש לאי ההטבה הוא התלות המתמדת ביצר הרע.
ואולם יש פה עוד קושי לשוני אחד: הרי המילה "חטאת" זה לשון נקבה ו"רובץ" זה לשון זכר, וא"כ מהו "לפתח חטאת רובץ"?
על זה כבדרך אגב עונה קאסוטו בפירוש הפסוק: "מדוע בני אתה מתעצב, ומדוע אתה כובש פניך בקרקע? די לך שתיטיב את מעשיך, ואז תוכל לעמוד איתן על רגליך בקומה זקופה ("שאת"), אבל אם לא תיטיב את מעשיך ותתחיל לחטוא, אז החטאת ייהפך לך ל"רובץ" ואותו הרובץ ישתוקק להשפילך ולעשות אותך רובץ ארצה כמוהו" עכ"ל. והיינו שהוא הופך את המילה "רובץ" לשם עצם [החטאת ייהפך לך לרובץ]. אך יושם לב שגם הוא פירש תחבירית כמו רש"י והרמב"ן ("אבל אם לא תיטיב וכו').
לעומתם ישנם פרשנים שפירשו את שני המשפטים כביחד: היינו שגם אם תעשה ככה וגם אם אחרת - לפתח חטאת רובץ וכו'.
הצעה
על פי תנך לעם:
- וַיְהִי מִקֵּץ יָמִים:
- וַיָּבֵא קַיִן מִפְּרִי הָאֲדָמָה - מִנְחָה לַד',
- וְהֶבֶל הֵבִיא גַם הוּא - מִבְּכֹרוֹת צֹאנוֹ וּמֵחֶלְבֵהֶן.
- וַיִּשַׁע ד' אֶל הֶבֶל וְאֶל מִנְחָתוֹ,
- וְאֶל קַיִן וְאֶל מִנְחָתוֹ - לֹא שָׁעָה.
- וַיִּחַר לְקַיִן מְאֹד וַיִּפְּלוּ פָּנָיו.
- וַיֹּאמֶר ד' אֶל קָיִן:
- לָמָּה חָרָה לָךְ וְלָמָּה נָפְלוּ פָנֶיךָ?
- הֲלוֹא אִם תֵּיטִיב שְׂאֵת וְאִם לֹא תֵיטִיב -
- לַפֶּתַח חַטָּאת רֹבֵץ, וְאֵלֶיךָ תְּשׁוּקָתוֹ!
- וְאַתָּה תִּמְשָׁל בּוֹ?
- וַיֹּאמֶר קַיִן אֶל הֶבֶל אָחִיו.
- וַיְהִי, בִּהְיוֹתָם בַּשָּׂדֶה:
- וַיָּקָם קַיִן אֶל הֶבֶל אָחִיו, וַיַּהַרְגֵהוּ.
- (ט) וַיֹּאמֶר ד' אֶל קַיִן: אֵי הֶבֶל אָחִיךָ?
- וַיֹּאמֶר: לֹא יָדַעְתִּי. הֲשֹׁמֵר אָחִי אָנֹכִי?.
- (י) וַיֹּאמֶר: "מֶה עָשִׂיתָ! קוֹל דְּמֵי אָחִיךָ צֹעֲקִים אֵלַי מִן הָאֲדָמָה!
- (יא) וְעַתָּה - אָרוּר אָתָּה מִן הָאֲדָמָה! אֲשֶׁר פָּצְתָה אֶת פִּיהָ לָקַחַת אֶת דְּמֵי אָחִיךָ מִיָּדֶךָ.
- (יב) כִּי תַעֲבֹד אֶת הָאֲדָמָה - לֹא תֹסֵף תֵּת כֹּחָהּ לָךְ,
- נָע וָנָד תִּהְיֶה בָאָרֶץ!
- (יג) וַיֹּאמֶר קַיִן אֶל ד': גָּדוֹל עֲוֹנִי מִנְּשֹׂא!
- (יד) הֵן גֵּרַשְׁתָּ אֹתִי הַיּוֹם מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה! וּמִפָּנֶיךָ אֶסָּתֵר?
- וְהָיִיתִי נָע וָנָד בָּאָרֶץ - וְהָיָה כָל מֹצְאִי יַהַרְגֵנִי!
- (טו) וַיֹּאמֶר לוֹ ד': לָכֵן כָּל הֹרֵג קַיִן - שִׁבְעָתַיִם יֻקָּם!
- וַיָּשֶׂם ד' לְקַיִן אוֹת - לְבִלְתִּי הַכּוֹת אֹתוֹ כָּל מֹצְאוֹ.
- (טז) וַיֵּצֵא קַיִן מִלִּפְנֵי ד', וַיֵּשֶׁב בְּאֶרֶץ נוֹד קִדְמַת עֵדֶן.
-- (משתמש:פשוט [משה] ♫ שיחה) • כ"ג באדר א' ה'תשע"א • 01:45, 27 בפברואר 2011 (IST)
וְאֵלֶיךָ תְּשׁוּקָתוֹ וְאַתָּה תִּמְשָׁל בּוֹ
משפט מפתח להבנת אלוהים והתפקיד שהוא בחר לעצמו.
אלוהים לא עשה את עצמו ל"אבינו מלכנו". אלוהים לא ינהל אותנו וישמור עלינו על צלחת כסף. אלוהים לא יחלק משפט וצדק.
אלוהים יצר את העולם ואת האדם. אלוהים לימד אותו חוקים ואיסורים ונתן לאדם חופש בחירה ואחריות למעשיו. האדם אכל מעץ הדעת טוב ורע והוא אחראי למעשיו, מחדליו ולתוצאות הצפויות.
הדגש במשפט הוא "אַתָּה" ולא אני. אלוהים הזהיר את קין וכך הוא לימד אותו (ואותנו). אלוהים לא הזהיר את הבל, ולא מנע מקין להרוג את הבל למרות שהוא הבין מה עומד לקרות.
כך החובה על כל איש ואישה, ללמוד את החוקים, לשמור את: משמרתו, חוקתו, מצוותו ותורתו של אלוהים. והחוקים האלה יביאו לאדם ולחברה כגמולם: אנשים טובים יצרו את גן העדן שלהם, והרעים יצרו את הגהינום שלהם. אלוהים לא התחייב תמיד לשמור על הצדיקים ולהעניש את הרשעים. זה פשוט לא התפקיד שלו. זה התפקיד של בני האדם.
תשוקה מינית
תשוקה - רצון עז ויצרי, תשוקה מתייחסת לרוב להיבט המיני (מילוג), וכך אנו מוצאים: "אֲנִי לְדוֹדִי וְעָלַי תְּשׁוּקָתוֹ" (שיר השירים ז יא).
תשוקה מינית הוא דחף חזק מאוד שגורם לזכרים, בעיקר בחורים צעירים, להיות אלימים.
הסיפור טוען שקין כעס כי אלוהים שעה למנחתו של הבל, ולא למנחתו. בהמשך הסיפור אנו מוצאים שקין נשא אישה, ככתוב: "וַיֵּדַע קַיִן אֶת אִשְׁתּוֹ" (ביאור:בראשית ד יז). האישה הזאת חייבת להיות אחותו. בספר היובלים כתוב: "ובשבוע השלישי ליובל השני ילדה את־קין וברביעי ילדה את הבל ובחמישי ילדה את בתה אוֶן" (ספר היובלים ד א), ואחר כך נאמר: "ויקח קין את־אחותו און לו לאשה ותלד לו את־חנוך מקץ היובל הרביעי" (ספר היובלים ד יא). ניתן להבין שהיתה רק אישה אחת להיות אשתו של קין או הבל, ולאחר שאלוהים שעה למנחתו של הבל, נוצר מתח (מיני) מוגבר ביותר בין האחים מי יקח את און. נראה שקין חשב לסלק את אחיו מהתחרות, ולשאת את און, ולכן אלוהים מדגיש, כרמז לתשוקה מינית: "וְאֵלֶיךָ תְּשׁוּקָתוֹ, וְאַתָּה תִּמְשָׁל בּוֹ [ביצר]". (הערה: היתה אחות נוספת, עצורה, שנולדה אחרי שת, והיא היתה אשת שת (ספר היובלים ד ט-י).)
ביאור נוסף
הרעיון הוא שאם תיטיב שאת, רוצה לומר: אם תשלוט בכעס שלך, במירמור השועט בנפשך, תרגיש טוב. אבל אם לא תוכל לשלוט בו, דע שהחטא, כלומר היצר הרע, רובץ לפתחך, מפתה אותך לחבור אליו; אליו תשוקתך[1] ואתה תשלוט בו, כלומר תיהפך לשליט הרשע.
הערות
הרשימה המלאה של דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לפסוק זה
פסוק זה באתרים אחרים: אתנ"כתא • סנונית • הכתר • על התורה • Sefaria • שיתופתא
דפים בקטגוריה "בראשית ד ז"
קטגוריה זו מכילה את 26 הדפים המוצגים להלן, ומכילה בסך־הכול 26 דפים.